אָז אוֹתוֹ הָרֶגַע הַשּׁוֹקֵט הִגִּיעַ,

בּוֹ יוּעַם הַנֶּקָּר¹ וּכְלַהַב יוֹפִיעַ,

כְּלַהַב הַחֶרֶב וְהִיא בַּרְזֶל-עָשׁוֹת;

וְשַׁבְרִירִים שֶׁל גַּלִּים וְגֻלּוֹת נִגְרָשׁוֹת

מִתְגַּלִּים בַּמַּיִם, וְרִקְמָתָם נִמְשֶׁכֶת

כְּצִיּוּרֵי פִתּוּחִים עַל פְּנֵי הַמַּתֶּכֶת.

וּלְאִטִּי לְאֹרֶךְ הַנַּחַל הָלַכְתִּי,

וָאַעַל הָהָרָה וּבְחָרְבָּה דָרַכְתִּי.

בֵּין קִבְרוֹת דּוֹר-נֵכָר אֲנִי הִתְהַלָּכְתִּי,

וּבְחַבְלֵי-הַקֶּסֶם נֶהְדַּפְתִּי, נִמְשָׁכְתִּי,

רָאִיתִי הַצְּרִיחַ בֵּין חָרְבוֹת חוֹמוֹתָיו,

עֲרִירִי וְנִזְעָם, וּגְדוּעוֹת צַלְעוֹתָיו,

וְכֹה הָיוּ קַוָּיו הַפְּשׁוּטִים נִמְרָצִים,

לַאֲבָנָיו עֵין אֵפֶר; וּבְרִקְמַת הַפְּרָצִים

הִתְחַבֵּט צֵל-יָגוֹן, צֵל מֵאוֹת בַּשָּׁנִים,

כְּאִלּוּ הִתְגַלֵּם בּוֹ קוֹל הָאֵיתָנִים

עִם אוֹתוֹ “יֵשׁ” כָּמוּס בֶּן-לַיִל, רַב אוֹנִים,

מוֹרֶשֶׁת הַסַּעַר וְנַחֲלַת קַדְמוֹנִים,

הַמְּפַכֶּה בְּמִסְתָּרִים וּבְחַדְרֵי לֵב-גָּבֶר,

אַךְ דְּמָמָה… וּלְאָזְנַי בָּא פִּטְפּוּט-הַיָּעַר,

עֳפָאָיו מְסַפְּרִים… הָרוּחַ בָּם גָּעַר?

אוֹ קָם זְמָן לִתְחִיָּה וְיוֹבְלִים מִקֶּבֶר,

וּמִסְגְּרוֹת-חַלּוֹנוֹת נִבָּטוֹת מַשְׁקִיפוֹת,

כִּתְמֵהוֹת עֵינַיִם לֶעָבָר וַחֲלִיפוֹת?

מִנִּפְצֵי הַדָּיֵק – שָׁוְא כֹּחִי חָגַרְתִּי –

הַסִּיעַ אַךְ אֶבֶן מִמְּקוֹמָהּ אָמַרְתִּי.

כִּזְרוֹעוֹת עֲנָקִים מִדָּמִים עֲקֻבּוֹת,

הַמְּלֵאוֹת בֶּהָרוֹת אֲמֻצּוֹת, וְחַרְצֻבּוֹת

יְחַבְּקוּם וִיחַנְּקוּם כָּל שָׁרְשֵׁי הָעֵצִים

בְּמַחְבְּרוֹת חַיּוֹת וְחִשּׁוּקֵי עוֹלָמִים,

כְּאִלּוּ לְאַגְּדָם לָנֶצַח חֲפֵצִים.

שָׁם שְׁיָרֵי עַמּוּדִים, הֲרִיסוֹת אוּלַמִּים –

הוֹי מְכִתַּת חַיִּים! אָסוּרָה וְאֶרְאֶה!

מִזִּיז אֶל זִיז עָלָה הַגֶּפֶן הַפֶּרֶא,

וּבְחוֹר וָחוֹר יַפְרִיא, וּפָגַע בְּכוֹתֶרֶת

וְנִתְלָה בַּמְּרוֹמִים כְּמִקְלַעַת סוֹרֶרֶת;

וְרַעְמַת הָאֵזוֹב הַיָּרוֹק חוֹפֶפֶת

עַל אֶבֶן מִקִּיר וְעַל גֻּלָּה וָצֶפֶת.

שׁוּר, הִנֵּה הִנָּם מִבְצָרֶיךָ, דּוֹר גֵּאֶה,

מִשְׁפַּחַת הַבַּרְזֶל, דּוֹר נַעֲרָץ, גְּדָל דֵּעָה,

הַשָּׂם צוּרִים קִנּוֹ וּמְכוֹן-רִבְצוֹ רְכָסִים

וְנִשְׁקָף מִשָּׁמָיו עַל בֵּית הַנַּנָּסִים!

בְּאַבְנֵי-עַד שִׁמְךָ, שֶׁם-עַד, עַל אֲדָמוֹת,

דּוֹר גָּדוֹל בֶּאֱמוּנָה וְכַבִּיר בַּאֲשָׁמוֹת!

פֹּה בְּאַרְמוֹן הַיְשִׁימוֹן, בִּירֵשַׁת כִּלָּיוֹן,

פִּי-אֶלֶף תְּקָפַנִי עֱזוּז-הַצִּמָּאוֹן

לְאוֹתוֹ הָרָצוֹן, הַנִּמְרָץ וּבוֹעֵר

וּמַעְצוֹר לֹא יַכִּיר, וְלַכֹּחַ הַסּוֹעֵר,

שֶׁהִכּוּ פֹּה גַלִּים וַיִּתְגָּעָשׁוּ,

וּבְדָכְיֵי הַזַּעַף נָאָקוּ, רָעָשׁוּ

בֵּין כָּתְלֵי-כִלְאָמוֹ הַלּוֹחֲצִים אוֹתָם,

וְשָׁטְפוּ, וְחָלְפוּ וְעָבְרוּ עַל גְּדוֹתָם

לְהַזּוֹת מִשִּׁפְעָם עַד אַפְסֵי-הָאָרֶץ,

לְמַלֵּא מְלֹא-תֵּבֵל אַךְ מוֹטָה וָפָרֶץ.

הִתְנַעֵר נִכְסַפְתִּי אָנֹכִי אַךְ פַּעַם,

וְהִתְחוֹלֵל בְּשׂוֹא-חַיִּים, בְּנֵפֶץ וָרַעַם,

וְאֵדְעָה: מַה צִוָּה אֵל, בְּגִיחִי מֵרֶחֶם,

לִהְיוֹת מוֹט-בַּרְזֶל אֶזְרוֹעִי בַּשֶּׁכֶם?

אֲנִי זֹאת חָפַצְתִּי: כָּל שְׂעִפַּי, מַעְבָּדַי

יִתְגַּלְמוּ – וְעֵינַי הָרוֹאוֹת – בֵּין יָדַי,

וּבְהַלְמוּת הַפַּטִּישׁ עַל סַדַּן הַיְצִירָה,

יָנוּעַ זֶה חָזִי, כְּנוֹעַ הַסִּירָה,

וּשְׁרִירַי מְתוּחִים מַרְעִידִים בַּיְגִיעַ,

מִקְלַעַת כָּל גִּידַי עָלֵימוֹ תַּצִּיעַ,

וְעוֹרְקַי מְמֻשָּׁכִים וּדְרוּכִים מִתְנַשְּׂאִים

כְּתִלֵּי-הַחוֹלוֹת לִשְׂפַת יָם מְכַסִּים.

הידלברג