מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

[מעשה בנכה רגלים]

מאת: יוסף אבן זבארה

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

אָמַר [הַזָּקֵן] כִּי בַיָּמִים הַהֵם הָיָה בָעִיר הַזֹּאת אִישׁ אֶחָד, צַדִּיק בְּכָל דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו, וְהָיָה בֵיתוֹ בְּדֶרֶךְ בֵּית הַקְּבָרוֹת. וְכָל מֵת שֶׁיָמוּת הָיְתָה מִטָּתו ֹ עוֹבֶרֶת לִפְנֵי פֶתַח בֵּיתוֹ, וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא מְלַוֵּהו ּ עַד בֵּית הַקְּבָרוֹת וְעוֹזֵר אֶת הַקּוֹבְרִים. וּלְעֵת זִקְנָתוֹ נָפַל עַל מִטָּתו ֹ, כִּי חָלָה מִכְּאֵב רַגְלָיו, / עַד אֲשֶׁר בָּטְלוּ שׁוֹקָיו / וְלֹא הָיָה יָכוֹל לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶם / וְלַעֲמֹד בָּהֶם./ וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּמָת בָּעִיר חָסִיד אֶחָד אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף צֶדֶק / וּמַחֲזִיק כְּדֵי יְכָלְתּו ֹ כָל בֶּדֶק, / וַיַּעֲבֹר לִפְנֵי פֶתַח הָאִישׁ. וְכַאֲשֶׁר לֹא יָכֹל לָקוּם מִמִּטָּתו ֹ לְלַוּוֹתו ֹ, / כָּבְדָה עָלָיו אַנְחָתוֹ / וַיִּשְׁכַּח כָּל כְּאֵב וּמַחֲלָה / וַיִּזְעַק אֶל יְיָ כָּל הַלַּיְלָה / וַיֹּאמַר “יְיָ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, / אֲשֶׁר שַׂמְתָּ לָעִוֵּר עֵינַיִם / וְלַפִּסֵּחַ רַגְלַיִם! / אַחֲרֵי אֲשֶׁר בִּכְאֵב רַגְלַי עִנִּיתַנִי עֲנֵנִי מִפְּאַת מִטָּתִי / וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי וַעֲשֶׂה אֶת בַּקָּשָׁתִי: / בְּכָל עֵת אֲשֶׁר מֵת חָסִיד וְצַדִּיק יַעֲבֹר עָלַי, / חַזְּקֵנִי וְאַמְּצֵנִי וְהַעֲמִידֵנִי עַל רַגְלַי!” / וַיַּעֲנֵהוּ מַלְאַךְ יְיָ בַּמַּחֲזֶה / “הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ לַדָּבָר הַזֶּה”./ וְכָל עֵת אֲשֶׁר הָיָה מֵת צַדִּיק עוֹבֵר לִפְנֵי פֶתַח בֵּיתוֹ / הָיָה עוֹמֵד עַל מִטָּתו ֹ / וּמִתְפַּלֵּל עַל נַפְשׁוֹ וְנִשְׁמָתוֹ.

יוֹם אֶחָד מֵת בָּעִיר זָקֵן אֶחָד, תִּפְאֶרֶת זְקֵנִים וַעֲטֶרֶת יְשִׁישִׁים, / טוֹב עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים, / וַיַּעֲבֹר לְפָנָיו / וְלֹא יָכֹל לָקוּם מִפָּנָיו. / וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּמָת קַצָּב אֶחָד, אִישׁ רִיב וּמָדוֹן, / מָלֵא פֶשַׁע וְזָדוֹן, / קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים / וּבְכָל עָווֹן וָחֵטְא רַב פְּעָלִים. / וּבַעֲבֹר מִטָּתו ֹ לִפְנֵי הֶחָסִיד קָם וְעָמַד עַל רַגְלָיו, וַיֹּאמְרוּ כָל הָרוֹאִים / “אוּלַי אֵין הַקַּצָּב הַזֶּה מִן הַחוֹטְאִים”. / וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ “אֵיךְ קָם הֶחָסִיד הַיּוֹם לִפְנֵי הַקַּצָּב – / וְלֹא קָם תְּמוֹל לִפְנֵי הֶחָסִיד וְלֹא הִתְיַצָּב!” / וְכָל אַנְשֵׁי הָעִיר שָׁמְעוּ וְכֵן תָּמָהוּ / וַיֹּאמְרוּ “הֲלוֹא דָּבָר הוּא!”.

