מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

לממשלת המַרש

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

כל הבוקר פעמוני דברי שיר, וזה כחצי שעה שאני יושב אצל שלחן עבודתי, העט רועד בין האצבעות – והגליון שלפני עודנו לבן כלו. עדין לא הכרעתי, מה דמות אערוך להגיון לבי ומה משקל אתן לו. החרוזים אמנם רצים אלי צמדים צמדים מאליהם, מוכנים ומזומנים לרתום את עצמם ב“מרכבתי”, ואולם רגלם איננה עוד רגל ישרה. בועטים הם. הצמד האחד מנתר אמפיברַכית והשני רוקד כנגדו דַקטילית.

“האין זה סימן מובהק, כי תאומים מתרוצצים בקרבי?” – אמרתי עם לבי על סמך הנסיון – “אם כן יפה לי ולהם שְהִיָה שעה אחת קודם הכתיבה. השירה טעונה דעה צלולה.”

ובהניחי את העט מידי, העתקתי מושבי אל החלון הפתוח, ואני יושב ומעשן פפירוסא ומסתכל החוצה.

היום יום קיץ סתם, אחד מימי המעשה. והשעה – לפני הצהרים, שעה שאין בה עוד מזריזות הבוקר, אבל עדין אין בה גם מעיפות הערב. השמש זרחה כמשפטה והאויר היה רך ונקי. שערים ופתחים וחלונות היו פתוחים בכל השכונה, ובני אדם וכלים, בין שמבחוץ ובין שמבפנים, היו עומדים חשופים לעין כל באמצע סדר יומם כל אחד במקומו עושה בשלו ומטיל לאויר השכונה את חלקו הקבוע ואת חוק יומו בקול, במראה ובתנועה, וכל תנועה קלה ושאינה קלה רושמת באויר את רושמה המיוחד.

מבעד לחלון הפתוח בבית מנגד – נגר חשוף זרועות מוליך ומביא על גבי קרש את מעצדו, וזה משמיע מתחתיו על כל שיפה ושפיפה כעין עטישה של כלב מצונן ומתריז בשעת מעשה פצלות דקות ולבנות, עשויות תלתלים תלתלים.

מבעד לחלון השני, הסמוך לשם, חיט שוקד על מכונת תפירה קשקשנית, שמנקרת בלי הרף בגוף עצמה ועושה במחטה “נקודין נקודין, חדודין חדודין”.

מאחד החצרות מגֵרה מר צורחת, כאלו היא היא הנגזרה לגזרים ולא הקורה שמתחתיה.

רוכלים ותגרניות מפריחים באויר כרוזיהם המשונים: אלה בקול תחנונים, אלה על דרך החרוז ואלה בדרך חדוד ובלשון נשמעת לשני פנים.

במאפל בית הנפח, מימין הרחוב, פטישים כפולי קול מתחרים זה את זה על גבי הסדנים ודפיקותיהם האמיצות, הכבדות, נופלות מתוך צליל עמום אל תוך הרחוב ככדורי ברזל.

מעבר לכתל אחד מכעכעים והומים מעלות ומורדות רעועים של קולות פסנתר מרוסק…

הכל כתמול שלשום. בני אדם וכלים חוזרים בפעם האלף, כתלמידים ערלי לב בבית “מלמד ערבוביא”, על פרשה ישנה נושנה, השגורה להם מכבר. ואף על פי כן, מי שמתבונן מוצא כי כל אחד מאלה פסוק מיוחד לו בפרשת היום, פסוק שלו, החביב ונמאס עליו כאחד, ובשום פנים לא יחליפנו בשל חברו. שלו הוא, כלו שלו, מן התגין והנקודות ועד נגינות הטעמים.

