תולדות הרמבמ"ן. 🔗
גריליב היא עיר קטנה בלב ארץ גאַליציען. לפנים היתה עיר אהלי עץ ואגמי רפש וטיט מלאו את רחובותיה הצרים והעקלקלים, אך השרפה אשר שרף ה' בה, ו“צורר היהודים” אשר הפקידה הממשלה בימים האלה לראש הגליל בקרבה, שני אלה עשויה לעיר נאוה ויפה. כי אחרי אשר שרף ה' בחסדו ובחמלתו את אהליה המלאים כל חלאה וכל צחנה, ותהי אז עת צרה ל עקב, כי ראש הגליל לא נתן לבנות עוד בתי עץ כבתחלה ולהגיע בית בבית בלי כל משטר וסדר ככל העולה על רוח יהודי העיר, ובכן נאלצו לבנות להם בתי אבן בתבנית אשר התווּ למו אמני הבונים בחכמתם. וראש הגליל, “צורר היהודים”, לא נח ולא שקט עוד ויטהר את העיר מאמני הרפש והטיט, אף שנה את פני הרחובות וירצפם בחלקי אבנים ויתן צו כי לא יהין עוד איש לשפוך אשפה ומי מדמנה לפני פתח ביתו, או כסף ענושים ישלם לאוצר העיר. אותו היום קשה היה לישראל אשר בגריליב כיום שגלו מארץ חמדה! כי עין בעין ראו את הרעה הנשקפת להם מהגזרה הנוראה הזאת, והמגיד ר' שלמיאל הרעיש את העולם כלו בבית מדרשו ויוכיח בראיות ברורות כי: “הנקיות והטהרה אף על פי שהיו חביבין בימי האבות, עכשיו יש בהם ודאי משום בחקותיהם, כי עכו”ם נקיותא קפדי, ובשעת גזרת המלכות אפילו אערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור, ומכל שכן על נקיות וטהרה שמביאים לידי השכלה המוליכה את האדם לבאר שחת רחמנא לצלן. – " ועדת יהודי העיר גריליב נמנו וגמרו לקדש את שם שמים ברבים ולבלתי שמוע בקול “צורר היהודים” ויאמינו באמונה שלמה כי תהי אחריתו כאחרית כל צוררי ישראל שבכל דור ודור – להכרית; אך אחרי כי ימים על ימים נגוזו וצורר ישראל זה לא טבע בים סוף כפרעה וחילו, אף לא נתלה על עץ גבוה חמשים אמה כהמן בן המדתא האגני, ואחרי כי שלמו היהודים פעמים ושלש כסף ענשים כגזרתו, החלו להענות מפני נוגשם ויטו את שכמם לסבול את גזרותיו הרעות, וברוח נשברה ונפש נאנחה שלחו את אמהותיהם לטאטא לפני פתחי ביתם ועיני “צורר היהודים” רואות ולבו שמח. – זולתי ר' שלמיאל המגיד, הוא לבדו התגבר כארי ויקשה את ערפו לבלתי תת לטאטא לפני ביתו אשר אחורי בית המדרש, ובחמלת ה' עליו לא ראה זאת הצורר או גם ראה ולא התבונן. ובכל זאת בצע הצורר את אמרתו אשר צוה, כי לאט לאט הסכינו יהודי העיר גריליב בטהר ונקיון עד כי החלו גם להתפאר והתהלל בעיר מושבם הנאוה והיפה, למרות רוח ר' שלמיאל ודרשותיו. גם מגורת ר' שלמיאל כתֻמה באה לעיר גריליב, ההשכלה!, אפס כי לא לרגלי הסדרים החדשים, אשר עשה “צורר היהודים” בקרבה, באה, אף לא על דלתות בתים בנוים לתלפיות ברחובות העיר הרצופים באבנים דפקה בראשונה, כי אם על דלת בית בודד העומד אחורי בית המדרש, על דלת חדר קטן וצר, על דלת ר' שלמיאל בעצמו! –
שוא לכם אתם “ארזי הלבנון” אשר בין התנור והכירים, שוא לכם אתן “מלכי רבנן” המתאמרים למשול באין מעצר בשמים ובארץ, ותאמרו לחתום בעד אור כי יהל ולעצור בעד ההשכלה הצועדת בצעדי און לרוח העת הנאורה! דרך אחד כי תסגרו בעדה ובשבעה דרכים תפרץ אליכם, ועלתה ובאה גם בבתי מדרשיכם, בירות ממשלתכם, וירדה גם לשפל מושבכם, ובאה בחדרי בניכם ובנותיכם ונחה עליהם רוח חדשה רוח חכמה וגבורה, רוח חפש וחיים, למרות העפר אשר תעפרו סביבם בעַלִים נושנים ובלים ולמרות עיני קדושיכם אשר שרצו בקרבכם כהצפרדעים ביאורי מצרים! –
בבית ר' שלמיאל המגיד למדו מבחרי בחורי העיר גריליב וגם אנשים בעלי אשה ובנים, אשר אכלו על שלחן אביהם, לקחו לקח מפיו, כי באמנה “למדן מופלג” היה כאחד המלמדים הגדולים אשר בארץ, אף כי לא זכה להמנות בין השואלים בספר “שו”ת הרמ“י” לרב המחוז אשר בווראטנא, כי כל ישראל אשר בגריליב הוא יודע כי בחזור הרמ"י זה על פתח מְלַמְדֵי מחוזו למען יתנו את שאלותיהם על ידו, לא שכח גם את ר' שלמיאל, אף התרפס לפניו ויבטיחהו לכנותו בשם “חריף ובקי” ו“גאון עולם” בתשובתו אם אך ישאל ממנו דבר מה בדבר הלכה, אך ר' שלמיאל התמים הבליג על הכבוד הרב הזה וידחף את הרב הרמ“י בשתי ידיו, כי מלחמה לר' שלמיאל המגיד בהשכלה מדור דור ואת הרב הרמ”י יחשוב למשכיל ואפיקורוס – ואף אחרי כי הדפיס הרמ“י את ספרו ויוכיח לכל באי עולם כי גם שמץ השכלה ודעת אין בקרבו, ואף כי לחם נלחם עוד בהקדמת ספרו זה נגד המשכילים ודעותיהם בפלפולו, בכל זאת ר' שלמיאל באחד כי הרב הרמ”י אפיקורוס גמור הוא יען כי… אך לא אגלה סוד אחר ואשובה לר' שלמיאל ואיבתו השמורה לההשכלה ושוחריה.
ר' שלמיאל לא ראה עוד משכיל מעודו ובכל זאת, או אולי על כן, תכלית שנאה ישנא את כל אלה אשר בשם זה יכֻנו, אף לא ייעף ולא ייגע מהבאיש את ריח ההשכלה ושוחריה בעיני תלמידיו שומעי לקחו בספוריו הנוראים והאיומים אשר ידע לספר ממשכילי דור ודור ובראשם מה“דעסער מבערלין”: “לפני הרבה מאות שנים נולד האיש משה הזה לאביו הסופר בעיר רחוקה מאד באחת מארצות הגוים, ויהי האיש בהתחלה חסיד גדול, ממבחרי תלמידי הבעש”ט ז“ל. אפס כי לא שִמש כל צרכו, גם נשמתו לא היתה מסגלת לחכמת הקבלה אשר הגה בה יומם ולילה ובכן הציץ ונפגע ויקצץ בנטיעות. ויהיה היום ויבא אחד קדוש לעיר מושבו ויחרדו לקראתו כל אנשי המקום, ויבא גם הדעסער מתוך הבאים, והוא לבוש לבנים וזקנו יורד על פי מדותיו הארוכות כי איש תאר היה, ויהי בגשתו לתת שלום לרבו ויקרא הקדוש בקול גדול: “האתה זה בני עשו? משה אהרה מסטרא דמסאבא!” ופני הדעסער חפו ויצא ויגלח את זקנו ויחלף את שמלותיו בבגדי אשכנז קצרים ויהי ל”ראש החברה הבערלינית" רחמא לצלן, ויכתוב ספרים הרבה מאד, הלא המה ספרי “לשון הקדש” או “ספרי ההשכלה” אשר המסתכל בהם מוטב לו שלא נברא – “. דברים כאלה וכאלה ספר ר' שלמיאל פעמים אין מספר באזני תלמידיו הצעירים, והמה אמנם פחדו ורהו לשֵמע “הדעסער והחברה הבערלינית” רחמנא לצלן, ובכל זאת בלי משים התעוררה התשוקה בחדרי לבות אחדים מהמה לדעת מה היא החברה הנוראה הזאת ויתאוו גם תאיה לדעת את הנאמר בספרי ה”דעסער" הנורא והאיום. דעת לנבון נקל כי רחשי לבם אלה לא עברו על דל שפתם, כי איכה יהינו בנים למודי ה' לדרוש בעיר גריליב אחרי “ספרי השכלה” אשר “המסתכל בהם מוטב לו שלא נברא”? ובכן לא ידע איש את הגות לבבם, אין אמר ואין דברים ותשוקתם עצורה בעצמותם. –
~~~~~~~~~~
ב. 🔗
נוּרא בי ר' שלמיאל! 🔗
ולר' שלמיאל המגיד שלש בנות, בוגרת, נערה וקטנה בשמותן נקראו – וזה דבר השמות האלה: ר' שלמיאל בלמדו את תלמידיו סוגיא דנערה שנתפתתה ויואל לבאר להם את הסוגיא העמוקה הזאת באר היטב ויפתח במשל פיו וילמד: “נערה שנתפתתה מה היא נערה? נערה היא בתולה גדולה כבתי מרעסע הבכירה, האין זאת תלמידַי? –” “כן הוא”: ענו התלמידים לתמם. “בוערים!”, קרא ר' שלמיאל כמנצח, “מרעסע כבר בוגרת היא ולא נערה, אבל נערה היא נענע בתי הצעירה, הלא?” “אכן כי כן!” קראו התלמידים פה אחד. “משנה שגגה שגיתם הדיוטים נבערים!”, ענה ר' שלמיאל, “נענע קטנה היא, כי לא הביאה עוד שתי שערות והיא משמשת עור במוך לדברי ר' מאיר”. צחוק עבר על שפתי התלמידים ויתלחשו בקול דממה אך ר' שלמיאל לא התבונן ויראה באצבעו על פאיע בתו ויאמר: זאת היא נערה, היא הביאה כבר שתי שערות ויצאה מדין קטנה ועד בוגרת לא באה וברשות האב היא ובשתה ופגמה וקנסה על אביה!". ככה השכיל ר' שלמיאל לבאר את משנת נערה שנתפתתה, ולזכר הבאור המושכל הזה קראו התלמידים את שם שלש בנות רבם בשמות אשר קרא להן אביהן: בוגרת, נערה וקטנה.
ושלש בנות ר' שלמיאל אלה בריות נפלאות, סוחרות בכל פרי קיץ, גם בשומים ובבצלים, חמאה וביצים, אך הבוגרת תעלה על כֻלָנָה בחכמת לבה ושאר רוחה, עד כי סחר התרנגולים אך בידה הוא, ואיש או אשה בכל העיר גריליב לא יהינו לקנות תרנגול או תרנגולת, אם לא תמששם הבוגרת בתחלה לערוך טיבם או ערכם. “אשרי הגבר אשר תפול מרעסע בתי למנה לו”, יאמר ר' שלמיאל המגיד תמיד, אך ההצלחה צרת העין תמנע עוד את האשר הזה מבני אדם מיחלי חסדה, והבוגרת לא נפלה עוד בגורל גבר למרות עמל השדכנים אשר לא ייעפו ולא ייגעו מהשמיע תהלתה בקהל זה שנים שבע. ויהי היום ור' שלמיאל יושב ולומד עם תלמידיו ויבא ר' אהרן שמואל השדכן והבדחן וישב למולו. “ברוך הבא ר' שמואל!”, קרא ר' שלמיאל בראותו אותו “לא אפריעך מלמודך”, ענה השדכן והבדחן, “כלה שעורך ואחר נדבר”. “כבר כליתי”, ענה ר' שלמיאל בסגרו את הספר אשר לפניו, “בל אפונה כי אודות הידוע באת האין זאת ר' אהרן שמואל?”
“כן הוא ר' שלמיאל, אודות בן ר' מענדעלע באתי לדבר אתך, ר' שלמיאל”.
"אודות בן ר' מענדעלע “, שִנָה ר' שלמיאל בצחוק מר על שפתיו, “תבחר לשון ערומים ר' אהרן שמואל ותדבר בלשון נקיה כמצות חכמינו ז”ל, אבל האמת אגיד לך, חשבתי דרכי ואשיבה אל לבי כי חרפה היא לאיש כמוני לתת את בתו לבן מענדל החיט לאשה”.
השדכן והבדחן הניע בראשו וישאף פעמים ושלש אבק עלי מרורים מקופסת עץ גדולה בדַבֵר ר' שלמיאל, וככלותו וינקה את חטמו הארוך בכנף בגדו ענה ברגז: “אל נא תשלה את נפשך ר' שלמיאל, אל נא תשלה את נפשך, “בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה” אמרו חז”ל ובתך בגרה זה יותר משבע שנים, ולפי חשבוני כבר מלאו לה שתים ועשרים שנה".
“לפי חשבונך”, ענה ר' שלמיאל גם הוא בחמה מסתרת א על פי חשבוני גם עשרים לא מלאו לה עוד; ולוּ גם בת ארבע ועשרים היתה עתה, מי יאשם בזה אם לא “צורר היהודים” ברשעתו?"
“צורר היהודים” ראש הגליל?", שאל השדכן והבדחן כמתפלא.
“הוא ולא אחר!” ענה ר' שלמיאל, "כי מיום החלו לעשות סדרים לא שערום אבותינו בעיר. מן היום הזה רבתה היהירות בקרבנו לידי כסות נקיה, וכסות נקיה לידי שערות מסלסלות וכל אלה הביאו לידי יהירות רחמנא לצלן, ומשרבו היהירים תקפוצנה בנות ישראל להנשא ליהירים והיהירים ישאו להם נשים רק לשם נוי ולשם יופי ולבתי הצנועה אין דורש ואין מבקש.
