לוגו
יומן ירושלים: ינואר 1932
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

יום ו', 1 בינואר 1932    🔗

כל הבוקר עבר בביקור שערכתי יחד עם עבאס חילמי פחה ועם ד"ר עזמי באוניברסיטה העברית, במוצא ובקרית-ענבים. עבאס חילמי זהיר כל כך בשיחתו, עד שקשה לדעת לאן פניו מועדות. הוא אמר שכדי לתקוע יחד בעבר הירדן עלינו להקים מפעלים מסחריים רבים מתוך שיתוף רחב-לב עם בני עבר-הירדן במפעלינו ובתכניותינו. שותפות האינטרסים תהיה חשובה יותר מענינים פוליטיים, כפי שיוכח בעתיד.

אשר לוייצמן הבינותי כי עבאס חילמי ביקש עזרתו כדי להשלים בינו לבין הממשלה הבריטית. נראה שוייצמן נמנע מלהיפגש אתו – דבר שאפשר להבינו; קבע לו פגישות שלא נתקיימו וכו‘. עכשיו מתברר שעבאס חילמי אינו זקוק לנו עוד כדי להשלים בינו לבין הבריטים. הדבר הבולט ביותר בשיחה עמו היו רחשי הכבוד, אם לא לומר דרך ארץ, החוזרים ונשנים בפני כוחה הפוליטי של יהדות-העולם. אם כוח זה קיים באמת או שאינו אלא יצור הדמיון – על כל פנים, הוא פועל במוחות האנשים בבהירות מספיקה. הוא אמר לי כי הצהיר לפני חצ’ אמין שמדיניותו האנטי-יהודית נידונה לכשלון. לאחר שבריטניה הגדולה וגרמניה התחרו ביניהן בזמן המלחמה על רכישת אהדתה של יהדות העולם – מה כוחם של ערבי ארץ-ישראל להתגבר עליה?!

לאחר שחזרתי למשרד היתה לי שיחה עם יבזרוב, על “יריד המזרח” ועל הסידורים ל“מכביה”.

 

יום א', 3 בינואר, 1932    🔗

באה הגב' אלזה גליקמן, מניו-יורק. היא עסוקה כאן מטעם איזה מוסד אמריקאי בכתיבת ספר על תנועת הפועלים הארצישראלית. ניכר מדבריה שחקרה את הענין באופן יסודי למדי, אף על פי שאיננה יודעת להשתמש במקורות עבריים ומזדקקת לעזרת מתרגם. השיחה בינינו הוכיחה מה רב הקושי למשקיף מן החוץ לראות ראיה נכונה את העובדות הקובעות בהתפתחות תנועתנו. עצומה הסכנה של השפעת ההגדרות הסכמטיות. אך לעתים רחוקות ישיג אדם מן החוץ את אפיה המיוחד של תנועת העבודה הארצישראלית, וביחוד בתקופת הראשית שלה, שלפני מלחמת-העולם.

ישיבת ההנהלה.

אחרי ארוחת-הערב הלכתי לבית השופט פרומקין, כדי לשדלו בשם ההנהלה לקבל על עצמו את התפקיד של יו“ר ועדת-בוררות, שיש להרכיבה בהתאם לתקנות כנסת-ישראל בכל מקרה של פלוגתה בין הועד הלאומי למועצת הרבנות, ועדה שהיו”ר שלה צריך להתמנות על ידי הסוכנות היהודית. מענינת ביחוד הנקודה המשמשת עכשיו סלע מחלוקת: מועצת-הרבנות היא אחד הכלים הקונסטיטוציוניים של כנסת-ישראל, והשאלה היא – אם אפשר לבחור למועצת הרבנות רבנים שהחליטו לצאת מכנסת-ישראל. השופט פרומקין הסכים לקבל על עצמו את התפקיד, אם זקן-השופטים לא יתנגד לכך.

 

יום ב', 4 בינואר, 1932    🔗

ביקר במשרדי מר פרון, שנתמנה זה מקרוב להנהלת לשכת העתונות הממשלתית. הוא בן אחד הבישופים האנגלים, בעל השכלה, ומקובל כבעל נטיה ערבית מוחלטת. לפני שהוזמן אל המזכירות לימד שלוש שנים אנגלית בקולג' הערבי של הממשלה, וכך קשר קשרים עם ערבים צעירים. לדבריו הוא יודע ערבית כדי קריאה מעטה. שיחתנו היתה, כמובן, בעלת אופי סתמי. במה שנוגע לעתונות העברית הריהו נזקק למתרגם, משום כך הוא רואה הכל מנקודת-מבט משונה. העתון “במערכה” מעסיקו יותר מכל כתב-עת עברי אחר. בסוף השבוע הוא אומר לרדת לתל-אביב, כדי להיפגש עם עורכי “דבר” ו“הארץ”, והבטחתי לסייע לו בקשירת קשרים אישיים.

התראיתי עם המזכיר הראשי, לפי בקשתי, ודיברתי אתו על סכסוך ודי חורית, על ה“מכביה”, הקצבת הממשלה לשירותי הבריאות. הגדלת ההקצבה לחינוך, עבודות ציבוריות וכו' וכו'.

 

יום ג', 5 בינואר, 1932    🔗

בלוית הכסטר נפגשתי הבוקר עם מהרכז החקלאי. ביררנו בעיקר שאלות הנוגעות לתקציב החקלאי, ההפרש של 8000 לירות שנגרם עקב הקיצוץ בתקציב החקלאות, המצב הכספי של עין-חרוד, האפשרות של השגת קרדיט לתכניות השקאה לישובי-העמק. נצטרך להביא את כל השאלות לדיון בהנהלה.

ביררתי עם הכסטר שנית את שאלת הועדה המיוחדת לחקירת התקציב הנדרש להבראת הישובים. לפני שבועות אחדים נכשלה התכנית למנות ועדה כזו בגלל חילוקי דעות בהנהלה בדבר הרכבה. הכל הסכימו להכסטר (יו"ר), לוילקנסקי ולויטלס, אף הובעה התנגדות למינויו של בבלי, מנהל מחלקת החקלאות שלנו. אני מבין שהתנגדות זו בטלה עכשיו. מצד שני מתנגדים כל חברי ההנהלה, חוץ מפ. למינויו של אחד מחברי המרכז החקלאי, הוא שקולניק, כחבר הועדה. הם הסכימו ששקולניק ישתתף בתורת מומחה בכל הישיבות, בתנאי שלא תינתן לו זכות-הצבעה. איני סבור כי שקולניק עצמו היה מתנגד לתנאי כזה, אך כשאני לעצמי איני יכול להסכים לכך. שנים רבות נלחמתי בתנועה הציונית בשיטה שרצתה לראות בכל מי שקשור למפלגת הפועלים “אינטרסנט”, בעוד שאחרים נחשבו כפטריוטים הדואגים אך לזולתם. איננו אזרחים נחותי דרגה בתנועה ואין לפסול אותנו לשום תפקיד. בדרך כלל יש לדרוש שקשר הדוק יותר עם המתישבים ובקיאות גדולה יותר בפרטי הדברים לא ישמשו עילה לפסילה. אם ההנהלה אומרת להחליט בכמו זה ברוב דעות – איני רשאי להתנגד לכך, אך יהיה זה יותר מדי לדרוש ממני שאהיה אחד התומכים בדעה כזו.

בערב סעדנו עם המזכיר הראשי ועם הגב' יונג בביתם. קוסט, שהיה צריך להיות אתנו, נתעכב אצל הנציב העליון, ושמחתי לראות שגם אדם אנגלי אינו יכול לפעמים לבוא לארוחת-ערב שהוזמן אליה. בשעת הארוחה דיברנו בין השאר על תחית העברית ועל כשרה למלא צרכים מודרניים. יונג לא שמע מעולם את שמו של ביאליק, ושאלתי את עצמי: כיצד אנו יכולים לצפות לאהדה ולהבנה מצד אנשים שאינם יודעים לחלוטין את העובדות האלמנטריות, את תולדותיה ואישיה של תנועתנו? איני סבור כי יש להאשים בכך את יונג. כמה עמל הושקע בי ובמישהו אחר מאתנו עד שנעשינו ציונים? כמה זמן מושקע בחינוך ציוני? מה עשינו כדי “להכניס” זאת למוחותיהם של אנשי הרשות בארץ? הן ברור שקשה הרבה יותר לנטוע דברים אלה בלבותיהם מאשר בלבו של יהודי צעיר.

אחר הארוחה העיר יונג, שהיה רוצה להיפגש עם ז’בוטינסקי, ואמרתי לו שיש בידי לסדר פגישה כזאת. שאל אותי מה יהיה יחסי אם הממשלה תרשה את כניסתו לארץ-ישראל. ברור היה שחיכה לתשובה של השתמטות. השיבותי, שאף כי יודע אני גם יודע שז’בוטינסקי יתקוף את הנהלת הסוכנות ביתר תוקף מאשר את הממשלה, אינני מהסס אף רגע לתבוע מתן רשות לכניסתו. ז’בוטינסקי היה בארץ במשך שנים ונלחמנו בו בהצלחה. ממשלת ארץ-ישראל הופכת אותו לנרדף; ולדעתי אינה רשאית לאסור את כניסתו.

אחר-כך הלכנו להצגת האורטוריה “אליהו”, לכבוד חנוכת הבית של תיאטרון “אדיסון” החדש. התיאטרון הוא בנין נאה. ההצגה לא היתה אלא בינונית. יונג נתרשם מצירוף זה: נושא עברי (תנ"כי), המוסיקה נכתבה על ידי מחבר יהודי, המקהלה והתזמורת כולם יהודים, ומציגים אותו בעברית לפני קהל עברי!

 

יום ד', 6 בינואר, 1932    🔗

בבוקר בא ריכארד קאופמן, מהנדס-הערים שלנו, שחזר זה עתה מחופשתו, כדי להכין אותו לפגישה היום אחר הצהרים עם אברקרומבי, חברו האנגלי. בהזדמנות זו סיפר כמה פרטים מענינים על השגותיו ביחס לפיתוח מפרץ חיפה, הנמל, איזור הנפט ואדמות הקורדני בכלל. לדעתו לא קבעו את הנמל ואת איזור-הנפט במקום המתאים, ומכאן נזק רציני להתפתחות העיר בעתיד, אלא שהוא נשאר במיעוט בועדת בנין-ערים המרכזית, שהוא חברה היהודי.

באה הגברת דה-מנזירלי – צרפתיה ממוצא אצילים, משכילה במידה בלתי רגילה ובעלת תפיסה אינטלקטואלית רחבה. היא הביאה את בנה ללימודיו במצרים ותשהה חדשים אחדים בארץ-ישראל. היא החליטה לעבוד זמן מה באחת הקבוצות, כנראה – בשל זיקתה הגדולה לבעיות התיקון הסוציאלי. אפילו בצרפת עשתה רוב ימות-השנה מחוץ לעיר, בשדות וביערות. סיפרתי לה הרבה על א. די. גורדון, דיברנו על אדוארד הנרי קרפנטר 1, על טולסטוי ועל הישגי היהודים בארץ-ישראל.

אחריה באו גנסין וצ’מרינסקי מ“הבימה”. הועדה התל-אביבית לא הצליחה למצוא פתרון לשאלתם, ולכן הם משתדלים לעשות משהו בירושלים. הסכמתי להזמין כמה אנשים נכבדים לביתנו ולנסות וולהשיג מהם תרומה שנתית.

פרנץ אופנהיימר 2מברלין, שעלה לארץ לחדשים אחדים, בא יחד עם בנו העובד באוניברסיטה. הוא מרצה לפני קהל גדול למדי בתל-אביב בחסות ועדת התרבות המקומית, ולפני קבוצה קטנה בירושלים, שאורגנה בדרך פרטית. לא ראיתיו מאז ימי לימודי באוניברסיטה, כשהיה מרצה לסוציולוגיה בברלין. בהרצאותיו שבאולם הקטן ביקרה קבוצת סטודנטים קטנה בערך, בעוד שבאולם-ההרצאות הענקי הסמוך לו הרצה חברו ומתחרו זומברט 3לפני מאות רבות. הוא לא נתיאש מעולם, ואמר דרך לגלוג, כי לפנים הרצה שופנהאואר באותו חדר שהוא מרצה בו, בעוד שהאולם בשכנותו היה מסור להגל. עדיין הוא אותו איש-קרב, מלא כוח, בוטח בעצמו, הוגה-דעות ער ואיש-שיחה. הקפיטליזם העולמי, אמר, נתון במשבר איום. הקפיטליסטים אינם יודעים איך לצאת ממנו, וגם הסוציאליסטים אינם יודעים זאת. היחיד היודע – הרי זה הוא עצמו, אך אין שואלים לדעתו אלא לעתים רחוקות. החקלאות היהודית בארץ לא הצליחה כפי שיכלה להצליח, משום שלא קיבלה את תכניותיו. תכניותיו בגרמניה הצליחו במידה מזהירה.

