העיט על הפגרים / מרדכי בן הלל הכהן

(מכתב גלוי אל ה' אפרים דיינארד)

אחרי שנות עמל ועבודה רבה, אחרי סבלך חבלי לדה ימים רבים ­­– המלטת לאחרונה את בנך האהוב לך, את הספר “משא קרים”. עודנו בבטן אמו השמעת את גדלו ותפארתו, הרעשת את כל העולם בספרך נפלאות אודותיו, וכנאפאלעאן הראשון, שעטר עטרה לבנו עודנו בערשו, כן הבטחת גם עתה למעשה ידיך זה להנחילו כסא כבוד בין ספרי דברי הימים, עודנו היה מוטל בחיקך. זה שבע שנים אשר הנך מודיע תמיד במכתבי העתים לעברים כי ספר זה טמון באהלך, וכדומה לי שאין אף אחד מאלה הקוראים עברית אשר לא שמעו את שמע ספרך מפיך, ואשר על כן בטוח אנכי כי כל אלה אשר נודע להם כי בשעה טובה ובמזל טוב כבר יצא ספרך מעולם הנותנים הסכמות והחותמים, לעולם כל המון הקוראים – ימהרו להשיגו לקרוא בתוכו, למען יראו בעיניהם את המראות הגדולות אשר עד כה אך מפיך שמעו אודותן.

בין כל אלה המתאוים תאוה לקרוא את ספרך הייתי גם אני, כי כאשר בטח תזכור גם עתה כי לא היה לאל ידי לקרוא את ספרך לפני שנתים ימים בעברך דרך עיר מולדתי; אז אך התבוננתי עליו במעוף עין, כי מצבי לא נתנני אז לקרוא אותו בשום לב. עתה מהרתי להשיגו, ומחלה אנכי את פניך לשמוע גם משפטי עליו, אם כי אין חלקי מאלה היודעים את הכוונות להתפשט על הקברות כי כהן אנכי ולא יכירני שם מקומי, וכמו כן אינני חפץ להיות משואפי אבק בבתי עקד הספרים, כי האבק מזיק לבריאת גויתי; אולם בכל זאת שמע נא משפט איש צעיר לימים, למען תדע איך נביט על פעל כפיך אנחנו צעירי הימים, אשר הנך אחד מאוהבינו.

“ומה לי ולמשפטך, אחרי אשר כל משכילי עמנו סמכו את ידיהם עלי? מפיך לא תצא לי תורה, ממשפטך לא יעלה על ראשי מורא, כי החכמים עלי צנה וסוחרה; כבוד ותהלה יעטרוני רבות הסכמות, והמה יגוננו עלי מאיש מתגרה מלחות, גש הלאה, עודך נער”!

אך הם, לאט לך לנער! בי, אדון נכבד, אל תבט נא מראש צורים על צעירי הימים ואל תחשבם כחגבים, כי סוף סוף כלכם, גם אתה גם אלה הזקנים אשר סמכו את ידיהם עליך, הנכם עבדים לצעירי הימים, כל עמלכם וכחותיכם הנכם מוכרים לעולי הימים ואך מפי הצעירים יצא משפט עמלכם והמה יעריכו את פעולתכם. הן לא למען הזקנים בדעות ובשנים כגורלאנדורייפמאנן הרית חלת גם ילדת את ספרך, לא אותם יצאת להורות, בלתי אם חפצך ומגמתך להורות אותנו – לכן אל תקצוף אם נאבה להשמיעך מה נקרב ומה נרחק. ואף גם זאת, כי אלה החונים על ספרך לשמרו מעין הרע ומלשון הרע, המה רובם בלתי סמוכים באותו הענין שספרך דורש בו. ואלה אשר באמת בידם לשפוט את ספרך כמו חוואלסאהן, הרכבי ושטארק. אלה או יעידו רק על תוכן העניינים כי אוצר בקרבו ידיעות רבות, או יודיעו, כמנהג הרבנים הנותנים הסכמות, כי קראו אך מעט בספרך.

אם כן הניחה לי ואדברה דברי.

