רקע
אברהם רגלסון
חֲקוּקוֹת אוֹתִיּוֹתַיִךְ

 

(גרסה מוערת ומבוארת מפי המחבר)    🔗

הִמְנוֹן

הקדמה    🔗

בשנת 1962 זכה אבי, המשורר אברהם רגלסון, בפרס ברנר על הימנון-האהבה שלו לשפה העברית, “חקוקות אותיותיך”. הביקורות בעתונות ובכתבי-עת שונים, מאת סופרים ומבקרים מהשורה הראשונה, היו מלאי התפעלות והערצה. (ראו את האתר http://www.abrahamregelson.org/).

ניסיתי לקרוא את השיר, אך מצאתי אותו קשה להבנה ומעבר ליכולתי. ביקשתי ממנו לקרוא עימי את השיר. לרב דיברנו בינינו בשפה האנגלית, אחרי שנים רבות של שהות בארה"ב. עמוד עמוד, ושורה שורה “חרשנו” ביחד את עשרים פרקי השיר. חבילת ניר-טיוטה בידי, רשמתי (לרוב באנגלית) את כל הסבריו, מקורותיו, והערותיו הצדדיות. כמוזיקאית, המשלבת קריירה תובענית עם משפחה גדולה, לא עלה בידי לפתח בקיאות בספרות ובשירה עברית, והמון סבלנות נדרשה מצידו בשל הבורות שלי. אחרי פגישות רבות, כשהגענו לסוף השיר, היתה לי תחושה אדירה של העשרה. הדפים אוכסנו בארון סגור למעלה מארבעים שנה, שם הצהיבו והתרפטו עם השנים.

אך הם לא נשכחו. בעומק הכרתי תמיד הייתי מודעת לערכו הרב של האוצר הגלום והמיוחד שבבעלותי. ידעתי שביום מן הימים, בצורה זו או אחרת, אחלוק עם הציבור את הערותיו, הארותיו ופירושיו הנדירים ליצירת מופת זו. כשנודע לי מבני משפחה אחרים שגם הם קראו עמו את השיר, התכנסנו על מנת לעבֵּד ולתרגם את ביאוריו לעברית בצורה מסודרת. במיוחד סייעה לי בתי ענוה און-בר (כיום כבר סבתא), בהגשמת פרויקט זה. לעתים צירפתי כמה מהערותיו המקוריות של אבי באנגלית, כשמצאתי אותן כל-כך מאפיינות את סגנונו המיוחד והמלא הומור, את הלך-מחשבתו ואת אישיותו.

תקווה אני כי גם מלומדים אינטלקטואלים קוראי שירה, וגם מתחילים צמאים כמוני, ימצאו עניין והשראה בהערותיו אלו לפואמה מופלאה זו.

שרונה תל-אורן

א.    🔗

חֲקוּקוֹת אוֹתִיּוֹתַיךְ בְּתַבְנִית עוֹלָמִי, רְחִימָה בַּלְשׁוֹנוֹת!

חַרְצָן בְּזַג, עִנְבָּל בְּזוֹג, רָזֵךְ רָחַשְׁתִּי, הוֹ עִבְרִית,

מִכָּל תָּאֳרֵי תֵבֵל-שַׁדַּי וְאָפְנֵיהֶם:

אַתְּ בְּצֶדֶק וְכוֹכָב! אַתְּ בְּשַׁבְּתַי וּמַאֲדִים!

אַתְּ בְּאוֹר הַגַּלְגַּל, עוֹלֶה עַד אַרְיֵה, בְּטֶרֶם יָרֵחַ יָעֹז!      / 5

אַתְּ בְּיָרֵחַ קְצוּץ-לֶחִי, נוֹסֵעַ עַל פְּנֵי שׁוֹר, תְּאוֹמִים, עַקְרָב!

אַתְּ בַּנּופְלִים סִרְטוּטֵי-אֵשׁ, יוֹצְאֵי נֵבֶל וְיוֹצְאֵי בְתוּלָה!

אַתְּ בְּכוֹכֶבֶת, יִפְעָה בוֹדֶדֶת,

מְבַשֶּׂרֶת תִּזְמוֹרֶת צִפֳּרִים וְחָזוּת זְרִיחָה;

אַתְּ בַּחַמָּה הַמְּלֵאָה, וּבַדְּשָׁאִים הָרְטֻבִּים,      / 10

מְשַׂגְשְׂגֵי בְּעִרְבּוּבְיָה וְאִישׁ-אִישׁ מֵהֶם אֶל חֻקַּת מִינֵהוּ חָרֵד:

פּוּאָה, אַבְרָשׁ וְיוֹעֶזֶר, כַּרְשִׁינָה וְאֶפְעוֹן,

וְשׁוֹכְנֵיהֶם מִן הַכְּנִמִּיּוֹת, הַנַּקָּרִים, הַחִפֻּשִּׁיּוֹת,

מַטּוֹת הַחַרְגּוֹל וְעֶדְרֵי הַפַּרְפָּר,

וּבוֹלְשֵׁיהֶם הַשְּׂעִירִים, זַמְזְמָנֵי-צָהֳרַיִם,      / 15

זוֹ דְבוֹרָה, עָבָה וְרָוָה, וְזוֹ צִרְעָה, צִמְרִיַּת פַּסִּים לְגֵו צָנוּם;

אַתְּ בְּשִׂיחִים וְאִילָנוֹת, אִם בְּדוּדֵי-כֵפִים וְאִם חֲבוּרֵי-יְעָרוֹת,

דַּפְנָה הֲרָרִית, צַפְצָפָה, מֵילָה אֲחוֹת-זַיִת,

תּוּת, אַמְזוֹג וּתְאַשּׁוּר, אַלּוֹן-שָׁנִי וְדֻבְדְּבָן שָׁחוֹר,

וִירֻקֵּי הַמַּחַט, אֹרֶן, תָּרְנִית וְאַשֹּׁחַ, צֶאֱצָאֵי אִצְטְרוֹבָּל –      / 20

בַּכֹּל אֲגַשְּׁשֵׁךְ אוֹר מִתְגַּשֵּׁם,

בַּכֹּל אַשִּׂיגֵךְ שֵׂכֶל מִתְנוֹצֵץ.


1 חקוקות אותיותיךרחימה בלשונות: בלשון אוהבים, חושנית ומלאת תשוקה, מתאר המשורר את השפה העברית כאישה רחומה ( רחימה גם מלשון “רחם”), מלאת חסד, נחשקת ונערצת.

2 חרצן בזג… הו עברית: זג - קליפת העינב, מסביב לחרצן. זוג - הענבל שבתוך הפעמון.

רזך - סודותיך. הוא מגלה את המסתורין שבאישה – כמו גילוי הגרעין שבתוך הפרי או כמו הענבל שבתוך הפעמון– כפי שמגלים סוד. (הרחם המקום הסודי ביותר של האישה.)

3 מכל תארי תבל-שדי ואפניהם: תבל-שדי - מלשון אלוהים ומלשון שדיים, האיבר הנשי ביותר. יופייה של השפה/האישה האהובה מתואר כרב יותר מכל היופי המסתורי שביקום.

4 את בצדק וכוכב! את בשבתאי ומאדים!: את בכל כוכבי-הלכת.

5–7 את באור-הגלגל.. בתולה: אור-הגלגל - גלגל המזלות. יעוז - מלשון תעוזה וגם עצמה. אריה, שור, תאומים,עקרב, נבל, בתולה: קונסטלציות, קבוצות כוכבים. נופלים סרטוטי-אש - כוכבי שביט ושובליהם.

8 את בכוכבת, יפעה בודדת.. כוכבת: כוכבת - וונוס, יפעה - זהר

9–10 מבשרת תזמורת ציפורים… ובדשאים רטובים: חזות זריחה: מראה מבשרי זריחה כמו איילת השחר. המשורר מביע את התפעלותו מהניגודים בחילופי יום – במילים של אור – יפעה, החמה המלאה, ולילה – במילים צדק וכוכב, שבתאי ומאדים, ירח קצוץ לחי, סרטוטי-אש. דשאים רטובים: עשבים למיניהם.

11–13 משגשגי בערבוביה… חיפושיות: המשורר מאדיר את השפה העברית באמצעות תיאור יפי הטבע – על הצמחים (פואה, יועזר - צמח מאכל, כרשינה - צמח מספוא) ובעלי החיים שבו – כאשר הכל כביכולבערבוביה וגם כל מין (איש-איש ) למעשה בנפרד ושומר על ייחודו וחוקיותו.

14 מטות החרגול ועדרי הפרפר: מטות (מטה) - מלשון שבט או משפחה מורחבת, וגם מחושים/חיישנים של חרקים. כמו כן, מלשון “מוט” - קנה.

15 בולשיהם השעירים, זמזמני צהריים: בולשיהם - גם מלשון “בלשנות”. השפה האהובה נמצאת בכל מקום – בתוך היצורים הקטנים ביותר, שגם הם, כמו המשורר עצמו, חודרים בסקרנות לעומק הצמחים על מנת להריח ולחוש אותם ולגלות את הסוד הצפון בפריחתם.

16 זו דבורה… צמרית פסים לגו צנום: צמרית פסים- סוודר עם פסים

17–20 את בשיחים ואילנות… צאצאי-אצטרובל: השפה נמצאת גם בבדידות, על גבי צוקים או סלעים (בדודי-כפים ) וגם בצפיפות או חברותא (חבורי-יערות ).

[דפנה - laurel מילה - ash אמזוג - walnut תאשור - box-tree אלון - red oak אשוח - fir תרנית - hemlock ]

21–22 בכל אגששך אור מתגשם…שכל מתנוצץ: כל היופי הזה האוהב מגשש - מחפש אחר אהובתו המוחשית (אגששך אור מתגשם ) שלמרות התיאור הגשמי-חושני – היא למעשה שכל מתנוצץ - רעיון בוהק, מחשבה מוארת. בכל אשיגך - משחקי מילים / שיג ושיח / להשיג ולשגשג, שיח ושיחה, צמיחה, הפרייה וגם קשר מילולי. “שכל מתנוצץ” – נמצא ב“ל”ג נתיבות החוכמה" של הרמ“ה, ו”אור מתגשם" אצל האר"י.

 

ב.    🔗

כִּי מִיַּלְדוּתִי הִרְחַפְתִּנִי עַל פְּנֵי תֹהוּ-תְהוֹם,

אִתָּךְ לָצֶקֶת, לְהַקְפִּיא, לְהַדְשִׁיא, לְהַחֲיוֹת וּלְדוֹבֵב,

אִתָּךְ לִפְסוֹק “כִּי טוֹב” וְלִשְׁבּוֹת שַׁבַּת-יוֹצְרִים;

עַל יָדֵךְ נֶאֱרַשְׂתִּי בְּאַהֲבַת אָבוֹת,

עִם גַּפְנֵךְ יָרַדְתִּי מִצְרָיְמָה, וּמִמִּצְרַיִם הֻסַּעְתִּי;      / 5

אִתָּךְ פָּסַלְתִּי בָּהָר לוּחוֹת אֱלֹהִיִּים לִבְנֵי-אֱנוֹשׁ,

אִתָּךְ פַּעֲמַיִם נִטַּעְתִּי לְהוֹד, נִשְׂרַפְתִּי לְעִי, וְגֹרַשְׁתִּי לְקָלוֹן,

שָׁמֹר בְּנִזּוּפַי לוּז-תּוֹרָה וְטַל-חָזוֹן לְחַיּוֹת מֵתַי לַפְּקִידָה,

אִתָּךְ הֵהַנְתִּי גֶשֶׁת וְתַקֵּן פְּגָם-אֱלֹהַּ,

הֵעָדֵר שְׁלוֹם-מַלְכוּתוֹ מִבָּאֵי-אָרֶץ, –      / 10

וַתִּהְיִי לִי לְשׁוֹן בְּרִיאָה, לְשׁוֹן הִתְגַּלּוּת וּלְשוֹן קֵץ-הַיָּמִים.


1–3 כי מילדותי… תהו-תהום: חלק זה הוא משל ל“רוח האלוהים על פני המים” מִסֵפֶר בראשית: המשורר מרחף בעזרת השפה העברית ועושה סדר בתוהו ובוהו, בורא מילים, משפטים, תבניות, פסוקים – כמעשה הבריאה ממש (לצקת, להקפיא, להדשיא, להחיות ולדובב ). גם הוא יוצר יש מאין, ומי שיוצר פוסק “כי טוב” ונח בשבת יוצרים.

4 על ידך נארשתי באהבת אבות: אירושין=אירוסין ע“י התאהבותו בשפה העברית. אהבת אבות: ושוב הוא חוזר לדמוי האוהב, וכמו ב”שיר השירים", המסמל את האהבה בין אלוהים לבין עם ישראל, כך הוא מרמז לאהבת אבות, הקשר שבין השפה העברית לבין גורל העם היהודי וההיסטוריה שלו, והאבות אברהם,ויצחק ויעקב.

5–6 עם גפנך… בני-אנוש: הגפן מסמלת את העם היהודי, המסורת והחכמה היהודית. זכר לירידה מצרימה, היציאה ממצרים ומתן תורה.

7 אתך פעמיים נטעתי… לקלון: חורבן בית המקדש הראשון והשני. עי - תל-חרבות.

8 שמור בנזופי לוז-תורה וטל-חזון לחיות מתי לפקידה: יש כאן רמז לנבואות בהן ננזף העם היהודי (ע"י הנביא ירמיהו) ושמירת תמצית האמונה היהודית למרות החטא, וכן רמז לנבואת חזון תחיית המתים.

לוז תורה - עצם הלוז שבעמוד השדרה, שלפי האמונה הקדמונית ממנה תתרחש תחיית המתים. [שדרה - גרעין, תמצית, העיקר]. טל-חזון - כמו בחזון על תחיית המתים – כך גם קמה לתחייה השפה העברית, כשרוח אלוהים שורה על העם כפי שטל מרענן את הצמחים. לחיות מתי לפקידה - ביקור אהבה של האלוהים, המחייה מתים.

9 אתך ההנתי גשת ותקן פגם-אלוה: בצניעותו מעז המשורר לנסות לתקן פגם-אלוה - פגמים בבריאה-בשפה.

10 בהעדר שלום מלכותו מבאי-ארץ: גם מהמילה שלום וגם מ-שלם, שלמות – אפילו האלוהים לא מושלם ומעשיו לא מושלמים (פגם-אלוה ) ולפעמים הוא מסתיר את פניו מעמו. רצון המשורר לנסות להשלים את החסר, לתקן את חוסר השלמות בעולמו של האל. באי-ארץ - כל בני אנוש בעולם כולו.

11 ותהיי לי לשון בריאה, לשון התגלות ולשון קץ הימים: שואף המשורר לברֹא, לגלות ולסייע לנצחיותה של השפה, להביאה לשלמות ולהחיותה מחדש דרך בריאת מילים וחידושי לשון.

 

ג.    🔗

כְּאוֹהֵב, מוֹנֶה שִׁבְחֵי גְבִרְתּוֹ, וּבִטּוּיוֹ קָצֵר מֵרִגְשׁוֹ,

כֵּן דַּחַף-לִי לֶאֱרוֹשׁ מַעֲלוֹתַיִךְ, וְאִם אֲמַסְכְּנֵךְ בִּתְהִלָּתִי.

הֵן הַבּוֹלְטוֹת וְהַשִּׁלְדִּיּוֹת בְּגֵוֵךְ אֲרַמֵּז,

וְאֶדֹּם מִן הַקִּמְטִיּוֹת וְהַבֵּין-פִּרְקִיּוֹת,

הַדָּם וְהַלֵּחַ וְהַמֵּחַ עַל תַּעֲלוֹת-זְרִימוֹתֵיהֶם –       / 5

הַגַּע אֶצְבָּעִי אֶל פְּאוֹת דִּקְדּוּקָיִךְ,

וְאַתְּ הֲלֹא בִּפְסוּקַיִךְ פֵּשֶׁר-יָפְיֵךְ וּבְסִגְנוֹנוֹתַיִךְ שַׂעֲרוֹת-עֻזֵּךְ.

מַה-מָה מִיִּקְרוֹת מִלּוֹתַיִךְ אֶלְקֹט, –

וּמִי יְשַׁחֵר סִתְרֵי תְמוּנַת אוֹתִיּוֹתַיִךְ, חִטּוּב-צַלְעוֹתֵיהֶן וְאָהֳלִיאָבוּת-חֲלוּלֵיהֶן,

וּמִי יִסַּק אֶל גֹּבַהּ תְּנוּעוֹתַיִךְ, מַזָּלוֹת מַנְהִיגִים לָאוֹתִיּוֹת,      / 10

וְכַמַּזָּלוֹת בָּרָקִיעַ זָעֲרוּ לָעַיִן, גַּם כִּי עָצְמוּ בִּמְאֹד-מְאֹד?

וּמִי יִרְגֹּל עַד חֶבְיוֹן טְעָמַיִךְ,

וְהֵם נְשָׁמוֹת לַתְּנוּעוֹת, מַנְגִּינוֹת לַכּוֹכָבִים?


1 כאוהב, מונה שבחי… מרגשו: כמו האוהב שרגשותיו עולים על גדותיו, ואין לו די מילים לבטא את כמיהתו וריגושיו.

2 כן דחף לי לארוש מעלותיך: לארוש - לבטא, גם מלשון אירוסין. המשורר נדחף לתאר את מעלותיה של השפה העברית. אם אמסכנך בתהילתי: גם אם תקצר היריעה, ואין לו די מילים לשבחיה, גם אם יותיר את הנאהבת כמסכנה.

3 הן הבולטות והשלדיות בגוך ארמז: הוא שואף לתאר את היופי החיצוני, הגוף, המבנה, מה שבולט לעין, אך יכול רק לרמוז על כך.

4–5 ואֶדֹם מן הקמטיות… תעלות זרימותיהם: ואין לו מלים (אֶדֹם - מהמלה דממה) לתאר את הנסתר שבין המפרקים, וקמטי המֵּחַ או המעיים, כמו כן הדם והלח והמח על תעלות זרימותיהם.

6 הגע אצבעי…דקדוקייך: הוא יכול רק לגעת באצבעו ֹ בקצה קצהו (פאות) של הדקדוק העברי.

7 ואת הלא …שׂערות-עֻזֵך: הוא ֹקטן מלהכיל את פשר-יֹפְיה של העברית. רמז לשערות שמשון, שבהן היה תלוי כל כוחו (עוז ).

8 מה-מה מיקרות מילותיך אלקט: רק מעט, משהו קטן, מהאוצר הזה יוכל ללקט.

9 ומי ישחר… אהליאבות-חלוליהן: ישחר - יבקר, יפקוד, יכיר את חיטוב צלעותיהן והחללים שבתוך האותיות. אהליאבות-חלוליהן: רמז לאמן התנ"כי אהליאב, שהיה יד ימינו של בצלאל.

10–11 ומי יִסַּק לגבה תנועותיךעצמו במאד-מאד: השפה היא כמו פסל מופלא, ואין גבול לתפארת האמנות שבה, אין גבול ל“גֹבה תנועותיך”. מי ֹיִסַּקַ - מי יוכל להמריא עד שם? וכמזלות מנהיגים לאותיות: הכוכבים מדריכים את השפה על כל חלקיה. כי מי יוכל לתאר את הקונסטלציות, הנראות זעירות לעין, אך למעשה הן עצומות בגודלן, כך גם הנפלאות שבתוך השפה, שאין גבול ליופייה. הפסוקים, הסגנונות, המילים, האותיות והחללים, יוצרים מוסיקה עילאית (משחק מילים: חלל וחליל).

12–13 מי ירגול עד חביון טעמייך: מי יעלהלרגל עד מסתרי הטעמים של השפה – טעמי המקרא

שהם הנשמות לתנועות, ורמז גם לחוש הטעם.

 

ד.    🔗

רָצִיתִי בִּנְיָנָיִךְ,

קַלֵּךְ הָעוֹשֶׂה בְּפַשְׁטוּת, לוֹקֶה בְחֶטְאוֹ וְקָם בְּצִדְקוֹ,

וְהוּא בָּן וְכוֹתֵב מַה פָּעַל אֵל;

נִפְעֲלֵךְ הַנִּכְנָע לַסֵּבֶל, וְנִשְׁבָּר, וְנִשְׁאָר בֶּאֱמוּנָתוֹ, וְסוֹפוֹ – נוֹשָׁע;

פִּעֲלֵךְ הַמְחַזֵּק יָדַיִם, הַמְעַשֶּׂה לְמִצְווֹת וַחֲסָדִים,      / 5

יְסַקְּלֵךְ מִנְּגָפִים וִימַלְּאֵךְ טוּבִים;

פֻּעֲלֵךְ הַמְלֻמָּד, מְקֻטָּר, וּמְעֻטָּר בְּיוֹם יְדֻבַּר בּוֹ, וּבִכְרָמָיו יְרֻנַּן וִירֹעָע;

הִפְעִילֵךְ הַמַּשְׂכִּיל וְהַמֵּיטִיב,

אֵין כָּמוֹהוּ מַנְעִיל יָחֵף וּמַלְבִּישׁ עֵרוֹם וּמַאֲכִיל רָעֵב,

וְהוּא מַרְנִין בִּגְוָנָיו:      /10

עָלָיו מוֹרִיקִים, נִצָּנָיו מַלְבִּינִים וּמַוְרִידִים, וּפֵרוֹתָיו מַאֲדִימִים;

הָפְעֲלֵךְ, מָשְׁזָר בַּמּוּחָשׁ וּבַמּוּכָח, וּבוֹ הַמָּחֳלָט יֻבַּע;

הִתְפַּעֲלֵךְ – מַה-מְאֹד אֶשְׁתּוֹמֵם עָלָיו, כִּי רֶכֶב וְשֶׁכֶב בּוֹ הִתְאַחָדוּ,

בְּצוּרוֹ יִדַּבֵּק וְעוֹלָמִית לֹא יִטַּמֵּא, בֵּין תְּמִימִים יִתַּמָּם,

בּוֹ יִכּוֹנֵן מִקְדָּשׁ, וּבְמִקְרָאָיו, נְשָׁמָה,      / 15

הִזְדַּכְּכִי, הִסְתַּכְּלִי לְאַחֲרִיתֵךְ, הִצְטָעֲרִי עַל זְדוֹנוֹתַיִךְ וְהִשְׁתַּלְּמִי בַזְּכֻיּוֹת,

הֵן רַק פָּעֳלֵך תִּשְׂתַּכָּרִי.

1 רציתי בניניך: הכל מתוך אהבה ותשוקה. המשורר עוסק כאן בבניינים של השפה, וכל בנין מתואר דרך מילים המדגימות אותו מתוך המסורת או ההיסטוריה היהודית. הבניינים מסמלים את העם היהודי.

2–3 קלך… צדקו: בנין פעל-קל,העושה בפשטות, לוקה בחטאו וקם בצדקו: לומד מחטאיו דרך שכר ועונש – לוקה מלשון מלקות, לקוי, העונש על החטא – והתקומה בעשותו צדק וצדקה. ובכך הוא מבין את מעשי ופועלו של אלוהים – הוא בּן (מבין) וכותב מה פעל אל.

