…עוד לפני עשר שנים, כשישב אחד העם בבירת העולם על גדות התימזה, היתה עוד רוחו רבת־כח וחוזק. עוד היה מתרגש והוגה מחשבות, אבל מחלת הגוף גזרה עליו מנוחה, שלא להתערב במאורעות. והן דוקא אז נעשו בלונדון דברים שחתכו את עתידות העם. ואף־על־פי־כן ידע אחד־העם את כל הנעשה, נכנס לפני ולפנים של כל הפרטים. מנהיגי הציונות באו לשאול יום יום עצה מפי מורם. אולי אין הקהל יודע על כך, אבל עובדה היא, שגם על הכרזת בלפור הטביע את חותמו ואמר מה יש בה מן הסיפוק ומה יש בה מן המסופק. כשיעבור זמן מה ויתגלו כל הדוקומנטים, אז ידעו כמה היה כוחו גדול ועד כמה השפיע על מהלך דברי ימינו.

ואולם זהו רק פרק. את גדלו של אחד־העם אין אנו מסוגלים עוד להבין. יבוא זמן ונדע, כי מה שהיה פיכטה לעם הגרמני, סולוביוב לעם הרוסי ומאסאריק לעם הצ’כי היה אחד־העם לעם העברי. אולי מימות הרמב"ם ועד היום לא קם כמוהו.

פרופסור אנגלי, צימרן, כתב ספר על הלאומיות ושם אמר, שבלונדון יושב היהודי אולי היותר גדול בעולם והעם האנגלי אינו יודע על זה כלל.

אחד־העם לא יצר מן הכלל אל הפרט, אלא מן הפרט אל הכלל. וזהו הבסיס של תורתו. ודוקא עכשיו נתרבו תלמידיו במובן זה.

כל אלה שאמרו שאחד־העם מצמצם את עצמו, לא השיגו את תורתו. כי לא היה כמוהו איש שהתעניין בכל קניה וקניה ובכל בית שנבנה ובכל חלוץ שעלה.

השאלה עמדה לפניו לא ל“מה” אנו שואפים אלא בשביל “מה” אנו שואפים, מפני שה“מה” אינו משפיע על מהלך המחשבות וה“בשביל” מפתח את הרצון. אחד־העם שואל: למי משפט הבכורה – למדיניות או לאומה? והוא עונה: מדיניות מתחלפת, מדיניות הולכת, ואומה לעולם עומדת.

עברתי בכל הארצות ולא מצאתי איש אחד, לא מאלה שנאספו אל עמם ולא מבני דורנו שהרימו כמוהו את הדגל. יש מדרגות שונות באדם חשוב שמת: “זקן ושבע ימים” “ויאסף אל עמיו”. והמדרגה האחרונה היא הגדולה שבהן. אחד־העם נאסף אל עמיו. זהו רכושנו ורכוש זה לא יוכל איש לקחת מאתנו. הוא ביקש ממני ומיתר ידידיו ימים אחדים לפני מותו, שלא נפריז על המידה בשעת ההספד. ואולם בדברים אלה אין מן ההפרזה. הוא הטביע את חותמו על כל דורנו, דור עומד על פרשת הדרכים. ועוד יבואו זמנים, שנוכל להתגאות כי היה לנו בימינו מורה גדול כאחד־העם.

6.1.1927.