מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שִירַת הַחֹרֶף

מאת: שמואל ליב גורדון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

(למסעי בני ישראל בארץ רומניה)

הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת לִפְאַת-יָם בּוֹעֶרֶת,

קַרְנֶיהָ תַחְדֹּרְנָה בֵּין עָבֵי עוֹפֶרֶת,

תַּחְדֹּרְנָה, תִּשַּׁקְנָה כָּל עֵץ, כָּל צַמֶּרֶת,

הַמֵּתִים עֲטוּפֵי הַלְּבָנִים;

לִירַקְרַק הֶעָלִים, לִשְׁלַל צִבְעֵי פֶרַח

כְּבָר נָשַׁק וַיָּמֶת וַיִּבְלַע הַקֶּרַח.

אָז גָּוַע כָּל עֵץ, כָּל עָנָף, הַסֶּרַח

הָעֹדֵף, קָפוּא וּלְבֶן-פָּנִים.


הַשֶּׁמֶשׁ שָׁקָעָה וּפְאַת יָם כָּבָתָה.

בַּהֲמוֹן רוּחוֹת אֹפֶל, בִּשְׁרִיקוֹת אֵימָתָה

עֲטוּפָה בַשֶּׁלֶג תִּתְפָּרֵץ סוּפָתָה,

מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת תִּתְגּוֹרֵר;

וּפְתוֹתֵי הַשֶּׁלֶג בָּרֹם תִּנָּשֶׂאנָה,

וַעֲרֵמוֹת, עֲרֵמוֹת לִרְגָעִים תִּרְבֶּינָה,

מִסָּבִיב לַיַּעַר, לוֹ קֶבֶר תִּהְיֶינָה.

הַסַּעַר יֵאָנַח, יִתְעוֹרֵר…


תִּשְׁרֹקְנָה הָרוּחוֹת, תִּשְׁרֹקְנָה, תְּיַלֵּלְנָה,

וַעֲרֵמוֹת הַשֶּׁלֶג מְחוֹל-תֹּפֶת תָּחֹלְנָה,

שָׁם פֹּארוֹת, דָּלִיּוֹת לָאָרֶץ תִּפֹּלְנָה,

תִּפֹּלְנָה בַהֲמוֹן אַנְחוֹת שֶׁבֶר;

שָׁם אֵלָה עֲנֵפָה כּוֹרַעַת נִשְׁבֶּרֶת,

הָאַלּוֹן הָאַדִּיר יִתְפּוֹצֵץ כַּחֶרֶשׂ,

אַנְחָתָם אַחֲרוֹנָה בָּרוּחַ סוֹעֶרֶת

וִיכַסֵּם הַשֶּׁלֶג כַּקָּבֶר.


וּתְרוּעַת נִצָּחוֹן הַסּוּפָה שׁוֹרֶקֶת –

אַךְ הָס! קוֹל יְלָלָה, קוֹל נֶפֶשׁ נוֹאֶקֶת,

כִּילֵל אֵם שַׁכּוּלָה גֵּו עוּלָהּ חוֹבֶקֶת,

הַיְלָלָה שָׁמַיִם קוֹרַעַת.

מִי-זֹאת הַנּוֹדֶדֶת, מִי זֹאת הַמְיַלֶּלֶת,

עֵת סוּפַת הַשֶּׁלג בַּחוּץ מִתְחוֹלֶלֶת?

בִִּמְסִלַּת הַיַּעַר שָׁם אַט מִתְנַהֶלֶת

עֲגָלָה בַשֶּׁלֶג טוֹבַעַת.


וַעֲטוּפָה מִטְפַּחַת שָׁם אִשָּׁה יוֹשֶבֶת,

רוֹעֶדֶת מִקָּרָה וּבְקִרְבָּהּ לַהֶבֶת,

וּתְחַבֵּק אֶל לִבָּה זוֹ בִּתָּהּ אוֹהֶבֶת,

וּתְחַבֵּק וּתְנַשֵּׁק בִּילָלָה.

אָז תַּחֲלֹץ לָהּ שָׁדָהּ – הַיַּלְדָּה הוֹמִיָּה:

'הוֹי, אִמִּי, הָהּ, אִמִּי! – הַגִּידִי עֲנִיָּה,

מִי אַתְּ הַנּוֹדֶדֶת? מִי אַתְּ הַבּוֹכִיָּה?

מִי הֵרַע לָךְ כָּכָה אֻמְלָלָה?