וַיָּקוּמוּ שְׁנֵי זְקֵנִים / אַנְשֵׁי חֶסֶד שׁוֹמְרֵי אֱמוּנִים / וַיּאמְרוּ “לֹא נִשְׁקֹט עַד אֲשֶׁר נֶחֱזֶה, / מֶה הָיָה הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה!” / וַיֵּלְכוּ אֶל אֵשֶׁת הַקַּצָּב וַיִּשְׁאָלוּהָ עַל עִסְקֵי בַעְלָהּ. / וַתִּתֵּן עֲלֵיהֶם בְּקוֹלָהּ / וַתֹּאמֶר לָהֶם " אַל תִּזְכְּרוּ אוֹתוֹ רָשָׁע / אֲשֶׁר מִבֶּטֶן אִמּוֹ פָשַׁע! / כָּל הַיּוֹם הָיָה מַכֶּה אוֹתִי בְּלִי פֶשַׁע וָמֶרֶד וְנוֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ לַהֲמִיתֵנִי וְלַהֲרֹג אֶת בָּנָיו / וְהָיָה קוֹרֵץ בְּעֵינָיו / וְחוֹרֵק בְּשִׁנָיו / וְכָל הַיּוֹם הָיָה מְחַרְחֵר רִיב / וְכִמְעַט כָּל בֵּיתוֹ מַחֲרִיב. / סוֹף דָּבָר הָיָה רַע וְקָשֶׁה / וּמוֹאֵס בְּכָל תּוֹרַת מֹשֶׁה: / אֲבָל נִמְצָא בוֹ דָבָר טוֹב – כִּי הָיָה לוֹ אָב זָקֵן בֶּן מֵאָה שָׁנָה וְהָיָה עוֹבְדוֹ וּמְכַבְּדוֹ / וְנוֹשֵׁק בְּכָל יוֹם אֶת יָדוֹ / וּמַאֲכִילֵהו ּ וּמַשְׁקֵהוּ / וּמַפְשִׁיטֵהו ּ וּמַלְבִּישֵׁהו ּ,/ כִּי מֵרֹב זִקְנָתוֹ / לֹא הָיָה יָכוֹל לְהִתְהַפֵּךְ עַל מִטָּתו ֹ. / וּבְכָל יוֹם הָיָה מֵבִיא אֵלָיו עַצְמוֹת פָּרִים וּכְבָשִׂים וְשׁוֹבְרָם וּמוֹצִיא מֵהֶם הַמֹּחַ וְעוֹשֶׂה לוֹ מַטְעַמִּים / כֹּה מִשְׁפָּטוֹ עִם אָבִיו כָּל הַיָּמִים". / אָז יָדְעוּ כִּי כְבוֹד אָבִיו כִּפֵּר חַטֹּאתָיו / וְסָלַח לְכָל עֲווֹנוֹתָיו / וְהָלַךְ לְבֵית עוֹלָמוֹ זַךְ וְנָקִי מִכָּל חֲטָאָיו וַאֲשָׁמָיו.

וְאַחֲרֵי כֵן הָלְכוּ אֶל אֵשֶׁת הֶחָסִיד וּשְׁאֵלוּהָ עַל אוֹדוֹת אִישָׁהּ./ וַתַּעַן לָהֶם בְּמַר נַפְשָׁהּ / “אִישִׁי – תְּהִי מְנוּחָתוֹ כָבוֹד! – / מִיּוֹם נִזְבַּד אֵלַי זָבוֹד / לֹא גָעַר בִּי וְלֹא הִכְלִימַנִי / וּגְבֶרֶת עַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ שָׂמַנִי, / וּמֵעוֹלָם לֹא הִכָּה אוֹתִי וְלֹא אֶחָד מֵעֲבָדָיו וּמִבָּנָיו / וְלֹא גָּבַהּ לִבּוֹ וְלֹא רָמוּ עֵינָיו. / וּפְעָמִים שָׁלֹשׁ בַּיּוֹם / הָיָה מַפִּיל תְּחִנָּתוֹ לִפְנֵי אֵל נוֹרָא וְאָיֹם, / וַחֲצוֹת לַיְלָה הָיָה קָם מִמִּטָּתו ֹ וּבָא אֶל חֶדְרוֹ / לְהִתְפַּלֵּל וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לִפְנֵי יוֹצְרוֹ”. / וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ “אֵיזֶהוּ הַחֶדֶר אֲשֶׁר הָיָה מִתְפַּלֵּל בּוֹ?” וַתַּרְאֶה אוֹתוֹ אֲלֵיהֶם וְהוּא נָעוּל. וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶם “חֵי נַפְשִׁי וּכְבוֹד אִישִׁי! זֶה לִי עֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא בָאתִי שָׁמָּה וְלֹא אֶחָד מִבָּנָיו, וּלְשׁוּם אָדָם לֹא הָיָה אוֹתוֹ פוֹתֵחַ, / כִּי הוּא הָיָה נוֹשֵׂא בְחֵיקוֹ הַמַּפְתֵּחַ”. / וַיִּפְתְחוּ הַזְּקֵנִים אוֹתוֹ וְלֹא מָצְאוּ כִּי אִם תֵּבָה אַחַת קְטַנָּה / בַּחַלּוֹן צְפוּנָה. / וַיִּפְתְחוּהָ וַיִּמְצְאוּ בָהּ צֶלֶם זָהָב אֶחָד כִּדְמוּת אָדָם וּבְיָדוּ שְׁתִי וָעֵרֶב, וַיֵּדְעוּ כִּי לוֹ הָיָה מִתְפַּלֵּל בֹּקֶר וָעֶרֶב. / וַיֵּדְעוּ כִּי הָיָה רָשָׁע וְכוֹפֵר / וּבְרִית עוֹלָם מֵפֵר / וְהָיָה מִן הַפְּרוּשִׁים / אוֹכֵל לֶחֶם אֲנָשִׁים / וְשׁוֹתֶה יֵין עֲנוּשִׁים / וְגוֹנֵב לִבּוֹת הָאֲנָשִׁים.