“האין גם אנשים אלה משוררים מעט, בעלי עצמיות כל שהיא, בבחינה ידועה? ויהא כחוט השערה… הרי אי אפשר לבריה בעולם שלא יהא לה “נגון” משלה, ריתמוס נפשה המיוחד, זה שמשנה אדם מחברו אפילו בקול פסיעותיהם…”

עודני הוגה – והנה מקהלת נוגני צבא, נוצצת כלה בכלי נחשתה, באה פתאום לאחד הרחובות, ילדים רצים לפניה ואחריה, ותרועת מַרש עליז וצוהל, רְחַב הד ושאון, מפוצצת ובאה עמה. החצוצרות הריעו במלוא רוחב גרונות נחשתם והתף והמצלתים מלאו אחריהם ברעם וגבורה.

אל אויר החול של השכונה השתפכו פתאום קלוחי זמרה עזים וכבירים, שזרמו בכח מפיותיהם הנוצצים והרחבים של צנורי הנחשת ומלאוהו רוח חג ועליצות.

לא הגיעה המקהלה לחצי השכונה וקולות המרש הציפו באיתנם את כל מלואה, את החצרות ואת הבתים ואת כל האויר מסביב, עד אפס מקום. הכל נגרף בשאון גליהם ודבר לא עמד בפניהם.

אנשים ונשים וטף קפצו ויצאו אל הפתחים ואל השערים, אומנים ופועלים נדחקו והוציאו ראשם ורובם בעד החלונות, משרבבים עצמם משם, כנחשים ממאורותיהם כלפי חוץ, פוערים פה ושותים בצמא מן האויר את פסוקי הזמרה העזים, המפורשים, הקצובים, שחוזרים ונשנים בנעימה אחת כמה פעמים, וכל פעם עוז חדש וזהר חדש להם.

בעוד רגע – ואני מתבונן, והנה השכונה כלה, היא וכל מלואה, מדעת ושלא מדעת, הולכת ונעשית שותפת בזמרת המקהלה:

זה בעל הבית החשוב, העובר על המדרכה ממולי, הוא, וגם השני הבא אחריו, וגם השלישי, וגם הרביעי – כלם פסיעותיהם נקצבות לפי קצב המרש.

עוד מעט, והנה גם המגרה צורחת, והמעצד מתעטש, ומכונת התפירה מקשקשת, והפטישים מתחבטים לפי קצב המרש.

מקץ עוד רגע, והנה גם התגרן והרוכל מכריזים על סחורתם לפי קצב המרש.

וגם השפחה, שומע אני, קרצפה בחדר הבשול את קדרתה, והמשרת חבט בחצר את הכסתות ואת השטיחין, והאם בחדר הילדים נדנדה את עריסת תינוקה, והזקנה היושבת בשער על הצטבא סרגה עניבות פוזמקה ונענעה בצינורין – לפי קצב המרש.

דומה, שאפילו שעטת הסוסים ושקשוק הכרכרות של השכונה מכֻוָנים לקצב המרש.

וברי לי, כי גם כלי השעות אשר בחיקי האנשים האלה, וגם הלבבות אשר בחזותיהם, ידפקו עתה גם הם את דפיקותיהם בלאט לפי קצב המרש!

כל הקולות וכל התנועות שבשכונה נצטרפו פתאום למרש והיו למקהלה אחת.

עדר! – התרגזתי בלבי על אלה, שטעיתי בהם רגע אחד קודם – די לרעם מרש אחד, שיפל עליהם פתאום בגבורתו, להכחיד מנפשם כרגע את כל עצמיותם. הנה עברה עליהם ברעש זמרת צבא מפוצצת – ואיה עתה נעימי הנפש המיוחד, קורטובי הריתמוס אשר להם, להם לבדם? אין פליטה ואין זכר! המקהלה באיתנה בלוע בלעה את כלם כבלוע הלויתן את הדגה הקטנה. מעתה, בטוח אני, משול ימשול המרש ומלוך ימלוך כל היום, ואולי ימים רבים, בשכונה, ומנוס לא יהי עוד מפניו.

“לא!” – באתי בלבי לידי מסקנה – “האנשים האלה אך בהמה בבקעה המה להם. העצמיות הגמורה, זו שאינה נכנעת ושאינה נבלעת ושאינה בטלה באלף, אך נחלת יחידי סגולה היא, חלק אלוה ממעל למשוררים בלבד.”