“אבל דורש ומבקש לה!”, קרא השדכן והבדחן, “ור' מענדל כמעט ימסור נפשו עליה, ואתה רק על דבר המחט אשר יתפור בו תדחפנו בשתי ידיך, למרות מצות חכמינו ז”ל לאהוב את המלאכה וללמד גם את בנינו אומנות – אבל הכון והכן ר' שלמיאל ואשמיעך חדשה". ר' שלמיאל החריש ויבט בפני השדכן והבדחן אשר שאף גם הפעם מלא חטמו אבק עלי מרורים מקופסתו וידבר בלאט ובנחת ויאמר:
“גם אתה, גם אנכי, גם ישראל כלו וגם כל באי עולם כלנו בני חיטים אנחנו! השמעת ר' שלמיאל המגיד?”
“לא אבין לרעיך!” ענה ר שלמיאל המשתומם.
“והלא חכם גדול אתה ומדוע לא תבין?” צחק השדכן והבדחן, "אדם וחוה, אבות כל בני תמותה מה כתיב בם? “ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות”, לא חיטים היו אפוא אדם וחוה? או אנחנו האם לא יוצאי חלצם אנו? – "
“התולים!” קרא ר' שלמיאל
“לא התולים עמדי!” קרא השדכן והבדחן, “ואם תקניטני”, הוסיף בצחוק גדול, “אם תקניטני ר' שלמיאל אספר באזניך דבר חדש עוד, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא מה כתיב ביד? “ויעש אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם”, כביכול בכבודו ובעצמו עסק במלאכת רצען ואנחנו בשר ודם עפר מן האדמה נבוש להתחתן בעושי מלאכה? –”
“בדרשות של דופי בדרכך תאמר לנצחני ר' אהרן שמואל” נאנח ר' שלמיאל במשכו את שתי כתפותיו למעלה.
“לנצחך לא אובה ולא אחפץ”, ענה השדכן והבדחן בקומו מכסאו, “אף לא עלה על לבבי לגזול את בתך ממך, מרעסע שלך היא עשה עמה כחפצך וכרצונך, אף שכח ואל תזכור כי עוד שתי בנות לך אשר גם הנה הגיעו כבר לפרקן. –”
השדכן פנה ללכת וישק למזוזה ויאמר: “צפרא טבא למרי!”
“אך אל נא תחפוז לברוח!” קרא אחריו ר' שלמיאל, “או האם הכלמתיך או דברתי דבר נגד כבודך ר' אהרון שמואל?”
“לא זאת ר' שלמיאל, ענה השדכן והבדחן בצחוק מהול בלעג, “אבל נוכחתי כי אך לשוא סבבתי בכחש ובמרמה את ר' מענדל ואשתו עד כי נאותו לי לקנות לבנם יחידם סחורה בלה ונושנת – כי תתגאה בסחורתך זאת ר' שלמיאל ותאמר להחזיק בה עד קץ הימים, טוב! יהיה לך אשר לך ואנכי מה כי אבלה לשוא עתי ואשחית דברי על אזן לא שומעת? צפרא טבא ר' שלמיאל!” – ר' אהרון שמואל פתח את הדלת ויואל לצאת והנה הבוגרת וסלים מלאים עוף כנף על שתי ידיה, באה לקראתו בפתח. “טוב כי באתי”, אמר השדכן והבדחן אליה, ויפן אל אביה ויאמר: “הן ילדה חכמה היא בתך נשאלה נא את פיה כמצוה”, פני הבוגרת האדימו כעורות האילים אשר התנדבו בני ישראל במדבר סיני ותורד את ראשה המכסה בנוצות לאות על מסחרה ומשלח ידיה והשדכן והבדחן התבונן בה ויאמר “אל נא תבושי בתי ואל נא תכלמי, ומה זה תיראי מהביט בפני? – האם לנשכך באתי? הלא לדבר בך נכבדות! – התכירי בתי את הבחור ראובן בן ר' מענדל שכנכם? אותו הוכחתי לחתן לך אך… אך טרם כלה עוד השדכן והבדחן את דבריו והבוגרת התנשאה כלביאה ותלטוש עיניה לו ולאביה גם יחד ותקרא: “כי יתומה אנכי תאמרו לקצר את ימי עלומי? לו היתה אמי עליה השלום ואהרן שמואל זה העיז את פניו לדבר כזאת באזניך אבי כי עתה המריטה את זקנו ועד היסוד בו! או האם הלבין שער ראשי משֵיבה כי תתנני לאשה לבן מענדל החיט?” “אויה!”, צעקה הבוגרת ותבך בכי רב, “צָדְקָה, צָדְקָה בתי”, נאנח ר' שלמיאל, ו”צדקה, צדקה מרעסע!” צעקו התלמידים פה אחד, ויצעקו גם האוזים והתרנגולים אשר בבית לקולם, ויניעו ויכו בכנפיהם, ויחוללו סערה בחדר וענן-אבק כבר מאד, ותהי צעקה גדולה ונוראה, ויבואו השכנים והשכנות וישמעו ויבהלו וישתוממו וקול קורא נשמע פתאום: "נוּ א בי ר' שלמיאל המגיד! ויחרד כל העם מקצה. –
~~~~~~~~~~
גָ. 🔗
הָאָבָק. 🔗
חשבון שנת העת שונה הוא לעם ועם; אלה ימנו לבריאת העולם, אלה ללדת משיחם, אלה לבריחת מחמד נביאם מעקע, ויהודי ערי פולין הקטנות מונים לשרפות: “בכך וכך שנים לפני השרפה הראשונה או אחריה פסל הרב את המקוה ובנות ישראל נאלצו להתחטא בנהר בימי השלג” – “בכך וכך שנים לפני השרפה השניה או אחריה צמו ויתענו יהודי העיר בשני ימים הראשונים של פסח כי החמיץ הרב את מאכלם ומשקיהם בצדקתו”. – זכרונות כאלה וכאלה וכן כל דבר יקר ונכבד אשר יקרה בעיר יסמנו בהשרפה הראשונה או השניה. “כי הדין נותן”, יאמר חכם אחר, “היות בכל ערי פולין לכל הפחות שתי שרפות במחזור קטן”. ובעיר גריליב נקרו ויאתיו שתי שרפות במחזור קטן כדין וכמשפט ובכן הסכינו אנשי המקום לראות את:
"נֻגבת פראמאטהעוס זאת בת שמים
עת תנתק מוסרותיה ותסיר נחשתים"
ובהשמע הקול: “נוּרא בי ר' שלמיאל!” ויתאוששו ויקומו כלם כאיש אחד להלחם נגדה בכל עז וחיל וכרגע ויבואו חמֻשים בסלמות וקרדומות, ויעלו כארבה על בית ר' שלמיאל ויכו את גגו לרסיסים ויתצו את קורותיו ויכסום בשפעת מים, פעמוני בתי תפלת הנוצרים הרעימו בקול אדיר וחזק לאות כי פרצה תבערה ושוטרי העיר האיצו ויכו בעם לשאוב מים ולהביא לכבות את האש הגדולה, ויצעק כל העם וירוצו הנה והנה ותהי מבוכה ומהומה נוראה, וראש הגליל בא גם הוא לראות את הנעשה ויפרץ עד בית ר' שלמיאל וירא את המהפכה אשר הפכו אנשי המקום באולתם ובפחזותם וישתומם ויקרא: “והאש? איפה פרצה האש?”
“בבית הזה!”, ענו המכבים בגאות גבורתם.
“בבית הזה?”, שאל ראש הגליל בהביטו הנה והנה ובהריחו באפו לכל רוח, “לא! אף עקבות אש לא נודעו פה!”, קרא משתומם ויפן אל ר' שלמיאל ויאמר: “מה זה היה בביתך אתה האיש?”
והמגיד הנדהם חרד ורגז וכל עצמותיו רחפו בראותו את “צורר היהודים” אויבו הנורא פנים אל פנים וישתחו אפים ארצה ויחזק בכנף שמלת בתו ויאמר: “מרעסע! דברי נא אַתְ אל האדון רב החסד הזה כי אנכי לא אבין את שפת האדון רב החסד והאדון…”
“אך אנכי אבין את שפתך”, ענה ראש הגליל, “דבר בלשונך ואשמעה.”
“מרעסע!” חנן ר' שלמיאל קולו, והבוגרת אשר ידעה לדבר מעט בשפת הארץ נגשה ותאמר: “מסחרי כל עוף כנף, אדון רב החסד והחנינה, ואנכי יתומה אני לאמי כי מתה עלי זה שנים שלש; אך אבי זה העומד לפני הדר כבוד אדוני כמוהו כרב לתורה ולחכמה, ושכננו החיט מענדל שמו, ויבא השדכן, ויבא ר' אהרון שמואל, ואנכי יתומה ומסחרי כל עוף כנף אדון רב החסד והחנינה…” פני הבוגרת האדימו כאש ודבריה לעו וראש הגליל אשר התבונן בפניה קרא ויאמר: “האם את האש אשר הציתה את פני העלמה הזאת באתם לכבות? הגידו לי כרגע מה נהיתה פה!”
“ישראל קדושים!”, התחנן ר' שלמיאלעברית, חוסו נא וחמולו על בתי התמימה כי אך תנואות עליה ימצא הצורר הזה, אויה!"
“אנכי אדבר”, ענה שלמה אחד מהנערים היושבים לפני ר' שלמיאל והוא בן בעל בית יין ובהסכינו מעודו לראות אדונים רַבֵי החסד והחנינה אשרהיה להדר וכבוד גדלם מהלכים בבית אביו, לא ירא מפתוח את פיו גם את ראש הגליל בעצמו אף כי אותו לא ראה מעודו בבית היין, ובכן גמר אמר לחלץ את רבו מצרתו וידבר בשפת אשכנז-יהודית, ובהתאמצו ליפות את שפתו זאת בבטוים נעלים ותהי בפיו כשפת עבר אשר יכתבו בה מליצי לבוב את שיריהם הנשגבים ליופי –. “אנכי אספר לאדוני”, אמר שלמה, “אך שא נא אדון נכבד כי לא אבין לדבר כן בשפת פולנית ואדברה אשכנזית אשר ידעתי”.
צחוק קל עבר על שפתי ראש הגליל בשמעו את האשכנזית אשר בה יבין הנער לדבר כן ויאמר: “דבר בני כי שומע אנכי אשכנזית”. ושלמה החל ויספר: “הידעת אדוני את אהרן שמואל הש… את היהודי אהרן שמואל הש…” שפתו נאלמה מעט כי לא ידע להעתיק את מֶלַת “השדכן” לאשכנזית אך התאושש עד מהרה ויאמר: “השדכן יָקְרא בשפתנו והוא אמנם איש אשר… אשר יחבר.. אשר…” “אשר יחבר מרמה ואולת יחדו”, השלים ראש הגליל, “אשר בחבלי השוא ימשוך את צעירי ישראל להרשת אשר יפרוש לרגלם, אשר בידו חִצֵי אַמאָר לשלחם לאשר יצוה, אשר יזוג זוגים בחכמתו! האם לא אדע את תכונות השדכן לכל משפטיו וחקותיו? ספר אפוא”.
“אכן כי כן הוא, אשר יזוג זוגים”, ענה הנער הנבוך, “ולזוג זוגים בא גם הפעם לבית ר' שלמיאל מורי, אבל אדוני! מורי ר' שלמיאל הוא חכם וגדול בחכמת התורה והשדכן חפץ כי יתחתן את מענדל החיט, כי יתן את בתו לאשה לבן תופר בגדים אשר לא ידע גם צורתא דשמעתתא…” ראש הגליל עצר בצחוק וישאל כמתפלא:
“צורתא דשמעתתא? ומה הוא הדבר הזה? – אך אדמה כי חיה או עוף כנף היא, הלא?”
“לא אדוני”, ענה הנער לתֻמו, “אבל צורתא דשמעתתא היא… יען כי צורתא דשמעתתא… אך אדוני לא יבין לרֵעי ואנכי חפצתי רק להגיד לאדוני כי בן החיט לא ידע דבר מחכמת התלמוד.”
“הבינותי, הבינותי עתה”, ענה ראש הגליל, “ולאיש אשר כזה חפץ מורך לתת את בתו לאשה?”