בֵּין סִבְכֵי הַיַּעַר הָרוּחוֹת תֶּהֱמֶינָה;

וָהָלְאָה בּעֲגָלָה שְׁתֵּי אֵל תִּנָּשֶׂאנָה,

אָז תִּשְׁקֹט הָאֵם, עֵינֶיהָ תִדְמֶינָה:

הַס, בִּתָּהּ אֶל לִבָּהּ נִרְדָּמָה.

אָז תִִּמַח מִלֶּחְיָהּ הַקְּפוּאָה דִמְעָתָהּ,

וְאַחֶרֶת נוֹזֶלֶת לוֹקַחַת עֶמְדָּתָהּ;

אָז תָּשִׁיר לָהּ שִׁירָהּ, זֶה שִׁיר עֲרִיסָתָהּ,

אָז תָּשִיר אַף תִּבְכֶּה בִדְמָמָה.


'הָהּ, נוּמִי נָא, נוּמִי, צִפּוֹרִי הַקְּטַנָּה

מֵעַרְשֵׂךְ הֻשְׁלַכְתְּ, מֵעַרְשֵׂךְ שַׁאֲנָנָה,

שָׁכַבְתְּ בָּהּ, שָׂמַחַתְּ וַתִּהְיִי רַעֲנָנָה;

הָהּ נוּמִי, נָא, נוּמִי נָא, נוּמִי!

מִקִּנֵּךְ נִדַּחַתְּ, צִפּוֹרִי עֲנִיָּה,

מַה-פִּשְׁעֵךְ, חַטָּאתֵךְ אַתְּ, תַּמָּה וּנְקִיָּה?

מִפִּשְׁעִי לָךְ נֶגַע, הָהּ, בַּת אֵם עִבְרִיָּה!

הָהּ נוּמִי נָא, נוּמִי נָא, נוּמִי!


'מֵעַרְשֵׂךְ הֻשְׁלַכְתְּ – לָךְ לִבָּתִי הָעֶרֶשׂ,

בַּאֲמוּלָה לִבָּתִי אֵשׁ אַהֲבָה בּוֹעֶרֶת,

בָּהּ יֵחַם לָךְ, בִּתִּי, עֵת סָבִיב סוֹעֶרֶת

זוֹ סוּפַת הַשֶּׁלֶג הַקָּרָה;

בָּהּ, בִּתִּי, תָּנוּמִי שַׁאֲנַנָּה מִפַּחַד,

כָּל חַיְתוֹ הַטֶּרֶף בִּבְנֵי אָדָם יַחַד

לֹא יַדִּיחוּךְ מֶנָּה, כַּאֲשֶׁר נִדַּחַתְּ

מֵעֶרֶשׂ הָעֵץ הַנִּשְׁבָּרָה.


‘הָהּ, נוּמִי נָא, נוּמִי…’ וּבְחָזְקָה חוֹבֶקֶת

הַיַּלְדָּה הַנָּמָה, הַיַּלְדָּה שׁוֹתֶקֶת,

וּסְבִיבָהּ הַסּוּפָה בַּיַּעַר שׁוֹרֶקֶת,

שָׁם שִׁירָה אֲיֻמָּה תַּשְׁמִיעַ;

וּמֵתִים הֲמוֹנִים יָנוּעוּ דוּמִיָּה,

יָנוּעוּ, יַקְשִׁיבוּ שִׁירָתָהּ הוֹמִיָּה

בַּהֲמוֹן קוֹלוֹת פַּחַד מֵאֶרֶץ תַּחְתִּיָּה,

הַמָּוֶת בִּזְמִירוֹת יָרִיעַ.


וָהָלְאָה הָעֲגָלָה בַּמְּסִלָּה נוֹסַעַת,

הִנֵּה קְצֵה הַיַּעַר… וּלְעֵינָהּ בּוֹקַעַת

שָׁם קֶרֶן אוֹר נָעִים, אַף אָזְנָהּ שׁוֹמַעַת

קוֹל שִׁירַת עַלִּיזִים בַּהֲמֻלָּה.

סְעִי הָלְאָה, עֲגָלָה! לֹא לָאֲמֵלָלִים

הַיְּהוּדִים בַּכְּפָר שָׁם יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים,

שָׁם יִשְׁכְּרוּ רוֹמָנִים וִירַקְּדוּ כַּעֲגָלִים:

סְעִי הָלְאָה, עִבְרִיָּה אֲמוּלָה.