אני וסימה נסענו לבית-לחם לבקר אצל משפחת קמפל, הגרים שם בשלושה או ארבעה חדרים מארבעים או חמישים החדרים שבבית ערבי עצום, ישן וריק. הרושם היה של בית עזוב כמעט, אך שוכן בסביבה יפה, שממנו רואים את הגיאיות והגבעות שליד בית-לחם. החדרים המסודרים האחדים נוחים למדי. באחד מהם עומד נול-היד של הגב' קמפל, שבו היא אורגת וילאות, סודרים ומעילי בית למושל מחוז ירושלים. פגשנו שם את הקפטן לו, את הזוג גולדוטר, אך הם הקדימו לצאת. לאחר שיחה של רגעים אחדים על הספר “מורשת ישראל”, ששלחתי לו לשנה החדשה, עברנו לענינים מעשיים ולעירית ירושלים. הבעתי שוב את הסכמתי המלאה לריאורגניזציה של הנהלת העיריה על יסוד אזורי, ושאלתיו שמא כדאי להיפגש באופן בלתי-רשמי ולנסות להכין חוקה. עלה על דעתי אחר כך, שמן הראוי לבקש עצה מפי הרברט סמואל, שמאז ימיו הראשונים בארץ גילה ענין רב בבעיות שלטון מקומי, וכן לבקש ממנו מעט חומר שאפשר יהיה להשתמש בו לשם ניסוח החוקה החדשה. בשעת שיחה אמר לי קמפל, שעומדים להגשים בירושלים עבודות עירוניות חשובות וגדולות למדי, וביחוד – מפעל-הביוב הכללי, שבו יושקע סך 40,000 לירות, שמחציתו תוצא למשכורות. הממשלה תלוה את הכסף לעיריה, והיא תוסיף להקציב גם את תקציבה הרגיל, לעבודות הציבוריות הרגילות. סכומים אלה יוצאו, אם ישארו הענינים כפי שהם כיום, בלי שיתוף יהודי כלשהו. ועדת-הממשלה המבררת את התכניות האלה מורכבת מקמפל, ראגב ביי, הרון ואיש מחלקת העבודות הציבוריות. שום יהודי לא הוכנס לועדה שנתמנתה מטעם מועצת-העיריה. העליתי הצעה למצוא סידור “אד הוק”, לאור העובדה שבתנאים של עכשיו אין לצפות להשתתפות היהודים במועצת העיריה. הצעתי את תיווכה של הסוכנות היהודית, כדי להביא את היהודים למינוי בא-כוח מיוחד למועצת העבודות הציבוריות עוד לפני שימצא פתרון לבעית העיריה בכללה. מועצה זו תוכל למצוא נוסחה מתאימה לחלוקת העבודה בין פועלים יהודים וערבים.

 

יום ה', 7 בינואר, 1932    🔗

כתבתי לסיר הרברט סמואל וביקשתי ממנו עצה בעניני עירית ירושלים. בערב בא גורדון לקחתני לקונצרט-פרידה של תזמורת-המשטרה, העומדת להתחסל לפי תכנית החסכון של ועדת או’דונל. הקונצרט היה רשמי ביותר ונכחו בו הנציב העליון ובני-לויתו, מפקד-המשטרה, כל קציני המשטרה ורוב חברי המזכירות. תזמורת המשטרה הצטיינה יותר בגוון נגינתה – בנגנה מנגינות לכת, אופרות, מנגינות-ג’ז והימנונים לאומיים – מאשר באיכות הביצוע.

 

יום ו', 8 בינואר, 1932    🔗

ישבתי עם הנציב העליון כמעט שעתיים. הודיעני שסידר בשבילי רשיון לטיסה על ידי פניה טלגרפית אל מיניסטר-האויריה בלונדון. מסתבר שהיתה כאן התנגדות חזקה לכך, מצד המזכירות או מצד אנשי חיל-האויר. היה זה סמל לכל שיחתנו. בכל ענין וענין של סדר יומנו – מדיניות הפיתוח, “המכביה”, הועידה המוסלמית, משטרת תל-אביב וכו' – הורגש צלם של “יועצי” הנציב, שתבעו את ההיפך ממה שהחליט לעשות. אולם זכרתי את דבריו של רידינג, שהשאלה המכרעת היא לא אם ווקופ יהסס מיד להחליט בניגוד לרצון פקידיו, אלא אם יבוא זמן שבו יהא בקי במעשה במידה כזאת שלא יהסס עוד מלעשות כן.

הנקודה הראשונה בשיחתנו היתה הדין וחשבון של פרנץ'. ציינתי כי בהתאם ל“אגרת-הפיתוח” רשאית הסוכנות היהודית להעיר את הערותיה בטרם יוגש הדין-וחשבון הזמני למזכיר המושבות. התאריך שנקבע באגרת-הפיתוח להגשת הדין-וחשבון הזמני כבר עבר, והסוכנות היהודית מעונינת לדעת מהו המצב.

הנציב העליון גילה לי בסוד שקיבל את הדין-וחשבון הזמני של מר פרנץ' וכי כתב למזכיר-המושבות שפרסום הדין-וחשבון כצורתו אינו רצוי. הוא מחכה לתגובתו של מזכיר-המושבות, ומכאן האיחור.

אמרתי כי מר פרנץ' שמר תמיד על לשונו במה שנוגע לסוכנות היהודית, אולם כיון שאנו עתידים ממילא להגיש את הערותינו, צפיתי לרמז על תכנו ומגמתו של הדין-וחשבון בשעת חיבורו. עתה, כשנודע לי שהדין-וחשבון טרם הגיע לשלב שבו אפשר להגישו לסוכנות היהודית – רוצה אני להעיר הערות אחדות על מדיניות הפיתוח בכללה.

מדיניות-הפיתוח הארצישראלית – לא להלכה, אלא לפי השתלשלותה בתנאים מדיניים קובעים – מבוססת על כמה סברות – וכולן שליליות מנקודת-מבט יהודית.

בעית הנישול. עתה לאחר שנודע מספרן הכולל של הבקשות שהוגשו למנהל-הפיתוח, יש בידנו לדון על ההיקף הממשי של הבעיה. מספר הבקשות – 2600, ואם נכלול גם את הידיעות שמסרו המוכתרים – 3600. אחרי בדיקה יסודית – ובטוחני כי השופט וב ירצה להיות שופט הוגן – קרוב לודאי שמספר זה ירד עד 1200, כפי שקבענו אנחנו מראש. מסתבר, על כל פנים, כי התיאוריה שאנו יצרנו מעמד גדול של חסרי קרקע על ידי נישולם – בטלה ומבוטלת!

הנציב העליון העיר, שלא ידע כלל על מספרים או הערכות שהוגשו מצדנו. אך גם לפי סברתו שלו נוכל להסתייע בתוצאות החקירה, ובמידה שמדובר במה שמכונה נישול, אין הוא רואה כל רע ברכישת קרקעות בדרך חוקית.

הוספתי ואמרתי כי הושמעה טענה כוללת שניה, והיא – שהתנאים החברתיים והכלכליים בארץ זו הורעו בשל העליה היהודית, עד כדי סכנה מתמדת של תסיסה רצינית. ועדת שאו קבעה כי סיבת המהומות של 1929 היא – לא מזימות המופתי או ניפוח שאלת הכותל המערבי, אלא הטענה המיוחדת ההיא, טענת-הנישול. סבורני שמספרי המפקד האחרון מזימים גם תיאוריה זו. על אף עליה עברית של מאה אלף – או נכון יותר: תודות לה – גדלה במהירות האוכלוסיה הלא-יהודית, ויש לציין: ביתר מהירות באזורי ההתישבות היהודית מאשר באזורים הרחוקים ממנה. הגירת הערבים מן הארץ ירדה עד כדי מספרים אפסיים, והיא קטנה עתה משהיתה לפני המלחמה. יתר על כן; יש עתה הגירה מסוימת מעבר-הירדן ומסוריה לארץ-ישראל.

נשאר הצד החיובי של השתתפות פעילה מצד הממשלה במדיניות הכללית לפיתוח חקלאי בארץ-ישראל. קיבלנוה מבחינה עקרונית, כפי שמעיד יחסנו לאגרת ראש-הממשלה אל הד"ר וייצמן. ואם טרם מינינו, אף על פי כן, את היועץ היהודי – הרי אין זה בשל תכסיסי החרמה, אלא בגלל מכשולים שהושמו בדרך השתתפותנו. המכשול הראשון ממין זה היתה הצעת-החוק לפיקוח מרכזי על העברות-קרקע. בהצעת-החוק, שהעתק ממנה נמסר לנו בסוף אבגוסט, ראינו לא בלבד הפרת ההבטחה שניתנה באגרת ראש-הממשלה, אלא גם סכנה כלכלית ממשית לארץ. כל זמן שלא עובדה תכנית לפיתוח ולא הוקם קשר של ממש בין פעולות מעשיות לפיתוח לבין הפיקוח המוצע – עלול פיקוח מרכזי בארץ כולה אך לעכב את התקדמות הכלכלית ולגרום להכשלת הקרדיט ההיפותיקאי. אם יש בכלל צורך בפיקוח מרכזי על העברות-קרקע – יש לדעתנו לתלותו בפעולות-פיתוח מוגדרות, ועל יסוד זה אפשר יהיה להכריז על אזורים מסוימים כעל אזורי פיתוח שיהיו נתונים לפיקוח על העברות-קרקע.

הנציב העליון הביע את שמחתו על שהוא תמים דעים אתי בענין זה, אף על פי שמעולם לא נגענו בו. מנהל הפיתוח דרש בדין-וחשבון שלו כי הצעת-החוק תקיף את כל הארץ. הוא דיבר עם מר פרנץ' וכתב אחר כך למזכיר-המושבות כי אמנם, מר פרנץ' עומד על דעתו, אולם שניהם הגיעו לכלל הסכם שמחוסר תקנה מקיפה יותר יש בפיקוח מוגבל לאזורי פיתוח כדי להשיג תוצאות רצויות במגמה של הורדת מחירי-הקרקע.

הוספתי ואמרתי שהמניעה החמורה השניה היתה – אי-הידיעה על ביצוע של מדיניות-הפיתוח למעשה, ומה הן הקרנות שהוקצבו למטרה זו. בשלבי המשא-ומתן הראשונים הודיעה לנו ממשלת ה. מ. שלא יוכלו לומר דבר על הקצבת הקרנות כל עוד לא הושלמה חקירת הבעיה של הערבים המנושלים. מבחינה זו אין לחשוב את הבעיה כפתורה, ואולי הגיעה השעה לעורר את השאלה שנית. תמיד סבורים היינו כי חלוקת הקרנות צריכה להיעשות על יסוד של שויון, ועד כמה שידוע לי הביע ראש-הממשלה את הסכמתו לקו כזה.

הנציב העליון אמר, כי מעולם לא השתמש במונח שויון ואף לא חשב על כך, אבל כתב למזכיר-המושבות, כי לדעתו אין לחשוב על שום תכנית אם לא תכלול הקצבת חלק מסוים מן הקרנות למטרות ההתישבות היהודית, בין אם תהיינה הקרנות גדולות ובין אם תצומצמנה מחמת קשיים כספיים. הוא עשה כן, אף על פי שידע כי בין הערבים מרובים האנשים המרודים והעניים שהממשלה חייבת לדאוג להם.

עניתי שרוב המבקרים מן החוץ הרואים את עניים של הפלחים, משוים אותו לרמת-החיים הנוחה ביחס של הישובים העבריים. אין הם רואים את המצוקה השוררת בין היהודים בחוץ-לארץ – ברוסיה, ברומניה, בפולין ואף בגרמניה ובארצות-הברית, ששם עובר עתה על היהודים משבר קשה מאד – מבחינה כלכלית, חברתית ומוסרית. בשבילנו אין זו שאלה של מצוקת יהודים, אלא של מצוקת עם. מה שעומד להכרעה בארץ-ישראל אינו סבלם של יחידים, כי אנו מקבלים עלינו גורל זה בשמחה – אם יש בו כדי להבטיח את עתידו של העם היהודי הנתון עתה במאבק לחיים או למות.

הנציב העליון העיר, כי אף על פי כן תצטרך הממשלה להעדיף את תפקידה בבית, אם יעמידוה לפני הברירה לעזור לאנשים מרודים רבים בתוך הארץ או לדאוג לעם נרדף מחוצה לה. עניתי שהיינו מתקשים מאוד ללחוץ על הממשלה שתעלים עין מצרכים דחופים מבפנים, אילו היתה הברירה שעליה דיבר קיימת במציאות. אולם לדעתי אין הדבר כך. אפשר לקדם את ענין הבית הלאומי העברי ובו בזמן לדאוג לצרכיהם ולשלומם של מעמד העובדים והאכרים הילידים. ולא עוד, אלא קשה יהיה למצוא פתרון לבעית הפלח אם לא יובאו בחשבון הסיכויים לפיתוח המשותף על ידי מכירת עודף-הקרקע והשקעת הכסף בחלקות קטנות יותר, אך מעובדות עיבוד אינטנסיבי.