“הוא הדבר”, ענה הנער, “מורי לא חפץ, גם מרעסע בתו לא חפצה ותרב בהשדכן ותבך ותצעק בקול גדול, והאוזים והתרנגולים אשר בבית התחלחלו לקולה ויצעקו גם המה ויכו בכנפיהם ויעלו אבק רב, והקול נשמע ברחוב ויראו העוברים את ענן האבק העולה מפתח בית מורי וידמו כי עשן-אש הוא ויבואו לכבות ויעשו בזה את כל אשר אדוני רואה –”
צחוק גדול פרץ כרגע מבין שפתי ראש הגליל אך עד מהרה נאנח מרה ויקרא: “האבק! – האבק אשר העלו כנפי האוזים היום הוליך את אנשיכם שולל לכבות אש לא פרצה ותהרסו בית אחד מאחיכם בפחזותכם, אך האבק אשר העלו נוצות כנפי האוזים, הנוצות האלה אשר כתבו במו רבני כל דור ודור הנבערים את פלפוליהם וכל העולה על רוחם זה שנות אלף, האבק הרב והנורא הזה כסה את כל עם ה' ויקדר עליהם את כל מאורי אור ויהי חשך ואפלה בכל מושבות ישראל, והמה נתעו בשוא וידמו לחזות גבוהה בתוך הענן והערפל ולשמוע את קול ה' מדבר אליהם מתוך החשך אשר סביבם, ויתהוללו, ויעשו מעשיהם זר מעשיהם, וישחיתו כל חלקה טובה בישראל, ויהרסו כל אשרם והצלחתם בהבדלם מכל בני האדם באולתם! – אמנם כי רוח ה' נשבה בתבל ארצו ותטהר גם את שְמֵי ישראל מערפלי אי-דעת ובערות, כי שלח אלהים את דברו וירפא גם את מֻכֵי הרבנים בעמו אשר הֻכוּ בימי החשך, ויתעורר ישראל, ויפקח את עיניו, ויתעורר מעפר שפלותו, ויסר את כבלי שנות האלף מעליו, ויתרחץ מצואתו אשר הטבילוהו בה מאשריו להבאישו ולהבזותו בעיני אלהים ואדם, ויתהפך כחומר חותם, ויהי לנפש חיה, ויהי לאדם, ויהי לכבוד ולתפארת בארצות מגוריו, כי ראו היום כל העמים הנאורים את כבוד ה' החופף עליו ויכירו את יקרו ואת ערכו במדינות אשר ישב בהן – אך אתם אמללי ארץ, שוכני חבל פולין, אך אתם הה! לא תוכלו נקיון! כימי צאתכם מארץ מצרים הנכם מתבוססים עוד בחומר וטיט אשר עבדתם בם בפרך, בימי החשך והאפלה הנכם מתבוססים עוד במי מדמנה אשר כסו עליכם מחוקקי און באולתם ובגאותם וברשעתם! אך לשוא יאירו המאורות ברקיע השמים, אך לשוא תרעים העת הנאורה בקולה נפלאות, אך לשוא יושיטו לכם מכל עבר יד עזרה להעלותכם מבור צרה, וקדושיכם הנתעים והמתעים יעפרו בעפר לעיניכם להכותכם בסנורים ויאטמו את אזניכם משמוע נכוחה ויורידו אתכם מטה מטה ורבצה בכם המארה הרעה מכל האָלה הכתובה בתורת משה איש האלהים שגעון ועורן ולב רגז! כי…” ראש הגליל עצר פתאום בדבריו אשר דבר בחם לבב וברגש נפש ויאמר: “כמעט שכחתי כי לא מטיף אנכי לעם הזה אשר אך לשוא עמלו בוניו בו, ולאלה אשר לא הועיל בן הסופר מרעסוי בחכמתו הגדולה, לא יועיל בלי תפונה גם בן בלי שם כמוני בקנאתו. –” את הדברים האחרונים האלה דבר האיש ראש הגליל בקול דממה כמדבר לנפשו ויעף עוד הפעם עין בהעומדים סביבו בפה פתוח ומביטים בו בעינים פקוחות, ויאנח ויניע עליהם במו ראשו וילך לו. –
~~~~~~~~~~
ד. 🔗
“Le comte de Monte-Christo” 🔗
ישראל רחמנים הם ואשר השחיתו באולתם ויהרוסו יבנו בצדקתם ויכוננו! אבות תלמידי ר' שלמיאל המגיד קבצו נדבות בעיר לתמוך בידי הנשרף למען יוכל לבנות את ביתו הנהרס וישוב לשבת על התורה ועל העבודה ולא תהיה עדת תלמידיו כצאן אשר אין להם רועה. אך מלאכת הבית טרם תכלה והבחורים ישבתו ממלאכת הקדש ותשקוט העיר גריליב ממלחמתה של תורה; כי שר הצבא, ר' שלמיאל המגיד, עומד לנצח על הבונים עושי המלאכה בביתו, ואנשי החיל, הבחורים והנערים תלמידי ר' שלמיאל ושומעי לקחו, המה אך עזבו שדה קטל, חדר מורם הצר והאפל וישכחו ברגע את דאגתם הנוראה על דבר מהניתן אשר דלא כבן ננס ועל דבר אשר לא הוברר להם עוד אם איתא או ליתא לדשמואל ועוד המון דאגות כאלה לאין ספורות, וישבחו גם את המלאך פתלתיאל, הממונה על החריפות, המלאך האמלל הזה אשר יבכה עתה את כל אחיו מלאכי מעלה על אוכל כי נכרת מפיהו בְהִבָטל בני הנעורים אשר בגריליב מהגות בסוגיא דביאה קונה – כי שאפו הנערים רוח חדש ותחי נפשם בהקרא להם דרור ויצאו לשוח בשדה ויער, כי הימים ימי הקיץ, וירקדו כאילים על כל גבעה ירוקה תחת אשר רקדו לפנים הרי ההלכה התלוים בשערה, וירחצו וישחו כדגים בנהר ופלג תחת אשר שחו לפנים אך בים התלמוד העמוק מני תהום, הים הגדול והנורא הזה אשר טבעו בו רבבות אלפי ישראל מיום אשר החלו להקדישו ולהעריצו ולתת כבוד אלהים לו למרות רוח יוצריו מקדם עד היום הזה. – גם שלמה בן ר' ליפא בעל בית היין אשר נחשב לגדול המתמידים בתלמידי ר' שלמיאל, גם הוא לא העלה היום על לבו לקחת ספר בידו להגות בו, ויהי הראשון לעזוב את העיר והמונה והאחרון לשוב לביתו בערב, אפס כי לא להתרועע את רעיו ולשוש אתם משוש כי אם להפרד מהם יצא שלמה את העיר, להתבודד ולשפוך את נפשו המלאה על כל גדותיה, במרחבי שדה ויער: "צורר ישראל הוא, יאמר ר' שלמיאל מורי, ואנכי בשמעי את דבריו אשר אפס קצתם הבינותי, אמר כי אך מלאך אלהים צבאות הוא! מה נשגבו אמרותיו, מה נאוה מדברו! ומה נעים כל הגה אשר הוציא מפיו! הלא בה דבריו כאש ומחמאות חלקו ונעמו, חלק כשמן חכו ובפטיש יפוצץ סלע! – אך מה הוא “האבק אשר יכסה את כל עם ה'?” והמאורות מה המה אשר "אך לשוא יאירו לנו ברקיע השמים? כי אשא למרום עיני האם לא אראה את השמש בכל הדרה ותפארתה ואת הירח יקר הולך בין צבא ככבים אין מספר?הה! מי יתן ואבין למליו אבוא עד תכונתן כי לא אדע נפשי!רגע אדמה כי דבר האיש סרה על עם ישראל ותורתו ורגע אדמה כי השכינה דברה מתוך גרונו וכל דבריו אמת וצדק! – והאיש הזה גוי הוא, נכרי אשר לא מאחינו ובכל זאת הזכיר את יציאת מצרים ואת איש האלהים בדבריו? הגם באדום תורה? אם דעת אלהים בבני עשו? – אבל מי הוא זה “בן הסופר” אשר הזכיר? “בן הסופר מרעסוי”, מרעסוי? – – הה! מי יודע אם לא הרעסער הוא, הרעסער בעצמו, הראש להחברה הבערלינית רחמנא לצלן, אשר כתב את ספרי לשון הקדש או ספרי ההשכלה אשר המסתכל בהם מוטב לו שלא נברא, משה שפירא מסטרא דמסאב – – – "
“משה שלישי שלוח מאת ה' להוציא את עמו מתחת סבלות לוחציו הערצים!” קרא פתאום קול ערב ונעים עברית מאחרי שלמה, והנער התחלחל ויפן והנה ראש הגליל עומד לפניו. – “אכן רוח הוא באנוש”, אמר בצחוק, “ובך ידידי רוח מליצה מתנוסס כי כמליץ השמעת היום את הגות לבך באזני השמים והארץ. אך מה זה תרעד ותחרד? המפני תבהל? –”
“לא אדוני”. ענה הנער הנבהל וכל עצמותיו רחפו מפחד פתאום. –
“הרגע נע בני”, אמר ראש הגליל בענות חן, “אף כי גוי אנכי כאשר אמרת, אך הן אדם כמוך אני ואימתי לא תבעתך,הגד נא לי כמה ימי שני חייך?”
“בן שש עשרה שנה אנכי היום.”
“ואנכי בן עשרים ושבע”, אמר ראש הגליל, “הלא תראה כי גם אנכי לא שב ולא ישיש אני ואחרי כי נקרית לי בזה בלכתי לשוח בשדה הבה ונשיחה כרעים יחדו”.
“זקן זה שקנה חכמה אמור בתלמודנו”, ענה שלמה בענוה, “וחכמת אדוני רבה ואנכי לא ידעתי עוד בינה ואיכה אעיז…”
“אל נא ידידי, מהר ראש הגליל לענות, אל נא תהללני שבע על חכמתי כי אמנה לא רבה היא חכמת לבי כאשר תדבר וגם אתה לא חסר תבונות הנך כאשר תאמר; אנכי יודע את חקי המדינה ומשפטי המלך אשר למדתי מפי מורַי ואתה ידעת את חקות התלמוד והמון סוגיות ושיטות אשר למדת מפי מוריך –” האיש החריש כרגע ויתבונן בפני הנער ויוסף ויאמר: “תתפלא תשתומם ידידי כי אשא על שפתי שמות תלמודיים כאלה?”
“אכן נפלאת היא בעיני”, אמר שלמה.
“אך איש רעים אנכי”, ענה ראש הגליל, ובשמעי לקָח בבית הספר הגבוה בו… הבירה היה לי שמה מהליכים את צעירי ימים מבני יעקב אשר התעתדו לרבנים ומטיפים. מהם למדתי להבין דבר בשפת עבר וספרות ישראל עד כי תמצא ידי לקרוא ולכתוב בשפה הזאת אשר היא לי לשעשועים. ראה נא, ידידי, גם בלכתי הפעם לשוח הנני נושא אתי ספר עברי למקרא".
האיש הוציא ספר קטן מחיקו ושלמה אשר לא האמין כמעט למראה עיניו, לקח את הספר בידו ויגולל את עליו בחפזה ויאמר:
“אכן ספר עברי, אך על איזה משיטות הש”ס הוא?"
“לא כן ידידי”, השיב ראש הגליל בצחוק נעים על שפתיו, “לא על שיטות הש”ס ישא הספר הזה מדברותיו כי אחד מספרי המליצה הוא ודבר אין לו עם התלמוד ופלפוליו, אחד מספרי ההשכלה אשר –"
“אשר המסתכל בהם מוטב לו שלא נברא!” קרא שלמה ברוח נפעמה, ואף כי פניו ענו בו כי ירא הוא לנפשו מהסתכל בהספר הזה בכל זאת לא גרע עין ממנו ויאמר: “האף אמנם מספריו של הדעסער הוא?”
“לא דבים ולא יער!” ענה ראש הגליל, “לא מספריו של הדעסער הוא הספר זה אף לא חבר הדעסער מימיו ספר בשפת עבר, אמנם כי הואיל משה בן מנחם באר את תורת משה בן עמרם רבו ואת הגיון משה בן מיימון מירו ובאוריו אלה כתובים עברית, אבל ספריו כתב בשפת אשכנז נשגבה ונעלה. התדע, ידידי, את שפת אשכנז לקרוא בה?”
“אדע.”
“את שפת אשכנז ידעת?” שאל האיש משתומם, “ואיפה למדת את השפה הזאת?”
“בשעה שאינה לא יום ולא לילה למדתיה מפי המורה אשר למד את אחותי בבית אבי.”
“יש אפוא גם מורה אשכנז בהעיר הזאת ואנכי לא ידעתי”, הוסיף האיש להתפלא.
“יש אדוני, והמורה הזה ידיו רב לו כמעט בשבעים לשון אבל שותה שכור הוא כל היום. לפנים היה שר עשרה בחיל הפרשים ובשובו מצבא המלך ויהי למורה נערות בעיר. דעת לנכון נקל כי אנכי לא לקחתי לקח מפיו, אך עמדתי עליו בלמדו את אחותי ובכל למדתי את האותיות הקטנות כלן וגם מן האותיות הגדולות למדתי כארבע וחמש”. “כי בהאלפא ביתא האשכנזי ישנן אותיות גדולות וקטנות אדוני”, הוסיף הנער לתֻמו.
“ואחותך?”, שאל ראש הגליל אשר כמעט לא יכל לעצור בצחוק, “הגם היא תדע את האותיות הקטנות כלן וגם מספר מן האותיות הגדולות כמוך?”
“אחותי גם את האותיות הגדולות תדע כלן”, השיב הנער, “כי תשקוד כל היום על ספריה וגם את המורה כבר שלחה מאתה באמרה כי אין לה חפץ עוד בלמודי השכור הזה וכי כבר מצאה ידה לה בשפת אשכנז יותר הרבה ממני.”
“זרות תשמענה אזני הפעם”, אמר ראש הגליל, "נערה עבריה בעיר גריליב תשקוד על ספרי אשכנז! – אכן נוכחתי הפעם כי אמת הוא הפתגם אשר נשא רעי על שפתיו תמיד לאמר: “הזהרו בבנות יעקב שמהן תצא השכלה!”