4 נפעלך הנכנע לסבל… נושע: בנין נפעל הנכנע לסבל, ונשבר, ונשאר באמונתו, וסופו – נושע (ישועה- ניצל בידי האל).

5–6 פִּעֲלֵךְ המחזק… ימלאך טובים: בנין פִּעֵל המחזק ידיים, המעשה (הגורם לעשייה) למצוות וחסדים, יסקלך מנגפים: יסקל - יסלק, אבני נגף - מכשולים, (גם מלשון מגפות (. וימלאך טובים: הפִִּּעֵל ינקה אותך מדברים שליליים וימלא אותך בכל טוב.

7 פֻּעֲלֵך המלומד… וירועע: בנין פֻּעַל המלֻמד, מקֻטר (מלשון קטורת ריחנית) ומעֻטר (מלשון עטרת) מרמז על יום חתונהביום ידֻבר בו, ועל ההתרועעות [מלשוןתרועה וגם מלשון רעות - להתרועע - להתחבר, להתיידד] והרִנָה בין הכרמים של חג האהבה.

8–9 הפעילך המשכיל…ומאכיל רעב: בנין הפעיל המשכיל והמיטיב הוא השפע שבטבע, חדוות הנתינה והפוריות.

10–11 והוא מרנין בגווניו…מאדימים: משמח ושר בצבעיו העליזים – עליו מוריקים, ניצניו מלבינים ומחרידים, ופירותיו מאדימים.

12 הָפְעָלך משזר במוחש…יֻבַּע: בנין הָפעל, השזור (מְשֻׁזָר ) בדברים המוחשיים והמוכחים, והבעת המוחלט.

13 התפעלך – מה מאד אשתומם… התאחדו: בנין התפעל, המובע דרך השתוממות, והתאחדות. רכב ושכב - אבני הריחיים המונחות זו על גבי זו בטחנת הקמח בו התאחדו (רמז להתעלסות), והתאחדות הגוף והנשמה, כהתאחדות העם היהודי עם אלוהיו.

14 בצורו ידבקיתמם: צור - הכוונה לאלוהים, וגם סלע קיומנו. ועולמית לא יטמא, בין תמימים יתמם:

תום - תמימות וגם מלשון שלמות.

15 -17 בו יכונן מקדש… הֵן רַק פָּעֳלֵך תִּשְׂתַּכָּרִי: הפנייה היא אל הנשמה – הנפש היהודית, המתגלמת על ידי השפה. שימוש בלשון הנביאים הקוראים לעם ישראללהזדכך (להתנקות, להיטהר) מטומאה, להביט קדימה (לאחריתך" - לסופך), להצטער על חטאים ומעשים רעים (זדונותיך ) ולהתרכז וללמוד (השתלמי מלשון השתלמות, לימודים, וגם מלשון שלמות) את הדברים החיוביים (זכויות מלשון “זך” וגם דברים שזכית בהם על טוב מעשייך). ולבסוף – לבוא על גמולך בגן העדן וחיי נצח, כפי שפעלת – כך יהיה שכרךְ (הן רק ְפועלך תשתכרי ).

 

ה.    🔗

חָשַׁקְתִּי זְמַנַּיִךְ בְּסוֹד הָיָה, הוֹוֶה וְיִהְיֶה,

זִכְרוֹנוֹת עָבַר בּפִי אָב וּזְקַן נִסְיוֹנוֹת וַחֲכַם דִּבְרֵי-יָמִים,

שׁוֹפְרוֹת הוֹוֶה, מַרְגְּשׁוֹת-מַעֲשִׂים וְהֶכְרְעֵי-חַיִים בַּיּוֹם הַזֶּה וּבַשָּׁעָה הַחוֹלֶפֶת,

וּמַלְכֻיוֹת עָתִיד, כּי יִהְיוּ כָּל הַלְּבָבוֹת אֶחָד וְיַמְלִיכוּ עֲלֵיהֶם אֶחָד.

שׂיִמִינִי הֵד לְצִוּוּיֵךְ הַכַּבִּיר,      / 5

הָאוֹמֵר לְטֶבַע מְשֻׁעְבָּד “גְּוַע!” וּלְטֶבַע בּן-חוֹרִין “הִוּלֵד!” –

בְּרוּרָה! לִפְנֵי כָל פָּעוּל, חֲסוּי-כְנָפֵךְ, גָּלוּי וְיָדוּעַ מִי פוֹעֲלוֹ.

שַׁבֵּחַ אֲשַׁבַּח מְקוֹרֵךְ (וְשָׁמֹעַ טוֹב מִשֶּׁבַח),

אוֹתוֹ, וַאֲשֶׁר בּוֹ וְלוֹ, וּכְשֵׁעוּרוֹ וּכְעִתּוֹ, וְהַמִּתְחַיֵּב מִמֶּנּוּ וְהַנִּשְלָל מִמֶּנּוּ,

אִם פָּרוֹשׁ מֵאֶחָיו,      / 10

אִם סְמוֹךְ אוֹתוֹ סוֹמְכָיו,

וְאִם טָעֲנוֹ כִנּוּיֵי בְעָלָיו:

בִּמְקוֹרֵךְ, מְקוּר-הַחַיִּים מְפַקֵּד:

“נָשׂא”, “שָׁמֹר”, וְ“הָלוֹךְ וְקָרָאתָ בְּאָזְנֵי יְרוּשָׁלָיִם!”

זֶרַע – הָלַכְתְּ הָלֹךְ וּבָכֹה, קָצִיר – תֵּלְכִי הָלֹךְ וְרַנֵּן.      / 15


1 חָשַׁקְתִּי זְמַנַּיִךְ בְּסוֹד הָיָה, הוֹוֶה וְיִהְיֶה: האוהב (חשקתי מלשון חשק, תשוקה) מתרכז כאן במסתרי הזמנים של השפה העברית – עבר, הווה ועתיד.

2–4 זיכרונות עבר… וימליכו עליהם אחד: זיכרונות עבר -חכמת החיים של אבותינו, מסורת דברי הימים. שׁוֹפְרוֹת הוֹוֶה, מַרְגְּשׁוֹת-מַעֲשִׂים וְהֶכְרְעֵי-חַיִים: מעשים מרגשים והחלטות של הווה. מלכיות עתיד, כמו זכרונות עבר ושופרות הווה – כולם מתייחסים לאלוהים, העומד מאחורי הבריאה ומעל כל הזמנים (“והוא היה והוא הווה והוא יהיה לתפארה” מתוך השיר “אדון עולם”). ובעתיד –וימליכו עליהם אחד, כחזון הנביאים “כי יהיו כל הלבבות אחד וימליכו עליהם אחד” - את אלֹהי ישראל האחד והיחיד. המשורר מסתמך על שלושה סדרי תקיעות שנמסרו בידי העם היהודי: מלכויות, זכרונות ושופרות. שלושה סדרים אלו עוברת האומה הישראלית בתקופת היותה לעם (גמרא בבלי ראש השנה ט“ז, ע”א).

5 שיִמִינִי הֵד לְצִוּוּיֵךְ הַכַּבִּיר: המשורר רוצה להיות הד לציוויך הכביר: הצווי - בעל הכֹֹח, המנהל את הטבע האנושי לחירות.

6 הָאוֹמֵר לְטֶבַע מְשֻׁעְבָּד “גְּוַע!” וּלְטֶבַע בּן-חוֹרִין “הִוּלֵד!”: זהו רמז ליציאת מצרים – המעבר מעבדות לחירות. 7–8 ברורה!: הוא קורא לאהובתו – מלשון בהירה, מובנת, אך גם מלשון לברור, לבחור. היא הנבחרת, כמו העם הנבחר (מיתר ה“בררה”). לפני כל פעול (נברא - (created one חסוי-כנפך, גלוי וידוע מי פועלו: הכל ברור וגלוי למרות היותו חסוי. שבח אשבח את מקורך: המשורר המעריץ משבח את המקור לכל הדברים, אלוהים. ושמוע טוב משבח: הוא מסתמך על המקורות שבכתובים, ורומז לדברי הנביאים “שמוע טוב מזֶבח” – וכאן שמוע טוב משבח, כאשר שמוע מתייחס לציות, לעשיית הדבר הטוב בעיני אלֹוהים, במובן הקיומי, ולאו דווקא דתי. הידיעה שיש כוח מאחורי כל הטבע העצום הזה, על כל זמניו, והציות לכללי הטבע – מתן החירות לכל יצור על פני האדמה. וכך גם בשפה – יש מקור, שורש, נסתר אך גלוי, ויש כללים וחוקים – ועם זאת קיים חופש הבחירה והיצירה.

9–13 אוֹתוֹ, וַאֲשֶׁר בּוֹ וְלוֹ… והנשלל ממנו: המקור ישנו. כשעורו וכעיתו: נערץ בכל צורה, כמות או זמן. אם פרוש מאחיו: אם בנפרד. סמוך אותו סומכיו: ואם בסמיכות (רמז לסמיכות שבשפה). ואם טענו כינויי בעליו: ואם הוא מושפע מכינוי, מאפיין או שם. במקורך, מקור-החיים מפקד: אלוהים הוא למעשה בעלי השפה, בעלי כל הזמנים באשר הם. המקור הוא שורש השפה.

14 “נשא”, “שָׁמֹר”', ו“הלוך וקראת באזני ירושלים!”: שימוש בצורת המקור כצווי: כדברי הנביאים, רק מי שהולך בדרכי האלֹוהים – יזכה לגאולה.

15 זרע – הלכת הלך ובכה, קציר – תלכי הלך ורנן: הלכת בעבר, תלכי בעתיד, והמקור תמיד אתך – הלך ובכה, הלך ורנן.


 

ו.    🔗

הִתְרַפַּקְתִּי עַל גִּזְרוֹתָיִךְ:

הַשָּׁלִישׁ הַשָּׁלֵם עִם בְּנוֹתָיו הָעַתְרָנִיּוֹת:

בַּת חֵי"ת פּוֹתַחַת בְּלַחַשׁ

בַּת עַיִ"ן קוֹרַעַת שַׁעַר,

וּבַת הַהֵ"א הָעַזָּה מַפִּיקָה חֶפְצָהּ: “גָּבוֹהַּ, הַגִּיהַּ חָשְׁכִּי!”      / 5

בְּנֵי הָאָלֶ"ף, הַבְּקִיאִים בְּמִקְרָאוֹת, מָלְאוּ פֶלֶא עַד בִּלְתִּי כְלוֹא,

וְהֵם מַמְצְיִאֵי אַמְצָאוֹת, מַטְלִיאֵי טְלָאִים, מְרַפְּאֵי תַחֲלוּא וְחֶלְאָה,

וּבְדַרְכֵי מִבְטָאַיִךְ יִדְשָׁאוּ.

בּנֵי הַהֵ"א הָרָפָה, רוֹעֵי הַצֹּאן הַדְּחוּיוֹת, יֶהֱמוּ-יִבְכּוּ עַד יַשְׂחוּ עַרְשׂוֹתָם,

יִזְכּוּ וְיֶחֱזוּ בָּעֲלִיָּה וּבַפְּדוּת!      / 10

יָעֵף, יוּ"ד יְסוּדה בְּרֹאשוֹ,

תַּחַת סֻלָּמֵךְ יִישַׁן, וְיִיצַק חֲלוֹמוֹת, יְצוּרֵו מָרוֹם

יֵרְדוּ וְיֵשְׁבוּ מְרַאשׁוֹתָיו,

וּפִתְאֹם כְּפוּלֵי-גַף יִתְרוֹמֲמוּ וְיִתְנוֹעָעוּ.

מַה קַלּוּ וְזַכּוּ בְסֹב וָחֹל!      / 15

בִּמְסִילַּת וָא"ו תִּיכוֹנִית יָרוּצוּ וְיָשׁוּבוּ לְעֵיֵנֵי הַנָּם,

וְעַל פִּי אוֹת מִיַּד יוּ"ד חֲשׁוּקָה יָשִׁירוּ וְיָהִימוּ,

עַד יָשִׂימוּ פַעֲמֵיהֶם בַּשְּׁלַבִּים אֶל-עָל.

אֲנִי, הַצָּעִיר בְּאַלְפֵּךְ, אַחַת אֹבֶה בְּאַלְ"פֵךְ וּבִשְׁתִַּים אֵאֵָדֵר:

אֲשֶׁר יֹאהֲבֵךְ-אֱמוּנִים יֶאֱמַץ וְלֹא יֹאבַד.      / 20

חָרַתִּי אֲמִתֵּךְ בְּלְבִּי, שַׁתִּי תָּוֵךְ אַחֲרִיתִי, וְלֹא מַתִּי.

אֵצֵא אֶל שׁוּקֵךְ, שָׁם סוֹחֲרַיִךְ בְּלִי לָמֶ“ד יִקְּחוּ וּבְלִי נוּ”ן יִשְּׂאוּ וְיִתֵּנוּ.

שָׁם אְֶראֶה פַּרְנסַיִךְ מְרֻבְּעֵי-הַכְּתֵפַיִם, מְכַלְכְּלֵי צֶאֱצָאַיִךְ –

יְסַלְסְלוּ בְּקוֹל עֵת יְפַלְפְּלוּ בְּנִגְלֶה וְיִתפַּלְסְפוּ בְּנִסְתָּר,

דְַּרדָּעִים הֵם גַּם לְפַעְנֵחַ לְשׁוֹן כָּל הַבְּרוּאִים:      / 25

מַה מַעְיָן מְבַעְבֵּעַ, וְנַחַל מְגַעְגֵּעַ, וְסִירָה מְשַׁכְשָׁכֶת,

מַה בְּכַוֶּרֶת יְזֻמְזַם וּמִכִּיס-פָּרָג יִשְׁתַּקְשֵׁק,

מָה אַנְקוֹר מְצַפְצֵף, וּצְרָצַר מְצַרְצֵר, וְהַר מְהַדְהֵד, וְאִישׁ מְהַרְהֵר…


1 התרפקתי על גזרותייך: האוהב המתרפק, החושק בגזרת גֵווה של אהובתו – במשחק מילים כאן הוא מנתח את הגזרות של השפה.

2 השליש השלם ובנותיו העתרניות: השליש - שלושת מרכיבי הפועל (אותיות השורש). העתרניות - מלשון לעתור - לבקש, להתפלל.

3 בת חי"ת פותחת בלחש: כשע' הפועל היא ח' (במילה “לחש”) – הפַּתַח פותחת בלחש.

4 בת עי"ן קורעת שער: כשע' הפועל היא ע' (במילה “שער”) היא קורעת שער – אלו הן דוגמאות לגזרות שונות.

5 ובת הה"א העזה מפיקה חפצה: וכשל' הפועל היא ה' [ויש בתוכהּ מפיק ] היא מפיקה (מביעה בהדגשה את חפצה -רצונהּ)ּׂ גבוה, הגיה חשכי: פנייה לאלֹהים הגבוה, שיאיר (הַגִּיהּ - מהמילה נוגה, אור) חשכי - האפלה הפנימית, הרוחנית.

6 בני האל"ף, הבקיאים במקראות: (משחק במלים בעלות סיומת אֹ')ֹ, ורמז לילדים בכתה אלף הבקיאים במקראות. מלאו פלא עד בלתי כלוא: בסקרנות בלי גבול.

7–8 והם ממציאי אמצאות, מטליאי טלאים…ידשאו: ביצירתיות הדור הצעיר ימציא תיקון וריפוי לתחלוא וחלאה, וכדשא רענן ימצא ביטויים חדשים וחידושים לשוניים (בדרכי מִבְטָאַיִךְ יִדְשָׁאוּ ).

9–10 בני הה"א הרפה… בפדות: כאשר ל' הפועל היא ה' רפה – (רעה, המה, רזה) – שוב רמז לרועי צאן ישראל (הדחויות ) הבוכות עד הצפת ערשם בדמעות בגולה (ישחו ערשותם ) אך יזכו ויחזו בעליה ובפדות – יזכו לגאולה בארץ-ישראל (לשון נופל על לשון: זכה, חזה – משחק מילים בעלות צליל דומה).

11–13 יעף, יו"ד יסודה בראשו… מראשותיו: כאשר פ' הפועל היא י' (יעף, יסד, ישן, יצק) – כאן תחת סלמך יישן - רמז על סיפור חלום יעקֹב וסולם המלאכים (יצורי מרום) העולים ויורדים בו. סולמך - הסולם הוא גם סמל לשפה, על שלביה, עליותיה ומורדותיה והאור החלומי שבה. והיו"ד גם מסמל את אלוהים.

14–15 ופתאם כפולי-גף… בסֹב וחֹל: המלאכים בעלי כנפיים כפולות כמו בכפל האותיות – (כפולי-גף) קלים וזכים, יסתובבו ויחוללו (מה קלו בסֹב וחֹל ). קלו מהשורש קלל – כמו בביטוי “נחושת קלל” (מתכת מבריקה ונוצצת), יוצרים אור וניצוצות בריקודם הקליל.

16–18 במסילות וא"ו תיכונית… אל-על: כאשר ע' הפועל ו' (ו' תיכונית - רוץ, שוב) כמו במְסִלָּה שבה ירוצו וישובו לעיני הנם (יעקב הישן, ורואה בחלומו את המלאכים)ועל פי אות (סימן) מיד י' חשוקה: רמז לשם המפורש, הפוקד עליהם לשיר בהמיה (ישירו ויהמו ) ולעלות בשלבי הסולם מעלה, וכן לע' הפועל י' (שיר,שים, הים).

19–20 אני, הצעיר באלפך… לא יאבד: המשורר, הצעיר מבין אלפים, מרמז על א' הקטנה, האות הראשונה, משחק כאן במלים:' א' אחת ב“אובה” (ארצה, אחשוק), ושתי א' ב“אֵאָָדֵר” (אהפוך לאדיר וחזק). הוא משתוקק ל"אלף " את השפה אהובתו, ולהתחזק באהבתו/ אמונתו (יאהבך-אמונים יאמץ ולא יאבד).

21–22 חרתי אמתך בלבי… ישאו ויתנו: הוא חורת את האמת בלבו ֹ מהא' הראשונה של הרצון והתשוקה, ועד הת' האחרונה של אחריתו (וגם ת' בסוף של המילה אמת ומוות), שַׁתִּי תווך אחריתי: (שמתי את הת' בסופי, וגם מלשון תו - סימן, החקוק/חרות בליבו). יש לו מטרה (אחרית במובן יעד) – להנציח את יופייה של השפה ולהאדיר אותה ולכן – לא מתי – כי האמונה, האמת והשפה העברית – נצחיות הן. וכמשורר, גם אם ימות – הלא יצירתו נשארת חיה אחריו לנצח. השפה מתוארת בציוריות וחושניות כשוּק ססגוני. שם סוחריך בלי למ"ד יקחו (הל' שנפלה מלקח)ובלי נון ישאו ויתנו (הנ' שנפלה במשא ומתן מנשא ונתן).

23–25 שם אראה פרנסיך מרבעי-הכתפים … כל הברואים: פרנסיך (אבותייך, ראשי העיר המפרנסים את ילדייך) מְרֻבּעֵי-הכתפַיִם - המילים המרובעות, של מכלכלי צאצאיךיסלסלו בקול עת יפלפלו בנגלה ויתפלספו בנסתר – רמז על חכמי הקבלה המפלפלים במילים הגלויות ומתפלספים בדברים הנסתרים. דרדעיםִ הם (דור דע) בעלי הידע, המפרשים את התורה, המפענחים שפת כל הברואים ומעניקים לה משמעות.

26–28 מה מעין מבעבע… איש מהרהר: לכל דבר בטבע הצליל שלו, בדוגמאות אין ספור של המילים המרובעות: מעין מבעבע, נחל מגעגע, סירה משכשכת, דבורה מזמזמת, כיס-פרג משקשק, אנקור מצפצף, צרצר מצרצר [במילים של א.ר.: a cricket “cricks” it ], הר מהדהד ואיש מהרהר. הוא מביע את הערצתו לטבע ולשפה כאחד, ואת רצונו שלו לפענח את לשון כל הברואים, ולשחק במלים כמו הר מהדהד ואיש מהרהר. קולות הטבע מעוררים אותו למחשבה והגות, והטבע עצמו משמש לו השראה.


 

ז.    🔗

שָׁפְרוּ עָלַי מִשְׁקָלָיִךְ:

יָדַע חִכִּי מַה חֵמוֹת וַחֲמוּדוֹת בָּךְ,

וּבְשָׂרִי – כִּי וּצְרִי, מַכְאוֹב-מַהֲלוֹם וְתַעֲנוּג-תַּלְמוּד.

אֶרְקֹם עַתִּיקוֹת רִקְמֵי-רִקְמוֹתַיִךְ

לְמוֹ רְקִים, רָקָם, מִרְקָם, תַּרְקִים וְתִרְקוֹמֶת.      /5

אֲחַבֵּל תַּחְבּוּלוֹת לְהַדֵּק חַבִילָתֵךְ בְּחֶבֶל-חַבְרוּת:

בְּתַעֲבוּרָה שֶׁל אֳנִיָּה, אוֹפָן, כָּנָף וְרָצוֹן,

בְּתַחְבּוּרָה שֶׁל כְּתָב וְתַיִל וּקְרִינִיָּה, וּמִשְׁלוֹחַ-רַעְיוֹן יָשִׁיר וְעָקִיף,

אֲחַבְּרֵךְ לְמַחְבָּרֶת: כְּנֶסֶת יְעִילָה, הֲוָי חָי, צְרוֹר-דְּרוֹר.

אֲקַמְּרֵךְ לְקִמּוֹרֶת וַאֲאִירֵךְ לִתְאוּרָה,      / 10

אֶמְרֹק חֲרָסַיִךֱ הַמְּאֻבָּקִים עַד חַרְסְית יַזְהִירוּ,

וְשַׁבְשְבוֹת-לֶהָבָה עִם שְׁבִיבֵי-אֵשׁ מִשְּׁבָבִִים אוֹצִיא.

זִקַּת נְחִירַי – לְרֵיחַ מוּצָרַיִךְ מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ,

מִצְרְכֵי אוּכְלוּסִיָּה רוֹהֶמֶת, תְּחִקַּת וְעָדִים וְתַגְלִיּוֹת קַתֶּדְרָאוֹת.

כַּדַּיָג דִּיגוֹתִי מִלּוֹנִיּוֹת מִסִּפְרוּת שׁוֹטֶפֶת בַּאֲפִיקֵי-עִתִּים בְּתֵל-אָבִיב,      / 15

וּבְמַעְבַּדְתִּי אִַתִּיךְ מַתְּכוֹתַיִךְ לְמַטְבֵּעוֹת לֹא נוֹצְקוּ מֵעוֹלָמִים,

דְּפוּסֵי מְשֻׁלָּשׁ, מַלְבֵּן, מְשֻׁשֶּׁה, עֲגֻלָּה, סְגַלְגּוֹלֶת וְרוֹמְבּוֹס,

אָפְקִיּוֹת וְאָנְכִיוֹת וְנָשְׁקִיּוֹת – –

הוֹ הַגֵּיאוֹמֶטְרִיָה הַיְצִירָתִית שֶׁל מֶרְחָבָיִךְ!


1 שפרו עלי משקליך: (מלשון “שופרא דשופרא”) - משקלי השפה יפים ונפלאים בעיני המשורר.

