וְאֵלֶּה הַחוֹבוֹת / יהודה ליב גורדון
וְאֵלֶּה הַחוֹבוֹת לְפָנַי נִרְשָׁמִים:
שָׁכַחְתִּי “טַל וּמָטָר” בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים
וְלֹא חָזַרְתִּי עַל הַתְּפִלָּה,
וְלֹא הִכֵּיתִי אֶת הָמָן בִּקְרִיאַת הַמְּגִלָּה,
וּבְ“עָלֵינוּ” לֹא יָרַקְתִּי.
הַשּׁוֹטֵר סָטַר לִי עַל הַלֶּחִי
וַאֲנִי אֶת יָדוֹ לֹא נָשַׁקְתִּי;
וּבִשְׁעַת “תַּשְׁלִיךְ” אֶת חָצְנִי לֹא נָעַרְתִּי;
עַל בֵּית-מִסְגֹּד עָבַרְתִּי
וְ“שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֵנּוּ” לֹא אָמַרְתִּי.