“ספרי חכמה? השכלה?”, שאל שלמה, האם גם בשפת אשכנז ימצאון ספרי חכמה? ואם מהם תצא השכלה? – הלא ידעתי את הספרים אשר תהגה אחותי בם כי היא תספר לי את עניניהם, מעשים בדוים מלב אשר לא היו ולא נבראו: "מעשה באחד שאהב את ארוסת רעהו, וישם על הארוס עלילות דברים ויושם בכלא והוא נשא את אהובתו לאשה. ויהיה בשבת הארוס ימים רבים בבית האסורים ויעץ עצה להנצל מבור כלאו ויחפור בארץ מקום לברוח, בהיותו במעבה האדמה והנה זקן אחד לקראתו, ויתחלחל הארוס וגם האיש הזקן התחלחל מאד ויבהלו שניהם בהפגשם. אך עד מהרה כרתו ברית אהבה והזקן התודע אליו ויספר לו כי כמר נוצרי הוא וכי הוא חופר בארץ זה שנים רבות בתקותו לברוח דרך המערה הזאת מהמצודה אשר נאסר בה על לא חמס בכפיו. מן היום ההוא והלאה בקרו איש את רעהו יום יום ואיש זולתם לא ידע מזה כל מאומה כי עברו דרך
המערה אשר חפרו להם מתחת לארץ ובהפרדם גללו אבן על פי המערה ולא נודע גם בואם וגם צאתם. והכמר ספר לרעו את כל קורותיו ויגלה לפניו את כל לבו ויודיעהו כי אוצר יקר מאד ספון במערה אשר באחד מאיי הים וימסור לו את סמני המערה הזאת. ויהי היום וימת הכמר פתאום בהיותו לבדו ויבואו השומרים וישימוהו בשק ויתפרוהו בו ויניחוהו על מטתו עד הבקר למחרתו להשליכו לתוך הים כמשפטם. ויהי אך יצא יצאו השומרים ויבא עדמאנד דאנטעס, הוא הארוס, לתא הזקן כפעם בפעם וימצאו שוכב מת ויפול על פניו ויבך בכי רב, ובעצם בכיו וצעקתו ותבא חכמה בלבו, ויקם ויוצא את הזקן מן השק אשר הושם בו, וישאהו דרך המערה להתא אשר ישב הוא בו, והוא בא תחתו לתוך השק ויתפרהו עליו מבית וישכב כל הלילה בטח. בבקר השכם באו שומרי בית האסורים ויוציאוהו ויקשרו אבנים גדולות אל השק ויטילוהו לתוך הים ויצלול כעופרת במים אדירים. אך טרם ירד תהומות ויוציא סכין מחיקו ויחתוך ויפתח את השק ויסירהו מעליו, ויפול השק לעמקי תהום רבה והוא עבר מתחת למים עד אשר ידע כי הרחיק לעבור ולא יראוהו עוד השומרים העומדים על שפת הים, ויעל על פני המים ויחגור שארית כחו וישחה בחזקה ויאבק את שאון גלים עד אשר רפו ידיו ולא היה בו כח עוד ויחשב להטבע וכבר החל להיות משחק למשברי מים אשר הדיחוהו מדחי אל דחי; אך ברגע האחרון נעשה עוד נס גדול להמלומד בנסים הזה, כי שודדי-ים באו באניה וימשוהו ממים רבים וינצל. עוד המון נסים ונפלאות אין מספר נקרו ויאתיו עד אשר בא עדמאנד דאנטעס להאי מטרת חפצו, וימצא שם את המערה אשר אמר הכמר, ובהמערה ארמון של אבנים טובות ומרגליות, ויוצא משם כסף וזהב הרבה מאד, כפי כפלים מעשרו של המן ושל קרח יחדו ויקח לו בת מלך לאשה, וישב לארץ מכרתו וישם שמות באויביו אשר מצא את כלם חיים וקימים, כי חכו לו עד אשר יבא לעשות בהם שפטים נוראים. –"
“Le comte de Monte-Christo!” קרא ראש הגליל, ושלמה אשר לא הבין את מליו אלה הוסיף ויאמר: “המעשה הזה עם המון יתר הבליו ימלא שנים עשר ספרים שלמים ואחותי קראה בם כל ימי החורף העבר ותבלה עליהם ימים ולילות במשך העת אשר למדתי אנכי כל הלכות “בשר בחלב” וחצי “תערובות” מלבד חמשים דף גמרא ותוספ' עם כל נושאי כליהם – ואדוני יאמר כי חכמה והשכלה נמצאות בספרי אשכנז?”
ראש הגליל אשר דברי שלמה ושיחתו מצאו חן בעיניו מאד הושיט את ידו לו ויאמר: “מישרים שפטת ידידי, בהל הבלים תבלה אחותך את עתותיה בהגותה בספורי דומא והדומים לו, חלאת ספרות עם צרפת בשנות המאה הזאת; אפס כי שגיאתך רבה בחשבך את כל ספרי לועז המלאים חכמה ומדע ותורת חיים, על ספרי דומא הצרפתי המלאים הבל ורעות רוח. – לא זה המקום ידידי, ולא זאת העת להגיד לך תעלומות חכמה אשר בספרי עם ועם, כי אתה גם את שמעם לא שמעת מעודך וגם שפתם מוזרה לך אף כי ידעת את כל האותיות הקטנות אשר לשפת אשכנז. – אבל הן לב מבין לך ואת שפת עבר הלא ידעת, כי בלי תפונה למדת את ספרי חוזי-יה הקדושים או האין זאת?” – משתאה ומחריש עמד שלמה ולא ענה מאומה וראש הגליל הכיר את מבוכתו ויאמר: “אם למדת מקרא שאלתיך בני.”
“פסוק?”, שאל הנער.
“כדבריך בני, הלמדת פסוק?”
“למדתי”
“ובכן עצתי אמונה” ענה ראש הגליל, “כי תקרא את הספרים העברים מחכמי ישראל החדשים ואת המקרא – או הפסוק כאשר תאמר אתה – תלמוד עם תרגומו האשכנזי, ועל כל אלה תדרוש בספר תורת אלהים מפורש על ידי משה בן מנחם ז”ל, ותשקוד על באורו ותרגומו ותאורנה עיניך לדבריו המתוקים מדבש ונחמדים מזהב ומפז רב. או אז תבין כי יש חכמה גם בלעדי השיטות אשר למדת ותבונה זולתי פלפולי אחרוניכם הנפתלים. כי הספרים האלה אשר אמרתי יסולו לך דרך להיכל החכמה ובאת שעריו ונהרת ופחד ורחב לבבך כי אשר לא ספר לך תראה ואשר לא פללת תשמע, ונשאת את עיניך וראית בריאה חדשה ונגולו לך כספר שמים ונבעו לך מצפוני תהום ובכל אשר תהגה תתבונן מפעלות אלהים וכבודו המלא את כל הארץ!" –
“אבל אדוני איפוא אקח את הספרים האלה אשר אמרת?” שאל שלמה ברוח נכאה.
“אנכי אַשְאִילך”, ענה ראש הגליל, “אך השמר והזהר לבל יוָדע לאיש כי מהלכים לך עמי.” “פן יחשבוך גם אותך לצורר יהודים כמוני”, הוסיף בצחוק. הנער הביט בפניו ויחרש. והשר התבונן בו רגעים אחדים ויאמר: “אך הן לא תוכל לבוא לביתי פן יראוך, האין זאת?” “כדבריך אדוני”, ענה הנער. “בן מי אתה?” “בן ר' ליפא בעל בית היין אנכי!” “טוב מאד” ענה ראש הגליל, “ידי תמצא להמציא לך הספרים, מחר אני כותב לאביך כי ישלח לי מספר בקבוקי יין ואתה תעשה בחכמתך וסבית את פני הדבר לבעבור ישלח אביך אותך לקחת את מחירם מידי, ובאת לביתי וברותי לך מספרי אלה אשר יסכנו לך עתה ויועילו להשכילך בינה. ועתה חיה בשלום ידידי! –” וישב שלמה לביתו כאיש חולם חלום ותהי ראשית מלאכתו להגות בהספר אשר נתן ראש הגליל לו. ספר: “משלי יהודה” מאת יהודה ליב בן אָשֵר גאָרדאָן.
~~~~~~~~~~
ה. 🔗
מזל טוב! 🔗
שלמה אשר הסכין מעודו אך להתעקש ולשאול בכל דבר וענין: “מה קא משמע לן ופשיטא”, או “מנלן ודילמא איפכא”, שלמה זה לא מצא בתחלה נחת הרבה בהספרים אשר נתן ראש הגליל לו כי אך כ“דברים של מה בכך” היו בעיניו, אבל “הדברים של מה בכך” האלה, מי התבונה ההולכים לאט ומפכים בדממה, המה שטפו בלי משים את ספיחי ההבל אשר טפלו עליו מורים נתעים בשוא, ויעירו ויעוררו את רוחו לאט לאט עד כי התנער מעפר חדר ר' שלמיאל המגיד, לעלות על בסולם הדעת לחזות בנועם החכמה במרחבי עין קץ. – גם רעהו, הבחור נתן בן איש מסכן בעיר גריליב, אשר גלה שלמה את סודו לו ויביאהו בבריתו, גם הוא נלוה אתו כי נפקחו גם עיניו לראות טוב, וילמדו שניהם יחדו בעלית הקיר אשר בבית אבי שלמה ואיש מאנשי הבית לא ידע כי תחת הספרים הגדולים והעבים הפתוחים על שלחנם, יתחבאו עתה ספרים קטנים ככף איש אשר יהגו בם כל היום, ותחת דברים העומדים ברומם של עולמי עד, כדיני שופר שנסדק, חבוט ערבה, והלכות ספירת העומר וכו' וכו' ישימו עתה כל מעינם רק בדברים קלי הערך בתולדות שמים וארץ, קורות התבל והאדם אשר עליה ועוד המון דברים של מה בכך כהנה וכהנה. – ובית ר' שלמיאל נבנה על מכונו ותשב מלחמתה של תורה לאיתנה ותכבד ידה על חיל הגבורים למודי ה‘: כי התאמץ ר’ שלמיאל שבעתים מבתחלה, ויעש גדולות ונוראות ויגזור על ימין ועל שמאל ויסכסך פוסקים בפוסקים ראשונים ואחרונים יחדו, וישלח חצי פלפוליו ויפיצם וברקים רב בחריפתו ויהס את מחנה הגדולים ויעל על מבצרי הלכותיהם ויקרה עליותיו עליהם ברוח שפתיו ויפזז ויכרכר בכל עז על ראשי המגדלים אשר בנה בהבל פיו לשמחת לב תלמידיו אשר התפלאו וישתוממו על חכמת לבו וידו החזקה.
אך ראה נא שמעון, אמר אחד התלמידים לרעהו בהראותו באצבעו על החלון הפתוח ופתאום פרץ צחוק גדול בחדר כי התלמידים כלם הפכו פניהם להחלון אשר – ר' אהרן שמואל השדכן והבדחן עומד לפניו מחוץ. “המבעיר את הבערה! המבעיר את הבערה!” קראו התלמידים פה אחד והקריאה הזאת הורידה גם את ר' שלמיאל ממרומים רבים אשר התהלך שמה בדמיונו ויפן גם הוא לחלון חדרו ובזכרו כי בתו הבוגרת תזקין מרגע לרגע אמר לכרות את השדכן ברית שלום ויהס את תלמידיו ויקרא בפנים צוחקות: “ברוך בואך ר' אהרון שמואל! אך האין מזוזה בפתחי חלילה כי תעמוד בחוץ ותירא מבוא ביתי ידידי, הא?” השדכן והבדחן לא הוחיל עד אשר יבקשהו ר' שלמיאל שנית ויבא הביתה וישב בקצה השלחן ויוצא את קופסת אבק עלי המרורים מחיקו וישאף מלא חטמו ויגישה גם לר' שלמיאל ויאמר: "צחוק עשו לי תלמידיך ר' שלמיאל היום כי נבאו ולא ידעו מה נבאו. “מבעיר את הבערה קראו לי ובאמנה ילכו רבים באור אשי ובזיקות בערתי. – הלא שדכן אנכי ומלאכתי נתון אשה לאיש, ומפני מה נקראו איש ואשה? לאמר: אש היא, אש קדש או אש זרה, זכו אהבה ביניהם שנאמר בה: רשפיה רשפי אש שלהבת יה, לא זכות קנאה ושנאה ומריבה במגורם אש היא עד אבדון תאכל.”
“דבר גדול דברת הפעם ידידי!”, קרא ר' שלמיאל, “הידעת ר' אהרן שמואל כי הדבר הזה בעצמו כתוב בגמרא ושנוי בספר הזהר הקדוש?” “בספר הזהר הקדוש?” ענה השדכן והבדחן, “אשר לא פללתי ולא עלה על לבי! כי אין לי עסק בנסתרות, אבל יישר כחי שכונתי לדעת קדושים! – ומה תאמר ר' שלמיאל בדבר בחדש אשר השמעתיך אתמול?” ר' אהרן שמואל הביט סביבו וילחש עוד דברים אחדים באזני ר' שלמיאל המגיד ויאמר: “הלא? – הן קרוב הדבר מאד לעשותו.” – ור' שלמיאל הניע בראשו ויתאנח ויאמר: “טוב היה הדבר לו יכלתי לתת מוהר לבתי מאתים כסף על המעט,אך בהיות אנכי עני והוא אביון מה יעשו הילדים אחרי חתונתם!”
“יאכלו מזונות על שלחן אביהם!” ענה השדכן והבדחן, “ומי שאמר “לי הכסף ולי הזהב” הוא יסמכם בידו המלאה והרחבה.”
“אבל החפץ יחפץ האיש לקחת את בתי לאשה לבנו ואנכי לא אוכל לתת לה כל מאומה?”
שאלה גדולה שאלת הפעם ר' שלמיאל המגיד!" ענה השדכן והבדחן בלעג, שאלה גדולה שאלת! אם יחפץ? – אהרן שמואל שמי ואם אנכי חפצתי אחת היא אם יאבה המחותן או ימאן והתנאים יכתבו למזל טוב למזל טוב ולשעה מוצלחת; – ואף גם זאת, מי זה יכלא שפתי מהבטיח כי יסלק ר' שלמיאל המגיד לבתו סך שלש מאות כסף במזומנים? –"
"התבטיח על שקר? שאל ר' שלמיאל בתֻמתו.
“על הדבר הזה אל יפול לב אדם עלי” ענה השדכן והבדחן בצחוק כי כך מקובלני מבית אבא: “מדבר שקר תרחק מצות עשה שאינה נוהגת בשדכנים שאלמלא נתנה רשות לשדכן לשקר לא נודנה נקבה לזכר מעולם…”
ר' שלמיאל ותלמידיו צחקו מאד על ההלכה הקדומה הזאת וגם ר' אהרן שמואל צחק במצאו נחת במענה פיו ויאמר: ומה דעתך אפוא ר' שלמיאל? הישבר קדרות במוצאי שבת קדש אם ירצה השם? לאמר: היכתבו התנאים כאשר חפצתי?" אם מה' יצא הדבר!", ענה ר' שלמיאל.
“מזל טוב אפוא!”, קרא השדכן והבדחן, כי כבר רצה אלהים את מעשינו אך היש אתך טפת יין שרף ר' שלמיאל?"
“טפות הרבה ומן המובחר”, ענה ר' שלמיאל בלב שמח, ויפתח את הארון אשר בקיר ויוצא משם בקבוק יין שרף וימלא ממנו כוס קטן ויציגהו לפני השדכן והבדחן, “לחיים ר' אהרן שמואל!”
