רקע
חיים נחמן ביאליק
לבנות שפיה
mנחלת הכלל [?]
tשירה

לבנות שפיה / חיים נחמן ביאליק


אִם אֵין לִבּוֹתֵיכֶם עֲרֵלִים,

וְיֵשׁ בְּקָדְקָדְכֶם מְעַט דֵּעָה –

הִשְׁבַּעְתִּיכֶם, חֲלוּצִים עֲצֵלִים,

הַפְשִׁילוּ עַל שֶׁכֶם הַכֵּלִים

וְקַמְתֶּם וַעֲלִיתֶם לִשְׁפֵיָה.


בִּשְׁפֵיָה יֵשׁ חֹרְשַׁת בְּנֵי-אֹרֶן

וְסֻכָּה לְצֵל וּלְמַרְגֵּעָה.

וּמָה עוֹד בִּשְׁפֵיָה? חֲצִי גֹרֶן,

שְׁלִישׁ אִכָּר מְטַיֵּל בְּמִקְטֹרֶן,

וּמַעְיָן אַט זוֹחֵל בְּאַשְׁבֹּרֶן,

עֵץ יָבֵשׁ עַל רֹאשׁ הָר כְּתֹרֶן,

בַּחוּרִים כִּמְלֹא הַצִּפֹּרֶן,

אַךְ בָּנוֹת בִּשְׁפֵיָה – כְּמֵאָה.


כְּפָר בּוֹדֵד לוֹ שְׁפֵיָה – מִי דוֹרְשָׁהּ?

וּפְלָאִים לֹא מְעַט בָּהּ: עֵז חוֹרְשָׁה,

סְרִיס תַּרְנְגוֹל, חֲתוּלָה צוֹלֵעָה,

אַךְ פֶּלֶא פְלָאֶיהָ –הַחֹרְשָׁה,

וְהַבָּנוֹת בַּחֹרְשָׁה – כְּמֵאָה.


לֹא בָנוֹת, כִּי פֹארוֹת עֲלֵי עָיִן,

עֵינָיִם? לֹא, עִנְּבֵי הַיָּיִן

יָצִיצוּ בְךָ מִכָּל פֵּאָה;

הַבָּחוּר! אַל תִּישַׁן, שָׂא עָיִן

וְאַל תֵּצֵא בְגַפְּךָ מִשְּׁפֵיָה.


כְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וּצְבָאוֹת

תִּגְדַּלְנָה בֵין סְלָעִים וּגְבָעוֹת, –

לֹא אָב וְלֹא אֵם לִבְנוֹת שְׁפֵיָה;

אַחְיוֹתָן – צִפֳּרִים וּלְטָאוֹת,

וַאֲחֵיהֶן – כּוֹכָבִים בִּשְׁמֵי-יָהּ.


רַבּוֹת בְּנוֹת כְּרָךְ הַמְלֻמָּדוֹת –

וּנְבוֹנוֹת מִכֻּלָּן בְּנוֹת שְׁפֵיָה.

בְּכָל-מַדָּע לָהֶן עֶשֶׂר יָדוֹת:

הֵן שׁוֹמְעוֹת שְׂפַת גַּנִּים וְשָׂדוֹת

וְשִׂיחַת הַקָּמָה הַמְּלֵאָה.


עִם צֵאת כּוֹכְבֵי לֵילֵי שַׁבָּתוֹת

בִּמְאַת זוּגוֹת עֵינֵי בְנוֹת שְׁפֵיָה

מָאתַיִם שַׁלְהָבוֹת נִצָּתוֹת; –

לוּ רָאָן הַנָּבִיא מֵעֲנָתוֹת

וְרָפָא לְרוּחוֹ הַנְּכֵאָה.


הֱיֵה בָרוּךְ, לֵיל שַׁבָּת מְצֻנָּן,

בֹּא, מְחֵה מֵעַל פָּנִים הַזֵּעָה,

בֹּא, טַהֵר הַמֵּצַח הַמְעֻנָּן –

וְעַד חֲצוֹת הַלַּיְלָה יְרֻנַּן

וִירֹעַע וִיכֻרְכַּר בִּשְׁפֵיָה.


וְכִי תִפְגֹּש בַּת שְׁפֵיָה לְבַדָּהּ,

עֲמוּסָה בְכַדָּהּ הַמְּלֵאָה –

אַל תִּגַּע בָּהּ יָדְךָ הַטְּמֵאָה,

פֶּן תָּרֹץ קָדְקָדְךָ בְכַדָּהּ;

אֲסוּרָה בְמַגָּע בַּת-שְׁפֵיָה.


אוֹ יָשְׁרָה בְעֵינֶיךָ הַנַּעֲרָה?

מִי? חַנָּה, צִפּוֹרָה אוֹ לֵאָה?

מַה-תִּשְׁתָּע, הַגֹּלֶם? הִתְנַעֲרָה

וַעֲלֵה כְדָת מֹשֶה הַשַּׁעֲרָה,

וְאֵרַשְׂתָּ לְעוֹלָם בַּת-שְׁפֵיָה.


אַךְ אוֹי וַאֲבוֹי לוֹ לָעַיִט

הַשָּׁב מִן הַחֹרְשָׁה בִשְׁפֵיָה

וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה וּצְמֵאָה

וּבְכַפָּיו אֵין טֶרֶף וָצָיִד:

לֹא צְבִיָּה, לֹא גְדִיָּה, לֹא שֵׂיָה.


וַאֲבוֹי לְךָ, בֶּן-הַבְּלִיַּעַל,

אִם תַּכְלִים בְּנוֹת עַמְּךָ בִּשְׁפֵיָה;

בְּעַמֶּיךָ לֹא תִהְיֶה עוֹד בַּעַל,

“צֵא!” יֹאמְרוּ לָךְ, "צֵא חֲלוּץ-נַעַל!

הַפְשִׁילָה כֵלֶיךָ וָצֵאָה!"


שפיה, ט“ו באלול, תרפ”ו.

המלצות קוראים
תגיות