מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בַּת יִפְתָּח: פואימה תנ"כית

מאת: שמעון שמואל פרוג , תרגום: יעקב לרנר (מרוסית)

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: רוסית

א

זֶה שְׁתַּיִם הוֹפִיעָה אַיֶּלֶת-הַצְּפִירָה

עַל רַחֲבֵי אֲדָמָה הַנָּמִים

וְכִכַּר הַשְּׁדֵמוֹת הֵקִיצָה, הִזְהִירָה

רְחוּצָה בִטְלָלִים וּבְשָׂמִים.

וּשְׁתַּיִם הֵרִיעוּ חֲלִילֵי הָרוֹעוֹת

בַּמֶּרְחָק, בְּאַפְסֵי עֲרָבָה;

בְּעַנְוַת-חֵן עִפְעֲפוּ עֵינֵי הַנְּגֹהוֹת

וְצִנַּת-לֵיל גְּשׁוּמָה נָשָׁבָה.

אַךְ אֵימָה חֲשֵׁכָה בְעַרְבוֹת עֲרֹעֵר

וְשׁוֹאַת-אֲבַדּוֹן קוֹדַחַת:

כְּדֻבִּים שַׁכּוּלִים חֵיל יִפְתָּח שָׁם סוֹעֵר

וְשׁוֹאֵף נְקָמָה נִצַּחַת.

וְיִפְתָּח מְפַקֵּד, וְרוּחַ מַשְׂטֵמָה

יְנוֹפֵף אֶת שִׁפְעַת הַדְּגָלִים.

שְׁנֵי יָמִים נֶאֶבְקוּ בְּתֹקֶף-כָּל-חֵמָה

בְּנֵי-עַמּוֹן – וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים.

וְעַתָּה פִגְרֵיהֶם יִתְגּוֹלְלוּ חֳמָרִים

וּנְבוֹכִים אַבִּירֵי-לְבָבוֹת;

נָדַמּוּ עָרֵיהֶם כְּעִיֵּי הַקְּבָרִים

וְנֶעֶזְבוּ כַמִּדְבָּר מוֹשָׁבוֹת…

וַתָּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ… עַל שְׂדֵה הַהֲרֵגָה

צוֹנֵחַ לֵיל-תְּכֵלֶת בִּדְמָמָה –

אָז יָשִׁיר חֵיל יִפְתָּח בִּתְרוּעָה חוֹגֵגָה:

“תְּנוּ כָבוֹד לְגִבּוֹר-מִלְחָמָה!”

ב

בְּאֹהֶל כְּלִיל-יֹפִי, עַל כְּבִיר רִקְמָתַיִם

יָנוּחַ אַבִּיר הַגִּלְעָדִי;

וּמִצְחוֹ הַנָּאוֹר וּשְׂשׂוֹן הָעֵינַיִם

יָעִידוּ: הוֹשִׁיעָה לִי יָדִי!

זֶה שְׂנוּא-הַמִּשְׁפָּחָה וְחֶרְפַּת בֵּית-אָבִיו

יְרוֹמֵם הַשַּׁרְבִיט בְּיָדוֹ;

וּבְסוֹד שָׂרֵי גְדוּדָיו, מְהֻלָּל וְחָבִיב

יְכוֹנֵן בְּגָאוֹן מִצְעָדוֹ.

לְמָחָר, בְּהָצִיץ הַשַּׁחַר מֵאָהֳלוֹ

לְהָעִיר הָאָרֶץ הַנָּמָה,

שׁוֹב יָשׁוּב אֶל אַרְצוֹ עִם שִׁבְיוֹ וּשְׁלָלוֹ

וְעִמּוֹ כָּל חֵיל-הַמִּלְחָמָה.

שָׁם נָמָה עוֹד בִּתּוֹ בְּבֵיתוֹ הַשַּׁאֲנָן

וַחֲלוֹם-אוֹר שְׂפָתֶיהָ יְדוֹבֵב;

בְּשַׁלְוָה יִפָּעֵם לְבָבָהּ הָרַעֲנָן

וְשׁוֹשָׁן אֶת לֶחְיָהּ יְנוֹבֵב.