ור' אהרן שמואל טבל את קצה אצבעותיו במים וישוה את כבעו ויברך ברכת “שהכל” בכונה ויטעם ויושט את ידו לר' שלמיאל ויאמר: "לחיים מחותן! יואל אלהים ונשתה עד מהרה בשמחת צאצאינו!" “אמן!”, ענה ר' שלמיאל בנשאו את עיניו למעלה; ור' אהרן שמואל נתן את ידו לכל אחד ואחד מתלמידי ר' שלמיאל ואיש איש כברכתו ברך אותו. “לחיים החתן קלמן! ביום חתונתך נשתה יין ושכר לרויה!” – “לחיים הבחור פינחס! אל תירא, גם יומך יבא והיית לאיש!” – “לחיים האברך ר' נפתלי! חותנתך ספרה לי כי בעוד ימים אחדים נשמח אתך בסעודת ברית מילה –” פני האברך אשר היה איש כבן שש עשרה שנה האדימו כתולעת והשדכן והבדחן צחק ויטפח באצבעותיו על לחיי האברך האדומות ויאמר: "שלאמזלניק! ולמה זה תבוש? הלא פריה ורביה היא מצוה טדאוריתא?" – “לחיים הבחור שלמה בן ר' ליפא! חפשתי בכל גבול ישראל ולא מצאתי לך עוד עזר כנגדך, אך אל תירא בני, עוד אהרן שמואל השדכן והבדחן חי.” – “לחיים האברך ר' טרייטל! השם יתברך ישלח רפואה שלמה לאשתך החולה.” – “אך אחרון אחרון חביב, לחיים הבחור נתן! הלא אתה הוא אשר קראת לי בראשונה “המבעיר את הבערה” ובכל זאת אהבתיך כנפשי כי עלם נחמד אתה ובר מזל נפלא. –”
גם אנכי אהבתיך כנפשי", ענה הבחור נתן אשר לא ידע אל מה ירמזו מליו, בלעג, “גם אנכי אהבתיך כנפשי ר' אהרון שמואל כי בדחן גדול אתה ושדכן מפואר –”
“השמעת?”, לחש ר' אהרן שמואל באזני ר' שלמיאל המגיד, “לב הנער ינבא לו!” – ויפן אל נתן ויאמר: "לכן בעוד ימים שלשה והנך חתן דומה למלך! – "
ובעוד ימים שלשה ויהי הבחור נתן רע שלמה, חתן דומה למלך, וכלתו – – – – – – – – מרעסע הבוגרת בת ר' שלמיאל המגיד! –
אֱי לך ר' שלמיאל קצר רואי! לבך ישמח אף נפשך בקרבך תגל כי חפצך בידך הצליח למצוא לבתך איש כלבבך, עלם בן תורה כנתן תלמידך, אך לוּ ידעת את אשר יעשה עלם בן תורה זה בבית אבי שלמה רעהו, לוּ ראית את הספרים אשר יהגה בם היום בשוּם לב, כי עתה כנצר נתעב השלכת אותו מפניך או ברחת מפניו כמפני זאב ערבות וכמפני הדעסר בעצמו כי פגשתו! גם אַתּ מרעסע! לבבי בקרבי ינוד לך בוגרת צנועה וחסידה! להקרא הפעם “רבנית” תקוי, "אשת ר' נתן המגיד ", או לראות את אישך בכבוד אביך ובתפארתו בנחלו את כסא המלמדות אחריו, לשמוע שריקות עדרי קדש כאשר הסכנת בבית אביך מעודך, ותקותך תקות שוא ותוחלתך מאפע! – הנה ישכיל חתנך, ישכיל ויבין ויחם מאד, ואָתּ שאלי אביך ויגדך משכיל מה הוא: מין כופר ואפיקורס! זה הוא חלקך מרעסע, מנת מדתך מאת המזוג זוגים, תחת אשר לא חפצת בבן מענדל החיט ותבזי את ר' אהרן שמואל בגאותך! – אך ר' שלמיאל לא ידע גם בתו טרם תתבונן ובכן ישמחו יגילו בתמתם; ישמחו התמימים האלה, ירונו חלקם כרגע, עוד מעט ותפקחנה עיני שניהם לראות איך נואלו. –
~~~~~~~~~~
ו. 🔗
רגשי אהבה ראשונה. 🔗
ושלמה ונתן רעהו למדו בסתר אהלם בספרי חכמה עברית ואשכנזית ויצליחו ויעשו חיל לשמחת לב “צורר היהודים” אשר עמד לימינם לתמכם בכל עת בספרים הדרושים לחפצם, כי היה ראשיתם מצער, באור הרמבמ"ן והעתקתו לתורת ה‘, אבל הבאור הזה היה להם למפתה לפתוח לפניהם את אוצרות הקדש במקדש שפת עבר אשר יכהנו בו חוזי אל עליון ונביאיו וההעתקה היתה להם עד מהרה לסלם ויעלו בו למרומי מליצת שפת אשכנז ויראו כי טוב לקחה ותורת חיים בספרותה ויאכלו מפריה ונהרו. – ואיש לא ידע זולתי אחות שלמה, היא לבדה ידעה כי יתן ראש הגליל ספרי עבר וספרי אשכנז לאחיה, וכי הוא עומד לימינו ויעיר את אזנו להשתלם בלמודי חפץ, ויהי הדבר לפלא בעיניה ונפשה אותה לראות את האיש הנפלא הזה, לדבר אתו ולהודות לו על חסדו את אחיה, בדעתה נאמנה כי גם היא תמצא חן בעיניו על נעם ניבה וטוב טעמה ותקו ותיחל למצוא תאנה לשוח בו, ושאלתה באה ותקותה נתן אלקים! – כי ראש הגליל אשר התפלא על חכמת לב שלמה וכשרונותיו הטובים, ויאהבהו כנפשו מיום הכירו אותו, חפץ לדעת גם את אבותיו ויתר משפחתו ובכן בא הפעם לשתות כוס יין בביתם. והקול נשמע כי בא “צורר היהודים” ראש הגליל בעצמו, ויחרדו לקראתו כל אנשי בית היין ור’ ליפא אבי שלמה השתחוה מרחוק פעמים אין מספר ויגש ביראת כבוד ויאמר: “קטנתי מכל הכבוד הרב אשר עשה לי הדר כבוד אדוני לסור אל בית עבדו ואנכי במה אוכל לשרת את הדר כבודו? בכוס יין טוב?”
“כן, הוא ידידי”, ענה ראש הגליל, “לוּ יש אתך מן היין אשר שלחת לי שלשלום.”
“יש ויש אדון רב החסד!”, קרא בעל הבית, “וגם טוב מזה יש לעבדך”. וכחץ מקשת רץ ר' ליפא המרתפה וברוצו קרץ עין לשרה אשתו ותגש היא להשיח את הארח הנכבד עד כי יביא אישה את היין ותשתחו ותאמר: “ברוך בואך אדון יקר בבית אמתך!” – “יסלח נא אדוני בחסדו”, הוסיפה בהציגה צנצנת קטנה לפניו, “כרגע ישוב אישי מן המרתף”.
“אבל האין משרת בביתכם כי תשרת בעלת הבית את האורחים?” שאל ראש הגליל.
“אין משרת לנו אדון יקר!”, ענתה האשה, “כי מסחר היין לא רב הוא בעירנו, והילדים אשר חנן אלהים את עבדיך יעזרו על ידינו, ואף כי בתנו הנערה, היא תקרא את האגרות הבאות אלינו אף תכתוב את מכתבינו ותחשוב את חשבונותינו כי יד ושם לה בכל אלה. ולמה זה ישרתו זרים תחתינו ויש לאל ידינו להפיק רצון מאת האדונים אשר יכבדונו לבוא ביתנו?” – ור' ליפא בא וימלא כוס יין מהבקבוק אשר הביא מן המרתף. “אכן יין טוב הוא”, אמר ראש הגליל בטעמו ממנו מעט וברגע הזה והנה – מלאך אלהים נראה אליו בחדר! כהלוּם רעם היה ראש הגליל ולבבו עמד רגע בהביטו בפני העלמה רבת החן אשר פתחה את שפתותיה שני לקדם את פניו בטוב טעם, אבל גם היא נאלמה דומיה כי נעתקו ממנה מלין בפגש עיניה את מבטי עיניו אשר כחצים שנונים חדרו ללבה התמים פנימה.
“היא בתי!”, אמרה בעלת הבית בראותה כי בוש תבוש אסתר לדבר את האורח הנכבד הזה.
“הוא מלאכי אשר ראיתי בחלום חזיון לילה!” ענה לב ראש הגליל בקרבו ובמו פיו שאל ויאמר: “האם נשואה לאיש היא בתך זאת, אשה כבודה?”
“לא אדוני”, ענתה האשה, “אבל יעודה היא לאיש.”
“כלה היא אפוא?”
“כן הוא אדון יקר. וחתנה הוא בן הרב משיצאנאוו.”
"ראש הגליל העיף עין באסתר היפה וירא כי הלבינה כסיד בהזכר אמה את בן גילה וישאל: “יחידה היא לכם בתכם זאת, ידידַי?”
“בלעדה עוד בן אחד לנו”, ענה ר' ליפא, “בחור בן שבע עשרה שנה.”
“ומה מעשהו הוא?”
“הוא ילמוד עוד בבית מורו וישקוד על ספרי חכמת ישראל.”
“לוּ יצלח בנכם לחכמה ולתבונה כאשר תצלח בתכם ליפי ולחן טוב, כי עתה אקנא בכם ידידַי על גורלכם כי שפר מאד”י אמר ראש הגליל בהמון רגשותיו. והעלמה התאוששה ותשתחו בענות חן ותדבר אשכנזית ותאמר: “ענותך תרבני ונדבות פיך הרהיבוני לפתוח שפתי אתך אדוני ראש הגליל ואנחנו משנה אשר אשרנו היום כי באת בצל קורתנו וכי מצאתי חן בעיניך להכירני שבע על ערכי ויתרוני, הואל אפוא אדוך ושר וקבל תודה מפי ילדה עבריה אשר – לא תאמין למהללך שהללתני ברוח נדיבתך אדון נכבד! –”
כשומע שיר בני אלהים ברן יחד כוכבי בקר, היה ראש הגליל בשמעו את צלצלי קול אסתר הערב, כחולם חלום הביטו עיניו בעיניה ורוחו שאף את כל הגה אשר יצא מפיה והיא הוסיפה ותאמר: “אבל אָחי הוא באמנה יצלח לחכמה ולתבונה כאשר אמרת אדוני, כי יעמוד על ימינו גבר חכם בעז אשר ישיש להשכילו בינה ויתמכהו בעצתו ובספרי חכמה ודעת, לא במחיר ולא בשחד כי אם באהבתו להשכיל ולהיטיב כי גבר יקר ונעלה הוא. –”
“ואַתְ ידעת את האיש הזה?”, שאל ראש הגליל בחפזון נמרץ כי לבו סער בחזקה בדברה.
“ומי זה לא ידע את ר' שלמיאל המגיד?”, ענה ר' ליפא בדעתו נאמנה כי על מורה בנו זה ירמזון מלי אסתר בתו.
צחוק קל עבר על פני אסתר לדברי אביה אלה ותאמר: “כדבריך אדוני, ידעתי את האיש הנעלה הזה, אף כי רק פעם אחת ראיתיו ודברתי פה אל פה אתו, ואף כי בושתי ונכלמתי להודות לו בקהל על חסדו וטובו את אחי משוש רוחי, בכל זאת תדע נפשי כי האיש המרומם הזה יבין לרעי, ידע את הגות לבי וירצני. –”
“כן הוא”, ענה ר' ליפא, “ר' שלמיאל המגיד הוא חכם גדול מאד.”
וראש העיר לא יכל לעצור ברוחו עוד ויקרא ברגש: “אכן יש אלהים במקום הזה ואנכי לא ידעתי!” – “כן הוא כן”, ענה ר' ליפא, “ר' שלמיאל המגיד הוא איש אלהים קדוש.” – “אף לא פללתי”, הוסיף ראש הגליל, “ולא עלה על לבי כי אשמע אמרות טהורות כאלה מפי עלמה עבריה בעיר גריליב. סלחי נא עדינה, לא אפונה כי כבנות כל עם ועם תצלחנה גם העבריות לכל דבר חכמה, אבל רק שפת עלגים הסכנתי לשמוע מפיהן בעיר הזאת ואַתְ – אשנה ואשלש לבקש סליחתך עלמה יקרה! – אַתְ הלא כדבר אחת הגבירות תדברי דבריך, הבעיר זאת גדלת? –”
“בעיר הזאת ובחיק הורי היקרים אלה”, השיבה אסתר, “אך מה זה תראה בי אדוני כי…”
“יותר רבה מאד מאשר דמיתי ומאשר תדמה גם אַתּ עלמה תמה וברה!” ענה ראש הגליל באהבה מסתרת, ויפן אל הוריה, אשר התימרו בכבודה וישבעו שמחות וגיל בדברה, ויאמר: “אשריך אם כבודה ואשריך אב צולח כי בת אמצתם לכם לתהלה ולכבוד להוד ולתפארת. אשרי גם האיש אשר ירחש לבבה תודה לו על עשותו חסד את אחיה אהוב נפשה, אף כי אפונה מאד אם באמנה הוא האיש הזה גבר נשגב ונעלה כאשר הוא בעיניה.” – “בלי כל תפונה אדוני, ר' שלמיאל המגיד הוא איש נשגב מאד נעלה”, הבטיח ר' ליפא, “אבל זאת אדע נאמנה כי הגות לבה הטהור תאשרהו ותהי משכרתו שלמה ופעלתו באמת.” – פני אסתר נהרו ותיף שבעתים מבתחלה – “אכן מאֻשר מכל אלה הוא בן גילה, האיש אשר תפול חמדת עלמות זאת בחבלו, תקותי כי יכירה וידע את ערכה היקר מפנינים!” – ראש הגליל התבונן בפני אסתר וירא כי הורידה לארץ עיניה לדבריו האחרונים ויחרש כרגע וישת את כוסו ויאמר: “אך ביום חתונתה, ביום שמחת לבכם אבוא גם אנכי לשיש אתכם משוש, התקראוני לבוא ביתכם אז, ידידי הנכבדים?”