2 ידע חכי מה חמות וחמודות בך: הוא מכיר את השפה אהובתו על כל צדדיה וניגודיה, טעם את כעסה (חֵימה ) וגם את חמודותיה.

3 ובשרי – כי וצרי מכאוב-מהלום ותענוג-תלמוד: ובשרו נכווה מלהט (כי - כוויה) אך גם נרפא (צרי ). מכאוב-מהלום ותענוג-תלמוד: הוא מבטא את האהבה, על כאביה-מהלומותיה ועל תענוגותיה והלימוד שבה.

4–5 ארקם עתיקות. .. תרקומות: הוא רוקם את עתיקות רקמי-רקמותיך, כי הלשון עתיקה כימי העם היהודי . למו רקים, רקם,מרקם, תרקים ותרקומת: ביצירת רקמות חדשות, מורכבות ועדינות.

6 אחבל תחבולות להדק חבילתך בחֶבֶל-חַבְרוּת: הוא יוצר מילים חדשות ומשקלים חדשים מהשורשים העתיקים. אותו שורש ח-ב-ל המשמש לתחבולה, לחבילה ולחֶבֶל של יחד, של חברה אחת (רמזגם לאחדותו של העם היהודיוכן אחוד מלים למשפטים), וגם חבל – מלשון כאב – כמו חבלי לידה.

7–8 בתעבורה של… ישיר ועקיף: הרבה תנועה/תעבורה נדרשת לשם משלוח רעיון, באופנים שונים: אניה, אופן, כנף ורצון – ודרכים שונות לביטוי רעיון ושליחתו – תקשורת דרך כתב, תַיל (חוט מתכת, כמו חוט תיל), קריניה – כמו במכתב, בטלגרף או אלחוט או קרניים (קריניה, שיגור גלים של אנרגיה), הנשלחים באופן ישיר ועקיף.

9 אחברך למחברת… צרור-דרור: והוא מכנס, אוסף, את הרעיונות לתוך מחברת. פרטים שַל מלים ואותיות החוברות לקבוצה בעלת משמעות, המכונסת בצורה חיה ויעילה וביטויה חופשי ומשוחרר - כנסת יעילה, הֲוָי חי, צרור-דרור. כנסת – לא במובן בית המחוקקים הישראלי שעוד לא היה קיים כאשר נכתב השיר (נדפס לראשונה ב“התקופה” בניו-יורק, 1946), אלא כוונת המשורר במובן הכללי, כמו “כנסת ישראל”, כינוס, אספה. צרור-דרור - משחק מילים בעלות צליל דומה, המעניק לשפה משמעות חופש הדיבור וחופש הביטוי.

10–12 אקמרך לקמורת… משבבים אוציא: המשורר “מפסל” בשפה, מקמר (יוצר בה קשת – גם בצורה וגם באור) ומאיר אותה, אמרק חֲרָסַיִיך המְאֻבָּקִים עד חרסית יזהירו: ממרק את עתיקותיה עד אשר ינצצו כשמש (חרס ), מוציא שביבי- אש וניצוצות: הוא משחק במילים הדומות בצליליהן – חרסייך, חרסית / תחבולה, חבל, חבילה,/ תחבורה, מחברת / אמרק, אקמר, קימורת / שבשבות, שביבי-אש, שבבים.

13–14 זיקת נחירַי … ותגליות קתדראות: לריח מוּצָרַיִךְ מתוצרת הארץ. המשורר חוזר לביטוי החושני כלפי השפה – דרך הריח, ואהבת הארץ. מצרכי אוכלוסיה רוהמת: בין אם שפת הרחוב, של ההמוֹן. רוהמת - הומה ושוקקת, מלשון אברהם, אב המון גויים (גוי - עם), ובין אם שפה של ועדים וחוקים, ושל תגליות אקדמיות.

15 כדיג דיגותי… בתל-אביב: הוא מְדַמֶה עצמו לדייג האוסף מילים ממילוניות מתוך ספרות שוטפת באפיקי-עיתים בתל-אביב, כמו בזרימה שבנחלים – כך עיתוני תל-אביב משמשים לו לדייג של מילים.

16–19 ובמעבדתי אתיך למטבעות לא נוצקו מעולמים… של מרחביך: לא נוצקו מעולמים לדפוסי צורות שונות ומשונות. כצורף, המתיך מטבעות מלים חדשות שלא נוצרו מעולם, הוא יוצר במרחבי השפה ללא גבולות, בכל הכיוונים והאפשרויות כגיאומטריה היצירתית של מרחבייך.


 

ח.    🔗

חַנּוֹתִי נוֹסָפַיִךְ וְחִסּוּרַיִךְ וְכָל-חִלּוּפַיִךְ, כַּיְּסוֹדִיּוֹת כַּשִּׁמּוּשִׁיּוֹת,

אֵל כְּחַבְרוּר לְחָבֵר,ֹ אֵל כִּתְפִילִּין לְקַרְקָפֶל

וְאֵל כַּגְּנֵבָה הַמַּלְכוּתִית, חָטְפָה כֶּסֶף-צֵלָע וְהֵשִׁיבָה זְהַב-אִשָּׁה. –

אֶצְְעֶה בְכֹחַ אֶל מַזָּרֵךְ – מַזָּלִי, וְאֶצְעַד מַעֲדַנּוֹת בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ,

אֶלְמַ“ד כַּרְמִלֵּךְ וְאֶשְׁכּוֹלֵךְ וְאֶאְלַ”ף אֶקְדָּחֵךְ וְאֶזְרוֹעֵךְ,      / 5

שָׁנוּ"ן אֶשְׁתַּעְבֵּד לִשְׁרַפְרְפֵךְ תַּחַת כֵּס-שַׁלְהַבְתֵּךְ (הֵן זֶה שִׁחְרוּרִי) – –

דִּרְשִׁי – וְאֶתְקַפֵּל-אֶתְכַּפֵּל לְפַעֲטוּטִים עִם כָּל כְּלַבְלֵב וְשַׁעֲלוּל,

אֲרַכֵּךְ אֲדֻמִּי וּצְהֻבִּי לַאֲדַמְדַּם וּצְהַבְהַב,

אוֹ אֲרַבְרֵב חֲבַרְבּוּרוֹת לַנָּמֵר וַחֲלַקְלַקוֹת לָרָשָׁע (יִדְחֵהוּ מַלְאָכוֹ),

וְתַחַת אַפִּרְיוֹנֵךְ אֶתְוַעֵד עִם אֲמִינוֹן וְיוֹסִיפוֹן, נִינֵי נוּ"ן.      / 10

וּמַה טוֹבוּ לִי בְּלוּעַיִךְ, כְּאַגָּדִיִּים לְזָרוּת,

קַרְנָף מְגֻשָּׁם וְאַכְזָרִי, קַרְנָזוֹל – יְצוּר-יָם סוֹמֵר בְּזִיזָיו,

מִִגְדַּלּוֹר עַל סֶלַע-אִי, מְאוֹתֵת לִסְפִינוֹת: “הִזָּהֵרְנָה!”


1 חנותי נוספייך וחיסורייךכשימושיות: המשורר מעריץ את תכונות אהובתו, השפה העברית. חנותי - מלשון “חן”- לאהוב, להעדיף, וגם “חנן” - לסלוח, לוותר. הוא מאוהב ביפי התוספות, והחיסורים והחילופים החינניים בשפה – הן בצורות היסודיות (השפה מהמקורות) והן בשימושיות (השפה היום-יומית).

2–3 אל כחברור לחבר… והשיבה זהב-אישה: אל = אלה. והוא מדגים בחברור - החבר של החבר, או כמו תפילין לקרקפת (קרקפל). וכןהגניבה המלכותית בספר בראשית – אלוהים מואשם בגניבת הצלע מאדם בשנתו, לשם בריאת האישה, אך במקום כסף-צלע קבל האדם זהב-אישה. כלומר – החסר הפך לרווח, זהב שווה יותר מכסף.

4 אצעה בכוח אל מזרך… בארמונותייך: (אצאה -אצעד) מזרך- ארצך, המקום בו זורעים, והוא גם“מזלי” - גורלי, ואצעד בעדינות בתוך ארמונותייך (שהם שירה וספרים יקרים).

5 אלמ“ד כרמלך ואשכולך… ואזרועך: אלמ”ד - הוא מוסיף ל' לכרם – ויוצר את המילה כרמלך (כרם-אל); מוסיף ל' לאשך – ויוצר את אשכולך – שהוא הפרי. אאל"ף - הוא מוסיף א' כדי ללמוד, אקדחך - מלשון “קדח” - חום. כמו הנפח המחמם את המתכת על מנת לאלפה, לגמשה ולהופכה למשהו חדש. אזרועך - מלשון זרוע וזרע. הא' הנוספת נותנת כוח לשינוי, ליצירה.

6 שנו"ן אשתעבד… שחרורי: “שנו”ן ":הוא מוסיף ש', והופך לחד, שנון (ממשיך את דימוי המתכת). מצד אחד הוא מתיך, מאלף ומשנה, אך מצד שני הוא כעפר לרגלי אהובתו. אשתעבד לשרפרפך (מלשון רפה - חלש) תחת כס-שלהבתך (שלהבת גם מלשון אש וגם מלשון התלהבות). הוא עצמו נמס בחום כס המלכות והתהילה, אך הן זה שחרורי – שעבודי הוא בעצם שחרורי. זהו שעבוד מרצון, מתוך הערצה ללא גבול.

7 דרשי, ואתקפל-אתכפל… עם כל כלבלב ושעלול: דרשי - אם תרצי; אתקפל-אתכפל: משחק מילים בין קפל וכפל, ההופך אותו לקטן יותר – (פעוט- פעטוט, כלבלב- קטן מכלב, שעלול - קטן משועל, קטנטנן- קטן מקטן).

8–9 ארכך אדומי וצהובי לאדמדם וצהבהב… ידחהו מלאכו: ארכך גם מלשון רך, וגם מארוך. הוא מאריך את המילה אך באותה עת נותן לה משמעות רכה וקטנה יותר. ארברב חברבורות לנמר: מרבה ומכפיל את הכתמים של הנמר. ארברב - גם מלשון הרבה וגם מלשון התרברבות – גאוותנות. וכן חלקלקות לרשע: מכפיל את החלק והופך חלקלק, עד שידחהו מלאכו, כי רשע הוא.

10 ותחת אפיריונך אתוועד עם אמינון ויוסיפון, ניני נו"ן: תחת החופה הוא מתוועד - נפגש, מתחבר, עם התוספים של נ'. אלה הם למעשה שמות תנכ"יים –נון הוא דג, ואמנון או אמינון היה בנו של דוד (שמות ב'). יוסיפון הוא יוסף קטן, או תוספת ליוסף, והוא גם ספר המיוחס ליוסף בן-מתתיהו (הוא יוספוס פלביוס), הכולל את תולדות ישראל על רקע קורות העמים היווניים והרומיים.

11–12 ומה טובו בלועייך… "הזהרנה!“: כאשר אות אחת בולעת את השנייה, כמו באגדה – שם נבלעה הנ' של נג”ד. הוא משתעשע עם היצורים האגדיים והמוזרים (לזרות) כמו הקרנף (קרן-אף) והקרנזול (יצור-ימי השולח קרניים וסומר בזיזיו ). וגם במגדלור (מגדל-אור) נבלעה הא‘, והוא מאותת לספינות “היזהרנה!” –ובה נבלעה הנ’ של נזהר.


 

ט.    🔗

שַׁעֲשׁוּעַי – הֲפָכַיִךְ עוֹלִים בְּקָנֶה אֶחָד:

עֵת קִלְּסוּךְ שׂוֹנְאַיִךְ, עָלָה קִלּוּסֵךְ מֵאֵשׁ וּמִמָּים.

אִם חָטָאת, הֵן חִטֵּאת נַפְשֵׁךְ בְּאֵזוֹב-מִצְווֹת וּבִסְפוֹג-הַסִּגּוּף הִסְתַּפַּגְתְּ.

אָמְנָה, שֹׁרַשְׁתְּ מֵאָרֶץ, אַךְ שַׁבְתְּ וְהִשְׁרַשְׁתּ!

תֵּלְכִי מִתָּהֳלָה אֶל תְּהִלָּה, מִבְּקִיעָה לִקְבִיעָה;      / 5

תַּחַת אֲשֶׁר נֶעֱקַרְתְּ וְנִקְרַעַתְּ,

תֵּרָקְעִי בְעֵקֶר אָדָם וְתַרְקִיעִי בְעִקָּרֵי הָגוּת!

בֵּרַךְ אֵל בְּרִיאוֹת-יִזְעֵךְ, הִתְעָרוֹתֵךְ עָרִים בַּצָיוֹן, יְעָרוֹת בַּיְּשִׁימוֹן,

וְלֹא תָגוּרִי עָר מְבָרֵךְ: “עָרֵה וּבָרֵא!”

 

10    🔗

אַף מִמְּגָאֲלַיִך קִרְבֵּךְ תִּגָּאֵלִי.      / 10

יִרְחֲקוּ מִמֵּך קְדֵשִׁים חוֹתְרֵי תַּחְתָּיִךְ,

וְיִתְקַּבְּצוּ אֵלַיִךְ קְדוֹשִׁים חוֹרְתֵי חֵרוּתֵךְ!


1 שעשועי– הפכייך עולים בקנה אחד: המשורר מעריץ את ההומור, השעשוע שבהפכי השפה, כאשר לאותה מילה (בקנה אחד - מחוברים) משמעויות הפוכות.

2–3 עת קלסוך שונאיך… ובספוג-הסיגוף הסתפגת: הוא נותן דוגמאות: קלס - לשבח וקלס - לקלל. שבחייך (קילוסך) עולים מאש וממים, שהם הפכים בעלי העוצמה שבטבע. חטא - עוון, פשע, וחטא -לחטא, לטהר. קדשה - זונה, קדושה - טהורה. גם אם קלסוך (העליבו, קללו) שונאייך עלה קילוסך (שבח ותהילה) מאש וממים, ואם חטאת – הרי שחיטאת (טהרת) נפשך באזוב-מצוות (טחב המשמש כספוג רחצה) ובספוג-הסיגוף הסתפגת (ייבשת גופך כמו הנזירים המסגפים עצמם). חילופי האותיות: סג“ף/ספ”ג.

4 אמנה, שרשת מארצך, אך שבת והשרשת: אמנה - אמנם, נעקרת מארצך, אך שבת והשרשת - תקעת שורש. (שורש - לעקור משורש אך גם לשרש - לתקוע שורש.)

5–7 תלכי מתָּהֳלָה… בעיקרי הגות: תהלה - התנהגות מבישה, הפכהלתהילה. חילופי אותיות בק“ע/קב”ע: בקיעה - לשבור את הדרך החוצה (כמו אפרוח שבקע מהביצה), הפכהלקביעה - משהו קבוע ומוחלט, חזק. חילופי אותיות רק“ע/עק”ר/קר"ע: תרקעי בעקר אדם ותרקיעי בעיקרי הגות: במקום להיעקר ולהיקרע – תהיי רקועה (כמו בנחושת, תבליט) ביסוד, בגרעין פנימיותו של האדם וביסוד אנושיותו, ותרקיעי - תמריאי לשמיים בעיקרי (גם מלשון עיקרי -חשוב) רעיונות והגות - מחשבה

8–9 ברך אל בריאות-יזעך: יבורכו יצירות עמלך, עבודת- מאמצך, התערותך - היווסדותך והשתרשותך בארץ, כמו ערים במדבר - (ציון -צייה), ויערות בישימון. ולא תגורי ער: ולא תפחדי (מגור ) מאוייב (ער ) מברך (כאן במובן מקלל): “ערה וברא!” – הרוצה לעקור, להשמיד ערים ויערות.

10 אף ממגאלייך קרבך תגאלי: מלשון מגואל בדם, מזוהם, קרבך (מלשון קרביים - איברים פנימיים - תיטהרי מבפנים) תיגאלי - מלשון גאולה והצלה.

11–12 ירחקו ממך קדשים חותרי תחתייך… חורתי חירותך: קדשים - חוטאים, זונות,(קדשה - זונה, קדושה – טהורה). דורשי רעתך (ההולכים במחתרת) ירחקו ממך. ויתקבצו אלייך קדושים חורתי חירותך: היפוך האותיות חת“ר/חר”ת מודגם כאן יחד עם המילה חירות. המשורר מרמז על ההיסטוריה היהודית, החיים בגולה והמאבק והמעבר לגאולת הארץ, והמלחמה שהייתה לאליעזר בן יהודה וחבריו להחייאת הלשון העברית והוצאתה לחופשי, בעוד שאחרים בקשו לשמר אותה כלשון הקודש בכתובים בלבד.


 

י.    🔗

לְשׁוֹן אַחְדוּת! הַכֹּל בָּךְ מִשֹּׁרֶש אֶחָד,

הִזְדָּרְמוּת חֲלָלִים וְחֶסְכּוֹן נְצָחִים כָּל חֲלָקַיִךְ,

איִשׁ אֶל תּוֹךְ אָחִיו מִתְנַהֲרִים וּמִטַּפְטְפִים, וְזֶה מִזֶה מוֹצְצִים עָצְמָה.

הוֹוֶה נֶעְלָם, הַהוֹוֶה תְּאָרִים כְּלוּלִים בּוֹ, הוֹוֶה גַם פְּעָלִים מִתְפַּשְּׁטִים מֶנְהוּ.

לִי כָּמַז עֲבָרֵךְ, עָמָד, וְיִכְשֹׁט עֲתִיִדֵךְ, יַתְמִיד.      / 5

יָקַרְתְּ בְּעֵינַי בְּשָׁמְרֵךְ כֹּח הַפֹּעַל בְּשֵׁם-הָעֶצֶם

לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם – הֲלֹא הִיא הַדַּעַת אוֹתו בְּמַעַלֲלֵי רֶגַע-רָגַע! –

וְהִרְהִיבוּנִי עַצָמַיִךְ מִתְלַשְּׁמִים וּמִשׁתָּהֲמִים אֹרַח-פְּעָלִים

וְשִׁטְפֵי פְעָלַיִךְ מַקְרִישִׁים לְקֶרֶשׁ, קוֹפְאִים נְצִיבֵי מֶלַח וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ.

רְתֵת אַאֲזִין קְרִיאוֹתַיִךְ, תַּחֲרִיטַיִךְ בְּאֹר וּבָרֵךְ, שָׁרְקֵךְ שֹׁם,      / 10

אֲנוֹתֵךְ “עַוָּה!” וַחֲדוֹתֵךְ “הֶאָח!” –

יְפֵה-תֹאַר כָּל תֹּאַר בָּךְ, יִדְבַּק בַּשֵּׁם כְּאַדְמִימוּת בְּאַגָּס וּכְחֹם בְּאֵשׁ,

וְהוּא עַצְמוֹ שֵׁם בַּקְּדוֹשׁים וּבַגְּדוֹלִים,

וְתֹאַר-פָּעֳלֵךְ הוֹלֵךְ כַּבִּירוֹת וְדוֹבֵר צַחוֹת: כִּבַּדְתִּיו מְאֹד וּשְׁמַרְתִּיו הֵיטֵב.


1–3 לשון אחדות… מוצצים עצמה: המשורר מתפעל מהאחדות של השפה, שהכל בך משורש אחד. הזדרמות - מלשון זרימה, שטף, של חללים - מרווחים שוטפים. וחסכון נצחים כל חלקיך: יש יעילות וחסכון בשפה, ועם זאת נצחיות במרכיביה ובחלקיה. איש אל תוך אחיו מתנהרים - מלשון נהר, ומטפטפים - עוד דימויי זרימה ומים. חלקי השפה זורמים ומוצצים עוצמה – שואבים כוח זה מזה.

4–5 הווה נעלם… יתמיד: ההווה נסתר, ומכיל תארים, ואלה הופכים לפעלים המתפשטים ממנו. המשורר מרמז על הפילוסוף ברוך שפינוזה, שטען שאלוהים הוא סובסטנציה המכילה אין-ספור תארים, שכל אחד מהם מבטא מהות אין-סופית. לי כמז עברך - העבר זרח אלי ועמד כזהב (כמז - כתכשיט המשמש חגורת-צניעות), ויכשוט עתידך, יתמיד - וגם העתיד יתמיד בשבילי כתכשיט נצחי.

6–7 יקרת בעיני… רגע-רגע!: שמירת כוח-הפועל בשם-העצם יקרה בעיני המשורר, לאהבה וליראה את השם: גם במובן המילה הפשוטה שם, וגם במובן אלוהים. הלא היא הדעת אותו במעללי רגע-רגע: להכיר בפעולתו מדי רגע ורגע בהווה.הדעת - גם במובן התנ"כי של לדעת אישה, לאהוב אותה.

8–9 והרהיבוני עצמייך…ועמודי שש: המשורר מתלהב משמות העצם, המתלשמים ומשתהמים - הנוצצים ומרהיבים כאבני החן לשם ושוהם, בדרכם להפוך לפעלים אורח-פעלים. אורח - כמו בביטוי “אורח נשים”, אופן המחזוריות והשטף הנשי. ושיטפי פעלייך מקרישים לקרש: מלשון קרישה, הפעלים זורמים, שוטפים, אך קופאים והופכים למשהו סטטי, יציב ומלא הוד. נציבי מלח ועמודי שש (שש -שיש) – רמז לאשת לוט שהפכה לנציב מלח.

10 רתת אאזין קריאותייך.. שרקך שֹם: המשורר מרטיט, רועד, מול צלילי השפה. אאזין קריאה - דרך חוש השמיעה. תחריטייך באור וברך: וגם מול הצורות (הויזואליות) והדפוסים המוטבעים כמו בתחריט, בין אם בקללה ובין אם בברכה. שרקך שֹם - צליל השריקה מול השממה(שֹׁם). הוא מדבר על צלילים שונים בשפה (כמו השין השורקת, כרוח בין חורבות - (wind whistling at wastes.

11 אנותך: מלשון תאנייה (תלונה ואנחה) מול עיוות ומעוות, וחדותך “האח!” - מלשון חדווה (קריאת הידד) וגם חדות.

12 יפה-תואר כל תואר בך: המשורר מעריץ כל תואר בשפה. והואידבק בשם (גם במובן שם עצם וגם במובן אלוהים), כמו אדמימות באגס וכחום באש.

13–14 והוא עצמו שם… ושמרתיו היטב: הכוונה לאלוהים, הגדול והקדוש. ותואר-פועלך הולך כבירות ודובר צחות: תואר הפועל כביר וברור (צח ובהיר), כיבדתיו מאד ושמרתיו היטב: המשורר מתחייב לכבדו ולשמרו היטב, כמו בשבועת אמונים לאהובה הנצחית.

