וְלִבְכּוֹת אֶחְפֹּצָה / יעקב לרנר

וְלִבְכּוֹת אֶחְפֹּצָה, אַךְ אֵין לִפְנֵי מִי

לְחִנָּם דִּמְעוֹתַי אֶשְׁפֹּכָה;

בְּתֵבֵל הַגְּדוֹלָה עֲרִירִי אֲנִי,

כְּעַרְעָר בְּאֶרֶץ מְלֵחָה.

וְלִחְיוֹת אֶתְאַוֶּה, אַךְ אוֹנִים אֵין עוֹד

הִתְפַּרְפֵּר בְּבִצַּת חַיָּתִי…

עָיַפְתִּי מִתְּלָאוֹת, מִשִּׁפְלוּת וָנוֹד,

שֶׁדִכְּאוּ וְהִכְאִיבוּ נִשְׁמָתִי.

וָאֶשְׁאַל מַרְגּוֹעַ, אַךְ מִקְלָט אֵין לִי

לָנִיחַ אֶת רֹאשִׁי הַכּוֹאֵב;

לְחִנָּם שִׁוָּעְתִּי לִנְדִיבִים בִּבְכִי:

נָא אִסְפוּ אִישׁ נִדָּח וְדוֹאֵב!..

וָאֶצְמָא לַמָּוֶת, אַךְ אֹמֶץ אֵין דַּי

הִפָּרֵד לָעַד מִן הֶחָלֶד;

מִין תְּשׁוּקָה שְׁפָלָה תְּגֻנַּב אֵלַי

לָדַעַת מַה-מָּחָר – יִוָּלֶד…

קוסטופול, תרס"ח