זה היה בימים ההם, בימי כנרת החוה. נתגלגלה זכוּת, ובבוקר לא עבות אני המכוש’ניק המוּשבע, עליתי פּתאום למדרגת עגלון. ולא סתם עגלון, העובד בעיקר בחצר ובשדה, אלא דוקא עגלון מהמדרגה הראשונה, המקשר את הקשרים עם הסביבה.

– שמע בחוּר, זוּג הפּרדות, המיוּעדות בשביל נסיעות חוּץ, יהיה מעכשיו ברשוּתך ועליך עוד היום להיבחן: אחרי הצהרים תוביל שנים מאורחי, אדון וגברת, לטבריה! –

הדברים האלה יוצאים מפורש מפּיו, מפּי האגרונום ברמן רם הקומה וגבה השכם בכבודו ובעצמו.

ואני, הרגעי והנחמי, אמא גלמוּדה, שם מעבר לימים, מנעי עינים כהות מבכי – בנך זה הרך, שעזב את הקן לא עשה עוד כנפים וכבר שכר לפעוּלותיו!

ברוך הנותן לשכוי בינה וליעף כוח – הידים רועדות, אבל אוחזות במושכות; כל החוּשים מוּפנים לסלעי הדרך המקוּלקלה, פּן חס־ושלום תאוּנה על ידי תקלה לנוסעים ונמצא בשעה אחת אני מאבּד בידי את כל עולמי, עולם חדש ומלא של עגלון בארץ!

סוף־סוף, הדבּיוּט הראשון עבר בהצלחה: את האורח והאורחת הנכבדים הבאתי שלמים ובריאים לחוף המקוּוה – לטבריה העיר, לבית המלון “היחיד במינו”. הם יורדים מעגלה. ובשעת מעשה היא לחשה לו דבר־מה על אזנו. הלז הוציא מכיסו מטבע כסף והושיט למולי.

–??!!

– הל־לו, בחוּר, הן זה בשבילך!

–!на чай – הוסיפה היא ליתר ביאוּר ובת־צחוק נעימה השתפּכה עז על שפתיה חן.

המקרה הזה עלה על זכרוני לרגל הבּשׂורה, שהתבּשׂרנוּ השבוּע באחד העתונים: בעתיד הקרוב, בסיוּע אחת הקרנות של ההנהלה הציונית, עומדים להיפּתח בתל־מלון בשביל אורחים בנהלל, דגניה ובסביבת עין־חרוד.

עוד מקור לא־אכזב אחד של הכנסה בטוּחה ליוצרי משקי הפּועלים:

– הל־לוֹ, המלצר, זה בשבילך –!на чай