…וְשׁוּב אוֹתוֹ דָּבָר: שִׁבְיָה זוֹ עֲרֵבָה

בְּחֵיק אִשָׁה, שִׁכְּרוֹן חֲלוֹם – עֲדֵי סְחַרְחֹרֶת –

בַּחֲבָלִים קוֹשְְׁרים, וְלֵב מְאֻכָּל כִּנְעֹרֶת,

וְשׁוּב אוֹתוֹ דָבָר בְּעֶרֶשׂ־אַהֲבָה!

אַךְ מַה זוֹ הַיֵּשׁוּת בְּזֹאת גֵּוָה,

אִם לֹא פְּרִיחָה שְׁנִיָּה מִתּוֹךְ נְשֹׁרֶת

עֲלֵי־הַסְּתָו, אַחֲרֵי הַיֶּגַע – הַתִּגְבֹּרֶת

שֶׁל מֶרֶץ הַחִיּוּת בַּנֶּפֶשׁ הָרָוָה?

בְּרוּכָה תְּהִי, אֵיפוֹא, אִשָּׁה נֶחְמֶדֶת,

שֶׁבִּטְלָלַיִךְ שׁוּב הִפְרַחַתְּ לֵב סְתָוִי!

וְאִם בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ שׁוּב נַפְשִׁי נִלְכֶּדֶת,

עַל שַׁלַּכְתִּי הִרְעַפְתְּ אֶת רֶנֶן־הָרְבִיבִים,

בְּזֹהַר־בֹּקֶר שׁוּב עָטַפְתְּ אוֹתִי בַּבֶּדֶד, –

עַל כֵּן לָךְ שִׁיר חָדָשׁ עַתָּה שָׁר לְבָבִי.