וּבְגַנּוֹ הַמֵּצַל יִשְׁתַּפְּכוּ הַזְּמִירִים

עִם הָנֵץ הַשַּׁחַר לַבְּקָרִים;

וּגְמַלּוֹת תִּנְהַרְנָה מִמַּאֲפֵל הַדִּירִים

אֶל מִרְעֵה עֲמָקִים וְכָרִים.

אַחֲרֵיהֶן – הַבָּקָר וְשִׁפְעַת בְּנֵי-מָרוֹן

יְאַבְּכוּ הָאָבָק לְמָעְלָה.

לְזִכְרָם יִתְפָּעֵם לֵב יִפְתָּח וְיָרֹן

וְעֵינָיו תִּקְרַנָּה מִצָּהֳלָה.

וּתְפִלָּה תִרְחַשְׁנָה שִׂפְתוֹתָיו בִּדְמָמָה:

"אֲהוֹדְךָ, אֵל צוּרִי וּקְדוֹשִׁי!

עַל צֵאתְךָ לְפָנַי לַעֲשׂוֹת נְקָמָה

וַתָּרֶם עַל אוֹיְבַי אֶת רֹאשִׁי.

וַתִּתֵּן אֶת חַרְבִּי כְּלַהַט הַבְּרָקִים

וְשִׁרְיוֹן נְחָשְׁתִּי – כָּרַעַם!

וַתָּסֶךְ לְנַפְשִׁי בְּמַאֲפַל עַב-שְׁחָקִים

וּמְשַׂנְאַי הִצְמַתָּ בְּזַעַם.

לֹא יִכְבֶּה עַד-נֶצַח זֶה כּוֹכַב גְּבוּרָתִי…

וְעַתָּה – זֶה נִדְרִי אֵלֶיךָ:

כָּל אֲשֶׁר יֵצֵא רִאשׁוֹנָה לִקְרָאתִי –

לְעוֹלָה עַל מִזְבַּח קָדְשֶׁךָ!

וְעֶשֶׁן הַתְּכֵלֶת עֵת יִנְהַר אֵלֶיךָ

אֲשַׁלֵּם גַּם תּוֹדוֹת לְבָבִי,

וּתְהִי-נָא לְרָצוֹן גַּם תְּפִלַּת עַבְדֶּךָ

לְפָנֶיךָ, אֵל-חַסְדִּי, אֵל אָבִי!

ג

הַחֲצוֹצְרָה הֵרִיעָה: לַדָּרֶךְ!.. עַרְפִלִּים

עוֹד יַעֲטוּ כָּל רַחֲבֵי אֲדָמָה.

וְסוּסִים וּגְמַלִּים בַּדֶּרֶךְ מוֹבִילִים

וְנוֹשְׂאִים אֶת שְׁלַל הַמִּלְחָמָה.

וְנוֹהֵר הַמַּחֲנֶה בִתְכֵלֶת הַשָּׂדוֹת

בְּשָׁאוֹן וּבְהָמוֹן רַב-אוֹנִים

וּמְצַלְצְלִים וְנוֹצְצִים עֲנָקוֹת, אֶצְעָדוֹת

עַל חָזוֹת שְׁזוּפֵי חַרְבוֹנִים.

וַחֲצוֹצְרוֹת וְתֻפִּים יַרְעִישׁוּ מֶרְחַקִּים

וְסַעֲרוֹת צְחוֹק-גִּיל תִּנָּשֶׂאנָה

עַד אַפְסֵי הַמֶּרְחָב כְּגַלִּים מְפַכִּים

וּבְנוֹת-צְחוֹק רְחוֹקוֹת תַּעֲנֶינָה.

וּבְרֹאשָׁם עַל-סוּסוֹ הָעוֹדֶה פַעֲמוֹנִים,

עַל-סוּסוֹ עַל-צְחוֹרוֹ הַיָּהִיר

יִתְנַשֵּׂא קְצִין-גִּלְעָד בְּגָאוֹן וְאוֹנִים

מְעֻטָּר זֵר-גִּבּוֹר וּבָהִיר.