הנציב העליון אמר שהוא מסכים לחלוטין לעקרון הפיתוח המשותף, אולם נדמה לו שיש מכשולים בדרך להתקדמות שציינתי, משום שרישום הקרקעות עדיין לא הושלם ולמראית-עין ישנן תביעות-חזקה ליושבים על הקרקעות במקומות שונים.

אמרתי, כי אשר לתביעות הבדוים חייבת הממשלה אחת לתמיד להחליט אם בסכסוך עתיק-הימים שבין המדבר לבין המתישב היא עומדת לצדו של המתישב (ואין זה חשוב אם יהודי הוא או פלח ערבי), או לצדו של הבדוי. בקרב האדמיניסטרציה הבריטית התפתחה מגמה שלפיה אפשר יהיה להימנע מלהבדיל בין הטוב והרע, וזה בשם היושר והצדק הבריטי! אדמיניסטרציה “בלתי מפלגתית” זו כמוה ככוח הטבע, שהוא אדיש לערכים אנושיים או לבעיות הנידונות. כשמש הזורחת לצדיק ולרשע כן נותנת שמש האדמיניסטרציה הבריטית את אורה במידה שווה למתישב ולבדוי, למתקיף ולנתקף, לאזרח שומר-החוק ולמפירו. יחס זה נראה בעיני כהיפוכו של יושר וצדק.

הנקודה השניה בשיחתנו היתה שאלת ה“מכביה”. הסברתי את יפיו של כינוס ספורטיבי עולמי לנוער עברי בתל-אביב, והצעתי שהנציב העליון יסכים להזמנת ה“מכבי” ויקבל את ה“מכביה” תחת חסותו. הוספתי כי למפעל לא יהיה אופי פוליטי וכי יש בדעתנו להזמין קבוצות בריטיות וערביות. איני בטוח אם מועדוני הערבים בארץ ירצו להשתתף, אולם נוטה אני לחשוב שהקבוצות המצריות והסוריות תשתתפנה.

הנציב העליון השיב שהוא מתענין מאד במפעל ורוצה מאד לחזות בו. הוא מקווה שיהיה אורח רצוי, בין אם יקבל על עצמו את החסות ובין אם לא יקבלנה. אשר לחסות, אמר לו אחד מפקידיו שאין זה רצוי שיקבלנה, אבל אל נא אשכח שזוהי לו השנה הראשונה בארץ-ישראל. אף על פי כן רוצה הוא עוד לעיין מעט בדבר. העובדה שעומדים להזמין קבוצות בריטיות וערביות מקילה עליו, אף אם יסרבו המועדונים הערבים הארץ-ישראליים להיענות להזמנה, והוא מקווה שלא יהיו קשיים בכך. העירותי לו שבכל אופן שהוא ישמחו אנשי ה“מכבי” לראות את הנציב העליון בקרבם בזמן ה“מכביה”. אבל, לדעתי יהיה זה מעשה נאה מצד ממשלת המנדט אם תסביר פניה לכינוס ספורטיבי יהודי-עולמי על ידי שהנציב העליון יתן לו את חסותו.

כאן הפסיקני הנציב העליון ואמר שלא אחשוש, בכל שעה שהיא, להביא לפניו ענינים קטנים הטעונים החלטה מצדו. שמח הוא שסידר את ענינם של חמשה-עשר העולים הכורדיים שניתנה פקודה לגרשם מן הארץ, על אף המאבק הקשה שהיה צריך להיאבק לשם סידורו. לבקשת הד"ר מגנס הוא עוסק עתה בביטול סייגים מסוימים לעלייתם של תלמידים לאוניברסיטה.

אמרתי שאני אעריך מאד מאד נטיה זו לעזור. דברים קטנים אלה, שאפשר היה למנעם בקלות – הם הם שגרמו לחלק גדול מן הרוגז והמרירות שבין היהודים לבין האדמיניסטרציה בארץ-ישראל. הנציב העליון אמר שמצב כזה שכיח בכל מקום.

עברתי לענין מכתבי בדבר הועידה המוסלמית שהופנה לנציב העליון, ואמרתי כי אני רוצה להסביר לשם מה, בעצם, נכתב מכתב זה לאחר מעשה. הנציב העיר שהוא מבין יפה לרצוננו שדעותינו ופעולותינו תיפקדנה ותיזכרנה. הוספתי ואמרתי שנוסף על רצוננו זה אנו סבורים שעם סיום הועידה טרם חלפו כמה סכנות שהיו כרוכות בה. ידיעות סודיות שהגיעו אלינו מספרות על אפשרות של תסיסה מסוימת בארצות מוסלמיות אחרות, אף כי לא בארץ-ישראל, והתוצאות עלולות להיות בלתי רצויות, הזכרתי הערה מהערותיו של הכדיב לשעבר, המקובל על הכל כמסתכל פיקח מאד – שיש ולחץ בנקודה אחת עלול לגרום להתפרצות בנקודה אחרת.

הנציב אמר, שגם הוא סבור כי הרוחות שקטו עתה בארץ-ישראל. הוא הקדיש תשומת-לב רבה לדבר, ובשעת ניסוח גילוי-הדעת הרשמי הציע להזכיר את עוני עבדול האדי ואת הצהרותיו הקיצוניות בועידה, אולם יועציו המשפטיים טענו לפניו שאין אפשרות להעלות תביעה משפטית נגד עוני עבדול האדי, שלא כבמקרה עבדול רחמן עזאם. אם עוני יגיש תביעה לבית-המשפט תצא הממשלה חייבת בדין והמצב יורע עוד יותר. מלבד זה – יש נקודה אחת במכתב שבה הוא מסכים בהחלט. היה זה משגה מצד הממשלה ליחס חשיבות יתירה לכינוס הירושלמי ואילו היה מפזרו בכוח היה מגדיל את סמכותו בחוגים מסוימים.

אמרתי כי ראיית הדברים מנקודת-מבט משפטית מפתיעה אותי. סבור הייתי שלא בעיה משפטית כאן, אלא בעיה פוליטית ופסיכולוגית. עובדה שרירה וקיימת היא כי היהודים מרגישים שהופקרו על ידי הממשלה המנדטורית – לא מבחינה פיסית, אלא מבחינה מוסרית ופוליטית. יתר על כן, עד כמה שידוע לנו כבר נעשות הכנות לועידה אחרת ממין זה – הקונגרס הפאן-ערבי – כהמשך לנסיון המכוון להכניס את ארץ-ישראל יותר ויותר לתוך חוג האינטרסים המוסלמיים והערביים.

הנציב שאל, אם הייתי מיעץ לאסור כינוס קונגרס כזה אילו נתקיימה תכנית כזאת. עניתי שישנן ארצות ערביות רבות שאפשר לכנס בהן קונגרס פאן-ערבי. שטח המנדט של ארץ-ישראל, שבו נבנה הבית הלאומי העברי, ודאי אינו מקום מתאים לכינוסים כאלה. ראוי לציין כי המארגנים אינם מאמינים, כפי שמסתבר, שיוכלו להשיג בנקל את הסכמתה של איזו ארץ מן הארצות הנתונות לשלטון מוסלמי לכינוס קונגרס בעל אופי כזה.

הנציב מצדו עבר כאן לענין חדש, והוא – שאלת משטרת תל-אביב. הצעתי שנקדיש לנושא זה שיחה מיוחדת, אולם הוא ממשיך לחוות את דעתו, והיא – שמיזוג הכוחות העירוניים לכוח משטרה ארצית אחת הוא צעד הכרחי ונכון, שיועיל לכל הנוגעים בדבר. אולם בהכירו שתל-אביב היא עיר פטריוטית מאד, בעלת רוח קיבוצית חזקה ביחס למשטרתה, ובראותו שישנם גם שיקולים של בטחון-הציבור, החליט שלמשך שנה אחת לא יחול שינוי במבנה האישי של המשטרה. שאלתי אם עלי להבין כי הריאורגניזציה של משטרת תל-אביב נדחתה לשנה נוספת, והשיב שאין הדבר כך. הריאורגניזציה תבוצע, אבל לא יחול שינוי בהרכבה האישי במשך שנה מיום הנהגת הסדרים החדשים. אמרתי שדבר זה ודאי יועיל לצמצום החיכוכים והניגודים, אולם איני יכול לומר כי הבעיה עצמה כבר הוכרעה הכרעה אחרונה, ואני מבקש רשות לחזור אליה בהזדמנות הבאה. הנציב סיכם ואמר כי ישמח תמיד לשמוע את דברי, אבל דעתו בשאלה זו קבועה ועומדת.

אחר הפגישה עם הנציב העליון הלכתי להתראות עם פרנץ', לפי בקשתו. שהייתי אצלו למעלה משעתים. הוא סיפר לי על קוי החלק הראשון של הדין-וחשבון שלו. חזרתי הביתה בשעה מאוחרת בצהרים מתוך אפיסת-כוחות גמורה.

 

יום א', 10 בינואר 1932    🔗

כתבתי לפרנץ‘, בהמשך לשיחתנו מיום ו’, וצירפתי את חוק חמשת הפדנים של מצרים. מתוכן התיק (שקיבל תוקף, דרך אגב, שלא בחתימתו של עבאס חילמי) היה ברור שה' פרנץ', כרבים אחרים, אינו יודע אלא מעט על משמעות חמשת הפדנים המפורסם. החוק אינו תובע שאין למכור מינימום על שטח מסוים, אלא מונע את מכירתו לשם תשלום חוב היפותיקאי – הבדל רב וברור.

בעשר לפני הצהרים הוכנסו כל חברי ההנהלה לתוך מכונית והוסענו ליריחו, לישיבת ההנהלה. בחרנו מקום מבודד זה, בגלל נסיעתו הקרובה של סנטור לאירופה, כדי שנוכל לעבור על סעיפי סדר-היום הגדול שנצטבר מישיבה לישיבה. מזג-האויר ביריחו היה נפלא: שמש זורחת ושמים כחולים בהירים. ערכנו את ישיבתנו בשדה, ליד מעין אלישע.

חזרנו לירושלים בשבע בערב בערך, אולם המשכנו את ישיבתנו עד שעה מאוחרת בלילה והקדשנו רוב הזמן לויכוח על תכנית הארגון של סניף אמריקאי לסוכנות היהודית, שהוכנה על ידי ברקסון והכסטר.

 

יום ב', 11 בינואר, 1932    🔗

שיחה עם דיזנגוף על מצב המשטרה. נראה שמר שמר רוקח, סגן ראש-העיר, האחראי לעניני המשטרה, עומד בסירובו להתקשר רשמית עם מחלקה מדינית המתנהלת על ידי איש מתנועת-העבודה. מוכן הוא להעמיד את הענינים שנמסרו לידיו בסכנות שונות, אך מדרכו לא יסטה. מצבה של משטרה תל-אביב בכל רע. סיפרתי לדיזנגוף על הערותיו של הנציב העליון בענין זה ואמרתי בגילוי לב, שהיתה הכשלה מדעת לכל שיתוף פעולה בין הסוכנות היהודית לבית העיריה. כמו כן הצעתי לדיזנגוף, שעל אף הדחיות והעיכובים נתיעץ יחד, כדי לעבד תכנית פעולה משותפת. דיזנגוף אמר לי שרוקח מנהל עתה מו"מ עם ספייסר, שביקר זה מקרוב במשטרת תל-אביב. מעלים עתה על הכתב פרוטוקול רשמי של שיחות אלו, והואי ישלחו אלי. לא התנגדתי כך, אלם אמרתי לו שלדעתי אין נציגי עירית תל-אביב מבינים את משמעותן האמיתית של הצעות ספייסר, כפי שמוכיחה הודעתה האחרונה למשטרה, המלאה, לדעתי, טעויות בלי סוף.

דיזנגוף חזר זה עתה ממצרים, שבה ביקר בעניני תערוכת המזרח הקרוב. ידידינו במצרים דאגו לכך שביקורו יתפרסם עד כמה שאפשר. הם הפגישו אותו גם עם ממשלת מצרים. קרוב לודאי שממשלת מצרים תשתתף רשמית בתערוכה התל-אביבית. בדרך כלל מקבל דיזנגוף את דעתו של וילקנסקי ביחס לאפשרויות הפוליטיות הגדולות המתגלות עתה לגבי הציונות במצרים – דוקא לאחר הועידה המוסלמית. יש נכונות מצד כמה עתונאים מצריים לתת פרסום לתערוכת תל-אביב. שוב הועמדנו בפני השאלה של הכסף המועט שיש בידינו להוציא לעניני פרסום; עוד הזדמנות אחת שהוחמצה.

קראתי לישיבה לשם הקמת ועדה שתעסוק בהכנות ל“מכביה”. באו נציגי הועד הלאומי, “המכבי”, עירית תל-אביב, הנהלת תערוכת המזרח הקרוב, הקרן הקיימת וקרן-היסוד. גורדון יצטרף בשמנו לועדת “המכביה”. שאלות אחדות הטעונות בירור נדחו עד בואו של אחד מחברי “המכבי” העולמי מברלין, העומד להגיע השבוע – והן שאלת השתתפות “הפועל”, שאלת הדגלים, השתתפות ברית טרומפלדור וכד'.

