מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

התנ"ך בתיאטרון העברי

מאת: מתתיהו שוהם

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

דברים שלא נאמרו במסיבה שלא נערכה ל“אהל”

על הצגת “אהל” הקרובה ביותר אל לבנו אדבר. זו שחטפה את כל חושינו כי ממכורתנו באה. ממחצב התנ“ך נוקרה, והמו דמינו אליה. על הצגת “יעקב ורחל” – דרמה או אידיליה תנ”כית. “אהל” נתן לנו בצורה כל כך מולדתית-ראשוֹתית, שכפונים ושקוקים הרכנו עין לאוזן, עד שכל היפה המיוּקר שבה, זה שנתגלה לנו שוב אחרי יובלי יובלים, לא נתן שהות ורוח כדי לעמוד ולתהות עליו, ויעמעם בהפלגת זמנים ושטחים שחריתיים, רב גוניים, על זה הנצחי והמוצק, שהופקע אט אט מגבולותיהם, ויהי לנו לא רק לרנן ילדותי, כי אם גם לסבל-בגרות ולמורשת עולם – זה שנהלנו עד הלום. ורק אחרי שהתפוגג ורפה מקסם המחזה נזדעזעה הדעת במעט, כי תוך כדי התלהבות שבטית-עתיקה נשתכּח דבר-מה חשוב ומעולה מזה: גזע ישראל וצמרתו.

כי לא ראי תפיסת הדרמטיזציה של התנ"ך אצל הנכרים כראי זו של תיאטרון עברי במולדת. אחד הגורמים לשיבתה של תרבות-עבר למקור חיותה ולעצמיותה. בודאי שיש השקפה אחרת בנידון שלנו, המכלכלת את האמנות באוביקטיביות משוחררה יותר, ויש לשער שדברי לא יהיו נראים ומקובלים אצלה.

האמצעים והמאמצים הלשוניים והאמנותיים בהצגה הם במלוא יופים ותוקפם: סגנון ופלסטיקה וריתמיקה מתואמים-משולבים, אור-ביכורים מפולש מעברים וצל ראשון ורך מגשש בשיפוליו, פזיזוּת מאוששת ורעננת השדרה וסלעיות, שרק עתה נתגבשה על דכיה…

די לראות את הסצינה הנהדרה בהפגש יעקב ורחל. הנף הפראי, צמא עלילות אדם, מלפף רגליהם הגמישות שטפיפוֹת נודדים ונעיצוֹת כובשי-תרבות קדומה כרוכות בעקבן. הגבר והאשה צופים-מצפים, תמהים נכספים זה אל זו, ורחל הודה ידיה באלם ערגתה: הנה-הנה הרה העולם בחבלי תשוקה את עם ישראל – בטהרתה ובאהבה ובראשית אונים. כל דמינו הפליגו לקצוי דורות וירוו עסיסיות קדמותינו. על סצינה זו יש לברך ברכת התחיה… אבל אחר כך, כשגז חלום חמודות זה, והנה נפשנו לא רותה עד כדי שברון צמאונה והיא מרגישה שחסר המזג, שממעין התנ“ך הגדוש שאבו לה מים צלולים, אבל חשים מי אפסיים… כי התנ”ך איננו אידיליה תולדתית גרידא, או רק התיחשׂות לגאון גזע עדיף, כי תמיד תמיד ובפנים שונים הוא גובל את החזון (בחינת “ואחות לוטן תמנע – תורה”) ומכל הדרכים הוא שואף לחזון. ואם התיאטרון העברי רוצה לאצול מרוח התנ“ך עלינו ואת החזון שבו יקפח, אז לא יועילו כל שבעת הקישוטים שיקשט בו את המחזה הביבלי, כי אף יחלוף הרטט הראשון הנה נתחייבנו ברוח החיה שבמחזה, שהיא השלשלת הריטרוספקטיבית, המקשרת אותנו אל אותו יחוס עתיק על דרכי פדן וכנען, שבלעדיה אצילות קדומה זו מתערטלת מתוכנה הנצחי… כי כמעט נגמרה הסצינה הנ”ל, ונשתלשל סיפור מעשים גרידא, מתובל בפסוקים קדומים והמסתיים בהם ללא הד-עתידות, הצפון תמיד בהכרתיות מכוונת מראש, שגורל אלוהי הטיל עלינו ונחקק לנו בספר-הספרים – כאילו היו יעקב ורחל לתנ"ך כלמך וצלה כעשו ובשׂמת.

