(לשרה שפירא)
לֹוֶה אָנֹכִי; חוֹבוֹתַי
עָצְמוּ מִשַּׂעֲרוֹתַי –
שַׂעֲרוֹת הַזָּקָן וְהַפֵּאָה,
וּבְרֹעַ מַעֲמָדִי
אֵין לְאֵל יָדִי
לְשַׁלֵּם גַּם עֲשָׂרָה לְמֵאָה.
וּבְכֵן הַמְּעַט אֲשֶׁר שָׁלַחְתִּייַסְפִּיק לָךְ לְתַשְׁלוּמֵי מנְחָתֵךְ,
וְאֶת יֶתֶר הַשִּׁירִים הִנַּחְתִּי
לְמַתְּנַת-דְּרָשָׁה בְּיוֹם חֲתוּנָתֵךְ,
אֶפֶס כִּי תְמַהֲרִי לִמְצֹא לָךְ חָתָן
בְּטֶרֶם יִקְרְאוּנִי לִסְעֻדַּת לִוְיָתָן.
יְהוּדָה הַלֹּוֶה.