“לוּ יהיה כדברי אדוננו ויכבדנו לבוא בראש הקרואים”, ענו אבות אסתר פה אחד.
“”אבוא!", ענה ראש הגליל ויקם ויושט את ידו להם ובנגוע אצבעותיו באצבעות אסתר ויחושו שניהם כי ירעדו כל בדי עורם.
“שאלי גם בשלום אחיך אשר הללת, בשמי”, אמר ראש הגליל וילך.
“הראית?”, אמרה שרה לאישה, “אך כאח ורע התהלך האדון אתנו ומדברו מה נאוה, ומדוע יתנוהו לצר וצורר לא אדע.”
“מדברו נאוה!”, צחק ר' ליפא, “הרשעים כלם ידברו חלקלקות;אך מה לנו ולו? לנו לא ירע ולא ישחית ולוּ היו כל מתי תבל צרים וצוררים, אם אך יקחו יין במחיר וישלמו כמוהו. –”
האם לא תשמעו קוראַי קול המולה דקה? צליל דממה ירעש ברוח? – המה האנחות אשר תתפרצנה עתה מלבבות שנים המלאים רגשות נעימים גם מרים, רגשות ענג ולחץ, רגשות תקוה ויאוש יחדו; המה האנחות אשר תתפרצנה מלב “צורר היהודים” ראש הגליל בעיר גריליב ומלב אסתר העלמה העבריה, לבבות מלאים רגשי אהבה ראשונה. –
~~~~~~~~~~
ז. 🔗
ערמת אהבה. 🔗
ויהי בחצי הלילה! – דומיה נעימה פרושה על הבריאה כלה ומנוחת שלום שפוכה על החיים אשר יחדלו עתה מעמלם ורגזם ויחליפו כח בזרועות השֱנה. צפון ותימן יפיחו שדות וגנים, ישילו בשמיהם לריח ניחוח ברוח, וירח בשמים בין צבא כוכביו יתהלך כמלך בין גדודי חילו וישוך זהר כסף על האדמה וכל אשר עליה; ליל קיץ הוא בכל חמדת תפארתו! אבל עיני החיים סגורות להמחזה הנעים והנשגב הזה! – גם ר' שלמיאל המגיד, המתמיד הגדול ינום עתה ויישן, יחלום כי יאבק את גבורי התורה ויוכל להם בחריפתו, אשריהו! – גם שלמה ונתן רעהו ינוחו בשלום על מטתם יחלומו לדעת חכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה, אשריהם! – גם עיני השדכן והבדחן, עיני ר אהרן שמואל המשוטטות בכל הארץ סגורות עתה, לא יזוג זוגים, לא יחרוז על חתן וכלה, חפשי הוא רגע מעבודתו הרבה, אשריהו! – גם המאחרים בנשף לשתות יין בבית ר' ליפא, גם המה שבו כבר אל מעונותם, סרוחים הם על משכבם וישתו וישכרו בחלומם, אשריהם גם המה! – אך נפשות שתים בכל העיר גריליב לא ינומו עתה ולא יישנו, הלא המה: ראש הגליל ואסתר בת ר' ליפא בעל בית היין; אות הוא כי עזה מחריפית אהבה, קשה מחכמה ותבונה, קשה מזוגו של אדם ועזה גם מיין ושכר! –
בלב סוער כים נרגש יתהלך ראש הגליל הנה והנה בחדר משכבו, עט סופר בידו וגליון כתוב עד חציו על השלחן. מרגע לרגע יכתוב עליו שלש מלין אשכנזית ויקרא בכל פעם את הכתוב מראשיתו. לאט לאט נמלא הגליון על פני כלו אך הוא ידע בנפשו כי לא יצא ידי חובתו עוד ויהפוך את הגליון על צדו השני ויכתוב: “– – – אכן נוכחתי הפעם, כי לא לאהבה לכתוב את דבריה עלי ספר, כי אין די מלין לה להביע אף אחת כאלף מאשר ירחש לב בעליה! פה אל פה כי אדבר בך אך אז תביני הגיגי, כי מבטי עיני ידברו, ניד שפתי יספר, חזות פני תענה וכל קרבי יביעו לך רוחי הבוער בשלהבת יה! לבבתיני עלמה נפלאה, באחת מעיניך יקשת לי ואלכד, ואני אמרתי בחפזי לא אדע עוד אהבה בארץ חיים סלה, כי ברית כרתי לעיני, נפשי סגורה ומסֻגרת ולבבי נחוש והנה חִצְיה נחתו בי מבלי משים והיה לפתע פתאום! אסתר! רוח אפי, תכלית חיי! ידעתיך זה כבר; אך לא ידעתי כי פה בארץ חיים תמצאי כי רק בקדש חזיתיך. אסתר! נשמתי! שמעי את סודי אשר רק לך לבדך אגלה הפעם: עברי אנכי! יהודי מבטן ומלדה וביום אשר נפקדתי לפקיד בעיר הזאת ואדע כי אאלץ לטמון את אמונתי בחבי למען אוכל לשמור את משמרת מלכי כמצוה ולא ישטמוני אנשי המקום ובני עמי לא יהיו למשא עלי, – אז בכיתי בכי רב ובעצם בכיי נרדמתי וארא בחלומי עלמה מאירה כשמש וכירח עומדת עלי לנחמני וקול קורא אלי: “הנה מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך!” ואיקץ ואנחם. אסתר! העלמה אשר חזיתי אז ברוחי ראיתי היום בעיני ואשבעה בהקיץ תמונתה, אסתר! והעלמה הזאת הנך את! –” חזיונות כאלה וכאלה הרבה ראש הגליל לאין מספר ועוד הוסיף להתאונן כי תקצר לשונו מהגד וידו תקצר מכתוב את כל העולה על רוחו הנפעם. –
ובעת אשר הוא הרבה חזון, עמדה אסתר לפני חלון חדרה ותלחץ את מצחה הבוער לזכוכית החלון הפתוח לקררו מעט. אבל אשו הגדולה לא תוכל הכבה, כי הסער אשר יתחולל בקרבה יפיח את התבערה בלבבה ויגדל המוקד מרגע לרגע. דומם תעמוד העלמה, לא תפצה פה, לא תניע שפה אבל לבבה בקרבה יהמה, יחיל ויצעק מרה כי ילחץ מתגרת יד מלחמה כבדה ונוראה, **מלחמת המוסר והאהבה. ** – מעבר מזה: בן גילה, בן הרב משיצאנאוו אשר יעדו אבותיה לה, תולעת אנוש, ילד אין אונים נבער מכל דעת ומזמה; ומעבר מזה: תפארת אדם, חותם תבנית, סמל הכח והחיל וההוד והחנינה יחדיו. – אבל מעבר מזה: רצון הורים, תקותם ושמחת גילם; ומעבר מזה: מוסר אכזרי, דִבת רבים הה! ובן אל נכר! – להרעיון האחרון הזה התפלצה אסתר ויאחזה שער, כי לעיניה נגלה פתאום תהום רבה, תהום נורא ואיום אשר יבדיל בינה ובין האיש אשר לקח את לבה שבי. מה קצה כי תיחל ותקותה כי תשא אליו נפשה והוא מרומים ישכון ואמונתו אחרת? הה! לעבור אליו אין מעברה ודרך, הַיְדַדֶה הוא את התחום המבדיל וירד אליה בעזוז אהבתו והיא נערה עבריה ומאורשת לילד? – – ובכל זאת תקוה לה נפשה, תיחל ותצפה לראות עד מהרה את פני סמל אהבתה שנית, ולבבה ינבא לה כי בחזות פניו תמצא נחם ולרוח שפתיו ימוגו דאגותיה לכן וימסו כמו מים! – צלולה בהמון שרעפי יאוש ותקוה יחדו עמדה כה אסתר לפני חלון חדרה הפתוח עד כי חלף לילה ויעל השחר בהוד יפעתו בשמי תכלת, וירונו כוכבי בקר לרוח היום וצפרי שמים פצחו רנה ויבקעו לקולם גם מעינות עיני העלמה הסוערת וארבות דמעותיה נפתחו, ותבך ותרד בבכי, ותזלנה דמעותיה ותשטופנה את מצוקות לבבה ותהיינה לה לאגלי מרפא לרפאות את נפשה החולה, ותשאף רוח כי רוח לה ותשכב על מטתה ותישן שנת תמימים. –
ממחרת היום בהיות הבקר ויחשוב ראש הגליל מחשבות להמציא לאסתר את המכתב אשר הכין אמש, ויזכור את אשר הגידה לו אמה כי אסתר תקרא את האגרות ואת המכתבים השלוחים להם אף תשיב עליהם ותכתוב גם את חשבונותיהם, וישת עצות בנפשו לשלוח את מכתבו ביד משרתו ולצות לו לתתו ליד ר' ליפא או ליד אחד מאנשי ביתו ולהביא לו משם מספר בקבוקי יין ואת חשבון מחירם. וימהר ויכתוב בראש הגליון עוד את הדברים האלה: “טרם תקראי אסתר משאת נפשי! את מכתבי זה, אשביעך בשם אלהים חיים כי תסלחי לי אם אחרידך הפעם לפתע פתאום בשלחי אותו ביד משרתי לאביך, כי ידעתי נאמנה כי אל נכון יגיע ליד ואביך לא ישית לבו לו בהיותו כתוב בשפת לא ידע ואך אַתְ “הסופר” בבית מסחרו כאשר ידעתי מאז. אשנה ואשלש אסתר יקרת חיי! אשנה ואשלש לבקש סליחתך. כי אהבתי לא ידעה דרך אחר להגיע עדיך בלעדי הערמה הזאת כי גבר לא למוד אנכי ואַתּ אהבתי הראשונה – להשכונך תיחל נפש נלכדת ברשת אהבתך אשר אך בידך משפטה לחיים או למות –” ויחתום את המכתב בטבעתו וישלחהו ביד משרתו כאשר יעץ.
והמשרת בא לבית ר' ליפא וישמע ר' ליפא כי יין חפצו וישכח תבל ומלאה כדרכו ויחטוף בחפזה את המכתב מידו ויתנהו ליד בתו ויוחל בלב נפעם לשמוע באיזה יין יבחר ראש הגליל, אך פני אסתר הלבינו ויאדימו בפתחה את הגליות ותבט בו רגע, וכמעט נפלה מתעלפת בקראה בו שתים ושלש דלתות ומליו נעתקו מפיה ותעמוד כנדהמת.
“כלי את המגלה אסתר! והודיעיני דבר מה יחפוץ האדון” קרא אביה הנחפז אשר לא התבונן לסביבתה.
“הוא יחפוץ – – הוא יכתוב הוא – – האדון – – יחפוץ בהיין אשר שתה אתמול”, דובבו שפתי העלמה ברעדה ולא גרעה עין מהגליון אשר בידה כי לא יכלה לשאת את עיניה לאביה.
“חכמה!” “משכלת!”, קרא ר' ליפא בחֱמה ברוצו להמרתף, “ימים ושנים תבלה על ספרי הבל ובנסותה לקרוא שלש מלין בשפת אשכנזית תביט בהן כהתרנגול ב”בני אדם יושבי חשך" ולא תדע מה, “חכמה! משכלת!” – “כתבי את החשבון!”, קרא בשובו, “שלשה בקבוקים יין משנת הארבעים וש… שרה! מאיזו השנה הוא היין? דברי אַת כי שכחתי.”
“משנת הארבעים ושתים”, ענתה בעלת הבית מחדר המבשלות.
“כן הוא”, קֵים ר' ליפא, “כתבי אסתר: שלשה בקבוקים יין ישן משנת הארבעים ושתים, שלשה וחצי כסף כל בקבוק עולה יחד…”
“עשרה כסף וחצי”, השלימה אסתר ותכתוב את החשבון כמצות אביה ובידים רועדות הוסיפה באחרונה את המלין האלה “אזכירה דודיך מיין, מישרים תאהבך אסתר. –”
ככה הצליח בידי הנאהבים להחל את מרוץ מכתביהם וככה השכיל ראש הגליל גם להלאה להמציא לאסתר את מכתבי אהבתו על ידי אביה, אשר שמח בלבבו כי “צורר היהודים” ישגה ביין ושכר, ולא התבונן כי אך באהבת בתו ישגה תמיד. –
~~~~~~~~~~
ח. 🔗
תקוה טובה. 🔗
“הלא יחלתי לך זה ימים שלשה ומה זה אחרת מבוא?” שאל ראש הגליל את שלמה אשר בא אחרי ימים אחדים לביתו להשיב ספרים ולקחת אחרים תחתם כפעם בפעם, “כי טרוד הייתי בחתונת נתן רעי האמלל” ענה שלמה ברוח נכאה.
“ואתה אמלל תקרא לרעך על כי לקח אשה?”, התפלא ראש הגליל.
