מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אהבת דוד ומיכל: שיר ראשון

מאת: יהודה ליב גורדון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

עַל אַדְמַת בִּנְיָמִין בָּעִיר בַּגֶּבַע

שָׁם שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ אִוָּה לָשֶׁבֶת;

וַיְיַפֶּה הַקִּרְיָה עַל אַחַת שֶׁבַע

בַּחֲרֹשֶׁת אָמָן וּמַעֲשֶׂה מַחֲשָׁבֶת.


גַּם הַבְּרִיאָה הַנְּדִיבָה הֶעְנִיקַתָּה

יֶתֶר הוֹד וָהָדָר עַל אַחְיוֹתֶיהָ:

כַּנֶּשֶׁר בִּמְרוֹם גִּבְעָה הוֹשִׁיבַתָּה

וַתְּהִי שַׁלֶּטֶת עַל כָּל מִגְרָשֶׁיהָ.


מִבְחַר עֲמָקִים בָּשְׂמָם לָהּ הִקְטִירוּ

וּבְאַגַּן מַעְיָן חַי רַגְלֶיהָ רָטַבוּ,

צִפֳּרִים עָפוֹת מַנְגִּינוֹת לָהּ הַעִירוּ

גַּם רוּחוֹת עֲדָנִים סָבִיב נָשָׁבוּ.


עַל יַד דֶּרֶךְ מִכְמָשׁ, לִדְרוֹם הַקָּרֶת,

מָצוּק שֵׁן סֶלַע לוֹ סֶנָה יִקְרָאוּ;

רָם הוּא וּמַצַל כַּגֶּפֶן אַדָּרֶת,

וּמַפְּלֵי גֵווֹ כִּסְנָאִים יֵרָאוּ


וּלְרוּחַ צָפוֹן לַמְרוֹת עֵינֵי שֶׁמֶשׁ

שָׁת יַעַר בָּצִיר צֵל עָב בַּצָּהֳרָיִם,

בּוֹ כָּל חַיְתוֹ טֶרֶף תִּרְמֹשׂ אָז רֶמֶשׂ,

כִּי עַד כֹּה לֹא עָדוּ עָלָיו רַגְלָיִם.


לַיַּעַר זֶה מַעֲרֵה­­­­­­­­­­–גֶּבַע יִקְרָאוּ,

כִּי מִמַּעֲרוֹת צוּרָיו הָאוֹרְבִים קָמוּ

וּמֵעֲרוֹת שִׂיחָיו עֶרְוַת הָעִיר רָאוּ

עֵת בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ נִלְחָמוּ.


וּנְהַר מֵי שָׂחוּ כִּבְדֹלַח לָטֹהַר

עַל עַפְרוֹת זָהָב, יֶחֱצֶה לֵב הַיָּעַר;

וּכְרַעַם אַדִּיר סֹאֵן מִשְּׁמֵי זֹהַר

מַשַּק הֲמוֹנוֹ מֵעֲרוּץ כֵּפִים יָעַר.


אַלּוֹנֵי חֹסֶן עַתִּיקִים כַּתֵּבֵל

קָדְקֳדָם מִזֹּקֶן בַּנַּחַל כָּפָפוּ,

גִּזְעָם מֵרֹב יָמִים נָבוּב כַּנֵּבֶל,

בַּדֵּיהֶם נֻטְּשוּ, שָׁרְשֵׁיהֶם נֶחְשָׂפוּ.


וּבְצִלָּם כָּל חַיְתוֹ יַעַר רָבָצוּ

אַקּוֹ וּצְבִי וָתוֹא, יַחְמוּר וָאָיִל,

לִשְׁבּוֹר בַּנַּחַל צִמְאוֹנָם נִקְבָּצוּ

וּבְחַרְבוֹנֵי הַיּוֹם לִמְצֹא צֵל לָיִל.


כִּי דִּמְמַת הַשְׁקַט בַּכֹּל שָׁם שָׂרָרָה

וִישִׁימוֹן תֹּהוּ מָשַׁל עַל אַפְסָיִם,

וַחֲתַת הַצַּיָּדִים שָׁם לֹא עָבָרָה

וּשְׁאוֹן קַרְנוֹתָם לֹא הֶחְרִיד אָזְנָיִם.


אַךְ אֶנְקַת הַיַּנְשׁוּף וִילֵיל הַסָּעַר

בֵּין הַזַּלְזַלִּים כִּשְׂעִירִים הֵרִיעוּ,

אַךְ הֵם קוֹל קוֹרֵא הֵעִירוּ בַיָּעַר

וּנְקִיקֵי הָרִים הֵד נוֹרָא יַשְׁמִיעוּ.