בוודאי שכל שוליא וזוטרא, שהתמחה באָמנוּתוֹלוגיה, ירד עמי לתרעומת, כי אני מפקיע את אמנותו מחופשתה. אבל במקום שתולים אתם את אמנותכם בתנ“ך – הוא זוקק אתכם לחזונו על כרחכם. זהו חוסנו. זוהי אבסלוטיות, על כל שיטות תזזית באמנות. ואף כי אמנים רבים וגדולים יצאו למידות אחרות, העשוית לקסום בחידושן ובחריפותן ושעתן מסורה ועומדת להן – הן מתנגד לרוח החזון שבתנ”ך לשאת פנים כלפי “אמנות לשם אמנות” ולגרסה בהחלט. כי רק אי-האמצעיות בין צורה ואידיאה (במובנה המקורי) מהווה את האורגאניות וחותם-החיים בכל אמנות גדולה ושלמה – כל שכן כשנושאה בא לה מן התנ"ך, שתוכנו מחושל מתוכו, ותבלין אמצעים חיצוניים משובחים והקפדה אמנותית לבדם לא יספיקו לעברי… כי כן דומני, שרחל זו – אם ישראל – (ואין אנו יכולים כבר, ואין אנו צריכים להבדיל בין שתיהן שהן אחת לנו לכל הדורות), שהיא אינה מצויה להיות ניתנת לנו רק בטרמוס ארכיאולוגי של תנועות הרועפות כרסיסי טל, כמו שצפצופה רב החן ומגומגם הארטיקולציה ההגיונית אינו יכול לעורר כשלעצמו על סולם שירת האומה וקינתה את הרמיניסצנציה של “קול ברמה נשמע”.

המעט להחיות לנו את יעקב ורחל כטיפוסים מפוטמי קולוריט קדמוני, פריקולטוריים חצי-מדבריים: הווי כרונולוגי ללא חזון המסורת לא יפה לנו באמנות העלילתית השאובה מן התנ“ך, כי הוא מקליש את ה”מראש עד סוף" של תולדתינו… ולא עוד, אלא לנו יעקב ורחל הם דור שלישי לאברהם ושרה מאור כשדים, ומסתבר גם כן, כי אברהם הנו בן משפחה תרבותית, בן אציל לציביליזציה אכדית, והוא – וזה העיקר – נשיא הרוח של האומה יוצרו של המונותיאיסמוס, ולא איכפת לנו ממלומדים בעלי מקצוע, החולקים על יחשׂנוּ הרוחני – אין זה חשוב; לנו העברים אברהם ויעקב הם טיפוסים פטריארכלים במובן הרוחני של נצח העם, ורחל היא סמל אם-האומה, הדנה עם אלוהיו: הם לא רק אבות האומה במובן תולדתי – הם בעיקר האידיאה של ישראל.