כי אמלל הוא מכל אמללי ארץ ענה שלמה, “בקחתו את הבוגרת בת מורי אשת מדנים ופתיות, ומה תקותו עוד בחיים כי אם לרשת את כסא חותנו אחריו להיות מלמד כמוהו. – לו היה נתן “עולה תמימה” כמורי כי עתה לא דאגתי לו, אך עוד מעט ויִגְלֶה סודו כי טעם מעץ הדעת ויתעבהו חותנו ואשתו תענהו ותציק לו והיה חלקו אך איבה ומשטמה וריב ומדון כל היום. –” “לוּ לעצתי שמע הנער התמים הזה”, הוסיף שלמה, “לו לעצתי שמע כי אז נסע מזה טרם הביא עוד את צוארו בעול אשה רעה וילך ארצה אשכנז ומי יודע אם לא מצא שם את אשרו והצלחתו, כי לב מבין לו כאשר גם אדוני יודע–”
“שנית הפעם ידידי”, ענה ראש הגליל, לוּ לעצתך שמע נתן כי עתה הרע לעשות מאד כיונה בברחו מפני ה'. או האם ידעת נאמנה כי לא קרוא הוא רעך זה מאת ההשגחה העליונה להיות לעינים לעם עִוֵר בהעיר הזאת? – אך זאת היא חטאת עמך ואסונם בארצות אלה, כי יפקח איש את עיניו ויריח מרחוק רוח חכמה ותבונה ורוח חופש ודרור והיתה ראשית מעשהו לעזוב את ארצו וללכת לאחת הארצות הנאורות באהבתו לנפשו, ואת בני ארצו ועמו יעזוב בחשך ואפלה. – הלא ידעת ידידי את ספרי מאפו וסמאלענסקי ואת השחר אשר יוציא זה האחרון לאור – החכמים אשר בא זכרם בספר “עיט צבוע” הלכו כלם ארצה אנגליא ועיר עתיקא נשארה בסכלותה עד היום הזה. יוסף היתום מעיר מדמנה נסע לאָנדָאנה והישיבות בארץ רוסיא עם המון אויליהם נשארו על מעמדן. מרדכי קיזאוויץ היה לרב בעיר ברעסלוי, תבן הכניס לעפריים עיר שכלה תבן, ולנבזא עיר מולדתו לא הועיל מאומה. אבנר מזידיטשובקא הלך וויענה ויהודי זידיטשובקא יבערו ויכסלו עוד שבעתים מבתחלה. – לוּ נשארו החכמים האלה בארצם האם לא נושעו בני עמם על ידם? – קנצי למלין, רעך נתן מלַא אחרי ההשגחה העליונה כי נועד הוא ממנה למורה לילדי ישראל וכאשר תענה אשתו אותו בביתו כן תרבה וכן תפרוץ עוד התשוקה בקרבו להפיץ מעינותיו חוצה, וללמד ולהועיל בכל כחו לבני הנעורים בעירנו. גם אתה ידידי פן יש עם לבבך דבר בליעל לאמר: “אעזבה אני את עירי ואת ארצי”, ידוע תדע כי בגוד תבגוד בעמך! חזור בך אפוא!" – “חזור בך”, הוסיף בצחוק ידידות, “שכן ארץ ורעה אמונה ואני ואתה ונתן רעך – נטייל יחדו בגן עדן. –”
“איש נפלא ונעלה ונשגב!”, קרא שלמה בהמון רגשות נפשו ויחזק בידו וישק לה.
“הרגע ידידי”, אמר ראש הגליל אליו, “כי לא נשגבות דברתי הפעם, אך הגד נא לי הידעת כי בקרתי בית אביך?”
“ידעתי”, ענה שלמה, “אף ספרה אחותי לי כי שאל אדוני גם בשלומי”.
“ואחותך היודעת היא כי תקרא בספרי אשכנז ומאין תקחם?” הוסיף ראש הגליל לשאול.
“סלח נא אדוני ראש הגליל!”, התחנן שלמה בקולו, “בלעדי נתן רֵעי אך לה לבדה גליתי את סודי, הן בה לבי בטוח כי לא תלך רכיל לגלות את מצפוני ועוד תשמח בלבבה לראותי הוגה בספרי חכמה, וגם היא תעזור על ידי להודיעני פשר מלין אשר לא אדע עוד, והספרים אשר יחנני אדוני בהם המה גם מבחר שעשועיה.”
בספרים אלה תמצא אחותך חפץ? שאל ראש הגליל, “ספרי קורות ימי עולם תולדות הטבע וכאלה ישעשעו נפשה? ואתה הלא אמרת לי הפעם כי אך בספרי הבל ורעות רוח תבלה את עתותיה?”
“על ספרי הבל שקדה אחותי רק יען כי לא ידעה ספרים טובים מאלה”, השיב שלמה. “אך מעת אשר הגדתי משפטך לה: “כי ספרי דומא והדומים להם המה אך חלאת ספרות עם צרפת בשנות המאה הזאת”, מני אז תזרם כמו רוח, כי דבריך אדוני קדש קדשים המה לה.”
“ילדה נפלאה היא אחותך!” קרא ראש הגליל בעליצת נפש מסתרה.
“מאין כמוה!” נאנח שלמה.
“ואתה נאנח על כי נעלה אחותך על כל בנות גילה?”
“אבל גם אמללה היא מכל בנות גילה!” נאנח שלמה שנית.
“אחותך?”
“בביתנו רבה התכונה” ספר שלמה לתמו. “תופרים בגדים ועושי נעלים וכל מלאכת בית יסבו את אחותי כל היום, והיא תתחמק מהם לרגעים לחדרי, שם תשב ותבכה ותאנה מרה, סבת יגונה ואנחתה ידעתי אך אני, היא יום חתונה ההולך וקרב. –”
"ובן גילה מה ומי הוא כי תתאבל בנפלה גורלו?
“הוא בן הרב משיצאנאוו, ילד בן שלש עשרה שנה, צעיר מאחותי שנים חמש.”
אך ישתגעו יהודי גליציון, ויותר מהמה יהודי העיר גריליב!" קרא ראש הגליל, ילד בן שלש עשרה שנה יתנו לאחותך לבעל?" ומה זה יעשו הוריך? הלא בינת אדם להם?
“הורי יעשו את אשר יחפוץ אבי החתן, הרב משיאצאנוו” ענה שלמה, “ושִנֵי אחותי תכהנה יען אכל אבי בוסר טרם ראתה היא פני חלר עוד.”
“חידות המה דבריך לי.”
"לכן ישמע אדוני ראש הגליל ואספר לפניו את אשר ידעתי על דבר השדוך הנמהר הזה. אבי והרב משיאצאנאוו ילידי עיר אחת המה, עיר קטנה בגליל העיר קראקוו. בהעיר הקטנה הזאת החלו שניהם לסל להם מסלה בדרך החיים. אי היה שמש בבית המדרש ויתלמד להיות סוחר יין במכרו יין שרף להיושבים לפני ה', והרב היה אז חסיד ומלמד ויתעתד להיות רב. ויהיה היום ותקש אמי בלדתה ותרחף בין החיים ובין המות ויתפללו בעדה כל תושבי המדרש ובראשם המלמד כמשפט. ואבי נָדַר נדר לאמר: "אם יהיה אלהים עמדי ויצל את אשתי מרדת שחת, והיה אם נקבה תלד ונתתיה לבן המלמד הזה לאשה, ובן המלמד היה אז בן שבע שנים ויתגלגל את אביו אחורי התנור בבית המדרש ואנשי המקום נבאו עליו כי לגדולות נוצר ואחריתו ישגה מאד וכאשר פצה אבי את פיו כן היה, אמי המליטה בת, ובשובה לאיתנה ויכתבו דברי התנאים והברית שנדברו והותנו בין הני תרי הצדדין, בין אבי ובין המלמד לאמר: "ימלאו להנער שמנה עשרה שנה והילדה תגיע עד שנת השתים עשרה והיו לבשר אחד. אחר הדברים האלה עזב אבי את משמרת פקודתו ואת עיר מולדתו ויבא הנה לגור, ובימים ההם ותלא אשת המלמד מהוחיל לאישה עד כי יהיה לרב, ותקץ בו ותפטר ממנו בספר כרתות, ותקח את בנה אתה וילדה יונקת שדים ותלך לגור באשר תמצא. אנא פנתה אז האשה לא נודע אל נכון; רבים אומרים כי לא הרבתה ימים עוד על האדמה, ובנה ובתה אשר נשארו באין אב ובאין אם אבדו דרך בים החיים ולא נודע מקומם איו.
“אל אלהים חיים!” קרא ראש הגליל אשר פניו חורו כמות, בקפצו פתאום מכסאו אך התאפק עד מהרה וישב לשבת ויאמר: “גורל היתומים האמללים האלה נגע עד נפשי ואתגודד לאפונם, אך שעפי ישיבוני אולי גם מאשרים המה עתה בארץ ויצחקו וישמחו בעת אשר נאנחים אנחנו על אודותם –”
“והמלמד רע אבי עזב גם הוא את עירו ויהי נע ונד ימים רבים בארץ, הוסיף שלמה לספר עד כי בא לשיצאנאוו וישב בה וימצא חן בעיני יושביה ואז נאסף אל עמיו הרב בעיר ההיא ויקחו יושביה את המלמד כי ראו כי ברכה בו וימליכוהו עליהם לרב, ויתנו לו גם את אלמנת רבם הראשון לאשה ותהר לו ותלד בן ותמת. וירבו הימים ותגדל בת אבי, היא אסתר אחותי, ויבואו השדכנים לדבר בה, אך אבי אשר זכר את בריתו את רעו המלמד מאז, אמר לשאול בראשונה את פיו. ויען הרב ויאמר: “שמעה נא ר' ליפא ידידי, הן בתך יעודה לבני, אך הנער בן אשתי הראשונה איננו כי הלך ולא אדע אנה, ובכן תשב הנערה עוד שנה או שנתים עד יגדל דוד בני אשר חנן לי אלהים בזה, ותהי לו לאשה”, ויטב הדבר בעיני הורי ויכתבו תנאים שנית – ובעוד שבועיים ותור חתונה הגיע הה! והשושנה הנקטפה באביב חלדה תבול ותאבד לנצח! –”
“בעוד שבועים”, ענה ראש הגליל, “והשושנה תפרח בכל הוד יפעתה והיתה לצבי ולתפארת ביד אהוב נפשה ובעל נעוריה! תתפלא ידידי ותשתומם הפעם, אך עוד תשוב תתפלא שבעתים ביום חתונה וביום שמחת לבה.” – – –
בעצם היום הזה לקח משרת ראש הגליל מספר בקבוקי יין בבית ר' ליפא ותקרא אסתר את הדברים האלה במכתבו אשר נתן אביה לידה כמשפטו: “נצלנו אסתר משוש רוחי! נושענו כלנו ובדרך פלא! – גם הוריך ישמחו, גם הרב משיצאנאוו ובנו יגילו, ואנחנו נשיש בה' ונרננה בישועתי. – אך ימהרו אבותיך יחישו מעשיהם ועוד מעט מזער וארשתיך לי באמונה וכל השומע ישתומם ויקרא: מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו! – אל תיראי אסתר, כי לא אעשה דבר כי אם גליתי סוד כמוס להורי ולהוריך ולך תקות חיי! ולבבי סמוך בטוח כי לא דבת רבים נהיה כאשר יראנו, כי אם לברכה נהיה בקרב הארץ, והיית לי לעיני אלהים ואדם! –”
“נפשי הנבוכה תקוה ותוחיל!”" ענתה אסתר בחשבונה. –
~~~~~~~~~~
ט. 🔗
בהתודע יהודה לאביו 🔗
בראש שלחן ערוך במנורות כסף ויין ומגדנות ישב החתן הדומה למלך וסביבו בחורי העיר גריליב אשר קדמו פניו במשפט. החתן הוא בן שלש עשרה שנה כאשר ידענו, אך למראה עין הוא כילד בן שמנה או תשע שנים דל בשר וקטן קומה, ופניו הלבנים והארוכים יענו בו כי לא הרבה תערוג נפשו לראות את העלמה היעודה לו, ואחת היא לו אם יפה היא כתרצה או לא תאר ולא הדר לה כאחת מבנות ר' שלמיאל המגיד. – להתעטף בטלית הוחיל ויקוה, לחבוש ספאָדיק לראשו בימי החול ושטריימיל במועד ושבת, לשאוף עשן הטאַבאַק בעד קנה ארוך עם בערנשטיין גדול בראשו ולהקרא בשם “מורנו” בעלותו לתורה, ותקותיו אלה הלא כתמן באו לו ומה תתאוה ותשאל עוד נפש ילד כמוהו? – השושבינין הביאו את הבגדים טלית וקיטל ומצנפת ואבנט ויהמו הכנורות והנבלים בקול יללה ור' אהרן שמואל השדכן והבדחן ענה לקולם ויעורר תאניה ואניה בחרוזים זרים ומשונים. השמשים רצים הנה והנה והחזן והמגיד עם כל יתר “כלי הקדש” עומדים הכן, החופה פרושה והמחתנים מריבים איש את רעהו לקים מאמר חז"ל: “ליבא כתובה דלא דמי בה תגרא”. – הכלה יושבת על כסא בין רעותיה והיא כנציב שיש לבושה שמלת משי לבן וזר פרחי חֶמֶד ועלי הדס בראשה. לא תפתח פה לא תניע שפה ומבעד לצמתה יביטו עיניה אך אל הפתח באין הפוגות. – “שושבינין!”, קרא הבדחן, “הלבישו את החתן בשעה מוצלחת!” והשושבינין החלו לעשות את מעשיהם ויפצחו כלי השיר קול ענות שמחה, והנה – צורר היהודים ראש הגליל, ולימינו עלמה מעלפת בצעיף באו הביתה. – והאיש לבוש בגדי כהונתו, רביד זהב על צוארו ומגבעת תפארה על ראשו וחרב מעל למדיו, וייף מאד ויצלח למלוכה בעיני אסתר אשר אורו בבואו ותצלח עליה רוח חיים למראהו, אפס נבוכה ונדהמה בראותה את העלמה אשר לימינו.
“ראש הגליל!” נשמע הקול בבית החתונה, ואנשי הבית והמחתנים והקרואים הסירו ברגע את כובעיהם מעל ראשיהם וישתאו ויחרישו, ור' ליפא נגש וישתחוה כמשפטו ויתן ראש הגליל את ידו לו ויאמר: “מה זאת ידידי? לשתות כוס יין באתי והנה ביתך מלא מפה לפה אנשים וטף וקול ששון ושמחה ישמע בו, האין זה קול חתן וקול כלה?”
“ננוס ונבחר רבותי!” התחנן ר' שלמיאל המגיד אשר עמד הכן לסדר את הקדושין, “ננוס ונברח רבותי!”, קרא עברית ויפסוק את כפיו, “כי “צורר היהודים” זה יבקש אך תואנה להתגולל ולהתנפל עלינו ולאסור את כלנו בית כלא אויה!” ור' ליפא, אשר גם הוא ירא לנפשו מהודות כי יתן את בתו לאיש אשר לא נפטר עוד מעבוד בצבא המלך, ענה בפחד ובמורא: “לא אדוני רב החסד, אבל זבח משפחה הוא לנו כי באו מחתני וחתן בתי לשוש אתנו משוש יום או ימים, אך החתונה תהיה אם ירצה השם אחרי כי יפטר החתן מצאת בצבא, במלאות לו עשרים ושלש שנה, אדון רב החסד והחנינה. –”
“הבינותי”, ענה ראש הגליל בצחוק, “אך הראני נא בטובך את החתן ידידי, או האין זה הבחור היושב בראש השלחן?”