וְקַרְנֵי-עֲלִיצוּת טְהוֹרוֹת וּמְאִירוֹת

תִּירֶינָה שְׁתֵּי עֵינָיו-נְשָׁרִים.

מֵעַרְפִלֵּי-לַיְלָה הַנָּמוֹג כְּבָר נִרְאוֹת

שָׁם דַּבְּשׁוֹת-הַלְּבָנוֹן – הֶהָרִים.

"הִתְאוֹשְׁשׁוּ, גִבּוֹרַי וְחוֹלְלַי וְשָׂרַי!

קְחוּ תֻפִּים – וְתָפֹף וְרָנֹן!

שָׂא שָׁלוֹם, נוֹף דְּרוֹרִי, וּשְׂדוֹתַי, וִיעָרַי!

שָׂא שָׁלוֹם, הַר עוֹלָם, הַלְּבָנוֹן!"

ד

וַיֵּעָל עֲנַן-הָעֲרָפֶל – וַיֵּאוֹר,

וְכִכַּר הַגִּלְעָד הִזְהִיבָה…

וּפִתְאֹם – מֶה הָיָה לְיִפְתָּח כִּי נֵעוֹר

וַיִּרְעַד – וְאָזְנוֹ מַקְשִׁיבָה?

וְלָמָּה כֹּה פָנָיו נָפָלוּ? – הָהּ, אָסוֹן!

קוֹל בִּתּוֹ, קוֹל בִּתּוֹ-חֶמְדָּתוֹ…

הִיא יָצְאָה בְּתֻפִּים וּמְחוֹלוֹת וְשָׂשׂוֹן –

הִיא יָצְאָה, הִיא יָצְאָה לִקְרָאתוֹ…

וּשְׁלוּחוֹת הַזְּרוֹעוֹת הַפְּתוּחוֹת: הוֹי אָבִי!

וּבְרַעְמַת הַסּוּס הִיא נִתְלָתָה…

אַךְ נַאֲקַת בַּלָּהוֹת כְּשַׁאֲגַת הַלָּבִיא

הֶחֱרִידָה הַכִּכָּר – וּבְעָתָה:

"אֲהָהּ, הִכְרַעְתִּינִי, סְגֻלָּתִי!… הַאַתְּ הִיא,

הַאַתְּ הִיא הַנֶּפֶשׁ לְעוֹלָה?

הֵאָנְקוּ הַמְזַמְּרִים! אֶת בִּתִּי הִכְרַעְתִּי

בִּדְמִי עֲלוּמֶיהָ לִשְׁאוֹלָה!

הַשְׁלִיכוּ וְנַפְּצוּ הַתֻּפִּים לָאָרֶץ

וְעוֹרְרוּ לִי מִסְפֵּד וָנֶהִי!

אֶת בִּתִּי הַיְחִידָה… אֶת בִּתִּי… כֵּן חָרַץ

אֵל צוּרִי וּקְדוֹשִׁי – וַיֶּהִי…"

וְעַל צַוְּארֵי חֶמְדָּתוֹ בְשֶׁטֶף שַׁאֲגוֹתָיו

אָז יִפֹּל – וְנָשַׁק וּבָכָה.

אַךְ אַט הִיא נִשְׁמֶטֶת מִבֵּין אֶזְרוֹעוֹתָיו

וּמְשִׁיבָה אֲמָרִים לוֹ כָּכָה:

"מַדּוּעַ, אָב גִּבּוֹר, מָנַעְתָּ אֶת בִּתְּךָ

מִשִּׁיר לְפָנֶיךָ שִׁירָתָהּ?

הֵן גְּבוּרָה בִימִינְךָ וְיִשְׁעֲךָ אִתְּךָ

וּלְמִי כָּל הַתְּהִלָּה יָאָתָה?

אַשְׁרֶיךָ, אָב גִּבּוֹר! וִיהֻלַּל וִיפֹאַר

מִפְעָלְךָ הַכַּבִּיר דּוֹר-דּוֹרִים

וְיִכּוֹן שֵׁם יִפְתָּח כְּכוֹכְבֵי-הַזֹּהַר –

תְּנוּ כָבוֹד לְגִבּוֹר-גִּבּוֹרִים!