­

הַסּוּפָה עָיָפָה, הַסּוּפָה נָדַמָּה

וּפְאַת קָדִים כֻּלָּהּ כֵּהָה-אֲדַּמְדַמָּה,

הֶעָבִים יִקָּרְעוּ מִקַּוֵּי הַחַמָּה

הַדּוֹקְרִים כַּחֲנִיתֵי לֶהָבוֹת;

אַף הִנֵּה הַחַמָּה, פְּנֵי זָהֳרָהּ נִשְׁקָפִים,

מִבְּרַק חִצֵּי זַעְמָהּ הֶעָבִים נֶהְדָּפִים,

וּכְהָרֵי עוֹפֶרֶת הַיָּמָּה נִרְדָּפִים;

וַיִּאת בֹּקֶר, בֹּקֶר לֹא עָבוֹת.


וּלְ’עֵמֶק הַבָּכָא', עִיר יְהוּדִית נִדַּחַת,

קַוֶּיהָ אֲדֻמִּים הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹלַחַת

אֶל גַּנֵּי בָתֶּיהָ-קְבָרֶיהָ מִתַּחַת

לַעֲרֵמוֹת הַשֶּׁלֶג נֶעֱלָמִים;

וּזְעֵיר שָׁם תִּפָּתַח שָׁם דֶּלֶת שׁוֹרֶקֶת

וּבַעֲלַת הַבַּיִת הַחוּצָה נִדְחֶקֶת,

שָׁם קְפוּאָה מִקֹּר פָּרָה דַקָּה נוֹאֶקֶת,

נוֹאֶקֶת וּתְעוֹרֵר נִרְדָּמִים.


מַנְגִּינַת עֹצֶב מֵרָחוֹק נִשְׁמַעַת.

בִּקְצֵה הָרְחוֹב שָׁמָּה עֲגָלָה נוֹסַעַת,

וּתְשׁוֹרֵר בָּהּ אֵשֶת אַף עֵינָהּ דּוֹמַעַת:

'הָהּ, נוּמִי, הַבַּת לֹא רֻחָמָה!

עַד לֹא תֵדְעִי לָךְ עוֹד מְרִי תְלָאוֹת אֲדָמָה'.

וּבִזְרוֹעוֹתֶיהָ הַיַּלְדָּה הַנָּמָה

כְּבָר תֶּעֱרַב לָהּ שְׁנָתָהּ אַף יֵחַם לָהּ שָׁמָּה.

אַךְ נֶפֶשׁ הָאֵם מַה נִּפְעָמָה.


וּלְאַחַד הַבָּתִּים עֶגְלָתָהּ קָרֵבָה,

בֵּית אַחִים לְצָרָה, שֶׁיֵּדְעוּ מַכְאוֹבָהּ,

וּכְרֶגַע לִקְרָאתָהּ יוֹפִיעַ אִישׁ שֵׂיבָה

וִיבִיאָהּ הַבַּיְתָה דוּמִיָּה;

לִפְנֵי הָאָח שָׁמָּה תֵּשֵׁב וּמְחַמֶּמֶת

מְחַבֶּקֶת, מְעוֹרֶרֶת הַבַּת הַנִּרְדֶּמֶת:

‘הָהּ, קוּמִי נָא, קוּמִי’ בִּמְרִירוּת נוֹהֶמֶת,

פֹּה יֵחַם לָךְ, בִּתִּי עֲנִיָּה!


וּתְעוֹרֵר וּתְנוֹדֵד הַגְּוִיָּה הַקְּטַנָּה,

הַקָּרָה כְּקֶרַח וִישֵׁנָה שַׁאֲנַנָּה,

וּתְחַבֵּק וּתְנַשֵּׁק, שְׂפָתֶיהָ תִגַּעְנָה

בַּקְּפוּאוֹת מִקֹּר הַשְּׂפָתַיִם, –

וּלְפֶתַע בִּילָלָה תִּתְפָּרֵץ הַחוּצָה:

'אַךְ חַיָּה אַתְּ, בִּתִּי, נָקוּמָה, נָרוּצָה –

הוֹי רוֹצְחִים! יָדַעתִּי עֲצָתָם הַיְּעוּצָה –

תּאֲלָתִי לָרוֹצְחִים הָרְשָׁעִים'.


וּתְשׁוֹטֵט בָּרְחוֹבוֹת וּבְקוֹל מַר צוֹרַחַת:

'אַךְ חַיָּה הִיא בִתִּי, לֹא מֵתָה לַשַּׁחַת!