הרבה ימים עשו חברי “אהל” במדבר, כדי לתר ולקלוט נימוסי הבדווים ואורחם ורבעם והביאו לנו דבר משוכלל, שגם הזר והניפלה שבו גרמו הרבה לגירוי סקרנת אוביקיבית, שהיא מספקת תמיד הנאה הסתכלותית. אבל אנחנו מתרגלים לאט לאט לכ אִכזוטיות, ובתנאי הטכניקה של ימינו היא הולכת ומתקהה ומתגממת – האם על ידה יתושש גם כוחו של המחזה התנ“כי, האם באכזוטיות שבו אנו באים להשתלט על רוחנו שנתרשלמה מקורויות, או עמה אנו באים לחזר על אומות העולם? כי דמו בנפשותיכם, שהתרחש נס ואנו יכולים לראות העינינו ראיה אמפירית ממש, את מתי-מדבר, כל אותם הששים רבוא, שמתו מנשיכת נחש ועקרב, משחפת וקדחת וכל מיני נגעים ותחלואים והם שטוחים על החולות בעוית-פניהם ושבץ המוות באבריהם וקפאון גבורות בשלדיהם – מה הי אומר להו ה”הווי" העתיק הזה כיום? אולי היתה מטלטלת במאפל דמינו המית-מה, שהיתה חוזרת היום או מחר לעולמה, שנקטם כבר תחת אפרו וחולותיו. אבל אם ח.נ. ביאליק חזה את מתי-מדבר ברוחו, במחזת המסרת שפלשו לעצמם דורי-דורות בניהם שבאו אחריהם, והאו תפס שוב ברוח המרד והגאון והמשפטים עם אלוהים ואדם שהם מַמרי ישראל הראשונים, לבשו אותה והנחילוה לעם-בנים מתקשה עם גויים וזמנים. – מה אומרת לנו שירתו-חזותו הוא – לנו, הנאבקים עד היום הזה על מורשת קדומים ורצים בתחייה ובהמשכת חזון קשה-תעודה לדורות שיבואו אחרינו, לנו ולא למוציאי אנציקלופדיות של נימוסים או דברי ימי ציביליזציות? לנו – מה עדיף: ההווי המדברי מאז, או רוח החזון, שהתחולל שם אז והניענו קוממיות על אף הכל עד הלום?… ותאיטרון איננו בית משכית לעתיקות, ותיאטרון עברי חלוצי הוא קריאה לחיים מתגברים, מיטהרים ומשתפרים באוירה של עצמאות עברית מקורית.

צאו וראו: אם חוקר או הוגה מבקש לו את editio princeps, הדפוס הראשון של איזה ספר ישן – הלא לא את ניירו ואת אותיותיו הוא מבכר על אלה של היום, כי אם את רוח הטהרה המנשבת מאבני היצירה, שהגהת המחבר סילקה משם כל שיבוש וסירוס… על אחת כמה וכמה כשבאים לגול לפנינו את התנ“ך – כמה צריך להזהר, אין אידיליה גרידא, המתערסלת שעה קלה בנדודי מזלה וסוגרת סוף סוף על מעגל שלווֹת, ועוד יותר אין הומורסקה או גרוטסקה גרידא מתאימות לרוח התנ”ך, שהטראגיות האנושית, טראגיות הגבורה האמיתית (לא זו של פאטאליזמוס או אביריות) פועמת אותה מראש ועד סוף.

הלא גם לבן זה, הארמי-הרמאי, הוא לא סאטיר כנעני-מזרחי, הוא בא-כוחה של הגאלריה התנ“כית, ולכן יש בו, בטיפוס השלילי, מומנטים יפים-טראגיים כמעט, כשהוא מדביק את יעקב בהר הגלעד ומזהיר בו ברחמי אב: “יצף אדוני ביני וביניך…אם תענה את בנותי ואם תקח נשים על בנותי – אין איש עמנו, ראה, אלוהים עד ביני וביניך”. ועל כן צורמת את האוזן הפתוחה לרנן-ההוד שבתנ”ך הסלסול המחורטם, היוצא בהשפלת עינים ופיזוז ידים, מפי המברכים את רחל באותה הברכה האמהית, הגזעית-בראשיתית: “אחותנו, את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער אויביו”.

ימים רבים אחזיק טובה לחברי “אהל” על העונג השפרירי-צפרירי שהעניקו לנו ב“יעקב ורחל”, ולא בתור הערות-מוסר נאמרו הדברים. חפצתי רק – אם כי אינני מבקר מצחצח בטרמינולוגיה של אמנות תיאטראלית וגם אינני בקי כל עיקר – שיורשה לי לברר עוד צד וכיוון אחד, הנראה לי כראשם דרכים…ואולי מפני שב“יעקב ורחל” הבכיר “אהל” את פגתו בדראמטיזציה תנ“כית נשתכר מבוסרה המבושם – יחתוך בבשר התנ”ך החנוט ויתן לנו נתח חי וטרי, ולרוח הפועם אותו לא הספיק לחשוש. ואם בתור דוגמה ראשונה הצליח בבחירת “יעקב ורחל”, מפני ששחר-הילולים זה, לבלובו ונגינתו הרחוקים, דיים לקסום לעייפי ערב וצמאי היום החדש כמונו עתה – בכל זאת, על התיאטרן העברי, הרוצה להמשיך כיוון זה ולהכנס לעולמו של התנ“ך, לדעת כי רוח זה לא יריק את רשותו כולה לקסמי אמנות ולגעגועים גלומים מתענבלים על ערבת מולדת, ללא פעמון החזון שזעזע פעם את ימה והריה, ללא שתוֹק עוד עד אחרית זמנים. כי בדראמטיזציה ביבלית לא המלה התנ”כית עיקר, כי הדבר התנ"כי.

