א. חמשת העורים 🔗
חמשה קבצנים עִורים הלכו יחד אחוזי-יד דרך יער עבות. רבץ לפניהם בַּדרך פיל גדול מאד והם לא ידעו. נכשלו בו ונפלו. חרדו חרדה גדולה והתחילו למשש ולגשש סביבותם, לדעת מה המכשול אשר לפניהם. עלתה ביד האחד אֹזן מאזני הפיל. מִעך ומִשמש בה – והנה היא רכה, מתקמטת ומתפשטת בידו כעין המַטלית, קרא ואמר:
– אחי, סמרטוטים לפנינו! גל של סחבות!
השני גִשש ומצא את הבטן, צעק בקול:
– תֵּל! תֵּל גבֹה ומשֻפָּע!
מִשש גם השלישי ובחלקו עלה הזנב. הכריז על המציאה:
– חבל עבות! נכשלנו בחבל!
הרביעי משש ומצא רגל. תפס בה וצוח:
– קורה! קורה שופעת וכבדה!
אז התרגז החמישי, החזיק בקרנות השן, אשר עלו בידו, וצעק בכל כחו:
– שקרנים! חַרבות צורים פגעו בנו! חֲרָבות שנוּנות בעלות פיפיות!
ככה צעקו העִורים ורָבו בחזקה וכמעט שבאו לידי מהלומות. כל אחד החזיק בשֶלוֹ בשתי ידיו וכל אחד היה בעיני שאר חבריו כשוגה ומַשגה. עבר עליהם פִקח אחד ושמע דברי ריבם. הניע עליהם ראש ואמר:
– אוי, עִורים, עִורים! אילו היו לכם עינים לראות את כל אשר לפניכם יחד,
כי עתה נוכחתם לדעת, עד כמה ֹשְגִיתם כֻלכם. הן כל אחד מכם דוֹן ידין על פי הפרט הקטן והבודד אשר תפשה ידו. ואולם באמת, הלא אין פה לפניכם לא תל ולא קורה, לא סחבות ולא חבל עבות ולא חרבות.
– ומה אפוא יש פה? – שאלו העִורים פה אחד והם משתאים ותאֵבים מאד לדעת.
– פיל! – ענה הפקח – השומעים אתם? פיל!
ב. שלשת החֵרשים 🔗
שני רועים חֵרשים רעו צאנם בשדה איש על יד רעהו, וַיְכֶל לחם האחד מילקוטו. וילך הרועה ההוא העירה להביא לו משם מזון ואת צאנו נטש על רעהו. כאשר שב הרועה מן העיר וירא כי שלום לצאן, ויבחר מן העדר טָלֶה פִסֵח בן-יומו וישאהו אל רעהו ויאמר:
– הנה לך מתנת תודה, רעי, עקב אשר שמרת את צאני תחתי עד שובי.
ואולם הרועה השני לא שמע את דברי רעהו ויאמר בלבבו: אין זאת כי אם בא זה להתגולל עלי על דבר שְיֵהוּ הצולע, על כן ענהו ויאמר:
– חי נפשי ונפשך, אחי, כי ידי לא היתה בַטָלֶה. לא ראיתיו ולא ידעתיו.
ואולם גם הרועה הראשון לא שמע את מענה רעהו ויאמר בלבו: אין זאת כי אם קטנה המַתּת בעיני רעי, על כן נִסה לפתותו ויתחנן:
– ידעתי כי דלה המתנה, אחי, ואולם הן גם טָרחך לא רב מאד, אל נא תבוז אפוא
למתנת רע.
ואולם החֵרש השני לא שמע גם הפעם וישא קולו ויקרא:
– מה לי ולך כי באת להתגולל ולהתנפל עלי? לא ראיתי את הטָלה ולא ידעתי
ולא שמעתי! לך מעלי ואל תרגיזני!
ואולם הרועה הראשון לא חדל מעליו וַיַחזק בו ויאמר:
– אכן נפש רחבה לך, אחי. הלא גם אני עני אנכי וידי לא תשיג תת יותר.
ככה רָבו בחזקה שני הרועים החרשים ואיש לא שמע את שפת רעהו. עוד הם נִצים ומחרפים זה את זה, והנה צועני רוכב על הסוס דוהר ומקפץ לפניהם בשדה. וירוצו החֵרשים ויתפסו שניהם ברסן הסוס ויעצרוהו ויאמרו אל הצועני:
– אדוני, חי אלהים אם תעבר מזה, עד אם תשפוט בינינו.
ושני הרועים דברו את דבריהם לפני הצועני, איש על פי דרכו. האחד צועק וטוען: “לא ראיתי ולא ידעתי ולא שמעתי!” האחד פורש כפיו ומתחנן: “עני אני ואין ידי משגת לתת יותר”.
ואולם הצועני גם הוא חרש היה והסוס גנוב היה עמו, ויאמר בלבבו:
– אין זאת כי נתפשתי ביד בעלי הסוס ויחרד כעָלה ויאמר:
– אדוני, אם לכם הסוס, כאשר אמרתם, הנהו בידכם, קחוהו!
וכרגע קפץ מעל הסוס וישא את רגליו וינס בַּשדה.