מוּסַף לִדְאֶתְמוֹל / יהודה ליב גורדון

שְׁלֹמה וּשְׁלֹשֶׁת הָאַחִים

מאת חיים נחמן ביאליק (פרוזה)

וּשְׁלשָׁה אֲנָשִׁים, שְׁלשֶׁת אַחִים, בָּאוּ אֶל שְׁלֹמה לְשֵׁמַע חָכְמָתוֹ, בְּאָמְרָם לָקַחַת מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה, וַיֹּאמֶר לָהֶם שְׁלֹמה: בְּזֹאת אֵאוֹת לָכֶם, כִּי תַעַמְדוּ לְפָנַי שָׁלֹש שָׁנִים לְשָׁרְתֵנִי. וַיִּשְׁמְעוּ לו שְׁלשֶׁת הָאַחִים וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי שְׁלֹמה בְּאַרְמוֹנוֹ וַיְשָׁרְתוּהוּ.

וַיְהִי בִּמְלֹאת שָׁלֹש הַשּׁנִים, וְהָאַחִים טֶרֶם יִּלְמְדוּ כָּל-דְּבַר חָכְמָה מִפִּיו, וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: עַד מָתַי נֵשֵׁב בְּבֵית הַמֶּלֶך לָרִיק? הָבָה נָשׁוּבָה אֶל בָּתֵינוּ וְאֶל נָשֵׁינוּ וְלֹא נִהְיֶה לְבוּז.

וַיָּבֹאוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אַפַּיִם אָרְצָה וַיֹּאמֵרוּ:

“אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶך! מַלֵּא מִלְאוּ עֲבָדֶיךָ אֶת-שְׁלֹש הַשּׁנִים בְּבֵיתְךָ, כַּמְדֻבָּר; וְעַתָּהשַׁלְּחֵנוּ נָא וְנָשׁוּבָה אֶל בָּתֵינוּ וְאֶל נָשֵׁינוּ, כִּי בָא הַמּוֹעֵד.”

וַיְצַו הַמֶּלֶך לְהָבִיא שְׁלשׁ מֵאוֹת זָהָב וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם וַיֹּאמַר:

“אִישׁ אִישׁ מִכֶּם יִבְחַר לוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינָיו אַחַת מִן הַשּׁתָּיִם: אוֹ כִי יִּקַּח מִיָּדִי מְאַת זָהָב, אוֹ כִי יְקַבֵּל מִפִּי שְׁלשֶׁת דִּבְרֵי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, וְהָיָה לָכֶם אִם כֹּה וְאִם כֹּה גְּמוּל לַעֲבוֹדַתְכֶם. בַּחֲרוּ לָכֶם.”

וְהָאַחִים נוֹעֲצוּ בְּלִבָּם, וַיִּבְחֲרוּ בַזָּהָב. וַיִּתֵּן לָהֶם הַמֶּלֶך כְּשֶׁאֱלָתָם וַיְשַׁלְּחֵם לְשָׁלוֹם.

הֵם יָצְאוּ מִפֶּתַח הָאַַרְמוֹן, וְהַצָּעִיר בְּאֶחָיו הִתְעַשּׁת וַיֹּאמַר:

“אַחַי, מֶה עָשִׂינוּ? הַאֶל הַזָּהָב נָשָׂאנוּ אֶת-נַפְשֵׁנוּ בְּבוֹאֵנוּ לְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי שְׁלֹמה? הַלְמַעֲנוֹ טָרַחְנוּ אֶת-כָּל-הַטֹּרַח הַזֶּה? הָבָה נָשִׁיבָה אֶת-צְרוֹרוֹת הַזָּהָב לַמֶּלֶךְ וְלָקַחְנוּ אֶת-דִּבְרֵי הַחָכְמָה תְּמוּרָתָם.”

וַיִּלְעֲגוּ לוֹ שְׁנֵי אֶחָיו כְּשָׁמְעָם וַיִּבְזוּהוּ, וַיּוֹסִיפוּ לָלֶכֶת לְדַרְכָּם, אִישׁ וּצְרוֹר זֶהָבוֹ אִתּוֹ.

וְאוּלָם הָאָח הַקָּטֹן שָׁב כְּרֶגַע עַל עֲקֵבָיו לְבַצֵּע אֶת-חֶפְצוֹ.

…