 

יא.    🔗

שָׁאַפְתִּי הֶגְיוֹנוֹתַיִךְ וּקְשָׁרַיִךְ: אָבוֹת וְתוֹלָדוֹת כְּלָל וּפְרָט,

לְרַבּוֹת וּלְמָעֵט, עַד וְעַד בִּכְלָל, הֵן מִלַּאו וְלַאו מִהֵן;

צַד הַשָּׁוֶה גָרַסְתִּי, וְלֹא-כָל-שֶׁכֵּן קַל וָחוֹמֶר! –

וּלְבַעֲיֹות דּוֹר חָדָשׁ יָצָאתִי בְּעִקְבוֹת עֲקִיבָא

לִדְרוֹשׂ כָּל אֶ“ת וְאַ”ךְ בָּךְ, רַ“קַּיִךְ וְגַ”מָּיִךְ;       / 5

קְטַנָּה וָא"וֵךְ וְנָאוָה, וְהִיא מְאַחָה קְרוּעִים, וּמְגַשֶּׁרֶת בֵּין רְחוֹקִים,

וּמַעֲמִידָה נִגּוּדִים, וּמוֹסִיפָה וְגוֹרָעַת; הַמְעַט לָהּ זֹאת, וַתְּהַפֵּךְ זְמַנִּים!

לִבִּי לַלָּמֶ"ד, עֲטָרוֹת לָהּ לָרוֹב,

דַּי לִי אִם אֹמַר: נֶעְתְּרָה לִי, קַו-לְקַו בָּנְתָה אוֹתִי לְחָלִיל,

וְשָׂמַתְנִי אָדוֹן לְסֻלַמּוֹת הַנְּגִינָה;      / 10

בַּנְתִּי בַּבֵּי"ת, לָבוֹא בְּסִתְרָהּ וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֵלֶיהָ, וְלִשְׁקוֹל תְּכָנֶיהָ בַּד בְּבַד;

כַּפִּי עַל הַכָּ"ף כְּעֶרְכָּהּ וּכְאֶפְשָׁרֻיּוֹתֶיהָ.

הֲכִי נִקְרֵאתִי סוֹפֵר – וְכִי לֹא דַקְתִּי לִסְפֹּר כָּל תַּג וָקֶמֶט בָּךְ,

וְאַף-כִּי לְקָרֵב כָּל קָט וְנִדָּח?

כִּי אֶרְאֶה כִּ"י כִּי יִתְנָאֶה בִמְקוֹמוֹ,      / 15

לֹא אָקֵל בֹּו כִי אֲהַדְּרֶנּוּ, כִּי רַב חֵילוֹ הַגָּנוּז.

בִּנְתִיבוֹתַיִךְ שָׁאַלְתִּי: הֵיכָן? וְאֵימָתַי? וּמֵאֵימָתַי וְעַד אֵימָתַי?

הִתְנֵיתִי תְּנָאִים וְנִמַּקְתִּי נִמּוּקִים: אִלְמָלֵאי, וְאֶלָּא-אִם-כֵּן, וַאֲפִילוּ כָּךְ…

עֲדֵי תֵיקְ"וּאוֹת דָּחִיתִי –

אַךְ סוֹף-דָּבָר גָּרְסָה לִי נַפְשִׁי:      / 20

אֵין אֱמוּנָה כְּזָרֹעַ! וּמַה-כְּנָטֹעַ – וַדָּאוּת?

הִתְנַחֵל! וְחֵי אֵל-גְּמוּלוֹת

אִם-לֹא לָךְ מִדְבָּר מַתָּנוֹת יִשְׁפַּע, וּבָמוֹת וּפְסָגוֹת תִּדְרוֹךְ! – –

בְּגַלֵּי-צוּלֵךְ הַשִּׂכְלִיִּים צָלְלָה, צָפָה, צֹרְפָה דַעְתְּי,

וּבָהֶם שֵׂחִי הִתְרַטֵם וַיִּתְעַרְסָל.      / 25


1–2 שאפתי הגיונותייך וקשרייך…הן מלאו ולאו מהן: המשורר שואף (שאפתי - גם מלשון שאיפה-אמביציה, רצון, וגם מלשון נשימה, מקור החיים) להגיע לשלמות ההיגיון והקשרים, החיבורים שבשפה. [I lovingly breathed in your connectives] אבות ותולדות - הוא מכיר ומכבד את המקורות – התורה והתלמוד, המשולים להורה וילד .[father and birthlings] כלל ופרט,לרבות ולמעט, עד ועד בכלל [unto that and that as well] הן מלאו ולאו מהן: ביטויי הניגודים בין הכלל והפרט, בין הרוב והמיעוט, מה שנכלל ומה שהוצא החוצה, הכן מהלא והלא מהכן.

3 צד השווה גרסתי, ולא-כל-שכן קל וחומר: כמו בחוקי התלמוד, טיעוןמהצד השווה - הכללים המשותפים, וטיעון מהצד של הניגוד – לא כל שכן, קל וחומר (על אחת כמה וכמה).

4–5 ולבעיות דור חדש…בעקבות עקיבא: על מנת להתאים את השפה לצרכי הזמן המשתנים, יוצא המשורר בעקבות רבי עקיבא, דורש (מלשון דְרש) ומציג את חידושי השפה, כגון “את”,אך“, “רק” ו”גם".

6–7 קטנה וָא"וֵך ונאוה… ותהפך זמנים: כל הקישורים בין המילים – ובעיקר ו' החיבור, שהיא גם מחברת ומאחדת, גם מעמידה ניגודים, ומוסיפה וגורעת. המעט לה זאת: ולא רק זאת, לא מספיק לה, אלא שהיא הופכת את הזמנים (תהפך - בעתיד, כשלמעשה הכוונה לעבר, כמו ב“ויאמר”).

8–10 לבי ללמ"ד… לסולמות הנגינה: הל"מד נוגעת ללבו, שיש לה עטרות רבות (מלשון עיטורים וקישוטים), נעתרה לי (מלשון להסכים, להיכנע, להיענות לבקשה, לעתירה). היא הפכה את המשורר ל ח ל י ל ושמה אותו אדון לסולמות הנגינה.

11 בנתי בבי"ת… בד בבד : הבי"ת סייעה לו להבין. לבוא בסיתרה ולהשתמש בכליה: האינטימיות בתיאור הזה מזכירה שוב את דימוי האישה האהובה. הוא חודר אל מחבואיה ושוקל את תכניה בד בבד - מידה כנגד מידה, וגם – בו זמנית.

12 כפי על הכ"ף כערכה וכאפשרויותיה: הוא שוקל (כף המאזניים) את ערכו מולה.

13–14 הכי נקראתי סופר… כל קט ונידח?: לא לחינם נקראתי סופר, יש סיבה מוצדקת לכך, וכי לא דקתי (מלשון מדקדק, מקפיד בפרטי פרטים) לספור כל תג וקמט בך?: הכוונה לטעמי המקרא, ולכל פסיק קטן על כל אות בתורה. ואף-כי לקרב כל קט ונידח?: ובודאי להאיר מקרוב ולא להזניח או לשכוח שום פרט קטן וחסר ערך ככל שיהיה. זהו ייעודו של סופר (מלשון כותב וגם מלשון למנות, לספור).

15–16 כי אראה כ"י.. . בחילו הגנוז: אפילו למילה קטנה כמוכי, מגיע מקומה הנאה והמכובד. לא אקל בו כי אהדרנו (לא אזלזל בו אלא אכבדנו, מלשון “והדרת פני זקן”), כי רב חילו הגנוז – כי יש בו כוח נסתר ועושר פנימי. [שימושי “כי”: כאשר, כמו, אבל, מפני ש…]

17–18 בנתיבותייך שאלתי.. ואפילו כך: בדרכים שונות מופיעות השאלות ומבקשות תשובות – איפה, מתי, וממתי עד מתי. וגם מילות תנאי ומילות הסבר ונימוק – אלמלאי, ואלא-אם-כן, ואפילו כך: ותירוצים מתירוצים שונים.

19–21 עדי תיק"ואות דחיתי… ומה כנטע – ודאות?: עדי תיק"ואות: מהמילה תיקו (לפי המדרש: “ת שבי י תרץ ק ושיותו אבעיות” - פתרון הבעיות נדחה עד ביאת המשיח. חוסר הכרעה, חוסר החלטה הגורם לדחייה, אך סוף-דבר גָּרְסָה לי נפשי: הנפש בסופו של דבר לעסה (לגרוס - ללעוס, ומכאן המילה- גירסה, דיעה) ולימדה והכריעה בנושא: אין אמונה כזָרֹעַ: האמונה, האופטימיות, שיש לזורע היא האמונה האולטימטיבית, שמה שהוא זורע – אכן ינבוט בעתיד.

22–23 התנחל! וחי אל-גמולות… ופסגות תדרוך: הוא אומר לעצמו "התנחל!" התיישב, ותקבל את גמולך – האל הנותן לך גמול, כמו לעם ישראל במדבר, שקבל באמונתו את המתנות שהשפיע עליהם האלוהים (מן, שליו, מים ועוד). באמונתך– במות ופסגות תדרוך: כאן עולה השאיפה להכרה, לפרסום, והאמונה שיגיע לפסגה.

24–25 בגלי-צולך השכליים … יותערסל: בגלי צולך השכליים: המשורר צולל למעמקי ים השפה: צללה, צפה, צורפה דעתי: ודעתו ומחשבתו צפות, מטוהרות ויוצרות, כמו אצל הצורף, המתיך את הזהב, מטהר אותו ויוצר ממנו תכשיט חדש. זוהי תמצית יצירתו, שֵׂחִי התרטם ויתערסל: שחי מהמילה שיחה, דיבור, המקבל קצב כמו בנדנוד בערסל. הוא משתמש במילה rhythm באנגלית - ריתמוס. השפה בפיו זורמת וקצבית כמו בתנועת הגלים. [" my speech enrhythmed itself and swung "]


 

יב.    🔗

יפְיָפִית לִי בְּזַכְּרַךְ וְנַקְּבֵךְ כָּל טְבוּעַ-טֶבַע וִיצוּר-גֵּו:

שֶׁמֶשׁ וְרוּחַ מִזְדַּכְּרִים לְדִין וּמִתְנַקְּבוֹת לְרַחֲמִים;

עָנָן יִזְעַף וְעָב תָּחֹן;

מֵאֲבָנִים שְׁפָלוֹת תִּבְנִי זְבוּל סַגִּיא.

שֻׁלְחָנֵךְ עָרוּךְ, וְכוֹסֵךְ מְזוּגָה וְכִסֵּא לִקְרוּאֵךְ מְצַפֶּה –      / 5

בִּשְׁנֵי יְצָרָיו לְבַב-אוֹהֲבֵךְ נִמְשָׁך אֵלַיִךְ,

רַגְלָיו מֵאֲלֵיהֶן אֶל נָוֵךְ הוֹלְכוֹת,

(מַה-כִּי שָׁנִים יְגֵעוֹת נָץ-רָחַק מִמֵּךְ? דַּלְתֵּךְ תָּמִיד פְּתוּחָה לוֹ!)

זְרעוֹתַיִךְ פְּרוּשׂוֹת לְקַבְּלוֹ, עַיִן יְצוּתָה וְשָׂפָה כְפוּנָה;

עֲגֻלִּים וּשְׁזוּפִים שָׁדַיִךְ, רְוָיָה לַלָּן בָּהֶם.      / 10


1 יפיפית לי בזכרך ונקבך כל טבוע-טבע ויצור-גו: כל יצור בטבע יש לו מין – זכר או נקבה, הטבוע בו מטבעו, (מהמילה מַטְבֵּעַ – “coined” by Nature ).

2 שמש ורוח מזדכרים לדין ומתנקבות לרחמים: אך יש המחליפים את מינם – מזדכרים (מלשון זכר) ומתנקבות (מלשון נקבה). הזכר יש לו תכונות גבריות כמו דין -צדק ומשפט, והנקבה – יש לה תכונות נשיות כמו רחמים (מהמילה רחם). השמש והרוח עשויות להיות פעם כך ופעם כך.

3 ענן יזעף ועב תחון: המילים הנרדפות ענן-עב אמנם מכוונות לאותו המושג – אך יש בהן דקויות רגשיות והן אינן זהות לחלוטין – בענן המשורר רואה זעף, ובעב – הוא רואה חנינה, נדיבות וגם חן. (תחון מהשורש חנן.)

4 מאבנים שפלות תבני זבול-סגיא: מדברים פשוטים כמו אבנים, השפה בונה מקדש שגיא ורם ובעל עוצמה (במילה זבול מסתתרים הניגודים בין זבל נחות לבין מקדש עילאי).

5 שולחנך ערוך, וכוסך מזוגה, וכסא לקרואך מצפה: המשורר משתמש במונחי שולחן ערוך – השאובים מהמקורות, אך יש כאן גם אסוציאציה מינית – הזמנה או פתוי.

6 בשני יצריו לבב-אוהבך נמשך אליך: הוא משתוקק אליה לא רק בגופו אלא גם ברוחו, נפשו ומאודו. הכוונה גם לשני יצריו – הזכרי והנקבי כאחד, הנמשכים אל שני המינים בשפה האהובה (הוא והיא).

7 רגליו מאליהן אל נווך הולכות: הוא נמשך כמו מאליו אל מעונה של אהובתו (כמו בנווה -מדבר).

8 מה-כי שנים יגעות… דלתך פתוחה לו: גם אם נץ-רחק (לנוץ - הנץ, כמו נוצה, וגם ניצן – צָמַח והתרחק או עף והתרחק: to feather, “wing” it ) ממנה שנים יגעות (זמן שבו היה עייף או יצירתו דלה, וכן הכוונה למרחק הפיזי שלו שנים רבות מנוה-העברית, הארץ) – תמיד דלתה של האהובה פתוחה לו.

9 זרועותייך פרושות לקבלו: היא תמיד מוכנה לקבלו בזרועות פרושות. עין יצותה (מלהצית - עין בוערת, דולקת) ושפה כפונה (מלשון כפן - רעב; שפתיים יבשות, רעבות).

10 עגולים ושזופים… בהם: הוא חוזר לדימוי הנשי הנחשק גם באופן מפורש, עגולים ושזופים שדייך, רוויה ללן בהם: כצמא במדבר הוא מרווה את צימאונו בין שדיה. היא רעבה לו והוא צמא לה.


 

יג.    🔗

אִוִּיתִי כָל שֵׁם פְּרָטִי בָךְ, פֵּרוּשׁוֹ קוֹצֵף וּמְפַזֵּז עַל שִׁטְחוֹ,

עַמָּמַיִךְ וְהָרַיִךְ וְגֵיאָיוֹתַיִךְ, נַהֲרוֹתַיִךְ, עִיר שֶׁלָּךְ וּכְפָר שֶׁלָּךְ עַל תּוֹשְׁבֵיהֶם:

גְּשׁוּר, שְׂרוּג וּשְׂגוּב; תּוּבַל-קַיִן מוֹבִיל כְּלֵי-זֵינוֹ וְיוּבַל מוֹשֵׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל;

דְּבוֹרָה וּמִיכַל; יִבְשָׂם וּבָשְׂמַת – תַּמְצִית-פְּרָחִים;

נֹגַהּ וָנֶפֶג וְיָפִיעַ, בִּרְקָם כַּאֲבָנִים טוֹבוֹת.      / 5

כְּנַעַן, כְּנוּעַת גְּבָעוֹת תַּחַת שֶׁמֶשׁ לוֹפָתֶת;

הַיַּרְדֵּן, מָהִיר יֵרֵד, וְהַיַּרְקוֹן, גְּדוֹתָיו מוֹרִיקוֹת;

כַּרְמֶל בַּכְּרָמִים טוֹבֵל, חֶרְמוֹן מַחֲרִיד בְּשִׁמְמוֹנוֹ,

צַלְמוֹן מְצַחֵק עִם צַלְמֵי-עָב;

הַשֶּׁפַע הַמִּשְׁתַּפֵּךְ מִיִּפְתַּח-אֵל וְיִזְרְעֶאל,      / 10

הַהַלֵּל וְהַהוֹדָיָה הַגְּלוּמִים בְּעֻזִּיָּה, הֲדוֹרָם, הוֹדַוְיָה וְרוֹמַמְתִּי-עֵזֶר,

הַתִּקְוָה הַמְשַׁוַּעַת מִתּוֹךְ אֶלְיָשִׁיב, יִבְנְיָה וָצֶמַח;

רוּת וְדָוִד לְרֵעוּת וְאַהַב – –

יְדִידְיָה, בְּחֵיק-אֵל יִשְׁכּוֹן לְמַטָּרָה נַעֲלָמָה,

חַיָּה לְבִרְכַּת אִמָּהוּת, אַבְרָהָם לְאַבְהוּת-הֲמוֹנִים,      / 15

אֶפְרַיִם לְפִרְיוֹן, יוֹחַי לְחַיֵּי הַמַּאֲמָץ הַיּוֹצֵר,

נָעֳמִי וְשָׁרוֹנָה וְתָמָר

לְשׂוֹבַע נְעִימוֹת וּמַתְּנַת-רְנָנִים וְזִקּוּף-קוֹמָה.

מֹדִּי צִלֵּךְ, לָשׁוֹן, וְהַשְׁחִירִי כַפַּיִךְ

בְּאַדְמָת גִּלְעָד וְגָלִיל, גְּרִזִּים וְגִלְבּוֹעַ וְצִיּוֹן, הַנֶּגֶב, הַשְּׁפֵלָה וְהַחוֹף,–      / 20

עָפָר, בּוֹ חֻבַּלְתְּ וְגָדַלְתְּ, וְאֵלָיו מִנֵּכָר עָרַגְתְּ,

גֵּיאוֹגְרַאפִיָּה, בָּהּ שְׁמוֹתַיִךְ אֶזְרָחִים מִימוֹת עוֹלָם,

נוֹף, אֵלָיו מְקֻדָּשִׁים כֹּחוֹתַיִךְ בִּגְזֵרָה קְדוּמָה.


1–2 איויתי כל שם פרטי בך .. תושביהם: איויתי (חשקתי, רציתי) בכל השמות, שפירושיהם קוצפים ומפזזים על פניהם. המשורר מעריץ את שמות העמים, ההרים, הגיאיות, הנהרות, הערים והכפרים על תושביהם.

3 גשור, שרוג ושגוב… בקרן היובל: הוא מאוהב בצלילי השמות גשור, שרוג ושגוב – כולם שמות תנכ“יים: גשור - ממלכה ארמית עתיקה ברמת הגולן מימי דוד המלך (מלשון גשר);שרוג (מלשון להשתרג, לצמוח). שרוג היה אבי נחור שהיה אביו של תרח אבי אברהם (בראשית י"א 22 ). שגוב (מלשון שגב, גבוה ורם, נשגב ונעלה), בפרשת איוב, היה אבי יאיר משבט מנשה (במדבר ל"ב 41 ). גם תובל-קין ויובל נזכרים בתנ”ך. תובל-קין היה אבי מקצוע הנפחות, “לטש כל חרש נחושת וברזל”, בנו של למך (בראשית ד' 22 ); מוביל כלי-זינו - כלי הנשק שלו (פירוש המילה קין – נשק). ויובל מושך בקרן היובל - בולט הדמיון בין שמות שלושת הבנים של למך – יובל, יבל ותובל-קין. יובל – במובן רועה צאן (כמו הבל), וגם נחל, אך יובל נזכר כאבי כל תופש כינור ועוגב. הניגוד בולט כאן בין פירושי השמות למרות הצליל הדומה – פירוש של ברזל, נשק, מלחמה, לעומת רעיית צאן, שלום ומוסיקה (אותו הניגוד בין קין להבל). קרן היובל - כמו שופר, שנשאו הכוהנים לתרועה בפרשת חומת יריחו שנפלה. יובל - היום תקופה של 50 שנה, אז תקופת חג או אירוע חשוב.

4 דבורה ומיכל… תמצית-פרחים: דבורה הנביאה ומיכל בת-שאול (מיכל - מים, מעיין), יִבְשָׂם ובשמת - שמות של בושם פרחים.

5 נוגה ונפג ויפיע: אבנים טובות בורקות (נוגה - אור, ושם כוכב-ונוס), ונפג ויפיע (אלה הם בני דוד המלך – נפג מלשון הפוגה או פג, ויפיע מלשון יפעה - אור).

6 כנען, כנועת גבעות תחת שמש לופתת: כנען מלשון להתכופף, להיכנע. השמש לופתת קופחת ואוחזת בחוזקה, והגבעות רכות וכנועות תחתיה (שוב הדימוי של מעשה האהבה בין גבר לאישה).

7 הירדן… מוריקות: ירדן מלשון לרדת דרומה ומלמעלה למטה במהירות. והירקון, גדותיו מוריקות: מלשון ירוק, גדותיו ירוקות.

8–9 כרמל … צלמי-עב: כרמל מלשון כרם ענבים; בכרמים טובל, לעומת הר חרמון מחריד שממונו – החרמון החשוף, ויוצר חרדה בצחיחותו. צלמון מצחק עם צלמי-עב: ההר צלמון משחק עם צורות העננים בגבהים (מזכיר גם את צלם-אלוהים).

10 השפע המשתפך מיפתח-אל ויזרעאל: העמקים הפוריים מלאי שפע, האל פותח והאל זורע, והמשמעות צפה על פני כל השמות באופן בהיר וברור, כשהמשורר משחק עם צלילי אותיות ומילים דומות.

11 ההלל וההודיה… ורוממתי-עזר: כולם שמות מלאי הדר, תודה והערצה לאלוהים בעל העוצמה. גלומים בעוזיה, הדורם, הודויה ורוממתי-עזר - המשמעות גלומה בשמות, בעצם גופם (להתגלם כמו גולם, הצופן בתוכו את כנפיו היפות של הפרפר).

12 התקווה… וצמח: התקוה המשוועת (הקוראת, הזועקת) מתוך אלישיב, יבניה וצמח - שמות המביעים אמונה עזה באל ותקווה לגאולה, בנייה וצמיחה.

13 רות ודוד לרעות ואהב: המשורר משחק עם צלילי המילים רות - רעות (גם התחשבות), דָוִד/דוֹד - אהוב (כמו בשיר השירים). לכל שם יש משמעות, הנותנת לאדם ייעוד ומטרה, והמשורר מספר על בחירת השמות לילדיו.

14 ידידיה, בחיק-אל ישכון למטרה נעלמה: השם ידיד האל כפשוטו, אך כאן גם מסתתרת הביוגרפיה של המשפחה –ידידיה, התינוק בן שמונת החודשים, חלה, נפטר ונלקח אל חיקו של האל, והאב המתאבל מחפש סיבה ומשמעות נסתרת למותו.

15 חיה לברכת אימהות… המונים: זוהי חיה, אשתו של המשורר, המבורכת בחיים ובצאצאים, כחווה אמנו, אם כל חי (חיה גם במובן בריאה ומיילדת). אברהם לאבהות המונים: אברהם אבינו, אב המון גויים, אך זהו גם שמו של המשורר, הרואה עצמו כאב להמון – לא רק כאבי ילדיו ונכדיו וניניו, אלא גם של שיריו ויצירתו המסתעפת.

16 אפרים לפריון… מהאמץ היוצר: אפרים הוא בנו הבכור של המשורר, הבן יקיר לי אפרים, ושמו של שבט אפרים. יוחי לחיי המאמץ היוצר: זהו הבן השני, ומשמעות שמו – שיר הלל לאל חי, יוצר, בורא.

17–18 נעמי ושרונה ותמר… וזקוף-חומה: שלוש בנותיהם של אברהם וחיה, ומשמעות שמותיהן – נעמי - לשובע נעימות (טוב, נועם ומוסיקה), שרונה - מתנת-רננים (הכישרון לרנן, לנגן, לשיר), וזיקוף-קומה – התמר הזקוף, התמיר, הגאה.