בעוד רגע כשחזרתי לשלחני – והנה היתה לי עליַת הרוח. מתוך הנאה מסותרת – לא נקיה, באמת, גם משמץ גאוה – על “שאין חלקי כהם וגורלי ככל המונם”, שרתה, כנראה, עלי השכינה, ו“חלק אלוה ממעל” שבי נגלה בכל כחו. החרוזים היו מתגלגלים מתחת עטי כעדשים, וכלם עליזים, וכלם פזיזים, וכלם מאירים ושמחים כנתינתם מיד המוזה.

ברוך אלוהי השיר! הגיון לבי מצא סוף סוף את לבושו הנכון והיחידי…

אך מה השתוממתי, בהעיפי לבסוף עין על הכתוב – והנה אין שם מאום לא מן הדקטילוס ולא מן האמפיברַכיא, אלא כלו מקשה אחת: כוֹרֵי נקי – כזה של קצב המרש.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

הקווצה

מאת אהרן ליבושיצקי (פרוזה)


חלמתי, והנה אנכי בארץ איטליה הברוכה, בעיר ניאַפול הנהדרה, אשר עליה יאמר משל הקדמוני: “ראה את ניאפול – ומות!”. מעין אור שבעתים שפוך על כל היקום ועל כל החי למינהו ועל כל רמש למינהו; הכל מתנוצץ ומזהיר ומעַור את העינים. משברי הים הטירֶנטי והמון גליו מפַכים ורועשים מרחוק בקול מנגינה מושכת-לב ומפלת איזו תרדמת-אלהים…

ואני בתוך גן העיר…

העצים הרעננים מקשקשים בקול המולה מעדנת את שמע-האוזן וראית-העין. מטילים ומטילות רבים ממלאים את כל השדרות ומפטפטים בקול עלז וצהלה כללית.

היש איש אמלל בין המטילים המתענגים האלה? – שואל אני את עצמי בהתבונני אל הכאליידוסקופ החי – אם נמצא ביניהם רעב, חלכה, צמא, מר-נפש ואובד?

ואני מחליט ביני לבין עצמי: “לא! פה הכל שמחים, הכל מאֻשרים” –

וגם אני מאֻשר, מאֻשר מאד…

אמנם יש אשר על לבי עולים זכרונות-עצב על על אדות עניים אמללים ואובדים רעבים שפגשתי על כל מדרך כף רגל בעברי בארצות שונות, זכרונות הדמעות והאנחות והגניחות הקורעות לב שהאזנתי במקומות אחרים, – ואיזה עב קל ככף איש מכסה את שמי אשרי הטהורים; אולם בהתבונני אך רגעי-מספר אל כל הסובב אותי, בהקשיבי אל פטפוטי המטילים העליזים, אל משק הענפים הפורים והרעננים, אל זמרת הצפרים העפות מעץ אל עץ ומבד אל בד, – הולכים זכרונותי המעציבים ונמסים ונעלמים – ואינם…

פה, – חושב אני ברצון, – אי אפשר כי גם המחשבות תעבנה את האֹשר האנושי והכללי אף לרגעים אחדים; פה בכלל אין מחשבות, פה יש רק חיים, חיים חפשים, מלאים, רעננים ומשכרים…

פה הוא גן-העדן – – –

תמונה מרהבת עין זעזעה אותי. לפני עברה עלמה יחידית. את פניה לא יכלתי לראות, כי היו מכוסים בצעיף אבל לא היא משכה אליה כבחבלי-קסם את מבטי עיני, כי אם – קוֻצתה הצהבהבת, העבֻתה וההדורה, שהגיעה כמעט עד לארץ. כל קשוט לא פאר את הקוצה, לא פרח טבעי ולא מלאכותי, ובכל זאת כמו הכתה אותי בסנורים…

היא הוסיפה לטיל בשדרה, ואני – מבלי משים – הלכתי אחריה – – –

לאן אני הולך ולאן היא הולכת? לא חשבתי כלל: מטרתי היתה רק להתבונן אל קוצת שערותיה המכשפות… היא נטתה לשדרה אחרת – ואני יצאתי בעקבותיה, כאילו נכספתי להיות צלה…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.