אֶת הַצְּלָלִים הַמִּשְׂתָּרְעִים
עַל הַתֵּבֵל הַנִּרְדָּמָה
אַתְּ – שַׁלְהֶבֶת קְטַנָּה, כֵּהָה
וּבוֹדֵדָה – אַתְּ נִלְחָמָה.
בַחוּץ – שָׁם הָעֲלָטָה…
הִיא רוֹבֶצֶת כָּעוֹפֶרֶת,
וּמִסְּבִיבָהּ שֵׁדֵי-לַיִל
יַעַטְרוּהָ לְמִשְׁמֶרֶת.
יָמִים רַבִּים הִיא רוֹבֶצֶת,
נֵרוֹת רַבִּים בָּהּ נִלְחָמוּ –
וּמִי יַגִּיד כַּמָּה תִּרְבַּץ,
כַּמָּה נֵרוֹת עוֹד יִתָּמּוּ?..
הוֹי הַדְלִיקִי, הַשַּׁלְהֶבֶת,
אֶת הַתִּקְוָה תּוֹךְ לִבָּתִי –
אוּלַי תָּפִיץ מַחְשְׁבוֹתַי,
אוּלַי תָּשִׁיב אֱמוּנָתִי…