משלחת העדה הבוכרית ביקרה ביקור שני. נמצאתי למד שבעדה זו מתנהלת מחלוקת עזה. מנהיגי הרוב, זקני העדה וחכמיה, אינם מצטרפים לכנסת-ישראל ונוטים אחרי ה“אגודה”. חברי הקבוצה המתקדמת (שיוצגו על ידי המשלחת) נלחמים במגמה זו, ולדבריהם נוהה הנוער אחריהם. רצונם כי יהודים בוכרים צעירים יוכנסו בצורה זו או אחרת למעגל ההתישבות החקלאית. הם הסבו את דעתנו לקבוצות הגדולות ביחס של אנשיהם בפתח-תקוה ובמקומות אחרים, וכנראה נתכוונו ל“התישבות האלף”.

ישיבה לבירור הצעת חוק סכסוכי-הקרקעות, שנתפרסמה ב-16 בדצמבר בעתון הרשמי. עלינו להגיש את הצעות התיקון תוך חודש מיום פרסום החוק, והישיבה נדחתה עד כה רק משום שהיה הכרח לשמוע תחילה את חוות דעתם של עורכי-דין. אוסישקין וגרנובסקי השתתפו מטעם הקרן הקיימת, שבתאי לוי מטעם “פיק”א", פסמן בשם “קהילית-ציון” וכו'. עליאש 4והורוביץ כיועצינו המשפטיים. את האגף הקיצוני היוו, כמובן, שוב אוסישקין בעזרת גרנובסקי ופסמן, המגלים כשרון רב להסביר כל הצעת-חוק המתפרסמת על ידי ממשלת ארץ-ישראל כמזימה המכוונת כנגד הבית הלאומי היהודי. האמת שבדבר היא, שפקידי המקום הופכים למעשה גם חוק מועיל למקור של צרות בשבילנו, והיוצא מזה הוא שממשלת ארץ-ישראל היתה צריכה לחדול מלחוקק חוקים. אפשר שלא הייתי מתנגד גם לכך בחריפות יתרה, אולם הואיל והדבר מוטל בספק אם נוכל להגיע למצב-ענינים אידיאלי זה, אין לנו אלא לנסות ולתקן הצעות-חוק. ברור שמנקודת מבטנו יש משום סכנה בחוק סכסוכי-הקרקעות המוצע, אולם אחדים סבורים שיש בו גם כמה סעיפים מועילים. איני בטוח אם דוקא הצעה זו של הממשלה לא באה עקב הסכסוכים התמידיים בכפרים הערביים ואם אינה מכוונת לעורר התנגדות לקניית קרקעות מצד יהודים. עליאש קבע כי שלושים אחוז בערך ממקרי הרצח בין הערבים מקורם בסכסוכי קרקעות.

 

יום ג', 12 בינואר, 1932    🔗

טולקובסקי בא בבוקר כדי להתיעץ בענינים שונים.

אנשי קופת-חולים באו ותבעו החלטה סופית על תקציבם. שאלתי אותם אם הקצבה של 3000 לא“י תספיק לקיום בית-החולים המרכזי בעמק, וסבורים היו שתספיק, אולם קיצוץ ההקצבה עד ל-3000 לא”י משמעה סגירת בית-הבראה במוצא והפסקת העזרה הרפואית לקיבוצי הפעולים במושבות. דומה שאוכל לנסות ולהשיג מן ההנהלה הקצבה נוספת של 200 לא"י למוצא. השאלה החמורה של הקיבוצים במושבות הותיקות בעינה עומדת. בכמה מקומות רע מאד מצב הבריאות של העולים-העובדים החדשים, החיים כל השנה בצריפים ובאוהלים, חסרים עבודה בין עונה לעונה, ויש לקיים רבים על הכנסותיהם הדלות של מעטים, גדול האחוז של החולים הכרוניים, וכתוצאה מזה הולכת ומתרבה הנכות. זה היה בזבוז של כוח-עלומים, המהווה הון לאומי לא פחות מכספי הקרנות. את העובדה שחברי קיבוצים מסוימים של “השומר הצעיר” נופלים טרף בקלות כזו בידי התעמולה הקומוניסטית האנטיציונית ניתן להסביר במצב האומלל של חוסר עבודה, מחלה ויאוש.

“פלסטין” מפרסם היום תיאור מלא גוזמאות וגדוש צבעים של פרשת ודי חורית. בשלב זה של המשא-ומתן בינינו עלול התיאור הזה לעורר תגובה בלתי רצויה בתכלית מצד דעת הקהל היהודית. מצבנו ומצב הקרן הקיימת קשה. משום שאין בידינו לפרסם את העובדות על כך בלי לגרום לעצמנו את הנזק שרצינו למנוע על ידי השגת הסכם של שלום במקום הפקעה על ידי החוק. טילפנתי לפרון ממחלקת העתונות הממשלתית ועוררתיו לפרסם הודעה רשמית, שתתקן את סילופיו הגסים של “פלסטין”.

נוסף על כך מכין שרתוק גילוי-דעת, שבדעתנו להציעו מחר בבוקר לקרן הקיימת לשם פרסום בעתונות העברית. נפגשנו בערב כדי לקבוע את הצורה הסופית.

 

יום ד', 13 בינואר, 1932    🔗

בבוקר הלכתי לקרן הקיימת לשם בירור גילוי-הדעת המוצע. בינתים נתפרסמה הודעה רשמית, והוסכם בינינו לאחר ויכוח לדחות את פרסום גילוי-הדעת שלנו עד לגמר המשא-ומתן. נכון שכל גילוי-דעת שיתפרסם עתה בעתונות – אף אם ינוסח בתכלית הזהירות – עלול להשפיע לרעה על מעמדנו במשא-ומתן. הודעת הממשלה – שנתפרסמה בעתוני-הבוקר, כדין – מזימה את השקרים הגסים ביותר של “פלסטין”.

בצהרים טילפון פרנץ' וביקש פגישה דחופה על המצב בודי חורית. אמר לי שקיבל הוראות מאת הנציב העליון להביא את המשא-ומתן לידי סיום מהיר. הוסכם בינינו להיפגש מחר בבוקר לפני שאצא עם הוד מעלתו לביקור בעמק-הירדן.

היום בצהרים התחילו המורים שבביתתם. מחר יסגרו כל בתי-ספר של הסוכנות. לא הועילו אם כן כל מאמצעים למנוע סיבוך קשה ובלתי נעים זה!

 

יום ה', 14 בינואר, 1932    🔗

השכם בבוקר הלכתי להתראות עם פרנץ‘, הגר עכשיו במלון המלך דוד, לשיחה סופית על החכרת השטח בודי חורית. נמצאת למד שהנציב העליון התערב לשם החשת הענין, ופרנץ’ מוכן לקבל כל נוסחה שתספק אותנו כדי למנוע מן הערבים השגת זכויות נוספות עקב חוזה-החכירה. באנו לידי הסכם על נוסחה זמנית. נדמה לי שהענין מסודר למעשה.

מפרנץ' נסעתי לשדה-התעופה בעטרות, כדי לטוס לעמק-הירדן. הטיסה היתה מענינת מאד. על אף הקור העז באוירון הצבאי הפתוח נהניתי הנאה רבה. המראה היפה ביותר שראינו היה העמק כולו, מן הגלבוע עד הכרמל, שבו זרועים כפרינו, והרחק באופק ענני-העשן של “נשר”. על אף ה“שרקיה”, הרוח המזרחית החזקה, שקידמתנו בעמק-הירדן, הגענו לשדה-התעופה בצמח אחרי 45 דקה. מצמח נסענו הישר לדגניה א‘. בדרך הסברתי לסיר ארתור את תכנית מסענו, שביסודה הונח הרעיון של לימוד אינטנסיבי ומגע אישי במקום סיור וביקור שטחי. כונתנו לאפשר לו ללמוד ארבעה ישובים הנמצאים בדרגות-התפתחות שונות: דגניה א’, בת 20 שנה ומעלה, דגניה ב' שהוקמה מיד לאחר שביתת-הנשק, בית-זרע, הקיימת ארבע שנים, וקיבוץ “השומר הצעיר” בכנרת, שעדיין לא הגיע לשלב התישבות והיושב עכשיו בחצר הישנה של משק כנרת, מעבד שטח-אדמה שנמסר לרשותו על ידי הישובים השכנים, ומגדל שתילים, מלבד לולי-עופות אחדים.

בדגניה א' סיירנו תחילה את הגן, את בית-הספר ואת הרפת, ובאולם האוכל המשותף נערכה אחר-כך שיחה שנמשכה שעה. ברץ סיפר על הימים הראשונים והעלה פרטים מדרכי ההגנה העצמית והבטחון תחת שלטון התורכים. סיר ארתור שאל שאלות רבות, גילה ענין וערנות רבה.

בדגניה ב' סיירנו את מפעל-ההשקאה החדש ואת מטעי-הבננות. בשעת ארוחת-הצהרים, שהוגשה בחדר-האוכל החדש והנאה, ניתנה שוב הזדמנות לשיחה. כאן עוררו חברי הקבוצה את שאלות השיווק ותעריפי ההובלה ברכבת, והדגישו במיוחד את הצורך במכס מגן לתוצרת חלב.

אחר-הצהרים ראה סיר ארתור בפעם הראשונה מחסן-נשק חתום. כאן מצא לו שעת כושר להלל ולשבח את ערכו של רובה “גרינר”, כפי שלמד מנסיונו בגבולות הצפון שבהודו – הערכה שהיא ההיפך מן המקובל בין אנשינו.

חדר-האוכל בבית-זרע עדין הוא צריף-עץ, ונותן מושג על הימים הראשונים של שתי הדגניות. סיירנו את הלולים והנציב העליון שמע קצת פרטים על מוצאם של חברי הקבוצה, שכמעט כולם באו מגרמניה ומצ’כוסלובקיה. כאן לא נתעכבנו הרבה, כיון שרציתי שתהיה לנו שהות לשיחה רחבה בקיבוץ “השומר הצעיר” על מצב הציונות ברוסיה הסוביטית ועל נסיונותיהם האישיים של רבים מן החברים, נערים ונערות צעירים שנשלחו על ידי הסוביטים, לסיביר ולקירגיזיה בעוון היותם ציונים, כלומר קונט-רבולוציונרים וסוכנים של האימפריאליזם הבריטי. השיחה בכנרת היתה טובה מאד. בא-כוחם נהג בחכמה ולא חרג מתחומי השיחה.

הסדרים היו בדרך כלל נאותים, ונדמה לי שהיום לא הוצא לבטלה. בכל מקום פנו אל הנציב בבקשת רשיונות עליה להורים, לאחים, לאחיות וארוסות, שבמשך שנים אינם יכולים להגיע אל קרוביהם בישובים.

בשלוש ורבע חזרנו לשדה-התעופה בצמח, לפגוש את האוירון הגדול של “קוי התעופה הקיסריים” בדרכו מלונדון לבגדד. היתה ידיעה כי באוירון זה נמצא סיר פרנסיס המפריס, הנציב העליון בעיראק, וסיר ארתור רצה לשוחח עמו בהזדמנות זו. נתברר כי השמועה היתה נטולת יסוד, אבל מענין היה לראות את האוירונים הקטנים של הצבא בצד אוירון-הנוסעים הענק שהוריד והעלה בצמח נוסעים, דואר וחבילות.

לאחר שעה הגענו בשלום לירושלים, אולם יומי לא נסתיים בכך. היה עלי לרדת ליריחו לישיבת ההנהלה שסודרה באופן כזה שתימשך כל הערב וכל יום-המחרת, כדי שנוכל למצות את סדר-היום הארוך. הפעם לא שיחק לנו מזלנו במזג-האויר. גם ביריחו שמים מעוננים ואויר לח.

 

יום א', 17 בינואר, 1932    🔗

השכם בבוקר צילצל הטלפון להודיע לי כי בלילה בשעה 11 רצחו שודדים ערבים אחד מתושבי בלפוריה בשם בורשטיין, בביתו. נסיתי מיד להתקשר עם המשטרה. נסיוני גילה מצב מיוחד במינו: מפקד-המשטרה, הוגד לי, יצא מן העיר לציד ברוזים. עם מי? – עם הנציב העליון. טילפנתי לסגן מפקד-המשטרה – אי אפשר היה למצאו, לא במשרדו ולא בביתו. אי אפשר היה למצוא את המזכיר הראשי, שעמו החלטתי אחר כך להתקשר. לבסוף מצאתי את קצין-המשטרה הממונה על חקירות פליליות. הוא לא שמע עדיין על הרצח, אבל הבטיח מיד להתקשר עם מחוז-הצפון. אילו פרצה בירושלים מהפכה בבוקר בהיר אחד של יום א', היתה מוכתרת בהצלחה עד שעת שובה של הממשלה לעיר-הבירה! שעה אחר כך באו אחדים ממתישבי בלפוריה שנקלעו לעיר, כדי לברר שאלות בטחון. בינתים קיבלתי ידיעות מפורטות על הפשע ועל האמצעים שהמשטרה אחזה בהם כדי לגלות את הרוצחים. זה היה כנראה מעשה מכוון של שוד ורצח. זה זמן רב משוטטת כנופיה של שודדים באיזור עפולה. יצאו בעקבותיה לעבר ג’נין.