19–20 מודי צילך, לשון… השפלה והחוף: הוא פונה אל השפה, ודורש ממנה למדוד את צילה (כל מי שעובד את האדמה תחת השמש, מודע להשתנות אורך הצל שלו במשך היום). השחירי כפייך לעבוד עבודת כפיים,באדמת הגלעד, הגליל, גריזים וגלבוע וציון, הנגב, השפלה והחוף.

21 עפר, בו חובלת וגדלת…ערגת: חובלת מלשון חבלי לידה, הופרית וצמחת (" you were birth-panged ") באדמה זו ואליו מניכר ערגת - התגעגעת אל אדמה זו בהיותך בגלות.

22 גיאוגרפיה, בה שמותייך אזרחים מימות עולם: פני הארץ, בה השמות הינם בני המקום מן ההתחלה, מראשית ההיסטוריה של העם היהודי בארץ-ישראל.

23 נוף, אליו מקודשים כוחותייך בגזרה קדומה: זוהי הגזרה – ההוראה העתיקה – להקדיש כוחות לנוף הארץ הזו, זהו הגורל. וכשם שזוהי הגזרה הקדמונית כלפי הלשון העברית, כך גם גורל המשורר השזור בה לבלתי הפרד. גם הוא מקדיש את עצמו וכל כולו ליצירת, להנצחת ולהאדרת השפה העברית בארץ-ישראל.


 

יד.    🔗

נָפְתוּ לִי לְשַׁדֵּי-הַצּוֹמֵחַ הַנּוֹזְלִים בְּעוֹרְקָיִךְ:


קַחְתֵּךְ שְׂעִפִּים מִסְּעִיפֵי אִילָנוֹת,


לִדְתֵּךְ זִמְרַת הַגָּרוֹן מִזִּמְרַת הָאָרֶץ,


חַתְּכֵךְ אֹמֶר מֵאָמִיר,      5

יָנְקֵךְ נִיב-שְׂפָתַיִם מִתְּנוּבַת-שָׂדָי;


חֶרֶשׁ תַּחַרְשִׁי מַחְשְׁבוֹתַיִךְ בְּחֹרֶש-צֶאֱלִים


וְתַעֲשִׂי עִם שִׂיחַ-בָּר – שִׂיחַ.


עֵינַיִךְ מְצִיצוֹת עִם צִיץ וְעִם נֶבֶט מַבִּיטוֹת.


הֵן כָּל הָאָדם עֵץ-הַשָּׂדֶה בָּךְ,     10

וּבַעֲצָתֵךְ – עֵץ-חַיִּים לוֹ, אַף עֵץ-דָּעַת!


גָּנַבְתְּ בֵּן עֲלֵי עַיִן וְאִמַּצְתְּ אוֹתוֹ לְבֵן לָךְ.


שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן מִבֵּין שְׁבָטִים לַחִים כָּרַתְּ,


וַיִּקְשׁוּ בְיָדֵךְ וַיּהְיוּ לְמַטּוֹת-עֹז.


הָהּ, כִּי רוֹדֵי עַמִּי בְיָמַי אָטָדִים,     15

וַעֲדֶן לֹא בָאָה הַבְטָחָתֵךְ: מִגֶּזַע יִשַׁי חֹטֶר!


1 נפתו לי לשדי-הצומח הנוזלים בעורקייך: מלשוןנופת צופים- מתיקות (א.ר. מסתמך על הביטוי “נופת תיטופנה שפתותייך” מתוך שיר השירים, לשון נופל על לשון), מתקו לי תמציות החיים (לשד ) של הצומח, מיצי הצמחים הזורמים בעורקייך. המשורר מתאר בכל חושיו את אהבתו וערגתו ללשון העברית – שמיעה, ראייה, מגע וטעם.

2 קחתך שעיפים מסעיפי אילנות: הפעם – מתחום הצומח – רעיונות ומחשבות לקוחים מענפי אילנות. [שעיפים/סעיפים – משחק מילים].

3 לידתך זמרת הגרון מזמרת הארץ: השפה נולדת בשיר וזמר עברי, וגם מלשון זמרת הארץ=תבואות הארץ, yield.]

4 חתכך אומר מאמיר: חיתוך הדיבור מענפים בצמרת העץ, כאשר אומר (דיבור) ואמיר (צמרת העץ) באים מאותו השורש. והוא מרמז כאן על חיתוך חבל הטבור בלידה וגם על חיתוך העץ בזמן הגיזום, הגורם לעץ לצמוח ביתר שאת.

5 ינקך ניב-שפתיים מתנובת-שׂדי: והיא יונקת ביטויים מיבולי השדות, וגם מפרי האל. ניב - גם שן, גם ביטוי או מבטא, וגם מלשון תנובה (שדה מניב, פורה.)

6 חרש תחרשי מחשבותייך בחורש-צאלים: משחק במילים בעלות צליל דומה ושורש זהה. חרש, בשקט תחרשי (חריש חרישי ועמוק) מחשבותייך בחורשת צללים (וגם שם העצים -צאלים ).

7 ותעשי עם שיח-בר: שיח - מלשון צמח וגם שיחה.

8 עינייך מציצות עם ציץ ועם נבט מביטות: להציץ מלשון לראות וגם להצמיח ציץ, ניצן, עשב או גבעול. ממש כמו להביט ולהנביט. הקשר בין חוש הראייה והמונחים המבטאים צמיחה, מאותו השורש בא כאן לידי ביטוי.

9–10 הן כל האדם עץ-השדה בך… אף עץ-דעת: לקוח מן הביטוי “כי האדם עץ- השדה” (דברים כ, י"ט). הזהות בין האדם והצומח, שניהם נולדו וגדלו מתוך האדמה הזאת ותקעו בה שורשים, ושניהם שואפים כלפי מעלה, ושניהם גם נגדעים בבוא יומם (הראב"ע – רבי אבן עזרא, היה מחשובי פרשני המקרא בספרד בימי הביניים שכתב את פירושו בעברית על דרך הפְּשט הפשוט ביותר: הן כל האדם עץ השדה, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, חיי בן-אדם הוא עץ השדה). ובעצתךעץ-חיים לו - עצה ועץ, השפה היא הנותנת חיים ובעצתה יתרחשו חיים, אף עץ-דעת: רמז לעץ הדעת בגן-עדן. השפה העברית מעניקה את הידיעה הקדמונית, וגם ידע, הגות ומחשבה.

11 גנבת בן עלי עין ואימצת אותו לבן לך: הכוונה היא לעם היהודי כולו, שאומץ על ידי הלשון (על הע' העברית) וגם לבת פרעה שאימצה את משה רבנו לבן עלי עין – ליד המעיין או הנחל. והוא זה שלמעשה הנחיל לעם את חירותו ושפתו יחד עם עשרת הדיברות (דיבר - אמירה מוסרית, כלל יסוד כמו “לא תגנוב”).

12 שבטי ישורון מבין שבטים לחים כרת: שני פירושים למילה אחת - שבטי ישראל (ישורון) ושבטים לחים - ענפים רטובים, אותם חתכת. כל יהודי הוא ענף בעץ היוחסין של השבט.

13 ויקשו בידך ויהיו למטות-עוז: הענפים שהיו רכים ולחים התקשו בידי השפה העברית והפכו למקלות חזקים. מטה - גם מלשון מקל או מוט וגם מלשון הנהלה, פיקוד מטה. הכוונה לעם, שהיה חלש בעבדותו, תחת הנוגש, הצורר המצרי, והפך לעם חזק, חופשי ועצמאי בארצו.

14–15 הה, כי רודי עמי בימי אטדים: היוםהרודים בעם הם משולים לאטדים - שיחים קוצניים (המושלים או השליטים אינם ראויים, כמסתמך על משל יותם בשופטים ט' 7–20). ועדן לא באה הבטחתך: מגזע ישי חוטר! עדן (עדיין) לא בא המשיח בן-דוד או מנהיג אמיתי לעם. חוטר - ענף הצומח מן הגזע, וכאן בהשאלה חוטר - צאצא לישי (דוד), ההבטחה השלמה עוד לא קוימה, עד אשר יגיע המשיח לגאול את עם ישראל מצרותיו ואויביו בתפוצות ובארץ-ישראל עצמה.

 

טו.    🔗

עִדְּנַתְנִי הִזְדַּבְּדוּתֵךְ מִזִּלְפּוֹתַיִךְ וּבִלְהוֹתַיִךְ –


אָסְפֵךְ אֶל-תַּחַת דִּגְלֵךְ מִצְּבָא הָאֲרָמִית:


דָּנִיאֵל סוֹכֶה עַתִּיק-יוֹמִין וּנְהַר דִּי-נוּר,


מְתִיבְתָּא בַּבְלִית מְנַהֶמֶּת וְרָנָה בְּשַׁקְלָא וְטַרְיָא,      5

אוּנְקְלֵס וִיהוֹנָתָן מַסְבִּירִים צְפוּנַיִךְ,


בְּנֵי-הֵיכָלָא כְּמֵהִים אֶל בּוּצִינִין דִּגְנִיזִין בְּגִנְזַיָּא דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא,


תִּינוֹק מְמַלְמֵל “אַבָּא” וְ“אִמָא”,


שְׁמֵהּ רַבָּא מִתְקַדֵּשׁ בִּדְחִילוּ בְּפִי יָתוֹם,


וְדושׁ קַבְּלָנִים בְּמַשְׁכַּנְתָּא וְגוּבַיְנָא –       10

הֲלֹא הִיא בַּת-נַהֲרַיִם, אֲחוֹתֶךְ מֵרֶחֶם,


אוֹמֶנֶת אַגַּדְתֵּךְ וּמַעֲלָה עַל צַוָּארֵךְ עֲדִי-מְשָׁלִים.


דָּץ אֲנִי עַל דּוֹרוֹנוֹת הֵבֵאת מִתֵּיאַטְרְאוֹת בַּת-יָוָן,


וְעַל הִשְׁתַּקֵּף בְּכִנַּרְתֵּךְ מְזִּיו-אִיקוֹנֶיהָ וּמִמְּאוֹר קְלַסְתֵּר-פָּנֶיהָ.


לֹא אֲסַרְתִּיךְ מֵהִסְתַּכֵּל בָּאִסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה      15

אֲשֶׁר לְמַטְרוֹנִיתָא אֵשֶׁת-רוֹמָא.


אִם נִגְזְרָה עָלַיִךְ דַּיָּרוּת,


לְעִלַת כָּל הָעִלוֹת תּוֹדָה עַל הַנְחוֹתוֹ אוֹתָךְ בֵּיתָה סְפָרַד, בַּעֲבוּר תִּטְּעִי


בְּכִכָּרֵךְ מֻטְבָּעוֹת, בְּדֻקֵּךְ מֻשְׂכָּלוֹת,


מִגִּנּוֹת וְגַלְגַּלִּים אֲשֶׁר לַיִּשְׁמְעֵאלִית.      20

וּבְכָל עֵת הָיִיתִי בַּעְלָן לִקְְפֹּץ עַל “מְצִיאוֹת” בִּיהוּדִית-אַשְׁכְּנַזִּית


(וְהֵן אֲבֵדוֹתַיִךְ מְגֻוְּנוֹת-גּוֹלָה).


וּמִלַּחַן אִמָּהוֹת כּשֵׁרוֹת, מַרְטִיבוֹת “צְאֶינָה וּרְאֶינָה” בְּדִמְעוֹתֵיהֶן,


וּמִשַׁאֲגַת לְבִיאֵי וִילְנָה וּוַּרְשָׁה בַּקְּרָב עִם מְתֹעָב-אַשְׁמְדַּאי,


לְמַעֲנֵךְ יָנַקְתִּי חִיּוּנָה וָאֶחְצֹב פְּנִינִים מִתְנוֹצְצוֹת בְּשִׁבְעָה חִנִּים.


1 עדנתני הזדבדותך מזלפותייך ובלהותייך: עדנתי, ענגת אותי, על ידי זלפה ובלהה (השפחות שניתנו ליעקב על ידי נשותיו, לאה ורחל, (על מנת להגביר את הפרייתן ופריונן). הזדבדותך - מלשון זבד - מתנה, שי, דשן, המשורר מדבר על ההפרייה וההעשרה שהשפות האחרות תרמו לשפה העברית. למשל – הארמית, היוונית, הספרדית והערבית (הישמעאלית) – כולן זלפותייך ובלהותייך.

2 אספך אל-תחת דגלך מצבא הארמית: אספת תחת דגלך מעושרה ומכוחה של הארמית (צבא - גם כוח ועושר).

3 דניאל סוכה עתיק-יומין ונהר די-נור: סוכה - מלשון להסכית, לשים לב, להקשיב, לראות, וגם מלשון סוכה, סוכך, תחת האלוהים, העתיק וקדמון מכולם. נהר די-נור - נהר של אש, היוצא מתחת לכסא הכבוד, שעליו יושב עתיק-יומין (בארמית, האלוהים). בחזון בספר דניאל, הנהר יורד על ראש הרשעים (מתוך שבעת מדורי גיהינום). ובמקום אחר – כל הטובל בנהר האש – מתרפא ומיטהר (איוב).

4 מתיבתא בבלית מנהמת ורנה בשקלא וטריא: מתיבתא - ישיבה בבלית מזמזמת, הומה ושרה בשקלא וטריא - משא ומתן, ויכוחים ודיבורים מתפלפלים. והמשורר נותן דוגמאות רבות [בהמשך בית זה] להשפעות הארמיות, היווניות, ועוד.

5 אונקלס ויהונתן מסבירים צפונייך: פרשני התנ"ך מפרשים ומ סבירים את המסתתר בך, (צפון - סודי, חבוי).

6 בני-היכלא כמהים אל בוצינין דיגניזין בגנזיא דמלכא קדישא: בני ההיכל (המקדש) נמשכים ומתגעגעים אל הנרות הקטנים הגנוזים (בוצינין), החבויים בגנזי אלוהים, המלך הקדוש ע"פ חוכמת הנסתר, הקבלה

7–8 תינוק ממלמל “אבא” ו“אמא”… בדחילו בפי יתום: גם המילים “אבא” ו“אמא” באות מארמית, וכן שמה רבא מתקדש בדחילו בפי יתום - תפילת קדיש-יתום על הנפטר, המקדש את שם שמים ביראה (דחילו ורחימו מלשון חיל ורעדה, פחד).

9 ודוש קבלנים במשכנתא וגוביינא: דוש מלשון לדוש, נדוש (דיש של החיטה, שקבלנים - מתווכים, middlemen דשים ומכים בה שוב ושוב להוצאת המוץ מן התבן), להשתמש ביום-יום, בשפת העם, במושגים עממיים כמומשכנתא וגוביינא.

10–11 הלא היא בת-נהריים… עדי-משלים: הארמית באה מארם-נהריים, בין שני הנהרות הפרת והחידקל. אחותך מרחם, אומנת אגדתך ומעלה על צווארך עדי-משלים: הארמית היא אחות גדולה של השפה העברית, אומנתה, זו שהעשירה אותה באגדות (אומנת - גם זו המזינה ומעשירה את האגדות עצמן) וקשטה אותה במשלים, כתכשיט על צוואר.

12–15 דץ אני על דורונות… אשת רומא: המשורר דץ - שמח על המתנות [דורונות] שהביאה בת-יון (הרוח היוונית) לשפה העברית, כמו המילים תיאטרון, איקון, קלסתר. ועל השתקף בכנרתך מזיו-איקונה וממאור קלסתר-פניה: זיו פסליה ומאור תוי-פניה משתקפים בכנרת, כמו בראי - אספקלריה. לא אסרתיך מהסתכל: המשורר לא רק שלא אסר על העברית להביט וללמוד מהיוונית ומהרומאית, אלא הוא שמח ומעודד את ההצצה הזו, במראה המאירה ומקשטת את השפה, כמו מטרוניתה - גבירה רומאית.

16–18 אם נגזרה… בדקך מושכלת: אם נגזר עלייך לגלות, לדור בארץ אחרת, הרי שלעילת כל העילות (אלוהים שהוא סיבת כל הסיבות) התודה עלהנחותו אותך ביתה ספרד: על כך שהביאך, הנחה אותך, לגור בספרד. בעבור תטעי בככרך מוטבעות, בדוקך מושכלות: כי את נוטעת באדמה (כִּכָּרֵךְ ) מושגים ויצירות מוחשיות של הטבע, ובשמיים (דוק, כמו דוק ערפל) – מושגים מופשטים של שכל ורוח.

[In your ground– Nature-fashioning; in your Heavens – reason.]

19 מגינות וגלגלים אשר לישמעאלית: מושגים ארציים, הקשורים לארץ, לאדמה (גינות) ומושגים שמימיים (גלגל י הרקיע, הספירות העליונות, גלגלי המזלות והכוכבים) שבשפה הערבית.

20 ובכל עת הייתי בעלן לקפוץ על ‘מציאות’ ביהודית-אשכנזית: המשורר מודה שהוא ממהר "לבעול " (להפוך לבעלים של) הברקות משפת היידיש, ולהפוך אותן לרכושו, כמו בשוק המציאות.

21 והן אבדותייך מגוונות-גולה: שהן למעשה היו שלך ואבדו לך, ועכשיו חזרו אליך כשהן מגוונות ומושפעות על ידי שפת הגולה, כאילו נצבעו בגוונים אחרים.

22 ומלחן אמהות כשרות, מרטיבות ‘צאינה וראינה’ בדמעותיהן: משירת סידור התפילות של הנשים {‘צאינה וראינה’], הרטוב מדמעות האמהות היהודיות.

23 ומשאגת לביאי וילנה וורשה בקרב עם מתועב-אשמדאי: מזעקת גיבורי הגטו מול השטן הנאצי המתועב.

24 למענך ינקתי חיונה… בשבעה חינים: למענך שאבתי תמצית חיים - חיונה (מחיוניות, מחיה),ואחצוב פנינים מתנוצצות בשבעה חינים - המשורר משתמש בביטוי היידי, להאיר בשבעה חינים, מלשון חן, חינניות. [Yiddish phrase: “Shine with seven graces”] הכוונה גם לתמצית חיים, חיוניות, מחיה.

הוא יונק מלחני התפילות ומשירי האבל והגבורה של ההיסטוריה והמסורת היהודית, וחוצב פניני לשון ואוצרות שפה, המעניקים לעברית חיים וחיוניות, יופי ואור וחן פי שבעה (יונק ומעניק כאחד).

 

טז.    🔗

אוּרִים וְתֻמִּים אֲשֶׁר לָאֻמָּה!

הִיא כַּכּוֹכָבִים, נָגְהוּ סַפִּירֵךְ וְאַחְלָמָתֵךְ,

הִיא כַּחוֹל לְמִדְרָס, הוּעֲמוּ אָדְמֵךְ וְלִשְׁמֵךְ,

עֻרְפְּלוּ, קָדְרוּ, כָּהוּ – אַךְ לֹא כָּבוּ!

לְשׁוֹן-אוּרִים!      5

אוֹר הָיִית, וַתָּאִירִי בַּמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים וּבַכּוֹכָבִים בְּקַדְמוּת-הַמַּעֲשֶׂה,

צָהַרְתְּ בַּתֵּבָה עַל מַיִם רַבִּים,

בָּעַרְתְּ בַּסְּנֶה לְלֹא אֻכֹּל, וְקָרַנְתְּ מֵעַל מֵצַח-מְחוֹקֵק,

לִיהוֹשֻׁעַ חָרַסְתְּ בְּגִבְעוֹן וְסָהַרְתְּ בְּאַיָּלוֹן,

הֵהַלְתְּ בַּקֹּדֶשׁ בְּמִזְמוֹרִים לְדָוִד,     10

בְּשִׁירַת שְׁלֹמֹה רָשַׁפְתְּ קְנָאוֹת – אָז שֻׁלְהַבְתְּ שַׁלְהֶבֶת-יָהּ,

עַל שִׂפְתֵי יְשַׁעְיָה רָצַפְתְּ,

בְּסָאֳנוֹ אָדַמְתְּ חֲרוֹן-אַַף וְזָרַחְתְּ יְשׁוּעָה,

עַד מֶרְחַקֵּי דוֹרוֹת מִמְּנוֹרַת הַמַּכַּבִּי נָהַרְתְּ,

הִבְרַקִתְּ בְּרִיקוֹת חָכְמָה מֵחֶמֶר-אַגָּדָה, מִגְּבִישׁ-מָשָׁל,      15

וְהִבְהַקְתְּ יְקוֹד טָמִיר בְּעַד טַלִּית-הַהֲלָכָה,

בְּשַׁחֲקֵי סְפָרַד עַשְׁתְּ וְכָסַלְתְּ וְכַמְתְּ,

גָּחַלְתְּ בְּגַוְנֵי יוּ“ד סְפִירוֹת וְלָמֶ”ד-בֵּי“ת נְתִיבוֹת,

וּמֵהֶם “תַּנְיָא” וּ”מַעֲשִׂיּוֹת דְּרַבִּי נַחְמָן" הִתְגַּמְּרוּ וְאָחָחוּ,

פָּנַסְתְּ בַּהַשְׂכָּלָה וּבְנֵר “הַמַּתְמִיד” הִבְלַחְתְּ וְהִבְהַבְתְּ –     20

עַד הַפְצִיעֵךְ שַׁחַרִ חָדָשׁ עַל פְּנֵי חֲגוֹר-הֶהָרִים לִירוּשָׁלָיִם – –

וּלְעֵינַי הָיָה הַנֵּס:

יַרְמוּךְ וְקיִשׁוֹן כִּי הֵרַחְתְּ,

בְּמֵי מֵרוֹם וּבְיַם-סְדוֹם כִּי הִצַּבְתְּ רָגֶל,

כִּי כָרַעַתְּ עַל חוֹפֵי הַיָּם הַמַּעֲרָבִי, הוּא הַיָּם הַגָּדוֹל,     25

גַּחְתִּ מִתַּכְרִיכַיִךְ, מֶחְבַּשׁ-סֵפֶר וּמַחֲנַט-קָדָשִׁים,

נָשַׁמְתְּ אֲוִיר כָּחוֹל וּכְלֵי-דִבּוּרֵךְ מָלְאוּ מִמֶּנּוּ,

זָרַעְתּ אוֹנַיִךְ לָאָרֶץ – וַיַּפְקִיעוּ פֶּקַע,

הִכּוּ שֹׁרֶשׁ, הֶחְסִינוּ גֶזַע:

וַתִּפְרְשִׂי כֶּעָלִים מִלִּים וְכָאֶרֶג צֵרוּפִים,     30

כִּסִּית מְלאָכוֹת, מִסְחָרִים, מַדָּעִים, מַעֲשֵׂי-חֶשְׁבּוֹן וּמַעֲשֵׂי-חוֹשֵׁב –

אֶחָד הַזּוֹרֵת מַעְגְּלֵי מָקוֹם-זְמָן בַּמַּחְתֶּרֶת הַכּוֹכָבִית,

וְאֶחָד הַמְסַדֵּר אוֹתִיּוֹת-דְּפוּס לְמִלִּים, פְּסוּקִים, סְעִיפִים וְחִבּוּר,

כִּפְרָדִים לְגֻפִּיפִים, גֻפִּיפִים לְתָאִים, תָּאִים לַאֲבָרִים,

וַאֲבָרִים לְגוּף נוֹשֵׁם וְהוֹגֶה;     35

אֶחָד הַמְשַׁלֵּחַ תֵּבוֹת-אֶשְׁכּוֹלִיּוֹת אֶל חֲבָלִים רְחוֹקִים,

וִאֶחָד הַמַּשְׁקֶה חֲרֵרִים, אוֹ מְרַחֵץ רְגָבִים מְלוּחִים

עַד יִתְּנוּ עֲנָבִים שְׁחוֹרוֹת, דְּלוּעֵי-חֶמְאָה, צִפֹּרֶן וָוֶרֶד.