“כן הוא”, ענה ר' ליפא בחרדה.
“והאיש הזקן העומד עליו?”
“הוא אביהו, מחתני הרב משיצאנאוו, אדון רב החסד והחנינה.”
“שלום לך רב יקר ונכבד!” אמר ראש הגליל בתתו את ידו להרב הנבהל ויוצא גליון ניר מחיקו ויתנהו לידו ויאמר: “סלח נא אדוני הרב אם אפריעך כרגע משמחתך, וקרא את הכתוב בזה.”
והרב פתח את הגליון ויעף עין בו ויחשב להתעלף ולנפול אחרונית, אך ראש הגליל והעלמה אשר אתו חבקוהו בזרועותיהם ויפלו על צוארו וישקו לו. “אני בנך יהודה!”, קרא ראש הגליל, “ואנכי בתך רבקה”, קראה העלמה, “ילדי רחל אשתך הראשונה. –”
דומיה איומה שררה בחדר והקרואים והמחתנים והכלה והחתן עמדו כחולמים ויתאושש הרב ויתחמק מבין זרועות צאצאיו וימח את דמעות עיניו ויבט בם רגע ויאמר: “ראות פניכם לא פללתי ועתה הראני אלהים אתכם בזה, אבל תנו כבוד לה' וענו פה נגד אחי ורעי אלה השלם לבבכם את ה' אלהי ישראל?”
“שלם לבבי את ה' אלהי ישראל ותורתו, אב יקר!” ענה ראש הגליל.
עבריה אנכי בכל נפשי ומאודי!" ענתה העלמה אחריו.
“רב לי!” קרא הרב ויבך בכי גדול ויבכו אתו הקרואים כלם דמעות שמחה וגיל.
“בני יקירי”, אמר הרב אחרי כי שבה כעת רוחו לדממה מעט. “ספר נא לי את קורותיך, ומי זה הביאך הלום, ומה הבגדים האלה אשר תלבש והחרב הזאת אשר מעל למדיך, ומה מעשיך בזה?”
“לכן שמעה אב יקר ונכבד, ענה ראש הגליל, שמעה אף אַתְ אסתר היעודה לי בעודך בבטן אמך, גם אתם הוריה היקרים והקרואים כלם האזינו ואספרה – כצאת אמי מביתך אב יקר, כי כתבת לה ספר כריתות ושלחתה ותצא ותקח גם אותנו אתה אותי ואת רבקה אחותי, ואנכי אז בן שבע שנים ואחותי יונקת שדים אשר לא ידעה עוד קרא אב ואם. ונתע את הורתנו היקרה מעיר לעיר מבלי אשר מצאה האמללה מנוח לכף רגלה. אבל מצאה עד מהרה מרגוע לנפשה העיפה כי שבה אל אלהים אשר יצרה ונשאר אנחנו יתומים עזובים מאב ומאם יחדו. אך רחמי אלהי החסד לא עזבונו ויחמול עלינו איש ישר וחכם לב, מורה לבני עבר בעיר פ… בשלעזען אשר לעסטעררייך, ויאספנו אל ביתו ויאמץ את אחותי לבת לו ואותי שלח לבתי הספר אשר להממשלה וגם הוא עמל בי הרבה מאד וילמדני דעת אלהים ותורתו וחכמת ישראל וספרתו, הודות לאל כי לא אבוש לפתוח שפתי בקהל בדברים אלה. בבתי הספר הצלחתי בלמודים לשמחת לב מטיבי ואלמד דת ודין בהאוניווערזיטעט אשר בבירת המלך, ויהיה כי רצתה הממשלה לזכות את ישראל, ויפתחו לפנינו שערים סֻגרו מימות עולם, שערי כל כהונה ומשמרות בארץ, ויאמר מטיבי אלי: “עתה אזר כגבר חלציך והשתלם בלמודים ועבדת את עבודת הממשלה באחת מערי ארצך והיה זה שכרי כי תפאר את שם ישראל בעמים”, לעצתו שמעתי ואחרי עמל רב ונדודים אין מספר נפקדתי לראש הגליל בעיר הזאת. מוזר אמנם הייתי פה לאחי ורבים חשבוני לאויב וצורר, אך בשמים עדי כי לא הרעותי את אחד מהם ואתן כבוד לעמי בכל אשר היה לאל ידי. מבית אבי וממשפחתי לא ידעתי כל מאומה זולתי כי נולדתי באחת הערים הקטנות בגליל קראקוי וכי אבי גרש את אמי וישלחה, ואך לשוא שאלתי עליו בעיר מולדתו וחקרתי אדותו בין אנשי מקומו, המה הורוני לימין ולשמאל לא יכלתי להציל מפיהם דבר ברור, ואף כי לא נואשתי מחקור עליו אבל עמלי עלה בתהו ועקבותיו לא נודעו לי. והנה זה ימים אחדים נודע לי במקרה כי עוד אבי חי וכי הוא רב בעיר שיצאנאוו, והאיש היקר אשר הודיעני כל אלה מבלי אשר ידע מי אני ומבלי אשר גם פלל כי יהודי אנכי, האיש היקר והנעלה הזה השמיעני גם לתֻמו כי אסתר זאת היושבת בזה, העלמה אשר מיום ראותי אותה נבא לבבי לי כי היא חלקי בחיים, העלמה הזאת היא כלתי אשר באתי אתה בברית התנאים זה שמנה עשרה שנה.”
“האח! גדולים מעשי אלהים חיים!” קרא שלמה בעליצת נפשו.
וראש הגליל האיר את פניו אליו באהבה ויוסף לספר: “ובהודע לי זאת מהרתי ואכתוב את כל הקורות אותי למטיבי ולא אֱחר האיש מבקש בין הדברים קלי הערך אשר השאירה אמי זכרה לברכה אחריה והנה אמנם נמצאו התנאים האלה אשר נתתי היום על ידך, וימהר לשלחם לי בידי אחותי, היא בתך זאת העומדת לפניך, אשר גם נפשה כלתה לראותך כמוני אב יקר ונכבד, –”
“אכן אצבע אלהים היא!”, קרא הרב ויראה לכל הנצבים עליו את הכתב אשר כמעט בלה מרוב ימים, ויספר להם “את דברי התנאים והברית שנדברו והותנו בין הני תרי הצדדים בין המלמד ובין השמש בעת אשר באה שרה אשת ר' ליפא עד משבר ותקש בלדתה ותלד את הכלה הזאת. – וישמעו כל הקהל וישתוממו ויקראו פה אחד: מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו! –”
~~~~~~~~~
י. 🔗
אחרית דבר. 🔗
ו“אהרן שמואל יענה ויקרא: זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו!” קרא השדכן והבדחן בקול גדול, “עפר אני תחת כפות רגליכם מורי ורבותי, אך למה אתם עומדים כנדהמים? הרי בשר והרי יין, הרי כבוד וגדולה. והחתן מוכן והכלה מוכנת, צפרניה כרותים ובמקוה…”
“הס!” קרא הרב, “הכל יודעין כלה למה נכנסת לחפה אלא כל המנבל את פיו…”
“עפר ואפר אני תחת כפות רגלי כבודכם מורי ורבותי!”, קרא השדכן והבדחן, אבל משנה מפורשת היא במסכת שדכנים: “הכל מ_וים על נבול פה חוץ מהשדכנים והבדחנים ופוסקי שאלות נשים מפני שפרנסתן בכך, במה דברים אמורים בשאר ימות השנה אבל בפורים ובחתונה אפילו תינוקות של בית רבן מותרים בה”,
ואנכי שדכן ובדחן והיום יום חתונת בת הגביר ר' ליפא ובן מורנו ורבנו הרב משיצאנאוו ומדוע זה לא אדבר כאשר עם לבבי? –" “היחפוץ הדר כבוד אדוני בהעלמה הזאת?”, קרא בפנותו אל ראש הגליל, ומבלי הוחיל עד אשר יענהו השתחוה ויקרא: “כיון דשתיק שמע מניה ניחא ליה!” ויפן אל אסתר וישאל: "ואת התחפוצי? –
אך למה זה ארבה לשאול עוד, הלא שתיקה כהודאה, העין רואה והלב חומד!", קרא כמנצח “ואתם שושבינין הלא ידעתם את אשר לכם לעשות! –”
ראש הגליל פתח את אזור חרבו ויסירה מעליו וילבישוהו השושבינין את בגדי הלבן מעל לבגדי כהונתו, והשדכן והבדחן הבין כי לא עת היא להאריך ולא הרבה להג עוד לעורר אבל בגמטריאות וראשי תבות כדרכו כי אם אחז דרך קצרה וישתה כוס יין מלא ויקפוץ על השלחן ויקרא שמח:
"ואתם בעלי שיר פרטו עלי נבל,
"אהרן שמואל שדכן אחד בתבל!
"תשמח ותרון כל הפמליא של מעלה
“והרב משיצאנאוו יברך חתן וכלה!”
ואך נתן הרב את ידיו על ראש בניו לברכם ויקרא הבדחן שנית:
"פרטו עלי נבל אתם בעלי שיר!
"הפעם יעמוד על הברכה נגיד וגביר,
"הלא הוא המחתן מורנו ר' ליפא
“יברך את בניו קודם החפה!”
עוד לא כלה המחתן ר' ליפא את ברכתו ויוסף השדכן והבדחן ויקרא:
"כנורות ונבלים יענו שיר
"בדחן כמוני אין עוד בעיר!
"תעמוד לברכה המחתנת שרה
“אך תחוש תמהר כי העת קצרה!”
ובטרם החלה עוד המחתנת שרה לבכות בגשתה לברך את בתה והבדחן קורא בצחוק גדול:
"יפחד השדכן והבדחן אהרן שמואל
"מקרוא לברכה את המגיד ר' שלמיאל
"פן יאריך כדרכי, ירבה בכונות
“ונפשי כמהה לכסף שדכנות!”
“שושבינין!”, קרא בקפצו מן השלחן, והשושבינין עשו את מלאכתם באמונה ובעוד רגעים אחדים ויקדש יהודה המכונה דאקטאר לעא, ראש הגליל בעיר גריליב את אסתר בת ר' ליפא בעל בית היין כדת משה וישראל ור' שלמיאל המגיד סדר את הקדושין. –
~~~~~~~~~~
למשתה החתונה באו כל בני העיר למגדול ועד קטן, וגם אלה אשר לא נקראו לראות ולהתפלא ולהשתומם ותהי שמחה גדולה מאד, וכטוב לבם ביין ויהיו כשוכחים כי ראש הגליל בעצמו הוא אשר ישמחו היום ביום חתונתו, וגם אלה אשר יראו אתמול מגשת אליו ומהביט בו, התהלכו אתו היום כעם אח ורע מקדם קדמתה. גם
ר' שלמיאל המגיד, אויבו הנורא מלפנים אשר חשבהו תמיד ל“צורר יהודים” ושונא ישראל, גם הוא כרת היום ברית אתו לעיני כל ישראל וישיחו שניהם יחדו בשפת יהודית ממש כדבר איש אל רעהו. – דעת לנבון נקל
כי אבות אסתר היו היום המאֻשרים מכל מאשרי ארץ, ואף כי הרב משיצאנאוו בהִוָדַע לו כי עוד בנו חי וכי הוא שליט בכל העיר גריליב ומושל ביראת אלהים. – לשמחת לב שלמה אין קץ, בחבקו את בעל אחותו, את האיש הנעלה הזה אשר נתן לבבו לו כבוד אלהים מיום הכירו אותו, בחבקו אותו ובנשקו לו ובקראו לו באזני כל הקהל: “אלוף ורע ואח יקר! –” ובראותו עוד את רבקה אחות מטיבו עומדת על יד אחותו והיא כשושנה מתפתחת באביב עלומיה, וימלא לבבו רגשות נעימות, רגשות קדש אשר תרגיש רק נפש זכה וטהורה בתֻמת נעוריה. –גם היא, הנערה אחות ראש הגליל, בת הרב משיצאנאוו, גם היא ראתה ותגל, הביטה בפני אסתר אשת אחיה ונפשה לא שבעה מנשק לה ומחבק אותה, ובהתגנב מבט עיניה לשלמה אשר עמד למולה ויכֻסו פניה כמראה השושנה ותיטב עוד שבעתים מאשר היתה לפנים. – “הידד!”, קרא השדכן והבדחן אשר רק עיניו חזו ועפעפיו בחנו את שתי הנפשות האלה, “הידד! מחר ואמלא את חצ_י כסף שדכנות כי ברגע זה ראיתי את המלאך שדכניאל מעופף בשתי כנפים ומכריז ואומר: בת מורנו ורבנו הרב משיצאנאוו להבחור שלמה בן ר' ליפא מגריליב! –” פני הנער והנערה האדימו מבשת והשומעים צחקו וירנו. –
ככה שמח הקהל כלו אך אחד מהם עמד כאיש נדהם ויהי כאלם לא יפתח פיו, הלא הוא: דָודשי בן הרב אשר ירש אחיו ראש הגליל את כלתו ויקחה לאשה. אפס כי לא קנאת גבר תאכלהו, לא, הוא לא ישים לב להאשה אשר לקח אחיו כי מה לה ולו? – אבל על הטלית והקיטל והשטריימל והספאדיק כי לקחו מאתו עליהם נפשו תאבל! – – הנחם דָודשי בן יקיר! הנה ר' אהרן שמואל השדכן והבדחן חי, והוא לא ישקוט ולא ינוח עד אשר ישימך לחתן שנית, ועוד מעט מזער והיו לך כלה חדשה וטלית חדש וקיטל חדש ושטריימיל חדש וספאדיק חדש וקרא לך שם חדש: האברך מורנו ר' דודשי בהר"ב, רק חזק ואמץ!
~~~~~~~~~~