ב. וסט 5בא והיתה לנו שיחה על מצב “החלוץ” ועל תקציב ההכשרה. אחר הצהרים – בתל-אביב, לישיבת מרכז המפלגה.

 

יום ב', 18 בינואר, 1932    🔗

עסקתי כל הבוקר בניסוח מכתבנו לממשלה בדבר הצעת החוק למניעת סכסוכי קרקעות.

אחר-הצהרים – ישיבה ממושכת עם קלוריסקי ועם שרתוק על מצב פעולתנו הערבית. יש חילוקי-דעות בינינו, אבל קשה יותר מהם היא ההכרה שאנו משותקים לגמרי מחוסר תקציב מינימלי ואיננו יכולים לעשות שום עבודה ראויה לשמה בשטח הערבי. תבעתי שלפחות פעם בחודש נפרסם חוברת בערבית, מאחר שראיתי שאיננו יכולים אפילו לחלום על הוצאת עתון ערבי או קבלת עתון ערבי קיים לידינו. התגובה שהגיעה לאוזנינו לאחר פרסום-העראי של הצהרתי בדבר המקומות הקדושים מוכיחה, כי המלה המודפסת מגיעה לחוגים מסוימים שאולי הם גדולים יותר מכפי ששיערנו. כל הענין אינו צריך לעלות יותר מ-250 לא"י לשנה שאינן בידינו – ובזה נגמר הענין.

אשר לחילוקי-הדעות שהזכרתי, סבור קלוריסקי שעלינו לתמוך בפעילות ובמידה רחבה במפלגת הנאששיבים ובעתונותם, וביחוד בעתון “מראת אל שרק”. לעומת זה סבור אני, ונדמה לי ששרתוק מסכים עמי, שאמנם, הנאששיבים הם המתנגדים למתנגדינו, ומשום כך ראויים הם לתשומת-לב תכסיסית מצדנו. ואף על פי כן רחוקים הם מלהיות ידידינו. עתונותם אינה פחות ארסית מזו של החוסיינים. גורלם יחרץ במאבקם הנוכחי עם מפלגת המופתי, ולכן ידאגו נא לעצמם. יש להם יותר כסף מאשר לנו. יתר על כן, הצעתי שאנו נשתדל דרך שיטה לקיים קשרים אישיים עם ערבים מקבוצות ומפלגות שונות. שרתוק סבור שגם מאמץ זה לא יצלח מאין אפשרות לפתח קשרים כאלה, ולא תצמח מהם תועלת אם לא נוכל להשקיע כספים בעתונות, בארגון, בפרסום וכו', שאי-אפשר בלעדיהם בשום מעשה פוליטי.

 

יום ג', 19 בינואר, 1932    🔗

בבוקר הלכתי לפגישה עם המזכיר הראשי, לשם שיחה בשאלת העבודות הציבוריות. הכסטר נתלוה אלי, כדי לסייע בידי בענין כביש באר-טוביה, כל זמן ששוחחנו על כך, במעמד הכסטר, התנהלה השיחה ברוח טובה, אף כי היתה בלתי-מעשית לחלוטין. בפיו של יונג נשמעה טענה חזקה, והיא – שבשום פנים אין לפתור את שאלת הכביש למושבה כל עוד לא הגיעה דרך המלך של יפו-עזה לקו הרוחב של באר-טוביה, מיד הוטלנו לויכוח סוער ביותר, שהיה – אפשר לומר – נטול תכלית מעשית.

כמעט שנה לאחר פרסומה של אגרת ראש-הממשלה, שהסעיף על התעסוקה בעבודות הציבוריות של הממשלה היה אחד מסעיפיו הקונסטרוקטיביים המעטים, לא יכל המזכיר הראשי לומר דבר חוץ משורה של נסיונות משונים למדי לפרשו פירוש מצמצם ביותר. יחס-גומלין בין חלקם של היהודים בהכנסות-הממשלה לבין העסקת פועלים עבריים בעבודות ציבוריות – בשום פנים אין משמעו יחס של אחוזים; לא הרי הכנסות עירוניות כהרי הכנסות ציבוריות, וכיוצא באלה.

יצאתי משם נרגז ואחוז בחילה. היאך נצא פעם ממלחמת-תככים זו? על כל פנים רצוני לשלוח ליונג פרוטוקול רשמי של שיחתנו, ונראה אם יאשר את תכנו.

קיבלתי משלחת מטעם הציונים הכלליים, מורכבת מסופרסקי, בוגרשוב ודו"ר מוסנזון, כדי לדון על התישבות המעמד הבינוני ועל הועדה שיש למנות לתכלית זו. נדמה לי שכל הענין נסתבך ללא מוצא. עוד לפני שהציב הראשון מתושבי המעמד הבינוני את כף רגלו על אדמת הארץ, לא! עוד לפני שנתמנתה הועדה עצמה – כבר נתונים הארגונים והקבוצות הטוענים לייצוג עניני המעמד הבינוני במאבק עז על השליטה בה. הציונים הכלליים אינם רוצים שהתאחדות-האכרים תיוצג במידה חזקה מדי; התאחדות האכרים בזה לציונים הכלליים; “המזרחי” תובע את מנת חלקו – וכולם יחד שואפים להרחיב את נציגותם על חשבונה של הנהלת הסוכנות. סבורני שאם רוצים אנו להגיע לכלל עשייה של ממש, יש לבסס את הועדה על יסוד אחר לגמרי. יש למנות אליה חבר אנשים בעלי סמכות אישית; אין פירוש הדברים שעלינו לשכוח שיש קבוצות וארגונים מסוימים המקובלים כדואגים במיוחד לגורל המעמד הבינוני.

 

יום ד', 20 בינואר, 1932    🔗

השכם בבוקר היתה לנו ישיבה קצרה של ההנהלה בעניני החינוך. ישיבות אלו הפכו לחם חוקנו. כולן תכסיס ותחבולה. השביתה נמשכת ונמשכת. אנו מפרסמים הודעה אחת ליומיים. הודעות אלו מתפתחות כדי מקצוע מדעי מיוחד. אני מבין רק חלק מועט מתכנן. דומה שמדזיני יהיה הראשון שיזכה לתואר דוקטור במקצוע זה.

גרנובסקי והורוביץ באו זה אחר זה, בקשר לסיום חליפת המכתבים בדבר הסעיפים המעטים שנשארו תלויים ועומדים במשא-ומתן על החכרת קרקעות ודי-חורית. מכאן ואילך מסור הדבר בידי עורכי-הדין, ואנשי הקהק"ל והממשלה יטפלו בו במישרין.

אוליצור וגורדון באו למסור דין-וחשבון על ועדת “המכביה”, ביחוד על הצד הכספי של ההכנות.

שאר חברי ההנהלה ירדו לתל-אביב לדין ודברים בעניני החינוך. אני נשארתי בבית, לרגל מחלת בתי, בלילה, בשעה 11.15, בא מדזיני מתל-אביב ומסר דו"ח. שום החלטה סופית!

 

יום ה', 21 בינואר, 1932    🔗

בבוקר שוב ישיבת ההנהלה בעניני חינוך. אחר כך בא דיזנגוף ושוחח על משטרת תל-אביב. מסתבר שנודע להם על ישיבת הועד הלאומי הערב, שלקראתה הכין ברלין 6“שאילתה” למחלקה המדינית בדבר מיזוג משטרת תל-אביב במשטרת-הארץ. אני מתכוון לגנות ברבים את התנהגותם של אנשי-העיריה, שניהלו מו“מ זה בלי הסוכנות. דיזנגוף הביא לי היום, לאחר שתי תזכרות דחופות, את הפרוטוקול משיחותיהם של רוקח והגב' פרסיץ עם ספייסר, ואת העתק-מכתבו של ספייסר למזכיר הראשי על המו”מ. מבחינה מעשית משמען של תעודות אלו – הסכמתה של עירית תל-אביב למיזוג, ולגופו של ענין – הסכמה במחיר נמוך ובלי לעמוד על סייגים חשובים אחדים, שאפשר היה להשיגם אילו תבעו אותם בצורה נאותה. יתר על כן, לא היתה דאגה לעניניה התקציביים של העיריה.

משלחת של התאחדות בעלי-התעשיה. דיברנו על זכות-הבכורה הקיסרית. הם דרשו השתתפות הסוכנות היהודית כדי שליש מן ההוצאות לשיגור משלחת לאנגליה; סך ההוצאות כולן יגיע ל-300 לירות, עם ירידת ערך הלירה טובים מאד הסיכויים לקניית תוצרת בריטית. ביחוד מכשירים וחמרים גלמיים.

מר סלאמה, הנציג הארצישראלי של חברת התיירות קוק ובנו, בא בלוית ג – ט. עוד אביו של סלאמה עבד בשירותו של קוק; הוא מת ביום שבו שב לארץ מר תומס קוק, מיסד החברה, עם חבורת מלויו של יורש-העצר האוסטרי. מר קוק התענין בגורל הבן, ומאז הועסק על ידם ועלה משלב לשלב עד למעמדו הנוכחי רב ההשפעה בתיירות הארצישראלית. עד לפני שנים מעטות לא היו היחסים בינינו לבין משרד קוק כתיקונם. בסיוריהם לא כללו כלום מארץ-ישראל החדשה. בזמן האחרון נשתנה יחסם מבחינה זו. תל-אביב ונקודות אחרות כבר נכללו בתכניות-סיוריהם הרשמיות. פגישתנו סודרה על ידי גרינהוט, כדי להוסיף ולשפר את היחסים.

כל אחר-הצהרים עסקתי בתיקי משטרת תל-אביב, כדי להכין תשובה לשאלת מר ברלין בישיבת הועד הלאומי.

בערב – ישיבת הועד הלאומי, שהוקדשה בחלקה הראשון לשביתת בתי-הספר. היתה זו מעיקרה התפרצות שנאה ללא סייג כלפי הנהלת הסוכנות. אחר כך השיבותי לשאילתה בדבר המשטרה. סקרתי את כל מהלך הענין מאז בואו של ספייסר לארץ ועד היום שבו קיבלתי מידי דיזנגוף את הצעת ההסכם של רוקח. נדמה לי כי לועד הלאומי ניתן תיאור ברור מכל אשר קרה. על כל פנים – שוב לא ירצו רוקח וחבריו להשתמש בשאלת המיזוג כסיסמה אנטי-הסתדרותית בבחירות לעירית תל-אביב, כפי שחשבו תחילה…

 

יום ו', 22 בינואר, 1932    🔗

הנס פרידנטל, חבר הנהלת “המכבי” העולמי, בא הבוקר וסר לבקרני. ישהה כאן כעשרה ימים לשם סידור כמה שאלות הנוגעות ל“מכביה”, וביחוד – שאלת השתתפותו של “הפועל” וההקלות שהוצעו על ידי הממשלה.

הלכתי לסעודת-צהרים עם הנציב העליון, לפני סיורנו בכמה מישובינו שבסביבת ירושלים, היום אחר-הצהרים. באתי לבית-הממשלה לפני שבא סיר ארתור. בחדר עבודתו היה מונח על השולחן ספר פתוח, והוא ספרו של ריצ’רד בורטון: “היהודי, הצועני והאיסלאם”. בשעת סעודה השתמשתי בהזדמנות פגישתו של הנציב העליון עם אוסישקין לפני כמה ימים, כדי לתאר לפניו את דמותו של אוסישקין בצורה נעימה יותר מכפי שהיתה עלולה להצטייר במוחו מסכסוך ודי חורית, וגם לספר לו על פרק בתולדות הציונות הנקרא “אוגנדה” ועל מלחמת “חובבי ציון” הרוסים על הרצל. נדמה לי שגילה ענין ונתרשם מאד.

אחר הסעודה, כשנשארנו לבדנו. שאל כמה שאלות מענינות. ראשית כל הוגד לו כי בשל מברקו לפדרציה הציונית באנגליה יתקפוהו על שהודה כי הציונות הביאה תועלת מעשית לארץ. הוא הכין ראשי-פרקים לביסוס הודעתו – על השקעת הון, פיתוח תעשיות וכו‘, ורצה לדעת את מידת נכונותן של הידיעות שבידיו. קיבלתי על עצמי להמציא לו אינפורמציה מפורטת בכל נקודה ונקודה. אולם מקרה זה הוכיח לי שמחשבתו פועלת במגמה הנכונה. אחר כך אמר לי כי החליט שאין צורך בפיקוח מרכזי על העברת קרקעות בכל הארץ, ואפשר איפוא לבטל את הצעת-החוק שנתפרסמה באבגוסט. עדיין לא קיבל את הסכמת מזכיר המושבות להחלטה, ולכן אינו יכול להודיעני על כך באורח רשמי. לבסוף שאל, בקשר לביקורנו הקרוב בקרית-ענבים, אם זוהי ה“מושבה” שהופ סימפסון תיארה ככשלון פיננסי. ניתנה לי שעת-כושר לספר על תולדות הקבוצה, על הצורך בהשקעת-כספים גדולה יותר בהתישבות ההררית; על התמורה שיטתית במשק קרית-ענבים עם הוספת גן עצי פרי, כרם ענבי מאכל, לולי-עופות, מכוורת דבורים וכו’; על המשמעות הישובית של מפעל דוגמת קרית-ענבים, שאינו נבחן רק בחשבון ריוח והפסד (דבר זה הדגמתי בדוגמאות מן החקלאות האנגלית).