הָרִיעוּ, הַמְזַמְּרִים, וְתָפֹף וְרָנֹן,

וְצָהֲלוּ כָל יַעֲרֵי-אֲדָמָה!

הִשְׁתַּחֲווּ וְחִילוּ, אַדִּירֵי-הַלְּבָנוֹן,

הִשְׁתַּחֲווּ לְגִבּוֹר מִלְחָמָה!

וְאַתֶּם הַנְּחָלִים עַלִּיזֵי הַמַּיִם,

שְׂאוּ קוֹל גַּלֵּיכֶם בָּרָמָה

וְשֹׁקּוּ וְרַנְּנוּ וּמַחֲאוּ כַפַּיִם

לַחֶרֶב, לְחֶרֶב הַנְּקָמָה!

וְיִגְדַּל שֵׁם יִפְתָּח כְּכָל עֲלִילוֹתָיו

וְיִנּוֹן עַד שֶׁמֶשׁ בְּהִלָּהּ.

וְאָבוֹת לְבָנִים יְתַנּוּ צִדְקוֹתָיו

וְשָׁרוּ לוֹ שִׁירֵי תְהִלָּה…"

כֹּה שָׁרָה בַת יִפְתָּח… אַחֲרֶיהָ הֶחֱזִיקוּ

בְּתֻפִּים עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת;

וְצִלְצְלֵי הַשִּׁירָה הִרְעִישׁוּ הִרְחִיקוּ

עַד אַפְסֵי עֲרָבוֹת זוֹעֵפוֹת.

ה

וַתּוֹסֶף שְׂאֵת מָשָׁל וְלָשִׁיר אֶת שִׁירָהּ

בַּת יִפְתָּח בְּאָזְנֵי אָבִיהָ;

וְשִׂמְחַת עֲלוּמִים רַעֲנַנָּה וּבְהִירָה

מִשְׁתַּעְשְׁעָה בִרְעָדָה עַל פִּיהָ:

"הֵן אָמְנָם יְחִידָה לָךְ, אָבִי, אֲנִי; אַךְ

הַיְחִידָה לְעַמִּי הִנֵּנִי?

וּפִיךָ אִם אָמְנָם הַבְטֵח הִבְטִיחַ

לְהַעֲלוֹת אֶת בִּתְּךָ – הַעֲלֵנִי!

רָאִיתִי בְעֵינַי הַתְּשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה

וְהִנְנִי – בְּאָשְׁרִי וּמְשׂוֹשִׂי.

בִּנְדָבָה אֶעֱלֶה עַל מִזְבַּח הָעוֹלָה –

מָה חַיַּי מוּל עַמִּי, אוֹ מוֹתִי?

כִּי שִׂים נָא אֶל לִבְּךָ: הַמְעַטִּים הַחֲלָלִים,

שֶׁנָּפְלוּ בַקְּרָב הַקּוֹדֵחַ?

וְאִם כֻּלָּם, אֶת כֻּלָּם הֵבֵאתָ בְּשָׁלוֹם

מָכְתָּרִים בְּזֵר מְנַצֵּחַ?

הַאֶחָד-אָב יִבְכֶּה לְבָנָיו בַּסָּתֶר?

אִם אַחַת-אֵם תִּמַּק בִּדְמָעוֹת?

הֵן נָפְלוּ לְמֵאוֹת בֵּין הָרֵי הַבָּתֶּר

לְמַאֲכָל לַחַיּוֹת הָרָעוֹת

וּלְפַזֵּר עַצְמוֹתָם אֶל עֶרְיַת כָּל חוֹחַ

וּלְמַאֲפַל כָּל נָקִיק וּמְעָרָה…

וְהֵן גַּם לְבָבָם הִתְפָּעֵם בַּכֹּחַ

וְרִגְשַׁת הַנֹּעַר סָעָרָה!

אַךְ צָפוּ מֵרָחוֹק עַד אַחֲרִית יָמֵינוּ

בְּתִקְוָה נֶאֱמָנָה וּטְהוֹרָה –

וַיְחָרְפוּ אֶת נַפְשָׁם לְהַצִּיל כְּבוֹדֵנוּ,

וַיִּפְּלוּ – וַתְּהִי לָנוּ אוֹרָה.

