זה עתה! אך זה עתה! עד שאני מעלה כאן על הנייר את רשמי סוף־השבוע, מבלי אשר ציפיתי, בלי שפללתי ומללתי, נוחתת עלי בשורת־כל־העתים:

אייכמן!

הא, מחץ אלפי־קרדומות! איני יכול שלא לכבוש צעקה בלבי.

פחד אלוהי אבי יצחק, הנה באתי על עונשי! ארבעים שנה אני מהלך לפניך – חפשי מחומרות־אמונתך, משכרון אמונתך! אל מי אשא היום את רגשי תודתי? כל פקחון־עיני, כל שפיוני, כל גאוותי על רוח־האדם שאין לה אדונים, אינם שווים עתה תפלה אחת, ברכה אחת, שיכולתי לשטחה לפניך היום!

מי יתנני יהודי פשוט. הייתי מתעטף עתה טלית, נוטל את בני הקטן ויוצא לשפוך עמו כל שיחי לרגליך, בגדול, במפואר שבבתי־כנסיותיך.

רוצה הייתי לבטוח היום בענשי־שמים. רוצה הייתי להאמין עתה, בכל נפשי ובכל מאדי, כי רשעים נדונים בגיהנום, כי כל־טפה שבו רותחת רתחים־רתחים וכי שתי כתין של מלאכים עומדות על פתחו ואומרות:

“הבא, הבא!”

יאיר נא לו לזה תלייננו את דרכו לגיהנום, אך מה נותר לנו עוד? מה דין אמת נעשה בו אנחנו? אפילו ממיתים אותו פעמיים, עשר פעמים בזו־אחר־זו – יש בידינו לנקום נקם אחת מעיניו של קטון־כל־מעונינו? והרי הם – ששה, ששה מליון!

על סף נצחוננו המופלא, המיוחד במינו, אנו עומדים לפני ברייה זו חדלי־אונים. יותר מבכל שעה אחרת, הכרח הוא לנו להאמין עתה כי הוא היוצר, הוא הבורא, הוא המבין, הוא הדיין, הוא העד, הוא בעל־הדין, הוא עתיד לדון. וכי אין לפניו לא עוולה ולא שכחה ולא משוא־פנים ולא מקח־שוחד. שהכל שלו!

היה עמנו אך הפעם, אל מלא רחמים!

24.5.60