הָהּ,חוּסוּ, אַכְזָרִים, עַל נֶפֶשׁ נִדַּחַת,

חָנּוּנִי נָא בִּתִּי עֲנִיָּה!

הַבִּיטוּ אֵלֶיהָ, אֶל נֹעַם פָּנֶיהָ,

אַךְ נָמָה הִיא, נָמָה… מַה סֻּגְּרוּ עֵינֶיהָ –

אַךְ לִי תִהְיִי, בִּתִּי… 'וּבִזְרוֹעוֹתֶיהָ

תְּאַמֵּץ אֶל לִבָּהּ הַגְּוִיָּה.


וּתְשׁוֹטֵט בָּרְחוֹבוֹת וּתְשׁוֹרֵר שִׁירָתָהּ:

'הָהּ נוּמִי נָא, בִּתִּי… 'וּתְחַבֵּק גְּוִיָּתָהּ,

וּתְחַבֵּק וּתְנַשֵּׁק וּבְפִיהָ אָלָתָהּ:

'תַּאֲלָתִי לָךְ, נָבָל רוֹצֵחַ.

אַךְ בִּתִּי אַתְּ, בִּתִּי… הָהּ, בִּתִּי אֲמוּלָה,

מָה רַבּוּ רוֹדְפַיִךְ' – וּכִלְבִיאָה שַׁכּוּלָה

תִּשְׁאַג עַל כָּל עוֹבֵר הַקָּרֵב אֶל עוּלָהּ,

תִּתְנַפֵּל אַף תַּךְ בַּחֲמַת כֹּחַ.


­

הַיּוֹם רַד, הַשֶּׁמֶשׁ הַיָּמָּה שָׁקָעָה,

וַיַּאת לֵיל עֲבָרוֹת, לֵיל קָרָה נוֹרָאָה,

מִמְּזָרִים יָגִיחַ הַסַּעַר רַב זְוָעָה,

הַסַּעַר יִתְחוֹלֵל וִיחַלֵּל…

וּמִשְּׂדֵה הַקְּבָרוֹת בִּקְצֵה הָרְחוֹב שָׁמָּה

קוֹל אִשָּׁה בוֹכִיָּה בִּמְרִירוּת יִשָּׁמַע:

‘הָהּ, נוּמִי נָא, נוּמִי, הַבַּת לֹא רֻחָמָה!’

וּתְחַבֵּק גַּל עָפָר וּתְיַלֵּל.


יפו

שמואל ליב גורדון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של שמואל ליב גורדון
רקע
שמואל ליב גורדון

יצירותיו הנקראות ביותר של שמואל ליב גורדון

  1. יהודית (מחזות)
  2. תורת הספרות (עיון)
  3. בלב-ים (שירה)
  4. שיח השושנים (פרוזה)
  5. צִיּוֹן (שירה)

לכל יצירות שמואל ליב גורדון בסוגה שירה

לכל יצירות שמואל ליב גורדון

יצירה בהפתעה
רקע

שתי בכיות הללו למה?

מאת משה ליב לילינבלום (מאמרים ומסות)

גם אנחנו בני-הדור הזה בכינו בהנתן החק לקחת מבני-ישראל לצבא, וחזרנו ובכינו כאשר התמתקו הדינים הקשים בהלכות הצבא על-ידי חק עבודת-הצבא הכללית, ובטננו רגזה לשמוע את עצת המו“ל “ווילענסקי וועסטניק”, להטיל על בני-ישראל כֹפר כסף תחת לקחת מאתם לצבא אנשים ממש. בכינו בהפתח בתי-ספר לרבנים, וחזרנו ובכינו בהסגרם, אף-על-פי שיצא לנו שכרם בהפסדם ותחת מתי-מספר בחירים, כד”ר הארקאווי, מרגלית וכו', שנתנו לנו (אם באמת בתי-הספר הנ"ל נתנו לנו אותם!) העניקו אותנו בהרבה-הרבה אנשים כמיהלמאן (עי' “וואסהאָד השבועי” נומר 5 לשנה זו, ששם נדפס כתב שטנתו שנעתק ג“כ ב”המליץ"). בכינו בהפתח שערי בתי-הגימנאזיום ובתי-ספר הגבוהים לפני בני-ישראל, והננו חוזרים ובוכים עתה, בצאת השמועה כי לא יתקבלו בבתים האלה רק חמשה-עשר מבני-ישראל למאה תלמידים בכלל.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.