וּתְהִי נָא גַם נַפְשִׁי כְמוֹהֶם לְעוֹלָה –

מָה חַיַּי מוּל עַמִּי, אוֹ מוֹתִי?

רָאִיתִי בְעֵינַי הַתְּשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה –

וְרַב-לִי זֶה אָשְׁרִי וּמְשׂוֹשִׂי.

וּבְכֵן קְחוּ הַתֻּפִּים – וְתָפֹף וְרָנֹן

וְצַהֲלוּ כָל רַחֲבֵי אֲדָמָה!

הִשְׁתַּחֲווּ לְפָנָיו, אַדִּירֵי הַלְּבָנוֹן,

הִשְׁתַּחֲווּ לְגִבּוֹר מִלְחָמָה!

וְיִגְדַּל שֵׁם יִפְתָּח כְּכָל עֲלִילוֹתָיו

וְיִכּוֹן עַד בִּלְתִּי מְאוֹרִים!

וְאָבוֹת לְבָנִים יְתַנּוּ גְבוּרוֹתָיו –

תְּנוּ כָּבוֹד לְגִבּוֹר-גִּבּוֹרִים!…"

ו

וּשְׁנַיִם חֳדָשִׁים עֲרָבוֹת וִיעָרוֹת

הֶאֱזִינוּ נְגִינַת עַצָּבֶת:

שָׁם שׁוֹטְטָה בַּת-יִפְתָּח וְעִמָּהּ הַנְּעָרוֹת

בְּטֶרֶם הִפָּרְדָהּ לַמָּוֶת,

וַתְּבָרֶךְ בְּשָׁלוֹם כָּל אֶבֶן, כָּל חוֹחַ,

וַתְּבַכֶּה אֶת בְּתוּלֵי-חֶמְדָּתָהּ…

אָז תָּבֹא אֶל יִפְתָּח: עֲרֹךְ הַמִּזְבֵּחַ!

הֶעָשָׁן הִתְאַבֵּךְ – נִהְיָתָה…


שמעון שמואל פרוג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של שמעון שמואל פרוג (מחבר)
עוד מיצירותיו של יעקב לרנר (מתרגם)
יצירה בהפתעה
רקע

אסונות

מאת יוסף חיים ברנר (פרוזה)


בעגלה, בדרך, נכנסה היא בשיחה ואמרה:

–…ממגורשי יפו?.. כלפי מה הוא שואל זאת?.. כך… סתם? לא, היא לא היתה מעודה ביפו. את שמע העיר שמעה, אבל בה לא היתה. וגם מתּל-אָבי היא יודעת, שמעה על אודות תל-אבי. תל-אבי זה יפו? גם בטבריה יש עכשיו תל-אבי. הרבה ממגורשי יפו בטבריה, אוי, הרבה. והיא מטבריה – טברינית היא. רע להם לאנשי תל-אבי בטבריה. אין להם אכילה. אין להם דירות. במרתפים, במרפסות. חיים ככלבים… חולים… גוועים… נופלים כזבובים. אסונות!

…אצל גברת אחת מתל-אבי עבדה היא עד שבועות. לא שהיתה לה משרת-משרתת אצלה. לא. בתל-אבי, סיפרו לה, היה טוב למשרתות. חיפשו אחריהן כמו בנרות. היו מקבלות שכר טוב, מחליפות את בעלות-הבית עשר פעמים ביום. והיא היתה משרתת בטבריה?.. כלפי מה הוא שואל זאת?.. כך… סתם? לא. היא לא היתה משרתת קבועה. אביה, עליו השלום, לא נתן לה להיות משרתת. אב זקן היה לה, עליו השלום, אומר-תהלים, שומר את המתים, והיא יחידה להוריה, ולא נתנו לה הוריה הזקנים להיות משרתת. הכל, הכל – אבל לא משרתת. אך מאחרי הפסח, כשמגורשי יפו מילאו את השכונה, והזקן חלה, התחילה היא לעבוד בבתי זרים, עבודה יומית. לנקות, לכבס… לא היתה רגילה…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.