אחר יצאנו לדרכנו. ביקורנו הראשון היה במשק-הפועלות הסמוך לבית-הממשלה. רחל בן-צבי קיבלה את פנינו. כבמקרים אחרים כן אף כאן שאל סיר ארתור כמה שאלות שבאו תכופות זו אחר זו וגילו ענין והבנה אמיתיים. הוא רשם לפניו את טענת משקי-הפועלות שלנו לממשלה בדבר רכישת שתילים ממשתלותיהם. בדרך למוצא שוחחנו בעיקר על הקוים הכלליים של שיטת העבודות הציבוריות, ובכללם – נקודות כחלקם של היהודים בהכנסות המסים, מידת ההצדקה של תעסוקה יקרה יותר, וכיצד להתגבר על רמות שכר שונות. במוצא פתחנו בביקור משקו של ברוזה. מתוך שורה ארוכה של צלחות טעמנו ממיני התוצרת השונים המוצאים לשוק ממשקו. הסברתי להוד מעלתו את המשמעות של ראש-השנה לאילנות, והוא נטע שתיל בגנו של ברוזה, מעשה מומחה, ושוב שאל שאלות רבות, ביחוד בדבר תנודת מחירי-הזיתים.

שני לתור הביקור היה בית-הבראה “ארזה”. עלינו וירדנו במדרגות הבנין וסיירנו את הגן. זו לי הפעם הראשונה שדיברתי עם ווקפ על פעולותיה של ההסתדרות הכללית ועל קשרי אתה. הוסברו לו פרטי עבודתה של קופת-חולים ודומה כי לקחו את לבו. בשיחה על תקציבה של קופת-חולים אמר: “אתם עושים דברים רבים שהיו צריכים להיעשות על ידי הממשלה. זה אולי מצדיק את התביעה שהממשלה תסייע לכם בענין העבודות הציבוריות”. בדרך לקרית-ענבים ביררנו את השאלה העיקרית של תכנית הפיתוח, וביחוד שאלת השויון בהיקף ובזמן. דומה שאני רשאי להניח כי ווקופ ירצה לשרין את החלק המגיע ליהודים מקרנות הפיתוח, אבל אין הוא משוכנע שחלוקה של מחצה על מחצה תהיה הוגנת ובת ביצוע. בקרית-ענבים שוחחנו כמעט שעה וחצי ברפת, בגן-העצים, בבית-הספר, בחדר-האוכל ובחדרי המגורים. הנציב העליון שאל אם ישנם גם כאן גולים פוליטיים מרוסיה, ובעמדו בתוך הבוץ שבדרך, מוקף כל חבר המתישבים, חקר שוב אחדים מהם על תנאי עובדתם. בענין מיוחד שמע שרוב המתישבים במקום הזה מוצאם מעיירה אחת בדרום רוסיה, ונתקשרו זה לזה מילדותם ומימי זיקתם הראשונה לציונות. בכל דרכנו חזרה דיברנו בשאלה אחת ששאלני: נניח שנקבעה חלוקתן של קרנות-הפיתוח – מה הן הצעותינו לניצולן המעשי? העליתי שוב את תכניתנו בדבר בנק חקלאי.

ווקופ אמר שהוא סבור כי האמצעים להקמת בנק חקלאי יבואו מחוץ למסגרת תכנית הפיתוח ואין הוא חושב את הקמתו של בנק חקלאי יהודי נבדל כדבר רצוי. ניסיתי להסביר לו את הקושי של בנק חקלאי אחיד, שיצטרך לספק את הצרכים השונים של החקלאות הערבית והעברית לסוגיהן – הן מנקודת-הראות של צרכי הקרדיט והן מצד בטיחות התשלומים. לבסוף אמר ווקופ, שאולי יתכן למצוא פתרון בהקמת בנק חקלאי אחד שיתמך על ידי הממשלה, ותהיינה בו שתי מחלקות נפרדות: האחת לצרכי היהודים והשניה לערבים.

חזרתי מיד למשרד, כדי להיפגש עם שרתוק וללכת עמו לבית ראגב ביי לביקור חג (רמדאן). שיחה זו עם ראגב ביי הוציאה אותי גמרי מכלי. הוא פתח בשאלה אם גם אנו תומכים בעיריה עברית נבדלת בירושלים, כתביעת ארגון “התושב” 7. השבתי בשלילה והסברתי את נימוקי באמרי, כי אין לתאר כלל אפשרות להמשיך במשטר הקיים וכי מן ההכרח הוא לתכן מיד תכנית לארגון העיריה מחדש. אחרי צחצוח-החרבות הרגיל בדבר רשות היהודים לשוב אל מועצת-העיריה, הוטלנו שוב לסבך הבעיה של העבודות הציבוריות של העיריה. במשך שעה שלמה הסביר לי ראגב שוב את שלושת הדברים שהוא מוכן להוכיח תמיד: ראשית – מועסקים על ידי עירית ירושלים בכל עבודותיה, אף כי לפעמים על ידי קבלנים עברים, מספר גדול של פועלים עברים, ואולי הם רוב עובדיה. אין הוא יכול לפרסם את המספרים, שלא לעורר את שטנת העתונות הערבית. שנית – אין העיריה יכולה להעסיק עובדים עברים, משום שהפועל היהודי עצל, אין בו תועלת ואין הוא מוכשר לבצע עבודות עירוניות נרחבות. שלישית – הגורם האמיתי המכשיל את כוונותיו הטובות של ראש-העיר להעסיק מספר מתאים של פועלים עברים בעבודות העיריה אינה העיריה, אלא ממשלת ארץ-ישראל, המתערבת תמיד בכל נסיון מנסיונותיו למסור עבודה למי שאינו מציע את ההצעה הזולה ביותר. מחרוזת זו של “פניני אמת” מוצגת לראוה וחוזרת ומוצגת בכל הרצינות ובתוספת שפע נימוקים ועובדות “מאירות עינים”. כשנפרדנו מאת ראגב אמרתי, שאני יוצא בהבנה טובה יותר לתכנית ההתבדלות משהיתה לי בראשית שיחתנו.

באתי הביתה ומצאתי את בן-גוריון, שישב אתי כל הערב. בשעה מאוחרת בלילה הלכנו לבית זמורה ושמענו מפיו כמה דברים על פעולת הועדה לחוקה העבודה – לא מעודדים ביותר.

 

שבת, 23 בינואר, 1932    🔗

בבוקר בא בן-צבי וביררנו שאלות שונות.

הזמנתי את פרידנטל לארוחת-הצהרים, כדי לשוחח עמו בנחת על השאלות התלויות ועומדות בהכנות ל“מכביה”. שאלה אחת – השתתפות “הפועל”. הרושם שלי הוא, כי הנהלת ה“מכבי” העולמית רוצה לעשות כל אשר בכוחה כדי לאפשר לאנשי “הפועל” להשתתף בצורה נאותה, אולם ה“מכבי” הארצישראלי אינו רואה זאת בעין טובה, ו“הפועל” מלא ספקות כרימון בדבר השתתפותו בחגיגה הנערכת בצורה ברורה בצל כנפיה של הסתדרות מתחרה. שאלה סבוכה אחרת היא – השתתפות “ברית טרומפלדור”. חוששני כי אם יוזמנו עלול הדבר להביא למעשה-התגרות, ביחוד אם תהיינה בין המשתתפים ב“מכביה” קבוצות ערביות מארץ-ישראל או מן הארצות השכנות. רוצה אני, במקרה ש“ברית טרומפלדור” תוזמן, שה“מכביה” תקבל ממנה הבטחה מפורשת שתימנע בקפדנות מכל מה שעלול לשוות ל“מכביה” אופי פוליטי-מפלגתי. רוצים אנו שה“מכביה” תהיה הופעה ספורטיבית, בתכלית הפשטות. במידה שתוכל תפגין כוח ציוני, ואין היא זקוקה לסיסמאות-תעמולה ולמלחמת סיעות. מתן החסות על ידי הנציב העליון כמעט מובטח ואין פרידנטל צריך לדאוג לכך. נצטרך ללכת יחד אל המזכיר הראשי בדבר הנחות טכניות אחדות שהבטיחה הממשלה.

הגברת די מנזיארלי באה לשעת התה בלוית אחד מידידיה, ד“ר אלי פור, חוקר צרפתי נודע לדברי ימי האמנות, שבא לירושלים לימים אחדים. אחר באה משפחת ברוידה ונתפתחה שיחה ערה ביותר, שהתנהלה אי-שם בתחומי הספר של פילוסופיה והיסטוריה: כיצד אירע הדבר, שמבין כל שבטי הנודדים שפרצו צפונה מחצי-האי הערבי יצרו רק שבטי העברים תעודה דוגמת התנ”ך (בעוד שאפשר שמושגי המונותיאיזם היו מקובלים על רבים משבטי המדבר)? מדוע גילו דוקא שבטים עבריים אלה את החיות המפליאה שקיימה אותם בכל הדורות? כשאני לעצמי השתדלתי כל הזמן להסביר את הדברים בנוסח לא-מטפיסי.

בערב כינס סנטור אנשים אחדים, בכללם ד“ר רופין, גב' סולר, ד”ר מגנס, ד“ר ברגמן, ד”ר ברקסון, כדי לברר שוב את השאלה הקונסטיטוציונית. לא הועלו דברים חדשים. סבורני שהישיבה נפסקה מתוך ההרגשה הרגילה של אי-שביעות רצון, שהפעם הוגדשה על ידי דברי-הויכוח הארוכים שלי, שנתכוונו להוכיח מדוע עלינו לחשוש עתה יותר למצבנו עקב הצעת המועצה המחוקקת מאשר בשנת 1922? בעיני מכריעה העובדה שביחס לכל בעיות-היסוד מותר היה לנו להניח בשנת 1922, שיהא קיים שיתוף בין החברים היהודים והבריטים של המועצה המחוקקת, ואילו עכשיו אין אנו יכולים להניח הנחה כזאת. זהו שינוי יסודי ביחסי הכוחות שבמועצה המחוקקת, בעלת הרוב הערבי בין חבריה הנבחרים.

 

יום א', 24 בינואר, 1932    🔗

קבוצת סטודנטים של האוניברסיטה, חברי מפלגת פועלי ארץ-ישראל, באו בבוקר להודיע לנו כי חבריהם הרביזיוניסטים מכינים הפגנה בטקס חלוקת התעודות – הראשון בדברי ימי האוניברסיטה – שיערך מחר, אם ראגב ביי יהיה בין הבאים. מצב בלתי נעים ביותר! איש לא יאמין שהפגנה זו מכוונת דוקא כנגד ראש עירית ירושלים, בעל השם המפוקפק, מתוך נימוק שבגד באינטרסים של היהודים. כל אחד יראה בה הפגנה אנטי-ערבית בתכלית הפשטות. יתר על כן, בין הבאים יהיה גם הנציב העליון, וודאי יעלב. הסטודנטים אמרו לי שהקבוצה הרביזיוניסטית כבר שלחה מכתב המאיים על ראש-העיר בשערוריה. הוסכם בינינו, כצעד ראשון, שהם יודיעו לרביזיוניסטים כי לא יסבלו מעשי שטות ולא יסייעו בידם בשום פנים. שנית – טילפנתי לד"ר מגנס ועוררתיו כי יאחז בכל האמצעים שלא יוכנס לאולם שום איש חוץ מן האורחים המוזמנים וכי יפגש עם נציגי הסטודנטים ויקבל מהם הבטחה להתנהגות הוגנת. אחר באתי במגע עם המזכיר העברי של העיריה כדי לברר את תכניותיו של ראש-העיריה. כאן נסתיים הכל בשלום ובשלוה: פרנקו אמר לשרתוק שקיבל את מכתב הסטודנטים, אך לא העבירו לידי ראגב ביי. גם שאל את ראגב ביי אם הוא מתכונן להופיע, והשיב שמהנדס-המים היהודי, מר קוך, ייצג את העיריה בהזדמנות זו. שוב נמנע משבר, אף כי סימניו המאיימים בעינם עומדים.