בחלק הראשון מספרך, אחרי הביאך את תולדות ואמונת הקראים לפי דעת אבן רש"ף וסיעתו, הנה באת להשמיענו גם את דעתך אודותם. ראש דבר עליך לדעת כי על המבקר או הכותב דברי הימים לאיזה עם או כתה שתהיה, להיות בר לבב וטהור עינים בלי כל קנאה ושנאה לאותו העם, ועליו לזכור תמיד כי אין לפני החכמה, קנאה ותחרות, משוא פנים והדרת פנים. כמו שלא ישים לב הרופא המנתח גוית איש מת מי היה המונח לפניו. בלתי אם אל אשר לפניו יכונן מבטו, אל הגויה ואבריה, כן על המבקר דברי הימים להיות קר רוח ומתון בדעתו בלי כל התפעלות, מבלי הראות פנים שוחקות או עצבות מצד עצמו. ואתה, אם כי הנך אומר תמיד כי אין בלבך טינא על הקראים, אבל מה נעשה אם עטך תשמיע את אשר בלבבך עליהם, אולי למרות רצונך;על כל עלה ועלה, בכל שורה שורה, גם בין השורות נשקפה שנאה כבושה להקראים ולדתם, והדבר הזה ישלול מאת ספרך תמונת החקירה. אחרי הביאך את מי המבול על הקראים, ותגרש אותם מהסתפח בנחלת יהודה לאמר לא לנו אתם, לא אברהם אביכם ולא שרה חוללה אתכם, בלתי אם בני מאנגאלים או טטרים הנכם. הנך נוטה עוד את ידך עליהם לאמור כי אמונתם היא אמונת מחמד.

ואם אמנם אין לי לדבר משפטים אתך, אחרי כי כל הדעות והמשפטים האלה לא לך המה¹, אך מפני שאתה אספתם כעמיר גורנה ותמיד תשתמש בכנוי המדבר בעדו, לכן אגיד לך כי רוח ישא המשפטים האלה אם אך תגע בהם יד בקורת והגיון ישר. אין חפצי לרדת תהומה, אך השכל הבריא יראה לנו באצבע כי הקראים המה יהודים ומזרע היהודים, אך המה קראים. בדבר הזה גדולה כחה של ההגדה המספרת לנו משנות דור ודור כי הקראים המה מפלגה נבדלת מן היהודים, וכל הפלפולים בזה ישא הבל.על הדבר הזה הנני קורא את הפתגם השגור בפי הצרפתים: “הקצוות נוגעות זה בזה”; מפני כי פירקאוויץ חפץ להוכיח כי הקראים לבד המה העם אשר בחר ה', וכל היהודים הנמצאים בארבע כנפות הארץ המה אך נבדלים מהם, לכן באת אתה להוציא מלבו ולהשמיע ההפך מדבריו, ועוד יותר, כי הקראים המה מאנגלים, טטרים כוזרים ואין להם שום חלק ונחלה בדת ישראל, גם עוד באת לעולל עליהם עלילות ולקחת מהם כל כבוד אדם באשר הוא אדם, לאמר כי המה חסרי תועלת ואנשים בלי כל רוח וכשרון ופלטת מין האדם.