חָיִית עִם תְּחִיַּת הָעֲרָבָה,

גָּאִית עִם גְּאוֹן עָרֵי-גַנִּים,     40

רָם רֹאשֵׁךְ עַל הַר-הַצּוֹפִים,

וּבְמֶלֶל יְלָדִים רֻחַמְתְּ וְרֻעַנַנְתְּ.

לָשׁוֹן זַרְעִית! הַמְקַפֶּלֶת פִילוֹסוֹפִיּוֹת כִּתְרִיּוֹת בְּאַרְבַּע מִלִּים,

וְתוֹרוֹת-חַיִּים בְּשָׁלֹש!

אַתְּ רֵאשִׁית תּוֹרָה, חֲלוּצָה וְעֵינַיִם לְמַחְשׂוֹף נִשְׁמַת הָאֻמָּה לְאוּלַמֶּיהַ וְגַנְזַכֶּיהָ,     45

הַהַכְשָׁרָה הַקַּרְקָעִית לְהִשְׁתַּתּפוּת בְּהֶקֵּשָׁהּ, רִנָּתָהּ וּמִצְווֹתֶיהָ;

וְאַתְּ אַחֲרִית תּוֹרָה, בֵּית-זִכָּרוֹֹן וְרָקִיעַ שְׁבִיעִי:

צִדְקַת כָּל דּוֹר ְוהַטּוֹב בְּחֶוְיָתוֹ, כִּי יָגוֹזוּ מֵעַל אֲדָמוֹת,

בָּךְ הֵם נֶאֱסָפִים וְנִשְׁמָרִים עֹשֶר-עוֹלָמִים.


1 אורים ותומים אשר לאומה!: המשורר רואה בשפה העבריתאורים ותומים (האור והתום) של העם היהודי. אורים ותומים היו 12 אבני החושן (הבגד) על חזה הכוהן הגדול – כאשר כל שבט יוצג על ידי אבן טובה אחת. כאשר שבט חטא – היה האור מאבנו מתעמעם.

2 היא ככוכבים, נגהו ספירך ואחלמתך: כאשר השפה הייתה בפריחה, בגבהים – ככוכבים לרוב, כמו בברכת האלוהים, נגהו (זרחו, האירו) אבני החושן ספיר- sapphire ואחלמה -amethyst.

3 היא כחול למדרס, הועמו אדמך ולשמך: הועם (דהה האור) באודם (רוּבי) ובלשם (אוֹפַּל). ברכת האל לעם הייתה – ויהי ככוכבים לרוב וכחול אשר על שפת הים – סמל לברכה ושפע. מאוחר יותר פורש החול כסמל להשפלה, לדיכוי העם -.downtrodden

4–5 עורפלו, קדרו, כהו – אך לא כבו! לשון אורים!: השפה הייתה תמיד – למרות השקיעה, והזוהר שכהה – ותהיה תמיד שפת אור, שמעולם לא כבתה ולא תיכבה. המשורר מדבר במונחים עשירים של אור, לאורך ההיסטוריה היהודית כפי שמופיעה בתנ"ך.

6 אור היית, ותאירי במאורות הגדולים (השמש והירח)והכוכבים בקדמות-המעשה: השפה האירה כבר במעשה הבריאה.

7 צהרת בתיבה על מים רבים: צהרת (מלשון צוהר - חלון לאור, זוהר, טוהר) – זרחת [כבאשנב] בתיבת נוח בימי המבול, או כאבן יקרה זוהרת.

8 בערת בסנה ללא אוכל… מצח-מחוקק: בערת בשיח הסנה שלא אוכל (לא נשרף), וקרנת מעל מצח-מחוקק: זרחת מעל מצחו של משה רבנו בעת מתן תורה (קרנו פניו).

9 ליהושע חרסת בגבעון וסהרת באיילון: חרס - כנוי לשמש, לקוח מיהושוע י' 12 - “שמש בגבעון דום”, וסהרת באיילון: סהר - כנוי לירח “ירח בעמק איילון” – הארת כשמש וזרחת כירח.

[

10 ההלת בקודש במזמורים לדוד: ההלת מלשון הילה, אור (הארת).

11 בשירת שלמה רשפת קנאות… שלהבת-יה: רשפת מלשון רשף, גיץ-אש, ניצוץ. אז שולהבת שלהבת-יה - בערת באש-אלוהים.

12 על שפתי ישעיה רצפת: רצף - כמו רשף, פחם לוהט, גחלת-אש (בסיפור התנ"כי ישעיהו התלונן שאינו טוב או נקי דיו, שיוכל לשאת את דברי האלוהים אל העם, אז המלאך שרף את שפתו ברצפה - פחם לוהט, על מנת שיטוהר פיו – מתוך ישעיהו פרק ו').

13 בסאנו אדמת חרון-אף וזרחת ישועה: בסאנו: בכעסו (חרון-אף של האל) אדמת, אדמו פנייך (סואן -רועש, חסר שקט, סאון " rhythmic tread of soldiers ", רעש, שאון מצעדי מלחמה – גם השם רגלסון מאותו מקור). וזרחת ישועה: הארת כאשר האל הבטיח גאולה.

14 עד מרחקי-דורות ממנורת המכבי נהרת: במשך כל הדורות הארת ממנורת המכבי (נהרה - אור).

15 הברקת בריקות חכמה מחמר-אגדה, מגביש-משל: שלחת ניצוצות, ברקים, מיין-אגדה ומקריסטל מְשלים. האגדה עתיקה ומתוקה כיין (חמר ) והמשל יפה ומושלם כגביש הנחצב מסלע.

16 והבהקת יקוד טמיר בעד טלית-ההלכה: בוהק הוא אור לבן, מבהיק, ויקוד (מלשון מוקד), החבוי (טמיר- סודי) בתוך טלית ההלכה – האור המסתתר בתוך החוק היהודי, הדבקות המוסרית וחכמת הנסתר.

17 בשחקי ספרד עשת וכסלת וכמת: הארת כמו הכוכבים (קונסטלציות) בשמי (שחקים ) ספרד: עשת (עיש)- הדובה/העגלה הגדולה, כסיל - אוריון ( “you Orion’d” ), כֹּמה -עוד מבנה כוכבי .(Pleadies)

18 גחלת בגווני יו“ד ספירות ולמ”ד בי"ת נתיבות: הארת כמו גחלת אש בכל צבעי 10 הספירות, על פי הקבלה (כתר, חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד וסוד), ו-32נתיבי (שבילי) החוכמה.

19 ומהם “תניא” ו“מעשיות דרבי נחמן” התגמרו ואחחו: “תניא " (מלשון משנה, לתנות - לשנות, לחזור וללמוד שנית) הוא ספר עברי שנכתב על ידי מייסד חסידות חב”ד רבי שניאור זלמן מלאדי. ורבי נחמן מברסלב, מייסד חסידות ברסלב, כתב ביידיש משלים וסיפורים קצרים הנלמדים עד היום. (התגמרו - הגיעו לידי גמר, שלמות, וגם מגמרא- פחם זוהר, גחלת. אחחו - מלשון אחים ולאחות יחד, וגם מלשון אח, אש בוערת באח).

20 פנסת בהשכלה, ובנר “המתמיד” הבלחת והבהבת: הארת כפנס בתנועת ההשכלה,ובנר “המתמיד” (הפואמה של ביאליק) הבלחת והבהבת: ניצנצת כאור-הנר המבליח (כבה ונדלק לסירוגין) באפלה ומהבהב (גם חורך, קולֶה).

21 עד הפציעך שחר-חדש על פני חגור-ההרים לירושלים: הופעת בזוהר כמו שהשחר מפציע מעל רכס הרי ירושלים (מפציע מפצע שנפתח ומדמם – כך אור השחר האדמדם, “to branch off like fingers” ).

22–25 ולעיני היה הנס… הוא הים הגדול: כמו הניסים שנעשו למשה, לעם, ליהושע, ועוד, כך גם למשורר, העומד נפעם מול הנס של העברית המקיפה את הארץ כולה, לרוחבה – מנחל הקישון במערב עד נהר הירמוך במזרח, ומים הכנרת (מי-מרום ) עד ים המלח (ים-סדום ), ועד הים התיכון (הים המערבי ).הרחת, הצבת רגל, כרעת – פעלים המיוחסים לאישה החושנית, החיה בארץ-ישראל ומחוברת לאדמה הזאת בחושיה הארציים ביותר וגם בכל נימי נפשה.

26 גחת מתכריכייך, מחבש-ספר ומחנט-קדשים: הלשון העברית הייתה דורות שלמים קבורה (בתכריכים ), חבושה (ממחבוש - אסורה בכלא) וחנוט ה embalmed) ) בספרים הקדושים.

27 נשמת אויר כחול וכלי-דיבורך מלאו ממנו: ועתה היא נוגהת, זורחת, נושמת, חיה – השפה מדוברת וחיה בפי כל. אחרי היותה קבורה במחשכי האדמה, עתה היא יכולה לנשום אויר-שמים.

28 זרעת אונייך לארץ – ויפקיעו פקע: און - כוח הפריון הגברי. הזרעים שזרעת לארץ הפכו לפקעות, ניצנים, פרחים ופירות (פקע - הפרי שבניצן).

29 היכו שורש, החסינו גזע: פרחו והתחזקו (חוסן - חוזק) עד לגזע עבות.

30–31 ותפרשי כעלים מילים… מעשי-חושב: המשורר אוהב את הדימויים מעולם הצומח, וכאן – המילים נפרשות כעלי העץ (עלה הוא גם דף) וצירופי המילים והמשפטים – כאריג בד (בד הוא גם ענף). השפה מופיעה בכל תחומי החיים – מכסה (כיסית) מלאכות, מדעים, חשבון והגות ו“מעשי-חושב” (מלאכת מחשבת- אמנות).

32–33 אחד הזורת מעגלי מקום-זמן… סעיפים וחיבור: אחד המודד (זרת - אמת מידה קטנה) או משרטט מעגלים של מקום וזמן במבני הכוכבים בחלל, וממש כמוהו אחד המסדר אותיות-דפוס למילים, פסוקים, סעיפים וחיבור.

34–35 כפרדים לגופיפים… לגוף נושם והוגה: כמו האטומים המצטרפים למולקולות, והן מתחברות ויוצרות תאים והתאים מרכיבים את חלקי הגוף – עד ליצירת השלם החי וחושב.

36–38 אחד המשלחציפורן וורד: כמו זה השולח תיבות -אשכוליות אל חבלים רחוקים (חבל-ארץ - ארצות רחוקות), וזה המשקה חררים או מרחץ רגבים מלוחים: משקה אדמה יבשה (מבוקעת, מחוררת) או אדמה מלוחה (ליד ים המלח) עד יתנו ענבים שחורות, דלועי-חמאה, ציפורן וורד: יש תקווה גם לאדמת הערבה המדברית, החרבה והמלוחה, משקים אותה והיא מצמיחה פירות, ירקות ופרחים.

39–42 חיית עם תחיית הערבה.. . רוחמת ורועננת: גאית עם גאון ערי-גנים: גאית מלשון גאות, התרוממות, וגאווה בערים המטופחות על גניהן (גאות, גאונות, גנים- לשון נופל על לשון). רם ראשך על הר-הצופים ובמלל ילדים רוחמת ורועננת: תחושת התרוממות הרוח וזקיפות הקומה מעל הר-הצופים והנחמה והרעננות שבצלילי השפה המדוברת בפי ילדים.

43–44 לשון זרעית!ותורת-חיים בשלוש: הוא קורא לה, (מלשון זרע, הזורעת, פורייה ומצמיחה) המקפלת פילוסופיות כתריות בארבע מילים: כתריות - נשגבות מאד, כמו כתר ואצילות. המשורר רומז על תורת הקבלה, המצמצמת את כל סוגיית הידיעה והבחירה ב-4 מילים, כגון – “הכל צפוי והרשות נתונה”. ותורות-חיים בשלוש: כגון “ואהבת לרעך כמוך” או “בכל דרכיך דעהו”. ללמד כי לדעת את האלוהים היא לא בטקסי פולחן ולא בהגדרות תיאולוגיות, כי אם בצדקת כוונותיו ומעשיו של אדם בהליכותיו ומשלחי ידיו יום-יום, שעה-שעה. רעיון זה כתוב בנביאים, שנוי בתלמוד ומשולש בספרי-יראים.

45 את ראשית תורה… האומה לאולמיה וגנזכיה: את התחלת ההתחלות של התורה, הראשונה לחשיפת רוח העם היהודי, על האולמות [ארמונות] והגנזכים הסודיים שבה, שיצאו לאור ונגלו לעיין בזכותך.

46 ההכשרה הקרקעית להשתתפות בהקשה, רינתה ומצוותיה: המשך לדימוי החלוציות, ההכשרה הבסיסית, היסודית, להגיון והשכל שבשפה (הקשה מלשון קושיות,להקיש, להסיק מסקנות, לשירה שלה ולציוויים (ביניהם, 10 הדיברות) שבה.

47 ואת אחרית תורה, בית-זיכרון ורקיע שביעי: את לא רק ראשית וראשונית אלא גם אחרית, המטרה הנעלה, השלמת התורה. את גם משמרת את הזיכרונות, את ההיסטוריה של העם, וגם כוללת את הרקיע השביעי, שבו צדק ומשפט וצדקה, גנזי חיים, גנזי שלום וגנזי ברכה, ונשמתם של צדיקים (מתוך ספר האגדה). השפה גם גשמית, נטועה ומכה שורשים באדמה, ואף מתחת לאדמה (אוצרות וגינזכי ההיסטוריה של העם) וגם רוחנית ומרקיעה שחקים בערכים והגות, צדק ומוסר.

48–49 צדקת כל דור והטוב בחוויתו… ונשמרים עושר-עולמים: צִדקה - virtue, מעלָה, ערך עליון. ערכי כל דור וניסיון חייו הטוב, גם אם ייעלמו מעל האדמה (נגוז - הופך לגז, מרחף ומתפוגג), עדיין הם נאספים בך, השפה העברית, ונשמרים כעושר נצחי, כאוצר לעולמי-עד.

 

יז.    🔗

אוֹרַיִךְ לֹא אוֹרִים, תּוֹרוֹתַיִךְ לֹא תוֹרוֹת,

בְּלְתִּי אִם בּהִגָּלוֹתָם – סִינַי מִתְחַדֵּשׁ – לְעֵינַיִם מִשְׁתָּאוֹת לְזָהֳרָם,

חַיַּיִךְ לֹא חַיִּים בִּלְעֲדֵי הֲבֵל פִּי תִינוֹקוֹת –

אֲהָה! עֵינַיִם טְהוֹרוֹת אֲשֶׁר לְתִינוֹקוֹת עִבְרִים דֹּעֲכוּ בְּיַד מְרַצְּחִים,

פִּיּוֹת-הַחֵן הַמְיֻעָדִים לְצַפְצֵף הֲבָרוֹתַיִךְ נַעֲווּ בְּפִרְפּוּרֵי-גְסִיסָה,     5

נֶחְנְקוּ הַגְּרוֹנוֹת הַדַּקִּים, מִתּוֹכָם יַעֲלוּ נִגּוּנָיִךְ;

הָיוּ הַגְּוִיּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת לְמִרְקָב,

צִבּוּרִים-צִבּוּרִים עַל גַּלֵּי-אַשְׁפַּתּוֹת וּבְשׁוּחוֹת-דְּרָכִים,

אֵין שֵׁם וְאֵין צִיוּן. –

אֱלִי, לָשׁוֹן עִבְריָּה,     10

עַל אָזְנַיִם רַכּוֹת לֹא תִּסְפּוֹגְנָה מַעֲשִׂיּוֹתַיִךְ –

אַבְרָהָם מַכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ וְהִלֵּל עַל הַגַּג תַּחַת שָׁלֶג,

עַל בְּנוֹת-עַיִן לֹא תִתְלַקַּחְנָה-גִּיל לִקְרַאת

רִבּוּעֵי אַשּׁוּרִית, שְׁחוֹרִים וּמְנֻקָּדִים,

עַל אֶצְבָּעוֹת רָזוֹת לֹא תִּתְאַמֵּצְנָה     15

לְעַגֵּל חֲצִי הָאָלֶ“ף הַיְּמָנִי, גַּג הַבֵּי”ת, חֶרְמְשֵׁי הַגִּימֵ“ל וְהַזַּיִ”ן,

וּלְסַרְגֵּל יִשְׁרַת יוֹ"ן,

עַל קוֹלוֹת מְתֻקִּים לֹא יַהְגּוּ “מוֹדֶה אֲנִי”,

לֹא יַטְעִימוּ אַרְבַּע קֻשְׁיוֹת בְּלֵיל-הַמַּצּוֹת,

עַל נְעָרִים-אִבִּים וּנְעָרוֹת-חֲבַצָּלוֹת – אִי טְהוֹרִים! – הָיוּ לְנִוּוּל, לְקִצּוּץ;     20

וְעַל עַצְמֵךְ בְּכִי, לָשׁוֹן,

הֵן נִתְמַעֲטָה דְמוּתֵךְ אָתְּ, נִפְרַץ בָּךְ פֶּרֶץ,

בְּהִקָּטֵם עַם נוֹשְׂאַיִךְ וּמְטַפְּחָיִךְ.

בַּגְּוִיּוֹת הַשְּׂרוּפוֹת, בַּשְּׁלָדִים הַמִּדַּרְדְּרִים –

מֶנְדֶּלָאִים שֶׁל עָתִיד, אַחַד-הָעַמִּים שֶׁל מָחָר,     25

עַל דּוֹרְשֵׁיהֶם יָחַד, –

מָה חֻלֵּית וְעָנִית!

בְּכִי, שַׁכֻּלָּה, וּבְעוֹד הַדֶּמַע חַם עַל לֶחְיֵךְ,

עֲשִׂי לְמַעַן אוּדַיִךְ-יְתוֹמַיִך, אֵלּוּ הַנּוֹתָרִים,

הַכָּלִים אֶל נֹחַם וְלֶחֶם וּבֶגֶד וָסֵפֶר,     30

הִתְחַזְּקִי, וְשׁוּבִי אֶל עֻמְסֵי-תַפְקִידָיִךְ: קַיֵּם, רַפֵּא וּבָנֹה, –

וַאֲנִי אֶל שְׁלִיחוּתִי הַקָּיִץ:

פָרֵט קְצוֹת יִפְעוֹתַיִךְ וְסַהֵד צִדְקֵךְ.


1–2 אוריך לא אורים, תורותיך לא תורות… לזהרם: האורות והתורות של השפה העברית אין להם משמעות, אלא אם יתגלו לעיני העם הנדהמות, המתפעלות, כמו במעמד סיני מחודש. האנשים עצמם, הם הם היוצרים את הזוהר ונותנים משמעות לתורה, לשפה.

3 חייך לא חיים בלעדי הבל פי תינוקות: אין לך חיים בלעדי התינוקות הממלמלים והמדברים.

4–6 אהה! עיניים טהורות… יעלו ניגונייך: אך עיני התינוקות היהודים דעכו בידי הצורר הנאצי, פיות-החן המיועדים לצפצף הברותייך נעוו בפירפורי גסיסה: הפה החמוד שהיה אמור להגות ולמלמל הברות עבריות,נעוו - עוותו, עוקמו, בייסורי מוות. נחנקו הגרונות הדקים, מתוכם יעלו ניגונייך: המשורר מזועזע ומרגיש צורך להביע בעוד תיאורים וצורות את הזוועה שהתרחשה בשואה, במיוחד לילדים קטנים חפים מפשע וחסרי אונים.

7–9 היו הגוויות הקדושות… אין ציון: למרקב - נרקבו. ציבורים-ציבורים על גלי-אשפתות ובשוחות-דרכים: הצטברו על ערמות האשפה ובתעלות בצידי הדרכים. אין שם ואין ציון: ללא קבר וללא מצבה.

10–11 אלי, לשון עבריה, על אזניים רכות לא תספוגנה מעשיותייך: הוא זועק לאל, ומביע את כאבו על השפה העברית, שלא תישמע באזני הפעוטות דרך סיפורים ואגדות.

12 אברהם מכיר את בוראו והלל על הגג תחת שלג: רומז על סיפור עקידת יצחק, בו נותן אברהם אמון מלא באלוהים ויודע שלא יתן לו לפגוע ביצחק ילדו יחידו, וכן מדבר על עצמו, אברהם, המהלל את בוראו על גג מושלג, אך שואל שאלות ולא מקבל את הגורל המר. ממש כמו הלל על הגג, שהיה כה עני שלא היה יכול לשלם לתלמוד תורה ולכן עלה על גג בית המדרש כדי לשמוע את דברי החכמים, ומאוחר יותר הפך להלל הגדול (בבלי יומא, ל"ה, ב).

13–14 על בנות-עין לא תתלקחנה-גיל לקראת ריבועי אשורית, שחורים ומנוקדים: הוא מתאבל על אותן עיניים, אישונים, בבות עין, היקרות מכל, שהיו יכולים לנצנץ ולהבריק בשמחה (מהמילה להתלקח, כמו אש) אל מול אותיות הדפוס המרובעות שחורות ומנוקדות – של השפה העברית (וגם האשורית).

15–17 על אצבעות רזות … ישרת היו"ן: הוא ממשיך להתאבל על אותם ילדים שכבר לא יתאמצו לצייר את צורות אותיות הכתב העברי, לסרגל ישרת היו"ן: לכתוב את האותיות הישרות כסרגל – י‘,ו’,ן'.

18–19 על קולות מתוקים… בליל-המצות: הילדים האלה כבר לא יהגו (יְצַיְצוּ כגוזלים - pipe ) ויתפללו “מודה אני” כל בוקר (אותה תפילה המודה לאל על שהחזיר את נשמתם עם בוקר לאחר שנתם), ולא יטעימו ארבע קושיות בליל-המצות: לא ישירו ולא ישאלו בטעם את ארבע הקושיות בליל הסדר (יטעימו - גם טעמי המקרא].

20 על נערים-אבים ונערות-חבצלות – אי טהורים! – היו לניוול, לקיצוץ: הוא מתאבל וזועק על נערים-ילדים (מלשון מת באיבו, שתיל רך בתחילת צמיחתו,אי - זעקת-אבל) ונערות-פרחים ענוגים וכה טהורים, שהושפלו, טומאו, בוישו, ונגדעו ( היו לניוול ). המשורר משתמש בדימויים של צמחי מים (אִבֵּי-נחל וחבצלות), ולכן ניתן לפרשאי גם מלשון אי בלב-ים, אי של טוהר בתוך ים של זוועה.