מתתיהו שוהם
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מתתיהו שוהם
רקע
מתתיהו שוהם

יצירותיו הנקראות ביותר של מתתיהו שוהם

  1. אוּר כַּשְׁדִּים (שירה)
  2. מִכְתָּב (שירה)
  3. שיחות עם ב. (מאמרים ומסות)
  4. בשעת אבל (על סוקולוב) (מאמרים ומסות)

לכל יצירות מתתיהו שוהם בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות מתתיהו שוהם

יצירה בהפתעה
רקע

שיחה עם הכהן הגדול של השמרונים

מאת אברהם משה לונץ (מאמרים ומסות)

חשב חשבתי תמיד ללכת שכמה להתחקות על העם או הכתה הדתית היותר קטנה בכל העולם, הם עם השמרונים, אשר מלבד שבדמם מעורב דם בני ישראל, יש לקורותיהם ודברי ימיהם יחס וקרבה לקורותינו ודברי ימינו, אנו. אך נסיבות וטרדות שונות עצרוני עד הנה מהפיק את זממי. אספתי אמנם תמיד מפי סופרים וספרים זכרונות רבים הנוגעים לקורותיהם ומצבם, ומהם אעריך ברצות ה' בעתיד מאמר גדול אדותם בהמאסף הספרותי ה“ירושלים” – והנה אנה המקרה לידי כי בבואי ביום השבת ז' תמוז לבית הספרים הכללי מדרש אברבנאל וגנזי יוסף פה, מצאתי באולם הספרים את הכהן הגדול של עדת השמרונים. ואחרי אשר הוצגתי לפניו מאת ידידי החכם מר דוד ילין, החלותי לדבר עמו אדות מצב עדתו בעבר ובהוה. ומתשובותיו ראיתי כי יש לו גם ידיעה קטנה בהויות העולם, איננו קצר דעה בהכהנים שהיו לפניו לבלי גלות מאומה ממנהגיהם, מצבם וקורותיהם לאיש זר1. ואחרי אשר הודעתי לו כי יש לי זכרונות רבים ע"ד השמרונים, שאלתיו אם נכון הוא להשיבני תשובות מפורטות על שאלות שונות בנידון זה שאציע לפניו, והוא נעתר מיד לבקשתי ויקבע לי זמן לקבלני בבבית מלונו ביום הראשון אחר הצהרים. ובהזמן המיועד הלכתי אליו בחברת ידידי הנז. והוא באמת הואיל לתת לי תשובות ברורות על השאלות והספקות שהי' לי בענין זה. והנני נותן פה את שאלותי ותשובותיו ומהם ישיגו הקוראים מושג כללי בתכונות עדת השמרונים מצבם ומנהגיהם.

הכהן הגדול הוא איש גבה הקומה כבן ארבעים וחמש שנים והוא לבוש בגדי ארץ הקדם. מצנפת אדומה. תצנף את מגבעתו, זקנו הארוך והאדום יורד על פי מדותיו ועיניו מפיקות חריצות, הוא מדבר רק שפת ערבית ובה יודע גם קרוא וכתוב, ושפת עברית יודע הוא לדבר, אך צריך להתרגל להבין את מבטא, וגם את הכתב האשורי בנקוד יודע הוא לקרא. בבואנו אליו קבלנו בספ"י ויבקשני כי אציע לפניו את שאלותי.

אנכי: כאשר אחשב אין כעת בכל העולם שמרונים מלבד בעיר מרכז אמונתכם היא שכם.

הכהן: כן, נכונה השערתך, כל השמרונים שישבו לפנים בעזה יפו צריפין (צרפנד אלחראב) עוורתא דמשק ועוד ספו תמו ולא נשארו לנו רק השריד המעט הזה בשכם.

אנכי: ומה היא הסבה שהסבה בכם את הכליון החרוץ הזה.


  1. ftn1  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.