להראות כי אמונת הקראים היא אמונת מחמד היא אולת ורעה רבה. עם אשר כל נער ונער ממנו יודע צור מחצבתו כי ממעי יהודה יצא; עם אשר ה' אלהי ישראל עמו ותורת משה במקדשו;עם אשר ישא עיניו לציון עת יבוא שמה גואל ומקוה לתחיה בהר הקדש בירושלים; עם אשר מנהגיו,דיניו ותהלוכותיו יקראו בקל כי חותם ישראל עליהם – ואיך נואל להעבירם מדתם בין לילה אחד? מפני כי דת היהודים היא אם דתי מחמד והנוצרי, לכן אין פלא אם מנהגים אחדים ישאו בד בבד יחדו, אך מי יכביד אכפו עליו לאמר, כי הקראים שהמה יהודים למדו זאת מן המחמדנים אולי למדו המחמדנים זאת מן היהודים? “מחמד צוה ללבוש בגדים עליונים בעת התפלה, וכן החמירו בזה גם הקראים”, תאמר; אך הלא ללבוש בגד עליון או להתעטף בטלית הוא מנהג ישראל, ולו היה כתוב חלילה בספרי הקראים המלות “כעטיפת ישמעאלים” ככתוב בשלחן ערוך שלנו, כי אז בטח הרימות זאת על נס להראות כי צדק משפטיך. הקראים מקברים את מתיהם ראשם לצד דרום ונותנים על זה טעם מספיק – נגד ירושלים, ואתה מתעקש להכחישםותתן להם כונה זרה לאמר, כי לנגד מעקקא יכונו, אך למען חזק דעתך כי בני דת מחמד המה. הנך אומר כי הקראים “כהמחמדנים” יחליטו כי חדר הכלה הוא מקום החופה, ומדוע זה תשכח כי גם על פי התלמוד אין צורך להוליך החתן עם הכלה אל חצר בית התפלה, וחדר הכלה הוא גם החופה. ואדרבא המנהג הזה יראה באצבע כי ריח היהדות עוד לא נמר מן הקראים, אחרי אשר הובלת החתן והכלה לחצר לבית התפלה ולסדר הקדושין ע“י הרב איננו נושא עם רוח דת היהדות, אשר על פיה נשואי היהודים המה אך נשואי-אזרחים ולא ברית דתי.בין הקראים היו אנשים רבים שמאסו בחייהם ויהיו לנזירים, ואתה תאמר כי חקקו בזה את מעשי המחמדנים אשר לפי דבריך המה אוהבים להנזר מן הבלי העולם הזה, ומי יודע אולי עשו בזה כמעשי האסיים הישראליים שקדמו זמן רב להמחמדנים. ובכלל אחשוב כי הנזירות מורגלת יותר אצל היהודים מאצל המחמדנים, המחכים גם בעולם הבא שלחן ערוך, מטה מוצעת וארמון מלא פלגשים. “הקראים אשר ישבו (מתי?) בסלע היהודים (מדוע אך בסלע היהודים?) הניחו בארון הקדש למשמרת ביצי יונה, ולפי דעתי עשו זאת לזכר נביא הישמעאלים שנשא יונה בחיקו תמיד”; אך אם כדבריך כן הוא, מדוע לא יניחו ביצי יונה, ומדוע לא יזכרו המקרה הזה המחמדניםהאמתים? הקראים יכתבו ספריהם בשפת ערבית, והדבר הזה, תאמר, לקוח מהמחמדנים אשר שפת ערבית קדושה להם; ואם כן הלא גם הרמב”ם, רבי יהודה הלוי ויתר חכמי ישראל שכתבו ספריהם ערבית, המה כלם לפי משפטך קראים או רע עוד מזה מחמדנים. קדוש החודש על פי הראיה הוא דין תורה, וכזה ראה וקדש אמרו חז"ל, ומדוע לנו לאמר כי הקראים היהודים לקחו את הדין הזה מאת המחמדנים, בעת אשר באמת למד מחמד המנהג הזה מבני ישראל.

עינינו תחזינה כי הקראים מקיימים כמעט כל המצות הכתובות בתורה; אזנינו שמעו ואבותינו ספרו לנו כי הקראים נבדלו מעל בני ישראל, וספורים רבים שמורים מן העת אשר נקרעו מעל בית יעקב. ועתה, לא חלי ולא מרגיש, יבוא לגזור אומר כי המה טטרים ואמונתם אמנות מחמד. “מלתאדתמיהא ידעי ליה אינשי”, יטעון בצדק רבי חיים חזקיה מדיני רב הקרימצאקים נגד אבן רש"ף אשר היה את לבבו להכניס את צאן מרעיתו תחת כנפי הקראים, “ובטח פרסמו דבר כזה בין רבני אשכנז וספרד די בכל אתר ואתר”. ואנחנו נראה אלפי אנשים מגורשים מהסתפח בנחלת ישראל בין רגע אחד, ולא נתפלא, ונאמין באמונה אמן? היתכן הדבר? הנך מתאמץ להראות כי מנהגים טפלים אחדים של הקראים נושאים עליהם רוח האיסלאםובכח הרוח הזה תגזור כי המה עובדי אללאה;נניח עדי רגע כי עלתה בידך להראות כי באמתמנהגים אחדים נחלו הקראים מן המחמדנים, אבל הלא ידוע לנו כי על מנהגים רבים שנוהגים עתהושהחזיקו בהם רבים מבני ישראל עתה, מרחפת רוח דת הנוצרית וביותר הלוטהעראנית; וביום מחר, בעת אשר דור אחר על עפר יקום ואנחנו כלנו נלך בדרך כל הארץ, יאמר הדור ההוא כי על כל בני ישראל באייראפאואמעריקא המה מבני הנוצרים, יען כי חזניהם מתפללים עם מקהלה, בני העדה מחמירים בהזכרת נשמות אבותיהם, הרב הוא מסדר הקדושיןעל הבמה, ספרי החיים וספרי המתים בידי הרבנים נתנו, ועוד מנהגים כאלה הנושאים עליהם חותם תכנית דת הנוצרית; ואם משפט כזה יצא מה נעשה לשם ישראל הגדול?