יוסף אבן זבארה
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
יצירה בהפתעה
רקע

עונש ושכר

מאת יהודה שטינברג (פרוזה)

מסיפורי עולם האמת

א

על שערי גיהנום כתב דומה המלאך באש שחורה על גבי אש אדומה: “היום יובא הנה איש רע. היו נכונים!”

והקלחות מרתיחות ומעלות אבעבועות של קצף עד לקצות הררי שלג. מתחת להן מתפרצת האש מכל עבר. מסרקות הברזל והמחטים וכל כלי המשחית לובנו באש והם לוחשים כולם: “הבו את הקרבן, הבו את הקרבן.”

ומחנה של מלאכי-חבלה רצים פתאום ומבשרים: “הוא הולך. הנה הוא.”

“מה רזה הוא. מה דק בשרו,” מתאוננות בנות אגרת-בת-מחלת, “מראהו כאילו רעב כל ימיו ללחם.”

“ריח עיפוש נודף ממנו כזיעת האסירים.”

“ארור הבא!” קראה אגרת, ותאחז בתנוך אוזן האיש ותשליכהו לאחור מעל לראשה.

ואלפי רוחות בדמות נחשים מתפרצים בצחוק-חרש ופוערים את פיהם. ומתוך פיותיהם מציצים ארסי-אש והם הולכים ומשתרעים.

“למשפט! פה, פה יישפט. אל לרשע כזה להרקיע שחקים עד לפני כסא המשפט. שם המליצים רבים יותר מדי.”

וממרום נשמעה שריקת רוח קלה, ואחריה קשקוש כנפים. ומלאכי החבלה נרתעו רגע אחד לאחור ויפנו מקום. מלאך מליץ רוכב על כרוב ירד משמים להפוך בזכות הנאשם.

“הוא גנב ונאף ורצח ונשבע לשקר.”

“בלום פיך, משטין,” קרא המליץ, “על הגניבה אין עונשים אלא אם אחזו ביד בשעת הגניבה.”

“ועל החטא השני, אלמלא מת האומלל בדמי ימיו, בוודאי היה שב בתשובה שלמה בזיקנותו!”

“רציחה? אדרבה סימן טוב הוא לנפש גבוה, לאדם עילאה.”

“שבועת שקר? מי יודע אם לא מסר מודעה מראש? או אולי ביטל את דבריו בלבו בשעה שנשבע?”

“הוא לא התפלל מעולם. קרקפתא דלא מנח תפילין,” קרא מלאך בדמות סרטן ויקפוץ על מוחו של הנאשם, “לא צם בצומות ולא אכל בימי החגים.”

“וביום-הכיפורים שחל להיות בשבת שבר דלתות בית-הסוהר ויברח וירץ יותר מתחום שבת.”

טענות המליץ נסתתמו.

“אל המדור הששי הביאוהו!” יצא גזר-הדין.

“המדור הששי איננו פנוי. הקלחות מלאות. וגם בלא זה מצאו הרשעים עצה טובה, הם שותים איש איש מעט מן הרותחים עד שלא נשאר מהם מאומה.”

“אל המדור השביעי.”

“אבל הן עוד עוון גדול אנחנו מוצאים בספר חשבונו: הוא שם קץ לחייו בעצם ידו. מעט לו המדור השביעי.”

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.