21–23 ועל עצמך… נושאייך ומטפחייך: בכי, שפה עברית, כי הצטמקת, דולדלת, נפער בך פער (כמו פרץ - חור או בקע בחומה), בהיגדע (בהקטם: לקטום- לחתוך) עם ישראל, האמור לשאת אותך כדגל, ולטפח אותך.

24–25 בגוויות השרופות …של מחר: בין המתים היו הסופרים והמשוררים הגדולים של העתיד, כמו מנדלי מוכר ספרים ואחד-העם.

26–27 על דורשיהם יחד – מה חולית וענית!: על כל חכמיהם ותלמידיהם (כמו ב"דור דור ודורשיו " חכמי כל דור)– כמה חלית ועוניית! (מלשון מחלה ועוני, וגם עינוי ותענית).

28–31 בכי, שכולה… קים, רפא ובנה: בכי, כאם שכולה, אך פעלי למען השרידים המוצלים מאש (אוד - גזיר-עץ שרוף בחלקו, כינוי לפליט, שריד מחורבן ( (firebrand plucked from the fire והיתומים ששרדו (אודייך-יתומייך - משחק מילים עם אורים ותומים, אבני החושן של הכהן), הכלים אל נוחם ולחם ובגד וספר: המתגעגעים וכמהים לנחמה, ורעבים ללחם, לבגד ולספר – כל צרכי היסוד שחסרו כל כך (כלה מלשון כלייה, סוף). התחזקי, ושובי אל עומסי-תפקידייך: הוא מעודד את השפה העברית, שתתחזק ותשוב לעומס-תפקידיה הרבים. קַיֵם, רפא, בנה: כמו אם – המקיימת, דואגת לצרכים קיומיים, מרפאת, בונה ומשקמת.

32–33 ואני אל שליחותי…וסהד צדקך: ואילו המשורר עצמו – פונה לייעודו, לתפקידו שלו: לתאר בפרטים קצוות, רסיסים (fragments) חלקים (והוא בצניעותו מסוגל לתאר רק חלק קטן - קצוות) מתכונותייך הנפלאות ויופייך, ולטהר את שמך (מלשון שהדי במרומים, סהד=שהד, עד צדק) ולהיות לעד לצדקך/ גאולה. בשיר זה המשורר אכן עומד בהבטחתו וממלא את שליחותו זו.

 

יח.    🔗

מִי יַעֲלֶה בְּהַר-תִּפְאַרְתֵךְ, וּמִי בְמִשְׁפָּטֵךְ יָקוּם?

בְּהִיר מַחֲשָׁבָה וּנְקִי כַוָּנָה,

אֲשֶׁר עֶלְבּוֹן אָדָם לוֹ עֶלְבּוֹן, וּבִפְרֹחַ הַצֶּלֶם הָאֱנוֹשִׁי יַעֲלֹז,

אֲשֶׁר בְּאֹפֶל וַחֲרוּלִים לְנֹגַהּ לַפִּיד-חֹפֶשׁ יִצְעַן,

וְיִשְׁאַט מִסְכֵּי-חֲנֵפִים וְכֻרְסְאוֹת-שַׁאֲנַנִּים,     5

הַנֶּאֱמָן עִם אֻמָּתוֹ, פְּצָעֶיהָ יַפְצִיעוּהוּ, אַשְׁמָתָהּ תְּכוֹפֵף כְּתֵפָיו,

וּבְרָצוֹן יָבִיא לָהּ זֵעַת אַף וְהוֹן חָזוֹן, וּבְיוֹם-עֲבָרוֹת – עֲסִיס עוֹרְקִים;

תְּקוֹן סְפִירוֹתֶיהָ יְאַו: שׁוֹרֶשׁ-עָפָר, בִּין בְּכָבוֹד, וְהַתִּפְאִֶרֶת הַמְזַמֶּרֶת בַּתָּוֶךְ;

אֲשֶׁר גְּנִיחַת כָּל חַי לִבּוֹ תְּפַלַּח – –

הֵן מִקֶּדֶם, עִבְרִיָּה, אַתְּ פֶּה וּמָגֵן לָאָדָם קְרוּץ-אֲדָמָה,     10

לִפְנֵי חֻקָּתֵךְ שַׁתְּ שָׁוִים כָּל בְּנֵי-אֱנוֹשׁ,

מַשָּׂאֵךְ וְעִתּוּדֵךְ מֵעַל כָּל-גּוֹיִם מְתוּחִים,

וְעַל כָּל הַמַּעֲשִׂים רַחֲמָיִךְ, וּבִתְהִלּוֹתַיִךְ כָּל הַנְּשָׁמָה מְהַלָּלֶת!

לּא בְקַלּוּת תִּתְּנִי סִתְרֵי-מְגָדָיִךְ, יֵדָעֵם רַק

מִי סִיֵּר בְּרַשִּׁ“י – פַּשְׁטוּת-נֹעַם, רְצוּפָה אוֹפִירֵי-מוּסַר וַחֲוִילוֹת-בִּטּוּי,     15

מִי טִפֵּס וְאָחַז בַּ”יָּד הַחֲזָקָה“, רְצִינִית וְאַחְרָאִית לִפְנֵי אֵל וְאָדָם,

מִי לַיְלָה-לָיְלָה יִטְבּוֹל בְּמִשְׁנָה וּמִדְרָשִׁים, וְסֵפֶר-הַסְּפָרִים – לֶחֶם-בָּקְרו;

אֲשֶׁר בָּקַע קִיר רַנַּ”ק וּבְבִירַת “דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו” לָקַח שֶׁבִי;

אֲשֶׁר חֵיךְ לוֹ לָדַעַת בְּמַכּוֹלֶת-חַדּישִׁים

מַה קֳלִי-שִׁיר וְיַעֲרַת-אֹמֶר וּדְבֵלַת-סִפּוּר – תְּזוּנָה וּמִחְיָה בָּהֶם,     20

וּפֵרוֹת-אַרְצֵךְ בְּשִׂימִים בְּפִיו, –

רַק זֶה יִשְׁכַּב חֵיקֵךְ, סֶלָה.


1 מי יעלה בהר-תפארתך ומי במשפטך יקום?: לקוח מספר תהילים כ“ד –”מי יעלה בהר אדוני ומי יקום במקום קודשו? נקי כפיים ובר לבב, אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה." כאן שואל המשורר: מי האדם, הראוי לעלות על הר תפארתך ומי יהיה מסוגל לעמוד תחת משפטך? והוא עונה על כך, כמו בתהילים:

2–3 בהיר מחשבה… הצלם האנושי יעלוז: בהיר מחשבה ונקי כוונה: אדם שמוחו צלול והוא נקי כפיים וטהור כוונות. אשר עלבון אדם לו עלבון: אשר רואה השפלה או עלבון וזה נוגע לו ובפרוח הצלם האנושי יעלוז: והוא שמח על פריחתו של הצלם האנושי.

4 אשר באופל וחרולים לנוגה לפיד-חופש יצען: בחשיכה ובין קוצים דוקרניים יצעד לאור לפיד החופש, החירות (יצען - ינדוד כצועני).

5 וישאט מסכי-חנפים וכורסאות-שאננים: ומסיכות של חנופה יהיו לו לשאט נפש, כמו גם אלה היושבים שאננים אנוכיים על כורסאותיהם, ולא רואים דבר מחוץ לעצמם.

6 הנאמן עם אומתו, פצעיה יפציעוהו, אשמתה תכופף כתפיו: רק זה, המרגיש וחווה את פצעי האומה כאילו הם פצעיו שלו, ואשמתה נוגעת בו עד כדי כיפוף כתפיו, הוא זה הנאמן לאומתו, לעמו.

7 וברצון יביא לה זעת אף והון חזון, וביום-עברות – עסיס עורקים: הוא יביא לה זיעת אפיים (מאמץ ועמל) ועושר מחשבתי, רוחני, נבואי, ובזמנים קשים, כמו במלחמה או צרה (עברה – כעס), ייתן לה גם את דמו.

8 תקון ספירותיה… בתווך: תקון ספירותיה יאו: המשורר מתאווה, משתוקק, לתקן את הספירות, הרבדים השונים של השפה העברית, שורש-עפר, בִּין בכבוד, והתפארת המזמרת בתווך: כמו השורש שבאדמה, הבנת הכבוד והתהילה, והשירה והאמנות שביניהן (בין הארציות והגשמיות לבין הרוחניות והשמימיות).

9 אשר גניחת כל חי לבו תפלח: שליבו יידקר על ידי אנחת כל היצורים החיים, כל סבל על פני האדמה ייגע ללבו.

10 הן מקדם, עברייה, את פה ומגן לאדם קרוץ-אדמה: מימי קדם את, השפה העברית, משמשת לפה ומגן לאדם, שנוצר, קורץ, מאדמה (כי עפר אתה ואל עפר תשוב).

11 לפני חוקתך שׁת שווים כל בני-אנוש: שמת את כל בני האדם שווים ביסודם לפני החוק.

12 משאך ועיתודך מעל כל-גויים מתוחים: נבואתך ( prophecy ) ועתידך ( “futureness” ) מתוחים מעל כל העמים.

13 ועל כל המעשים רחמייך, ובתהילותייך כל הנשמה מהללת!: כל יצור חי מהלל תהילותייך.

14–15 לא בקלות… חוילות-ביטוי: לא בקלות תתני את הסודות המתוקים של פרי הסתרים שלך, האישה המסתורית שלא נעתרת בקלות. ידעם רק מי סייר ברש"י – פשטות-נועם, רצופה אופירי-מוסר וחוילות-ביטוי: המשורר חוזר לדמות האישה – אך הכוונה כאן לאוצרות השפה החבויים, ונגלים רק למי שמכיר את פירושי רש"י, שלמרות פשטותו הנעימה, הוא רצוף עושר מוסרי (אופיר - ארץ הזהב) וביטוי עשיר (חוילות - ארצות עשירות).

16 מי טיפס ואחז “ביד החזקה”, רצינית ואחראית לפני אל ואדם: רק מי שהצליח ללמוד את כתבי הרמב"ם, שהם סמל לאחריות ורצינות לפני אלוהים ואדם כאחד (“היד החזקה” - משנה תורה, החיבור ההלכתי המקיף והמסכם ביותר של כל התורה שבעל-פה – חיבורו הגדול ביותר של הרמב"ם, שבו כינס את כל ההלכות מכל מקורות התלמוד והגאונים, ב- 14 ספרים).

17 כי לילה-לילה יטבול במשנה ובמדרשים, וספר-הספרים – לחם בקרו: כל לילה ילמד והתנ"ך יהיה לו כמו הלחם בכל בוקר, יכיר אותו לפרטים ויאהבו עד שיהיה לחם-חוקו.

18 אשר בקע קיר רנ"ק ובבירת “דור דור ודורשיו” לקח שבי: האדם המלומד, אשר הצליח לבקע את קיר רנ"ק ולהבינו (רבי נחמן קרוכמל נולד בברודי, התחנך בישיבות, למד לשונות ופילוסופיות, וחיבר את “מורה נבוכי הזמן” במאה ה-19, והאמין כי לכל עם יש רוח לאומית ייחודית), ואשר הצליח לקחת שבי בבירת (בארמון) דברי הימים לתורה שבעל-פה, בהשאלה – כמו בניצחון בקרב (אייזיק הירש וייס, הושפע מהגותו של הרנ"ק, היה מייסד של זרם ליברלי ביהדות בסוף המאה ה-19, וכתב את הספר “דור דור ודורשיו” ).

19 אשר חיך לו לדעת במכולת חדישים: שיש לו היכולת להבחין ולהכיר בטעמים החדישים, בסחורה המודרנית (חיך -מלשון נעם או טעם לחיכו).

20 מה קלי-שיר ויערת-אומר ודבלת-סיפור – תזונה ומחיה בהם: שיר שהוא חיטה קלויה, דיבור שהוא יערת-דבש וסיפור שהוא תאנה יבשה מתוקה, אשר יש בהם תזונה וחיוניות, שיש להם ערך רוחני ומחייה נפש.

21–22 ופירות-ארצך בְּשִׂימִים בפיו – רק זה ישכב חיקך, סלה: רק אותו אדם, העונה על כל המדובר לעיל, ויודע להעריך את פרי הארץ, שהוא בשׂוּם (ריחני, מלשון בושם) בפיו, שהוא למעשה פרי היצירה היהודית, הרוחנית, הספרותית, והשירתית, העתיקה והחדשה, רק הוא הראוי לשכב בחיקך, ולשאת את דגלך בנאמנות, לעלות “בהר-תפארתך”. בדברים אלה הוא עונה על השאלה הראשונה בבית זה, אמן, סלה.

 

יט.    🔗

וּשְׁלשָׁה בִּשְׂנוּאֵי נַפְשֵׁךְ וַתַּאַנְפִים:

– מְזַיְּפֵי אַזְכְּרוֹתַיִךְ עֵקֶב בֶּצַע,

יְשַׂקְּרוּ עַיִן, יְמוֹלְלוּ בָרֶגֶל, תּוֹף גָּדוֹל יְתוֹפְפוּ עַגְבִּיבוּתָם עָלַיִךְ,

וְהֵם לִבָּם רֵיק מֵחֵשֶׁק כְּמוֹ רִיר-לְשׁוֹנָם שָׁלוּל מֵרַעְיוֹן:

מְעַט גְּנוּבוֹת, מְעַט שְׁגוּרוֹת, מְעַט לַהֲטוּטִים לְסַמֵּא –     5

עַל אֱוִילוּת-הֲמוֹנִים יְהָבָם, וּפַחֲדָם –רוּחַ- תְּבוּנוֹת כִּי תַעֲבוֹר בַּמַּחֲנֶה;

– הַמַּקְפִּיאִים אוֹתָךְ אֶל נֹסַח אֶחָד, לֵאמֹר:

הֻשַּׂג הַשִּׂיא, הֻצַּב הַמּוֹפֵת, וַאֲנַחְנוּ כְבוֹדֵנוּ הַחִקּוּי!

הֲעִידוֹתִי מְנוֹרַת הַיְּקוּם עַל כָּל פְּרָקֶיהָ:

יָם, וְדָרֵי בו: סְנַפִּיר וָרֶגֶל וְגָחוֹן, מִקְפּוֹת רוֹעֲדוֹ,     10

קְלִפּוֹת – עֵין דַּר וְעֵין כֶּסֶף, עֵין הַמַּרְמַר הַוְּרַדְרַד,

שְׂרוֹךְ אָדוֹם – סָפֵק בַּעַל-חַיִּים סָפֵק צֶמַח, –

וְאַלְמוֹג מִשְׂתָּרֵג, וְכַלָּנִיּוֹת-יָם זוֹלְלוֹת,

יוֹנְקִים אַדִּירִים – לִוְיְתָנִים וְכַלְבֵּי-מַיִם וּנְמֵרֵי-מָיִם,

סוּסוֹן צָף, זְנָבוֹ כְּסִמַּן-הַשְּׁאֵלָה, וּרְסִיסִים נַעֲלוֹנִיִּים, כּוֹכְבוֹנִּיִּים, וְכַדּוּרִיִּים.     15

יַבָּשָׁה, וַאֲשֶׁר בָּהּ מִן ההוֹלֵךְ וְהַזּוֹחֵל וְהַמִּתְגַּלְגֵּל וְהַמְנַתֵּר,

וְתוֹלַעַת-אַרְגָּמָן, מִתְרוֹמֶמֶת מַעֲשֵׂה-קֶרֶס,

שׁוֹפֶכֶת עַצְמָהּ, גוּף וְזָנָב, עֵל

רֹאשָׁהּ, וְכֵן הִיא נָעָה;

וְהַנָּטוּעַ בִּמְקוֹמוֹ, וְאַף הוּא יִשְׁלַח שְׁלוּחוֹת רוֹם וּמַטָּה,

וְחָכְמוֹת עִמּוֹ לְפַזֵּר רִצְפִּית,     20

וּבְנוֹצָה, אוֹ לֻלְיוֹן, אוֹ חוֹחַ, אוֹ גְלוּלִית, לְהָפִיץ זֵרְעוֹנָיו:

אֲוִיר וּמְעוֹפְפֵי בוֹ, מִן יוֹנֵק-הַדְּבַשׁ הַזַּעֲרוּרִי וְעַד הַקּוֹנְדּוֹר הָאַנְדֵּיאִי,

נִשְׁרִיִּים וְתַרְנְגוֹלִיִּים וַחֲסִידִיִּים וְאַוְזוֹנִיִּים, תֻּכִּיִּים וְתֻכּוֹנִיִּים,

צִפֳּרֵי עֻגָּב וְצִפֳּרֵי גַן-עֵדֶן;

רָצֵי רָקִיעִ – שְׁמָשׁוֹת אֲדֻמִּים, יְרֻקִּים, לְבָנִים,      25

אִישׁ-אִישׁ עַל יֵעוּדוֹ וּמִדַּת לַהֲטוֹ וְגָדְלוֹ, כַּדּוּרִים, מְלַוָּיו,

וּמְלַוֵּי-מְלַוָּיו הַיְּרֵחִים, וּשְׁבִיטָיו וְאֶלְגְּבִישָׁיו,

(הֵם הֵם שַׂרְפֵי-אֵשׁ לַאֲמִתָּם!),

עֵרְבְּלוֹת-אוֹר, אַבְקוֹת-אוֹר, וּפִיחֵי-קְדוֹר,

מַמְלְכוֹת-כּוֹכָבִים מֵעֵבֶר לְמַמְלְכוֹת-כּוכָבִים;     30

מוֹרְאוֹת תַּעֲלוּמוֹת הַחַשְׁמַל הַפְּנִים-פְּרָדִיּוֹת,

עוֹלָמוֹת מַקֵּיפֵי עוֹלָמוֹת לְגֹדֶל, עוֹלָמוֹת מְמַלְּאֵי עוֹלָמוֹת לְקֹטֶן,

דַּרְגּוֹת עַל דַּרְגּוֹת לְעֹצֶם וָשֶׂגֶב, וּבֵין דַּרְגָּה לְדַרְגָּה – דַּרְגּוֹת אֵין-סְפוֹר, –

מְצֻלֵּי-מְצֻלּוֹת, וְכָל מְצֻלָּה מַשְׁרִיצָה דָגֶיהָ-טְבָעֶיהָ, וְקַטְנוּנוֹן בַּדָּגִים

אַף הוּא מְצֻלָּה מְלֵאֲתִי דָגִים טְבָעִים,     35

וְאֵין טֶבַע דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ – –

אִם יֵשׁ קִצְבָה לְהַדְרַת אֱלֹהֵינוּ?

גַּם לְהַדְרַת לְשׁוֹנֵנוּ יְהוּ קִצְבָה וּגְבוּל!

– הַכּוֹלְאִים אוֹתָךְ בְּעֵדֶן-נְיָר, אֲצִילוּת שְׁכֵחַת עִצָּבוֹן,

שַׁבַּתִּיּוּת עַד-עֲקָרָה: “לֹא נָאֶה לְבַת-מַלְכָּה     40

לִדְרֹךְ דֹמֶן וְהִתְלַכְלֵךְ בְּתַפְקִידֵי-שָׁפֶל…”

וְאַתְּ, חַיָּה, הֵן מַלְכוּתֵךְ אָחוֹת לִמְלָאכָה,

הִסְמַכְתְּ מִצְוַת הַשֵּׁשֶׁת לְמִצְוַת הַשְּׁבִיעִי, וּשְׂשׂוֹנֵךְ

לְהַעֲלוֹת חֻלֵּךְ אֶל קָדְשֵׁךְ וּלְהוֹרִיד קָדְשֵׁךְ אֶל חֻלֵּךְ,

לְמַעַן יִהְיוּ כָּל פָּעֳלֵי-אָדָם דְּרוּכִים אֶל נֵצַח חַסְדֵךְ וְהוֹדֵךְ,     45

לְמַעַן יֵאָסְרוּ אוֹרַיִךְ וְנִיבַיִךְ

אֶל יֵעוּר וּמִיְמוּן וְזִבּוּל וְחִשְׁמוּל וּמִכּוּן וְתֵעוּשׂ וְשִׁוּוּק וְשִׁכּוּן,

כָּל הִלְכוֹת קִמּוּם וְשִׁתּוּף, וַהֲגַנָּה עַל הַמּוּקָם! –

הִזְדַּעַזְעִי, וְתַשְׁלִיכִי מֵחוֹמוֹתַיִךְ טַלְפֵי-רַהַב וְאֶתְנַן-תַּרְמִית!

מַשְׁדִּיפֵי מִלּוֹתַיִךְ יִשָּׁדֵפוּ, מְשַׁחֲפַיִךְ בְּדִרְאוֹנָם יִמַּקּוּ,     50

וְתַמַּיִךְ יִשְׂבְּעוּ מִדֶּשֶׁן שְׁכִינָתֵךְ.


1 ושלושה בשנואי נפשך ותאנפים: אלה השלושה אשר יהיו שנואים עלייך ותזעמי עליהם (תאנפים - מלשון חרון-אף, אנף= כעס, קצף).

2 (1) –מזיפי אזכרותייך עקב בצע: אלה המזכירים אותך מתוך זיוף וצביעות עקב כוונת רווח.

3 ישׂקרו עין, ימוללו ברגל, תוף גדול יתופפו עגביבותם עלייך: עיניהם קורצות בשקר ) שׂקר - קרץ, רמז מתוך גנדרנות, גם משׂקרה, מסכת צבע המכסה על האמת). ימוללו ברגל - ינענעו, ידשדשו רגליהם (התנהגות של מבוכה וצביעות. המשורר משתמש במילהימוללו - גם מלשון מלל וגם למולל, shuffle ), יתופפו את עגביהם (לעגוב - לחזר, לחשוק).

4 והם לבם ריק מחשק כמו ריר-לשונם שלול מרעיון: הם לא באמת אוהבים אותך, ופיהם ריק מרעיון (שלול - משלילה, נטול, חסר).

5 מעט גנובות, מעט שגורות, מעט להטוטים לסמא: הם משתמשים בביטויים גנובים, לא שלהם, או שגורים, לא מקוריים, נדושים, בנאליים או שחוקים, ולפעמים ישתמשו בלהטוטי לשון ריקים על מנת לעוור (סומא - עוור), לכשף באחיזת-עיניים ( (sleight-of-hand, להסתיר את חוסר התוכן והריקנות.

6 על אווילות-המונים יהבם… תעבור במחנה: הם סומכים על טיפשות ההמון וחוששים מתבונה, חוכמה אמיתית (יש כאן רמז בקשר למילה יהבם, על כך שסומכים על שוחד-מתנות).

7–8 (2) – המקפיאים אותך… ואנחנו כבודנו החיקוי!: אלה המנסים להציב לך גבול ולהקפיא אותך אל שיא או מופת שהושג כבר, שהם רוצים לחקותו.

9–13 העידותי מנורת היקום… זוללות: המשורר קורא לכל יצורי היקום להעיד. כמו במנורה על כל חלקיה, הגזע, הקנים, הספלים, כך כל חלקי הקוסמוס – הים על יצוריו הגדולים והקטנים (בעלי סנפיר, רגל וזוחלים על גחונם/בטנם), מדוזות הרועדות כמו ג’לי (מקפא ), צדפים שעֵינם )צבעם) כצבע הפנינה (דר ורוד - mother-of-pearl ), אלמוגים משתרגים (מסתעפים – branching out ) ושושנות-ים טורפות.