אחרי ארוחת-הצהרים ישיבה עם ה“מכבי” ועם “הפועל” בדבר השתתפות ב“מכביה”; הועד הלאומי ואנו כמתווכים. יכול אני לומר, שנציגי ה“המכבי” העולמי עשו כל אשר ביכלתם להסיר את המכשולים, אולם דומה ש“הפועל” אינו מעונין ביותר בהשתתפותו. אחד הנימוקים הוא אולי זה שהם הסתדרות-ספורט צעירה ואין בכוחם להעמיד קבוצות חזקות למדי או יחידים מאומנים במידה מספקת כנגד האחרים. על כל פנים – הישיבה נפסקה ללא תוצאות. מטעמים כלליים ודאי שאין זה רצוי, ואנסה להתקשר עם הועד הפועל ולראות מה אפשר לעשות. אני עצמי סילקתי נקודות אחדות השנויות במחלוקת, על ידי שהוצאתין מגדר ויכוח: תנאי שיתופה של “ברית טרומפלדור” (שאינם ענין למשא ומתן בין “מכבי” ובין “הפועל”, אלא שאלה פוליטית כללית), שאלת השימוש בסיסמאות ובהכרזות (שהתנגדתי להן מטעמים פוליטיים כלליים), הסידורים שיש לסדר בקשר לכינוסים פוליטיים מעין זה בעתיד (ששוב אין לתלותם בהסכמת ה“מכבי”… אלא יש להניחם בידי המוסדות הלאומיים).

כל אחר הצהרים הוקדש לישיבת ההנהלה בבית סנטור.

בשבע בערב יצאנו, שרתוק ואני, במכונית לחיפה, כי יום-המחרת יהיה יום מלא וגדוש. רגעים אחדים לפני צאתו לדרך קיבלנו שני מברקים ארוכים בכתב-סתרים. לקחנום אתנו והשתעשענו בדרך בפיענוחם. הם הקנו לנו מושג ראשון מן ההתרגשות שהשתררה בחוגינו בלונדון עקב השמועות על המשא-ומתן עבאס חילמי–רידינג 8

 

יום ב', 25 בינואר, 1932    🔗

ביקרנו ביקור ראשון אצל וב, מנהל הרכבות, שעדיין לא נפגשתי עמו. שמעתי שהוא אדם משכיל ומנומס, וזהו הרושם שקיבלנו גם אנחנו. ביררנו אתו שאלות של העסקת יהודים ברכבות, של העברת בתי-המלאכה בקנטרה לחיפה; ההוראות החדשות לארגון פועלי-הרכבת וכו'.

אחר ביקרנו ביקור-גומלין בחברת-הנפט העיראקית. נמצאו שם דונקלי ומקפרסון. המיג’ור לונגריג עדיין לא חזר. דומה שהעבודה היחידה מכל העבודות הכרוכות בקו הצינור שיבנה. יש בדעתם להשתמש בעבודה זו לשם נסיון של גיוס פועלים מקומיים וכדי ללמוד את טיב עבודתם. שוב נגענו בשאלת הפיצויים המגיעים לקרן הקיימת לישראל בעד הקרקעות שעלינו לוותר עליהן בגלל תכניתם.

הביקור השלישי היה אצל המהנדס-המנהל של עבודות הנמל, מר תומסון, וסגנו, מר רוף. אתם ביררנו את שאלת הפיטורים הקרובים של קבוצת-הפועלים הראשונה בגוש עבודות-הבטון, עתידן של העבודות המחצבות עתלית ועוד. הם התרשלו הרבה בקבלת יהודים לעבודה, ומשום כך לא ניתן לנו מעולם חלק ראוי בעבודות הנמל. תביעתנו היא – שלפחות עכשיו יצמצמו את פיטורי היהודים, כדי לכפר בדרך זו על פשעי העבר. אחר-הצהרים ערכנו ביקור בנמל.

כל אחר-הצהרים הוקדש למפעל הנמל. סיירנו את שוברי הגלים, ראינו את שטיפת הקרקע, התבוננו ברציף הנבנה אבנים ורגלינו דרכו על השטח המיובש. היה זה מענין מאד. ליוה אותנו מר נימן, אחד המהנדסים היהודים, המשמש מן היום הראשון לעבודה בתפקיד אחראי מאד, אף כי כל הזכות נזקפת כמובן לחשבון המהנדסים האנגלים, מפני שהם מקבלים משכורות גבוהות בהרבה! האיש שנהג את סירת-המוטור שלנו אף הוא אחד מבחורינו העברים, הקורא לעצמו “זאב-הים”. זאב-הים זה למד בבית-ספר לספנות באודיסה, בא לארץ-ישראל בעודו נער, כמנהיג השומר הצעיר הרוסי, ניסה מזלו בדיג בירקון ובשיט בים-כנרת, הלך אחר כך לבתי-ספר ימיים בצרפת ובאנגליה,בעל תואר קפטן לספינות-ים וממונה על כל הסירות של נמל חיפה. בחור צעיר, נאה, ההוזה הזיות רבות של הצי העברי ואינו מוצא לו שדה-פעולה לידיעותיו ושאיפותיו, אלא בתחומיו הצרים של שטח הנמל. מכמה בחינות דמות סמלית לבית הלאומי העברי.

בשובי העירה הרציתי לפני אסיפה רבת-עם של סניף מפא"י בחיפה על בעיות השעה. זרם של שאולות ותשובות. מאוחר בלילה חזרנו לירושלים והגענו הביתה ב-2.30 אחר חצות.

 

יום ג', 26 בינואר, 1932    🔗

ישיבת ההנהלה על המצב בבתי-הספר. עדין אין מוצא מן המבוך. מהנדס אנגלי, ל. ב., קבלן בשוק הפרטי בירושלים, בא להציע לי את הצעותיו לטיפול בעבודות הציבוריות של ירושלים. הוא נשא זה עתה אשה יונית, והאנגלים כאן אינם מביטים עליו בעין טובה. סיפר לי פרטים רבים על מנהגי השחיתות הנהוגים גם בעירית ירושלים בחתימת חוזי-עבודה. נוהגים לקבל הצעות הנראות כזולות, משום שהמספרים אינם מסוכמים כנכון, ומשלמים אחר כך את ההפרשים. פותחים הצעות בלא פיקוח ומטפלים בהן כרצונם. יש קבלנים ידועים שאינם מוכשרים בשום פנים לבצע עבודות נרחבות – ומצליחים תמיד להשיגן, בשל קשריהם עם משפחת נאששיבי. כן סיפר על נסיונו בחוזה לעבודת-ביוב קשה בעיר העתיקה וכיצד הצליח להעסיק כדי חמישים אחוז פועלים עברים, בלי שנתחייב לכך. הוא עומד על דעתו, שאין קושי להעסיק פועלים עברים בלי לחטוא לטיב העבודה ולפריונה, בעיקר על ידי הנהגת שיטות-ארגון חדישות, על ידי עבודה קבלנית וחיסול קבלנות-המשנה המשחיתה. בחוזים עם היהודים הוא מתחייב להעסיק פועלים עברים בלבד. אולם נדמה לו שלא יוכל להתחרות בקבלנים היהודים, משום שהוא “גוי”. הנחתי את דעתו בנקודה זו – ראשית, משום שראיתי בו אחד מאותם האנשים הנשארים תלויים על בלימה בגלל נטייתם אלינו; שנית, משום שאיני יכול להבין במה עדיף קבלן יהודי, המעמיד פנים של מציל המולדת בהעסיקו אחוז מסוים של פועלים עברים, מקבלן אנגלי הנכון להעסיק פועלים עברים בתנאים הוגנים. יתר על כן, בהזדמנויות קודמות נזקקו מוסדות עבריים לחברות קבלניות כדה-פרו ואחרים, שלא התכוונו כלל לנהוג אפילו כמחצית מידת ההגינות שמר ב. נכון לנהוג, כפי הנראה. ביקשתי ממנו להמציא לי פרטים על השיטות שהוא עומד לנהוג לפיהן בחוזים של יהודים ושל עבודות ציבוריות, והבטחתיו שאם נמצאו טובות בעינינו אזמנו עם הכסטר ועם מול בדבר תכנית השיכון של התישבות האלף.

כל אחר הצהרים הכתבתי רשימות יומן בדהירת-פרא אחרי ימים שחלפו. אכן, פיגרנו מאד.

ארוחת-ערב סעדתי עם רופין ודיברנו על ענינים אחדים והנוגעים לפרנץ' ולפעולות הפיתוח.

 

יום ד', 27 בינואר, 1932    🔗

נקראתי באופן דחוף לבוא אל הנציב העליון. כיון שידענו שהוא עומד לקבל בבוקר כמה מחברי הועד הפועל הערבי, ברור היה שהוא מתכוון למסור לנו ולערבים איזו הודעה רשמית.

כשבאתי לשיחה מצאתי את מר יונג, המזכיר הראשי, ואת מזכירו הפרטי של הנציב. במשרד כבר שמעתי כי לשעה מאוחרת יותר הוזמן הועד הפועל הערבי, ושיערתי לעצמי שהפעם ידובר בתכנית הפיתוח. ואמנם, בכך פתח הנציב, וסיפר על הזמנת הועד הפועל הערבי לשעה מאוחרת יותר. מר פרנץ' סיים את הדין-וחשבון הזמני; אפיו כללי, הוא מציע תכנית לזמן ארוך. ממשלת ה. מ. תבעה ממנו להגיש הצעות מעשיות, והן תוכללנה בחלקו השני של הדין-וחשבון. חיבור שני החלקים יסתיים רק בסוף פברואר, ואז יובאו לפני הסוכנות היהודית ולפני הועד הפועל הערבי לשם קבלת הערותיהם לפני שיוגשו לבית-הנבחרים. הנציב שמע את השמועות השונות בדבר תוכן הדין-וחשבון שנתפרסמו בזמן האחרון בעתונות. בקשתו היא שלא אשים לב לשמועות.

אמרתי כי פרנץ' באדיבותו סיפר לי על הקוים הכלליים של חלק מן הדו“ח הראשון, אבל איני יודע דבר על תכנו הממשי וניסוחו. מצבי קשה, משום שאין בידי לאשר את הידיעות השונות, או להכחישם, או לקבוע את יחסי אליהם. אילו יכלה הממשלה למסור לסוכנות בסוד את הדו”ח יכולה היתה להסתייע בו לשם הדרכת דעת-הקהל. בלי ידיעה מלאה של תכנו אין לצפות מן הסוכנות שתעשה איזו פעולה שהיא.

הנציב המשיך: במצב-דברים זה לא תסיק ממשלת ה. מ. מסקנה סופית בדבר האמצעים הכספיים שיש להשיג בשביל פעולות הפיתוח בארץ-ישראל. המסקנות תוסקנה אך לאחר עיון בשני חלקיו של דו"ח מר פרנץ'. על כל פנים אין ממשלת ה. מ. סבורה שבעתיד הקרוב אפשר יהיה לפנות לשוק-הכספים בדבר הלואה גדולה למטרות פיתוח, וצריך יהיה לנהל את הפעולות במסגרת מצומצמת. בקרוב ימונה יועץ כספי למנהל-הפיתוח שיבוא לארץ-ישראל באמצע פברואר. לאור המלצותיו של היועץ הכספי ולאור הערותיהם של הסוכנות היהודית ושל הועד הפועל הערבי, תגיע הממשלה בלונדון לידי החלטתה.

אמרתי שברצוני למסור הודעה בדבר הועד הפועל הערבי, כיון שלא היתה לי עד כה הזדמנות למסרה. בשנים האחרונות נקטה ממשלת ארץ-ישראל קו של הכרה למעשה בועד הפועל הערבי כבגוף הפוליטי המייצג את ערביי ארץ-ישראל, בדומה למעמדה של הסוכנות היהודית. מחובתי להודיע כי אין אנו מכירים במעמד זה. נוסף על המעמד שהונחל לסוכנות היהודית בתוקף המנדט, הרי הסוכנות היהודית היא גוף נבחר, המנהל על יסוד חוקה שהיא ידועה לממשלת המנדט ונמצאה כשרה בעיניה. הועד הפועל הערבי מורכב בדרך כלל מאדונים שנתמנו בידי אנשים אחדים בלי כל ביקורת ציבורית. על ידי ההכרה למעשה בגוף כזה כבגוף פוליטי, המייצג את האוכלוסיה הערבית, מכוונים את התנועה הערבית למגמה שאולי לא היתה מגעת אליה אילמלא נהגו כן. הנציב השיב כי אינו סבור שהממשלה נהגה כלפי הועד הפועל הערבי כמנהגה כלפי הסוכנות היהודית. הסוכנות היהודית נחשבת כמוסד היהודי המייצג בהא הידיעה (בלי להוציא מן הכלל אפשרות התיעצות עם כל גוף אחר), בעוד שבנוגע לערבים אין בדעתו להתיעץ רק עם הועד הפועל הערבי, אלא גם עם חוגים ערביים אחרים. המזכיר הראשי אמר גם הוא שהוא מסכים עמו כי אין להשוות את האופי הרפרזנטטיבי של הועד הפועל הערבי לזה של הסוכנות היהודית, אלא שאין הוא מוכן להסכים למשמעות דברי, והוא – שהממשלה אינה צריכה להכיר בגוף הקיים בין הערבים, ויהא אפיו אשר יהיה. עניתי שגם הסדר לגבי תכנית הפיתוח מאמת את הנחתי שהועד הפועל הערבי זכה בהכרה למעשה, ורצוני לומר שעל ידי כך נקבעה מגמה מסוימת לתנועה הפוליטית של ערבי ארץ-ישראל.