שנאתך להקראים גדולה כל כך, עד כי הנך דורש מן הממשלה (צד 102) כי תגרע מזכיותיהם ותשלול מהם זכות אזרח, אחרי אשר אינם עולים על הראסקאלים הרוסים “אשר גם להם אין כל אמונה מיוחדת וידועה”. ראשונה עלי להגיד לך כי בדברהראסקאלים ואמונתם ידיעתך מעטה; צא וקרא בספרי המנוח ארשאנסקי ז"ל, ותדע מי המה הראסקאלים. אך לבד זה לא נאה לסופר עברי לדרוש מאת הממשלה לגרוע זכיות איזה עם ואיזה כתה שתהיה. אנחנו הננו רואים בעני עמנו בעת אשר זכיותיו גרועות, תולדות החופש והדרור לבני האדם המה תולדות בני עמנו בכל ימי גלותינו, ולו היו הקראים גם ציגאנים באמת, גם אז חלילה לנו להתאמץ ולבקש כי יגרעו מזכיותיהם, כי החופש הנתן לאדם איננו הנחה או מתנה “בעד הנהגה טובה”, בלתי אם מפני כי אדם הוא, בן להטבע, ואין כל צדקה לגבור לגזול חפשו ממנו, ואיך יעלה על דעתך להשמיע כזאת ביחס אל הקראים, אשר, איך שיהיה, המה קרובים אלינו יותר משארי העמים אשר על פני האדמה; ולא אספוק אף רגע, כי לו קמו בקרבנו אנשי רוח ודעת, כי אז הצליח בידם להשב את השה הנדחה הזאת אל מקומה הראשון.

הנך מתאמץ להראות לקוראיך כי מצב הקראים בימינו עתה הוא פרוע לשמצה מאד, ותביא לראיה על זה את דברי אחד מחכמיהם רבי מרדכי סולטאנסקי. "עדות החכם הזה, תאמר: דיה לי להוכיח כי עוד לא דברתי אף החצי ממדות הקראים וכו' ". אם לך דיה העדות הזאת הנה לא יסתפקו בה כותבי דברי הימים. ה' סולטאנסקי, כראש הקראים ואוהב חם לעמו, יוכיח לבני עמו, ולכן יגיד להם רק פשעיהם והפשעים האלה אינם גדולים מנשוא. רוב המכתב והתוכחה סובב הולך רק על המדה הנמבזה לרדוף אחר הכבוד, ומעון הזה לא ינקה גם עם בני ישראל בנוגע לחיינו הפנימיים, הן סופרינו, חכמינו ואוהבי עמנו יגידו יום יום לישראל פשעו ולבית יעקב חטאתו, השכם ודבר יגלו לנו את כל עונותינו ויראו לנו את המומים אשר בגויתנו, ובכל זאת לא יבואו שונאינו לשנות לנו את העונות אשר אודותם יוכיחו אותנו מטיפינו. שונאי ישראל בחפצם לבקש עונות בקרבנו ימציאו עונות חדשים לבקרים ויהגו מקרב לבם, ואתה בבקשך תנואות על הקראים תספור את העונות אשר כבר יתודו עליהם הקראים עצמם; בזה הראת לדעת כי אינך אמן נעלה למצוא עונות, לשנוא ולהיות קטיגור.

השפה אשר בה כתבת את ספרך היא טובה, צחה וקלה, עד כי כח בה למשוך את לב הקורא. אם כי הענין אשר דברי ספרך סובבים עליו הוא שאלה היסטארית, אשר בכלל לא תתן עונג ונחת לקוראים ונקל מאד לקוראים פשוטים, הקוראים ע“פ הרוב בעתות המנוחה וברגעי המרגעה, ואשר מטרתם היא לבלות העת, לקוראים כאלה נקל מאד לפהק, בכ”ז נסבת על הענין הזה רוח חיים, עד כי נקרא את דבריך בנחת והעת לא תארך לנו; על זה יהי שמך מבורך.