14–15 יונקים אדירים… כוכבוניים וכדוריים: כל בעלי החיים הימיים, מהיונק הגדול והמפותח ביותר ועד לנחות ביותר – יצורים מקרוסקופיים בצורת נעל, כוכב או כדור.

16 יבשה, ואשר בה… והמנתר: וכל בעלי החיים שעל היבשה, ההולכים, הזוחלים, מתגלגלים וקופצים.

17–18 ותולעת-ארגמן… וכן היא נעה: וגם יצור זעיר כתולעת, שמתנועעת בצורת וו.

19 והנטוע במקומו, ואף הוא ישלח שלוחות רום ומטה: וגם זה הקבוע במקום, צומח ושולח שלוחות למעלה ולמטה.

20–21 וחוכמות עימו לפזר רצפית … להפיץ זרעונם: ויש לו החוכמה לפזר פולן, אבקת פרחים, ולהפיץ את זרעיו בצורות שונות – ובנוצה, או לוליון (בלולאה), או חוח (קוץ), או גלולית (בזרע עגלגל ככדור).

22–24 אויר ומעופפי בו… ציפורי גן-עדן: אחרי שתיאר המשורר את יצורי הים והיבשה, הוא עובר ליצורי האוויר – מהציפור הקטנה ביותר (יונק הדבש -צופית) ועד לגדולה ביותר – הנשר האנדאי – כל משפחות הציפורים והעופות, וציפורי עוגב (צפרי שיר ליריות).

25–28 רצי רקיע – שמשות… שרפי-אש לאמיתם!: וכעת הוא עובר לתאר את גרמי השמיים שכאילו רצים בשמיים בכל צבעי הקשת, איש-איש על יעודו ומידת להטו… (הם הם שרפי-אש לאמיתם!): כל גרם שמיים, על תפקידו ומידת הלהבה שבו, הירחים, הלוויינים, כוכבי השביט והמטאוריטים (אלגבישיו ) שלו, הלא הם מלאכי האש האמיתיים.

29–30 ערבלות-אור… לממלכות-כוכבים: מערבולות ואבקות אור, פיחי-קדור - חורים שחורים ואפלה.

31–33 מוראות תעלומות החשמל… דרגות אין-ספור: הנפלאות מעוררות האימה (מוראות מלשון יראה) של מסתרי עולם החשמל והעולם שבתוך חלקי האטום (פרדיות ). עולמות מקיפי עולמות לגודל, עולמות ממלאי עולמות לקוטן: עולמות אדירים בתוך עולמות עוד יותר כבירים, ועולמות זעירים בתוך עולמות עוד יותר מיקרוסקופיים, דרגות על דרגות לעוצם ושגב, ובין דרגה לדרגהדרגות אין-ספור.

34–38 מצולי מצולות.. יהו קצבה וגבול!: המשורר עומד נדהם ומוקסם מול הטבע העצום והנשגב על מצולותיו ודרגותיו השונות והייחודיות, שבו הדג הכי זעיר מהווה אף הוא מצולה שלמה בפני עצמה, מלאת יצורי טבע משלה. אם יש קצבה להדרת אלוהינו?: האם אפשר לספור, לקצוב, את הדר האל, אם יש גבול לכבוד האל? גם להדרת לשוננו יהו קצבה וגבול!: כי אז גם להדרת השפה העברית יהיו קצבה וגבול.

39–41 (3) – הכולאים אותך בעדן-ניר… בתפקידי שפל…: אלה הסוגרים אותך בכלא – גן-עדן של נייר, אצילות המזניחה כאב עז (עצב - כאב), ודנים אותך לחיי עקרות – כלשון של שבת בלבד. האומרים כי לא נאה לבת-מלכה לדרוך דומן והתלכלך בתפקידי-שפל: (דומן – צואה, זבל), לא יאה לשפה להתלכלך בשפל המדרגה של חיי יום יום.

42 ואת, חיה, הן מלכותך אחות למלאכה: המילים מלכות ומלאכה אחיות הן. את שפה חיה ונועדת למלוך ולעסוק במלאכה כאחד (הערת א.ר. - שלא התכוון לשבח כאן את אשתו חיה, אך יש כאן רמיזה לכך, כנראה, כי גם היא חלק מהלשון העברית –

“I didn’t mean to praise my wife here, but she’s part of the Hebrew tongue”.)

43–44 הסמכת מצוות הששת למצוות השביעי… על המוקם!: כשם שששה ימים תעבוד וביום השביעי תשבות מכל מלאכה, כפי שצווה האלוהים בספר בראשית, כך קרובות (סמוכות ) שתי המצוות של עבודה ושבת, ואת שמחה להרים את היום-יום אל הקודש ולהוריד את הקודש לחול. למען יהיו…: על מנת שכל פעולות היום-יום של האדם יכוונו להנצחת חסדך ותפארתך, ואורותייך וביטוייך יירתמו לייעור הארץ, והשקייה (מימון מלשון מים), ודישון וכו‘, כל פעולות השיקום וההקמה וההגנה של מה שהוקם בארץ. המשורר משתמש כאן בביטויים החדישים יחסית בשפה, על מנת להדגים כמה חיה וגמישה היא, כמה בלתי קפואה היא, וכמה היא קשורה בחיי העם ובתהליכים שעוברת הארץ שבהקמה – החלוציות, הבנייה והתיעוש וכו’.

49–51 הזדעזעי, ותשליכי מחומותייך… ישבעו מדשן שכינתך: המשורר מסכם כאן את שלושת סוגי האנשים שעל השפה העברית להיזהר ולהתרחק מהם והוא אף מקלל אותם: עליה לנער ולהשליך מחומותיה את האנשים שהם בעליטלפי רהב (בעלי פרסות עזות-המצח, חצופות); אלה המשלמים אתנן-תרמית - תשלומי זנות ורמאות; את אלה המרוקנים את השפה כמו שמרוקנים קליפת אגוז, המשתמשים במילים בדרך ריקנית (א.ר. מעיר: לא די שהוא א-תרבותי אלא הוא אנטי-תרבותי, כי כל מילה שבלשון היא כבר עמוסה פירושים והקשרים, בא זה ומשחית תכניה!) שיישדפו (יתרוקנו) הם עצמם, ואת אלה הגורמים לה לקפוא בעבר ולחלות בשחפת (משחפייך )– שהם עצמם ירקבו במיאוס ובגועל הנצחי שלהם. ולעומת כל אלה – תמייך, אלה התמימים, אמיתיים, הישרים ושלמים איתך, ישבעו מהשראתך הדשנה, העשירה. הוא מערבב כאן שוב מושג שמימי וקדוש כמו שְׁכִינָה עם מושג ארצי וגשמי כמודשן, המשמש לזיבול והעשרת האדמה. השובע שהוא מברך בו את התמימים הוא שובע גופני-פיסי ושובע רוחני כאחד.

 

כ.    🔗

וַאֲנִי, חָרָשׁ בְּמָכוֹן, סַתַּת חֲזוֹנִים וְנַגַּר דִּמְיוֹנוֹת,

סְלָעַיִךְ לִמְלַאכְתִּי מֶחְצָב, מִנֵּקֶר-מִכְרוֹתַיִךְ מַכְשִׁירַי נְגוּדִים,

#מִיכַלֵךְ – מַשְׁקֶה וּמֶרְחָץ לְעֶדְרֵי הֲגִיגַי, הִצַּבְתִּי דַלְתוֹתַי אַלְגֻמֵּךְ.

וּבְעַד חַלּוֹנוֹת נְצִיצֵךְ וּקְוַרְצָתֵךְ אַשְׁקִיף. –

אֵין לְנַפְשִׁי טוֹב מֵחֲפֹר וְגַלּוֹת גִּלּוּפַיִךְ:     5

בִּשְׁחוֹר-עֲנָנִים פִּתְאֹמִי, נוֹפֵל עַל רְפִידֵי יֶרֶק,

בְּעֵצִים מִזְדַּקְּפִים וְרוֹטְטִים לִקְרַאת שִׁקּוּי-רוֹם,

גֶּשֶׁם נִגָּר בֵּין דָּלִיּוֹת, יַךְ צִדֵּי גִבְעָהּ סַלְעִית,

וּמִיָּד יִדַּאֶה אֵד מִלַּהַט עָצוּר בַּסְּלָעִים;

בְּקֶשֶׁת-אֱלֹהִים קִמְרוֹתַיִם מֵעַל חוֹלוֹת-חוֹף,      10

מְלֻחֲכֵי מִשְׁבָּרִים מְקֻדְקֳדֵי-קֶצֶף,

בְּעֵת פֻּזֹּר עֲנָנִים וְהַצְהֵב שׁוּלֵי שְׁקִיעָה;

וּבְמִשְׁזְרוֹת גּוֹרָלוֹת-אָדָם בְּמֶטְרוֹפּוֹלִין שֶׁל תֵּיבוֹת וְחַדּוּדִיוֹת

– מֶחָאוֹת נֶגֶד לַיְלָה, שְׁאִיפוֹת שִׁנְעָרִיּוֹת,

עֲקוּדוֹת וּבְרוּדוֹת בַּחַשְׁמַל. – –      15

בְּנֵי עַמִּי רְתָקוּנִי סוּס-דַּיִשׁ, עֶבֶד-מָשׁוֹט,

וְלֹא נָטַרְתִּי רוּם-מַלְאֲכוּתִי:

בִּפְעִימוֹת-לִבֵּךְ וּנְשִׁימוֹת-רֵיאָתֵךְ לְסַפֵּר מַעֲשֵׂי-יָהּ.

אָשַׁמְתִּי בְּגָלוּת כְּפוּלָה, הַיִּשְׂרְאֵלִי מֵאַרְצוֹ וְהַמְסַפֵּר מִסִפּוּרוֹ, –

אַךְ תִּסָּכַרְנָה שִׂפְתוֹתַיִם הָאוֹמְרוֹת כִּי עֲזַבְתִּיִךְ!     20

נַפְשֵׁךְ הַיּוֹדַעַת, אֲשֶׁר אִם אָהַלְתִּי וְסָעַדְתִּי בְּלָשׁוֹן לֹא-אָתּ,

צַרְתִּיהָ בְּצַלְמֵךְ וּבָהּ שְׁמֵך הִשׂגַּבְתִּי,

וָאֶרְכֹּל יְצוּאֵךְ לְמֵרָחוֹק, וּבִגְבִיעִים זָרִים מָזַגְתִּי

גְּאוֹן-גַּבִּירוֹלֵךְ וּבֹר-בְּיַאלִיקֵךְ

וּבְשׂוֹרַת עָמְדֵּךְ כַּיוֹם מֵאַדְמַת-יַלְדוּתֵךְ בְּתוּלָה וּבְעוּלָה וָאֵם. –      25

טוֹב אִם רָאִיתִי בְּאַלְבִּיּוֹן אוֹ קוֹלוֹמְבִּיָה,

וְשֵׁעַרְתִּיו שְׁאַר-נְצָרַיִךְ וְקָלֵט בְּאַקְלִימֵךְ,

פְּדִיתִיו לְשָׁתְלוֹ בַעֲדֻלָּמֵךְ.

זַכִּינִי וְאָשׁוּב אֵשֵׁב תַחַת תַּפּוּחַ-זָהָב עִם טַף כֻּלּוֹ שֶׁלָּךְ,

גַּדִּיאֵלִים וּרְחֵלוֹת הֵינַקְתְּ,     30

וְאַחֲלִיף אִתָּם פְּלִיאוֹת-פֶּה, הֵם בְּאָזְנַי וַאֲנִי בְאָזְנֵיהֶם.

אֶתְלַלֵּא בְשִׂדְרוֹתַיִךְ וְרַחֲבוֹתַיִךְ, אֶתְבַּרְזֵג עִם בַּעֲלֵךְ, שְׁלָחַיִךְ וּטְרָשַׁיִךְ,

(כִּי אַתְּ וְאַרְצֵךְ – אֶחָת).

כִּתְבִינִי עַל לוּחֵךְ עִם קוֹדְחֵי בְאֵרוֹת וּמַנִּיחֵי צִנּוֹרוֹת,

עִם כָּל חוֹרֵשׁ וְזוֹרֵעַ וּמְנַכֵּשׁ וְעוֹדֵר, עִם מְנַפֵּץ סְלָעִים, חוֹתֵךְ יַמִּים וּמְמַחֵט אֲוִיר,     35

עִם עוֹשֵׂי בַכֹּתֶן וּבַצֶּמֶר, בַּסִּיד וּבַמֶּלֶט, בַּבְּרוֹם וּבָאַשְׁלָג,

בָּעֵץ, בַּבַּרְזֶל, בַּיַּהֲלוֹם –

הַנּוֹשְׂאִים תְּרוּעָתֵךְ לַתְּכֵלֶת

וּמְגַיְּדִים בִּגְבוּלֵךְ כְּבִישִׁים אֶל תַּכְלִית-הָאָדָם בְּפַקְעֲיוֹת הַכֹּמֶס,

בָּהֶן אֱלֹהַּ מִתְגַּלֵּם-מִתְעַלֵּם וְעוֹלָם מִתְעַלֶּה-מִתְאַלֵּהַּ.      40


1 ואני, חרש במכון, סתת חזונים ונגר דמיונות: המשורר מתאר עצמו כחרש ברזל (אומן בעבודות מתכת) או פועל בבית חרושת (מכון מלשון מכונה, אך גם אחד משבעת הרקיעים: הראשון הוא השמיים, שבו גרים רוב בני האלוהים והמלאכים; השני הוא גיהינום, ממלכת השטן; השלישי – שחקים, ובו שוכנות נשמות המתים, שם מצוי גן העדן וגם ממלכת האבדון; הרביעי – תהילות; החמישי – מכון, שבו יש כלא נורא, ובו נכלאים בני האלוהים שחטאו; הרקיע השישי נקרא יסוד; והשביעי הוא ראשית, שבו יושב האלוהים בכבודו ובעצמו). הוא מסתת, כמו באבן, דבריחזון ועובד ומנגר בעץ דמיונות.

2 סלעייך למלאכתי מחצב, מנקר-מכרותייך מכשירי נגודים: סלעי השפה משמשים לו למחצב, שבו הוא חוצב מילים ומשפטים, ומכשיריו יוצאים מהחומר, או השביבים, החלקיקים שנכרו.נקר - מלנקר, לחפור החוצה במכרות השפה. נגודים - כמו מנגד, או מלהגיד, וגם מלשון הלקה, רקע, חישל, hammered out.

3 מיכלך – משקה ומרחץ לעדרי הגיגי, הצבתי דלתותי אלגומך: הלשון העברית היא כמו מיכל (פלג, נחל, בריכת מים צלולה וצוננת) המרווה את רעיונותי ומחשבותי (שהם כמו עדרי כבשים צמאים הבאים לשתות ולרחוץ בבאר), ומעץ האלגום שלך יצרתי את דלתות ביתי.

4 ובעד חלונות נציצך וקוורצתך אשקיף: המשורר משקיף דרך האבנים היקרות השקופות (נציץ - mica stone, קוורץ) של השפה.

5 אין לנפשי טוב מחפור וגלות גילופייך: אין דבר טוב יותר לנפשי מאשר לחפור ולגלות את יופייך כמו בפעולת הגילוף[לגלף -לחרות, לחקוק) שהיא חציבה והוצאה של העיקר מהטפל.

6–9 בשחור-עננים פתאומי… בסלעים: המשורר מתאר את יפי השפה כפי שהוא מתפעל מיפי הטבע. שחור-עננים הנופל פתאום על שדה ירוק, מרופד, הנראה כבד ארוג להפליא (רפיד ). היופי הזה מתבטא גם בעצים הזקופים, הרועדים (רוטטים ) מעונג כאשר הם קולטים את הגשם אל תוכם כמו שיקוי שמימי מרווה. הגשם זורם (ניגר ) בין הענפים (דליות ), מכה על צדי גבעה סלעית, עד שעולה (ידאה - יתרומם) אד מהחום העצור בסלע.

10–12 בקשת-אלוהים קמרותיים… שולי שקיעה: היופי נמצא בקשת הכפולה – קשת-אלוהים קמרותיים. המשורר רומז לביטוי “רכב-אלוהים רבתיים”, (תהילים ס"ח), המופיעה מעל החולות שעל שפת הים, שהגלים (משברים ) מלחכים אותם (כאילו מלקקים בלשונם) ועל קודקודם ( ראשם, קצותם) קצף לבן. בעת פזר עננים והצהב שולי שקיעה: וכשהעננים מתפזרים ושולי השקיעה מזהיבים את השמיים.

13–15 ובמשזרות גורלות-אדם… עקודות וברודות בחשמל: יפי השפה מתבטא גם בגורלות של בני האדם השזורים זה בזה (כמו בחוט שזור), בעיר הגדולה על גורדי שחקיה בעלי הצורות המלבניות והקונוסיות, כמו בעיר ניו-יורק שבה חי אז המשורר, והם כה גבוהים, כמחאה נגד השמיים, כמו שאיפות מגדל בבל (שנער ), המפוספּסים (עקודות ) ומנוקדים (ברודות, ככבשים של לבן הארמי - בראשית ל"א, 10) באורות חשמליים לאין ספור.

16–18 בני עמי רתקוני… לספר מעשה-יה: בני עמי קשרוני כבהמת דיש חסומת-פה, הסובבת סחור-סחור בגורן ודשה את השיבולים (רמיסת השיבולים וחיכוך רגלי הבהמה יוצרים את תהליך הדיש, כלומר הפרדת המוץ מהתבן– הגרגרים מהשיבולת), עבד משוט: כעבד החותר, כבול, בבטן האוניה. ולאנטרתי (שמרתי) על משימתי העילאית, רום-מלאכותי (מלאך – שליח) שהיא שליחותי: לספר ולהלל את נפלאותיו של האל דרך המילים והביטויים הנשגבים, שהם פעימות הלב ונשימות ריאתך של השפה העברית.

19–20 אשמתי בגלות כפולה… כי עזבתיך!: המשורר חש אשם על כך שגלה מארץ-ישראל והמספר שבו – גלה מסיפורו – גלות כפולה, אך מי שיעז לומר שעזבתיך – שפתותיו תיסגרנה (מלשון סכר ), תיחתמנה.

21–22 נפשך היודעת… שמך השגבתי: הלא את יודעת את האמת, שגם אם התארחתי (אהלתי מלשון אוהל) על שולחן של שפה אחרת, לא בגדתי בך, אלא יצרתיה בדמותך, וביטאתי את תהילת שמך (צרתיה מלשון יצירה וגם עיצוב צורה- fashioned ).

23–24 וארכול יצואך… גאון-גבירולך ובור-ביאליקך: המשורר מוכר את מרכולת (ארכול - מלשון רוכל) הלשון העברית ליצוא, והוא מוזג בארצות אחרות או לשונות זרות את גאונותו של אבן-גבירול ואת טוהר (בר - זך, טהור) יצירתו של ביאליק.

25 בשורת עמדך כיום מאדמת-ילדותך בתולה ובעולה ואם: והבשורה תצא היום מאדמת הארץ, בה היית ילדה, בתולה, אשה אהובה שנבעלה ואם.

26–28 טוב אם ראיתי…לשתלו בעדולמך: כל מה שראיתי טוב באלביון (אנגליה) או בקולומביה (אמריקה), שערתיו (הערכתי אותו) כקרוב (מלשון שאר -בשר) של נצרייך - ענפייך (כמו באילן-יוחסין) שיוכל להקלט באקלימך. פדיתיו לשתלו בעדולמך: עדולם היא עיר קדומה (והיום חבל עדולם). הוא אזור התישבות בין בית שמש לבית גוברין, אך כאן הוא משתמש במילה עצמה – עד עולם, אל-מוות, ורומז על הנצחיות של השירה הנשגבת שניתן לפדות ולשתול אותה בכל מקום והיא תפרח לנצח.

29–30 זכיני ואשוב אשב… גדיאלים ורחלות הינקת: המשורר מבקש את הזכות לחזור ולשבת בארץ-ישראל תחת עץ תפוז (משחק מילים –לשוב ולשבת ) עם ילדים עבריים, שינקו את שפת הארץ כרחלות (כבשים פוריות) וגדיים (גדיאל היה מקבוצת האנשים ששלח משה לתור את הארץ - במדבר י"ג, 10) ושמו מכילגד - מזל, וכן kid (גם ילד וגם גדי).

31 ואחליף אתם פליאות-פה, הם באזני, ואני באזניהם: המשורר חולם לדבר עם הפעוטות – לשמוע ולהשמיע בלשון הנפלאה הזאת.

32–33 אתללא בשדרותייך ורחבותייך… (כי את וארצך– אחת): אהיה כלולאה ברחובותייך,אתברזג - מהמילה בר-זוג (המשורר מסתמך על הביטוי “מברזג בין גבר לאיתא”- מזווג גבר לאישה, בתרגום יונתן לדברים ל"ב, 4). אהיה בן-זוג לקרקע הבעל (שדורשת חרישה ומבוססת על מי גשמים ללא השקיה. מקור השם – האל הכנעני בעל), לקרקע השלחין (חקלאות המבוססת על השקיה מלאכותית באזורים שכמות המשקעים בהם אינה מספקת לצרכים חקלאיים) והטרשים שלך (קרקע טרשית, סלעית), כי השפה והארץ – אחת הן.

34–38 כתביני על לוחך… בברזל, ביהלום: המשורר מבקש מהשפה העברית לכתוב אותו על לוח ליבה, עם כל החלוצים, הפועלים, החקלאים (החורש והזורע ומנכש העשבים ועודר ), מנפצי סלעים, והשטים בים (חותך את הגלים) וטסים באוויר (עובר כמו מחט באוויר), עם עושי בכתן ובצמר - עם האורגים; בסיד ובמלט - הבנאים, החוצבים, הנגרים, וחרשי (אומני) הברזל והיהלום.

39–41 הנושאים תרועתך לתכלת… אלוה מתגלם-מתעלם ועולם מתעלה-מתאלה: כל העובדים הללו, הבונים את הארץ, נושאים את תרועת השפה העברית אל השמיים, סוללים כבישים כמו גידים או ורידים על פני הארץ, וחותריםלתכלית, למטרה הנשגבת, המסתורית (מלשון כמוסה, סודית) שבתוך פקעיות חוטי המשי, ההופכות לגולם, ואף בהן נמצאת האלוהות, ובכל מקום בעולם (המשורר משתמש במילה מתעלם – במובן נהיה ונעשה עולם,“en-worlds himself” בלשונו). האלוהים מתגלם ונעשה לעולם, והעולם עולה ומתרומם- והופך לנשגב ואלוהי (מתאלה – (“and the world rises to Divinity”. המשורר משחק במילים דומות בעלות צליל זהה. הוא מתאר כאן במילים ספורות את משמעות החיים, תכלית האדם, השואף אל הנשגב והאלוהי, בעודו מחובר וקשור בעבותות אל הארץ בכל דרך, ובכל פעילות על פני האדמה.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!