לוגו
נורא
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

חנות-מכולת.

“ארוחות בשביל רוסים” – כך חקוק על טבלה קטנה ממעל השער מבחוץ.

ומבפנים – יושבת אל השולחן הערוך בּתּווך כנופיה לא-גדולה של “רוסים” וסועדת.

האנשים – פליטי רוסיה! קצתם מבקשי רפואה, והרוב – מן המחכים עד יעבור זעם. הכרת הפנים של אמידים. בקצה השולחן, אל מול פניהם, יושבת אשה עדויה כבת שלושים, לבנה, שמנה, במגבעת בעלת נוצות גבוהות, וחשופת צואר רם, שכולו – בשר. היא מדברת רק אשכנזית ועושה רושם של לא-יהודית רוסית, אלא שמתחככת היא בין ה“רוסים”, בין היהודים הרוסים העשירים הסועדים בפונדק זה.

אצל אחד המסובים, אברך בעל פנים ירוקים-צהובים וזקן ירוק-צהוב מסופר ומחודד, מונחות “הידיעות מרוסיה”, והאיש ממלא את פיו חתיכות-קוטליטה, ואגב-הכי הוא מרשרש בשרשרת זהבו ומספר:

– “הרב, נוּ, כנהוג, ניגש אליו ואמר לו: ‘התווַדה!..’ הנידון למיתה השיב את פניו ריקם… אך את התנ”ך אשר ביד הרב נשק פעם ופעמיים…"

עלמה צעירה אחת, רזה, רצינית, ואספלנית לה על אחת מאזניה, לבושה בבלוזה אדומה – עפ"י הנראה איזו קרובה של האברך המספר – מניעה בראשה אל עבר פני בן משפחתה ומאזינה לכל הגה בכל נפשה.

– “התליה היתה בשעה השמינית בבוקר” – מוסיף האברך הקורא.

– בשעה השמינית? – קראה העלמה רוסית – אוּז’אַסנוֹ… האין זאת? הלא נורא!

– הכל דוּכא שם עתה בחוזק-היד! – אמר אחד מן המסובים (הוא בא הלום לרפא את קיבתו) וידחף את קערת הלפת מלפניו בזעם.

– איזה מרק היום! התרעמה, בכדי לגרום לו איזו קורת-רוח, האשה בעלת המגבעת הגבוהה – משולל כל טעם!

– מים נמלחים ותו לא! סייע לה האברך ויוסף מתוך סיפורו: – "בן שבע-עשרה היה העלם במותו… הוא נאסר במוסקבה… מאסרו ארך רק שבועות אחדים… ביד החקירה והדרישה לא עלה להוציא מפיו שום הודעה… כל הנסיונות לרכך את עורפו לא עלו יפה… ששה ימים ולילות עשה הוא שביתת צום… שמונה-עשרה ‘מעת לעת’ רצופות ניתנו רגליו הערומות ברפש קר… הוא צלל ברפש בלי הפסק עד ברכיו… כל זה נעשו לענוֹתו… העינויים – "

– ערומות… – הפסיקתו העלמה קרובתו אשכנזית – אימה! נורא! – " Nicht wahr? "

– Zahlen, bitte! – קראה בזעף האשה בעלת הצואר הערום אל המלצר, ולא נודע על מה היא זועפת.

האברך המספר ניגש אליה ויטפח לה בכפו, שהיתה כעין הלביבה המלאה, על כתפותיה.

– ממהרת את לשלם היום… – דיבר הוא אליה בחיבת עונג – לשלם ולהיפטר מאיתנו… חבל… מחפזון לא יצא דבר טוב…

האשה ישבה אתו על הספה, והוא דיבר בלחיים נוצצות משובע גמור:

– התשלומין… התשלומין… תשלומין אלו בכרך זה יובילוני עד בית-המשוגעים… היוקר – איך שלא יהיה לא-נעים כשהוא לעצמו – גרוע ממנו טבע-האנשים… בני כרך זה אין מזימתם אלא לגזול ממך את מעט פרוטותייך… אין אני קמצן: חמישים רובלים להכא, חמישים רובלים להתם – אין מתים מזה; אבל – לכל גבול.

הוא הסיר את כפו מעל בת-חברתו, פישפש קצת בטרדה רבה בכיסו, ויוצא משם פיסת נייר.

– אינכם מאמינים לי, - טען – אינכם מאמינים? אבל התבוננו-נא, ראו עין בעין – והיווכחו… מראית-העין – נגד זו הלא אין עצה! והנה: לינת לילה – ארבע מרקות, שירות – מרקה וחצי, כוס תה – עשרים וחמישה פּפֶינג. “בעד מה? – אני מנסה להתנגד – כיצד?!” היא טוענת: “את התה הביאו לכם, שימשו אתכם”. – איך ‘הביאו’?! ובכן עלי לשלם עוד פעם בעד השירות? חכמה גדולה! והמרקה וחצי שבעד השירות ביחוד היכן? אה?!"

– השד!.. – גידפה האשה בת-חברתו, ולא נודע את מי: אם את בעלת הפונדק על אינסטינקטיה השפלים ורגשי גזלנותה, אם את האברך על בינתו היתרה, קושיתו הבלתי מופרכת והמצאותיו החריפות.

העלמה הרזה שבבלוזה האדומה התעוררה ממקומה, נתנה גם היא את עיניה באברך קרובה, ותסנן מתוך שניה בצעקה וביהודית:

– באמת! כוס תה עשרים וחמישה פּפינג – הן נורא… איום ונורא… באמת נורא…

וגנחה. Nicht wahr? לא הוסיפה בפעם הזאת.