I    🔗

יושב בית בעונת ההצטננויות, צוואר הג’ירף שלו מכונס, החילזון מעלה בועות כמו אף מלא.

הוא יוצא לטייל מרגע שהימים נעשים יפים, אבל אינו יודע לצעוד אלא על לשונו.

II    🔗

ידידי הצעיר אַבּל שיחק עם החלזונות שלו.

הוא מגדל קופסה שלמה וכדי לזהותם הוא מקפיד למספר את השבלולים בעיפרון.

כאשר יבש מדי, החלזונות ישנים בקופסה. מרגע שעומד לרדת גשם, אַבּל מסדר אותם בשורה בחוץ, ואם הגשם מתעכב, הוא מעורר אותם בשפכו עליהם סיר של מים. וכולם, חוץ מהאימהות הדוגרות, הוא אומר, מטיילים בתחתית הקופסה בהשגחת כלב הנקרא בּרבּר, שהוא לוח עופרת שאַבּל דוחף באצבעו.

כאשר דיברתי אתו על הקושי שבאילופם, נוכחתי לדעת כי הוא אותת לי לא בעודו משיב לי כן.

"אבּל, אמרתי לו, מדוע נע ראשך כך לימין ולשמאל?

– זה הסוכר שלי, אמר אַבּל.

– איזה סוכר?

– הבט, שם."

בעוד אבל, על ארבעותיו, מחזיר את מספר 8 שכמעט הלך לאיבוד, ראיתי על צווארו, בין העור לחולצה, חתיכת סוכר תלויה על חוט, כמו מדליה.

"אמא קושרת לי את זה כאשר היא רוצה להעניש אותי.

– זה מפריע לך?

– זה מגרד.

– וזה צורב, נכון? זה אדום כולו.

– אבל כאשר היא סולחת לי, אומר אַבּל, אני אוכל את זה."