שאלתי אחר כך למצב-הדברים בשטח הכספי, והנציב השיב שכוונתם – גם אם תוגשם תכנית-הפיתוח במסגרת הכספית – לאשר סכומים, ראשית לישוב הערבים המנושלים, ושנית – לסיוע להתישבות היהודית, כגון: להקמת בנק חקלאי, כפי שהצעתי לפני זמן קצר. שאלתיו אם מותר לי לחשוב ש“ראשית” ו“שנית” לא נאמרו כאן לפי סדר הזמן, אלא לשם ציון שני חלקים שונים בתכנית. הנציב אמר שאינו מתחייב לפתוח בפעולה מתואמת בזמן בנוגע ליהודים וערבים ברגע שיוחל בתכנית הפיתוח. לעומת זה אינו סבור שאם יהיה צורך ליישב, נאמר, אלף ערבים מנושלים, תידחה הקמתו של הבנק החקלאי שאני מציע עד שיושלם ישובם של הערבים המנושלים. אמרתי שכיון שהממשלה נרתעה מתכנית-הפיתוח הגדולה, יהא צורך להוציא ששים אלף לא“י לישובם של 500 ערבים, אף אם יהיה הסכום כפול מזה שנקבע על ידי סיר ג’ון הופ סימפסון. אם יקציבו סכום כזה למטרות יהודיות – נגיע להוצאה של 120 אלף לירות; ואינני מבין מדוע תדחה הממשלה תכנית בעלית היקף כזה, בקבלת החלטה בדבר חלוקת הקרנות עד לאחר הדיון בדו”ח של פרנץ'. הנציב לקח אז דברים עם המזכיר הראשי ואמר, כי בהתאם להחלטתה הסופית של ממשלת ה. מ. לא יוחלט דבר לפני שיוגש לה הדין-וחשבון בצירוף הערותיה של הסוכנות היהודית.

העליתי אחר כך את שאלת חוק-הקרקע, ושאלתי אם הגיעה הממשלה לידי החלטה בענין זה. הנציב העליון אמר שאין בסמכותו להבטיח ויתור פורמלי על הכוונה להנהיג חוק-קרקע שיסדיר העברות והחכרות של הקרקע בכל הארץ, אולם רצונו להודיע שאינו מתכוון לפי שעה לדרוש חוק כזה ואינו רואה צורך בו בקשר לפעולותיו של מר פרנץ‘. עניתי שאם כן הוא, הרי הסכנה של חוק-קרקע מגביל עומדת בעינה. אין צורך בהבטחה פורמלית, אלא בקביעה פשוטה של העובדה שאין שוב צורך בחוק כפי שנתכן בקיץ 1931. משתימסר הודעה כזאת – תדון בה הנהלת הסוכנות לגופה. אם הכוונה היא למנוע ספסרות בקרקעות בתקופת-הפיתוח – הרי אפשר יהיה להשתמש באמצעים אחרים לגמרי! מוסדות-הפיתוח יוכלו לקנות קרקעותיהם באיזור מסוים לפני שיתחילו לפעול בו ועל ידי כך ימנעו ספסרות. המזכיר הראשי אמר כאן, שהוא מסכים שאין הכרח בחוק-קרקע לשם שמירת מחירי הקרקעות, אולם יש לזכור שחוק –הקרקע נתכן עוד לנפי שחשבו על מדיניות-פיתוח בכלל. הן זוהי הסיבה, שאמרתי, להעלאת השאלה במשא-ומתן שהיה בלונדון עם ועדת הקבינט ואשר בעקבותיה קבע ראש-הממשלה את הזיקה המוחלטת בין פיקוח על העברות-קרקע לבין פעולות-פיתוח. אם אין צורך בחוק-הקרקע למטרת הפיתוח – אין להבין מה צורך אחר יש בו! הנציב אמר כי הממשלה תתקשה לומר שהיא מוותרת על חוק-קרקע לעולם ועד. ועל הסוכנות היהודית להסתפק בהצהרת הממשלה שאין היא רואה בו נחיצות בקשר לפעולתו של מר פרנץ’. בסיכום דברי אמרתי שאפשר להסיר שתי מניעות רציניות למינוי יועץ יהודי לעניני פיתוח: אם אפשר יהיה לדחותו עד לאחר שהסוכנות תקבל את הדין-וחשבון של פרנץ' ועד לאחר שהוד מעלתו יקבל ממשלת ה. מ. סמכות למסירת הודעה מוחלטת בדבר חוק-הקרקע. אם תשאלני היום הנהלת הסוכנות היהודית – לא אוכל ליעץ לה למנות איש – כל זמן שלא נודע תוכן הדין-וחשבון של פרנץ‘, כל זמן שלא ניתנה שום הבטחה בדבר חוק-הקרקע וכל זמן שלא נתבררו הסיכויים לאמצעים כספיים. הנציב השיב שחלקו השני, המעשי, בדו"ח של פרנץ’ היה נשכר משיתוף-פעולה יהודי, אבל אם ידחה מינויו של היועץ היהודי – יצטרכו להכין את החלק המעשי הזה בלעדי היועץ היהודי. אמרתי לו שאצטער מאד על הנסיבות המונעות מן הסוכנות היהודית את האפשרות לשתף פעולה בהכנת הצעותיו המעשיות של מר פרנץ'. לעומת זה תישאר בידי הסוכנות היהודית האפשרות להציע את תיקוניה או, בשעת הצורך, את הצעותיה הנגדיות – במסגרת הערותיה לדין-וחשבון של מנהל הפיתוח.

נשארנו לבדנו רגעים אחדים, שהוקדשו לשיחה על השדיול לעולים-עובדים, וקבענו בינינו בירור יסודי בשאלה זו אחר שובו של הנציב העליון ממצרים.

חיותה בוסל מדגניה באה לדבר על העלאת קרובים של בני המקום.

ד"ר א. קצנלסון בא להודיע שמציעים שאמסור דין-וחשבון מדיני בישיבת הפתיחה של אסיפת-הנבחרים, העתידה להתקיים באחד מימי פברואר. אם אסכים, יפנה הועד הלאומי רשמית להנהלת הסוכנות. הבטחתי לתת תשובה לאחר שאועץ עם חברי.

טביב, נציב התימנים, בא לברר שאלות שונות של עלית התימנים ושל מצב הענינים בעדן.

נמירובסקי, מהסתדרות הפקידים, בא בדרישה למצוא פתרון מהיר לתשלום שכרם של השמשים שלנו.

בלוית גורדון ביקרתי במועדון הקצינים של גדוד מידלסכס, שהגיע זה מקרוב מאנגליה לירושלים. השיחה נסבה בעיקר על ציד ברוזים, בתערובת-מה של בית לאומי עברי, תחרויות-ספורט של “המכבי” והצגות “הבימה”.

כל הערב עבדתי על נוסח מכתב המסכם את תביעתנו להשתתפות הממשלה בתקציב החינוך. התביעה תוגש למשרד-המושבות, למען יעיין מזכיר המדינה בשעת דיוניו של התקציב לשנת 1932/33.

 

יום ה', 28 בינואר, 1932    🔗

בבוקר שוחחו עמי שנים מחברי ועדת-התרבות של ההסתדרות בירושלים והזמינוני להרצות בסמינר הפועלים על תולדות ההתישבות. לא יכולתי להבטיח הבטחה גמורה, משום שאיני מספיק כמעט כלל לנגוע בתולדות ההתישבות החביבות עלי.

הלכתי לביתו של הכסטר, הממונה עתה זמנית על עניני הכספים, לברר עמו כמה ענינים דחופים. היה עלי למהר ולעזבו, כי יהודי מדרום אפריקה ויהודי מאנגליה הוזמנו לביתי לתה. הם לא באו, וכך זכיתי לשעה של מנוחה שלא ציפיתי לה.

בערב נשף-הריקודים השנתי המפורסם בבית הגב' ל., המושך אליו את כל ה“חברה” הירושלמים. לא ידעתי שכה רבים משתייכים אליה!

 

יום ו', 29 בינואר, 1932    🔗

ביררתי שאלות בטחון עם גולומב.

ישיבה קצרה של ההנהלה לדיון בהצעות-השלום החדשות שהוצעו על ידי המורים. אף באלו אין משום פתרון.

מר פרנץ' טילפן ושאל אם אני יכול לסור אליו באופן דחוף. קבעתי פגישה לאחר-הצהרים.

כשנפגשנו הודיע לי שקיבל הוראה להתחיל בביצוע החלק המעשי השני של הצעותיו ורצונו לדעת מה הן הצעות הסוכנות. הבטחתי להמציא לו באמצע השבוע הבא את עיקרי הצעותינו. לשם כך קראתי ליום ג' הבא לישיבה של מומחים ושל באי-כוח הצדדים המעונינים.

פרון, המנהל החדש של לשכת העתונות הממשלתית, ומורנס, מורו ומדריכו, באו לתה. השיחה נסבה על התפתחותה של העתונות הערבית, על הירחון “אחדות העבודה” שערכתי בשנת 1930/1, על מוצאם היהודי של הפלחים הארצישראליים, על נסיונות-ההוראה של פרון בבתי-הספר הערביים הממשלתיים, ועל ענינים רבים בדומה לכך – בלי שהגענו לענינים החשובים באמת.

ביליתי את הערב עם בן-גוריון, שבא הנה לשבת כדי להשתתף במערכה לבחירות ועד העיר.

 

שבת, 30 בינואר, 1932    🔗

הלכתי לאסיפה הפומבית באולם “ציון”, שבה דיבר בן-גוריון. האולם היה מלא עד אפס מקום. בן-גוריון הקדיש הרבה מזמנו לשאלת חידוש פניה של עירית ירושלים והשיב בחומרה יתירה במקצת לאוסישקין, שפירסם ימים אחדים לפני כן גילוי-דעת התוקף בחריפות כל תכנית לחלוקת העיר.

 

יום א', 31 בינואר, 1932    🔗

כל הבוקר ישיבה עם הקרן הקיימת לישראל, המרכז החקלאי, וילקנסקי, רופין, גרנובסקי, לבקוביץ 9, ש. דיין, צ. וולף, בבלי ואחרים על הצעת התיקון למסי-הקרקעות. איני סבור שהישיבה הביאה תועלת מרובה. וילקנסקי, ראש המדברים מבין המוזמנים, שקוע יותר מדי בכלליו המדעיים שאולי נכונים הם להלכה. אפשר בנקל להוכיח על יסוד מדעי טהור, כפי שהוכיח באמת, שאין כל ריוח נקי בחקלאות הארצישראלית, ומשום כך אין להטיל מס על ההכנסה השנתית. אין לשנות בכך את העובדה ששנה שנה נגבים לפחות 300 עד 400 אלף לירות מין האכרים ושאין הממשלה יכולה לפטור את רוב רובם של התושבים מכל תשלום בארץ שהיא עדיין חקלאית כדי שמונים אחוז. רוב המשתתפים, חקלאים בעצמם, נגררו בקלות אחרי וילקנסקי. שלושה מאתנו – רופין, גרנובסקי, ואני – ניסנו למצוא דרך-בינים, בפרט שאסור לנו לשכוח שכל הנחה במסים חקלאיים עלולה להביא בעקבותיה עד מהרה העלאת המסים העירונים, שודאי תשפיע לרעת האינטרסים היהודיים. מבחינה ידועה, הרי זה ניגוד בין רצוננו להקל את הנטל מעל שכמו של האכר ובין שאיפתנו לשמור על כספי העיר העברית – וכל זה בלי לצמצם את הכנסת המסים של הממשלה. הרי זה דומה במקצת לנסיון לרבע את העיגול! הישיבה ננעלה בהחלטה שהחקלאים יתיעצו לשם הגשת חוות-דעתם בכתב.

מחצית היום השניה ישבנו בישיבת ההנהלה.


  1. סופר אנגלי שפרש מכהונתו בכנסיה ומהוראה בקמבריג' ופנה לעבודת–כפים ולתעמולה סוציאליסטית.  ↩

  2. בקונגרס הציוני התשיעי ב–1909 הוחלט לקבל את שיטת ההתישבות של אופנהיימר בתחום פעולותיה של ההסתדרות הציונית, ואף נוסד ישוב–נסיון ממין זה – מרחביה, (1911).  ↩

  3. סוציולוג גרמני ידוע.  ↩

  4. עורך–דין. היועץ המשפטי של הועד הלאומי.  ↩

  5. חבר משלחת של “החלוץ” הבלתי–ליגלי בס.ס.ס.ר.  ↩

  6. חבר הנהלת הועד הלאומי.  ↩

  7. ארגון אזרחי מקומי בירושלים בימים ההם.  ↩

  8. על פשרה יהודית–ערבית, שהיתה לטובת הערבים.  ↩

  9. הוא ש. לביא, ממיסדי עין–חרוד.  ↩