עוֹד אַבְנֵי בֹהוּ גַּם בָּעִיר נֻפָּצוּ

מַצְּבוֹת זִכָּרוֹן לִימֵי שֹׁד וָלָחֶם,

וּבְקִיעֵי חֹומָה וּבָתִּים רֻצָּצוּ

וּשִׁדוּדִים שָׂדוֹת מֵהֶם יָצָא לָחֶם.


וּבָתֵּי מָעוֹן נֶהֶרְסוּ נֶחְשָׂפוּ,

רִקָּבוֹן בַּחוֹמָה אֵזוֹב יַצְמִיחַ:

מִבַּעַד הֶחֳרָבוֹת שׁוּעָלִים נִשְׁקָפוּ,

גַּם אַיָּה גַּם דַּיָּה מִבֵּין כָּל שִׂיחַ.


וּפְלִיטֵי חֶרֶב אִם שָׁבוּ בָּנוּהָ,

לִבְנוֹת אֶת כֻּלָּהּ לֹא עָצְרָה הַזְּרוֹעַ,

עוֹד נִשְׁאַר בָּהּ שַׁמָּה, עִיִּים כִּסּוּהָ;

כִּי קַל לָאִישׁ לַעֲקוֹר, כָּבֵד לִנְטוֹעַ!


שָׁם שָׂם לוֹ הַמֶּלֶ מָכוֹן לָשֶׁבֶת–

וּמְעָרוֹת הָיוּ לִמְצוּדָה וָעֹפֶל,

וּבָמוֹת יַעַר לִמְשׂוֹשׂ עִיר נוֹשֶׁבֶת

וּמִגְדָּלִים הִגְבִּיהוּ רֹאש בָּעֲרָפֶל.


וַיְהִי מִרְעֶה עֵדֶר אֶל מַרְאֵה הֶדֶר,

הֶרֶס לַקֶּרֶת וּצְחִיחַ לִצְרִיחַ,

נַחֲלֵי הַבַּתּוֹת אֶל בַּיִת וָחֶדֶר,

וּשְׂמֵחִים נִשְׁקָפוּ מִבֵּין כָּל שִׂיחַ.


הַשּׁוּעָל! תַּמוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח!

אַיֵּה הַדַּיָּה גַּם אִיִּים אַיֵּמוֹ?

כָּל מַקְרִן מַפְרִיס נָפֹצוּ כַּקֶּצַח,

כָּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף מִלְּטוּ חַיֵּימוֹ.


שָׁם שָׂרֵי אֶפֶס הַמְּלוּכָה קָרָאוּ

אָפְסָה מַמְלַכְתָּם – הֵקִיץ לָהּ הַקָּרֶץ;

שָׁם שָׂרֵי עֵבֶר וּמַלְכָּם יֵרָאוּ

וּמְקוֹר חַיִּים גִּבְעָה אֶל כָּל הָאָרֶץ.


וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ

בָּאוּ הַגִּבְעָתָה כָּל שָׂרֵי פֶלֶךְ

וַיַּעֲשׂוּ הִלּוּלִים וּמִקְרָא קֹדֶשׁ

וַיֹּאכְלוּ יַחְדָּו עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ.


גַּם הֵיכַל מַלְכוּת רָב כּוֹנְנָה יָדֵהוּ

אֶל נֹכַח הַיַּעַר בִּמְבוֹא הַקָּרֶת,

וּכְכֹל מָצְאָה יָדוֹ כָּלַל הוֹדֵהוּ

בִּיקַר חֹסֶן וּבְמַכְלֻלֵי תִפְאָרֶת.


וּבֵית מִדּוֹת זֶה וּרְחַב הַיָּדָיִם,

בִּדְמוּת אֶבֶן חֵן בַּזָּהָב יִתָּפֶשׂ,

מִחוּץ עָנַד יֹפִי תַּאֲוַת עֵינָיִם

וּבְתוֹכוֹ אָצַר תַּאֲוַת לֵב וָנָפֶשׁ.


כִּי עַל אוֹצַר הָרְכוּשׁ זִמְרַת כָּל פֶּלֶך,

עַל בֵּית הָאֲזֵנִים וַחֲדַר הַנָּשֶׁק,

שָׁם גַּם הַרְמוֹן, בַּיִת לִנְשֵי הַמֶּלֶך,

אוֹצַר כָּל חֶמְדָּה, בֵּית עֹנֶג וָחֵשֶק.


שָׁם נָשִׁים רַבּוֹת בִּיפִי הוֹד נֶהְדָּרוּ.

אַך מִיכַל הַצְּעִירָה עַל כֻּלָּן עָלָתָה:

כֵּן יָחְשַׁך סַהַר, כּוֹכְבֵי אוֹר יִקְדָּרוּ,

עֵת יִפְעַת שֶׁמֶשׁ עָלֵימוֹ נִגְלָתָה!


וּשְמָהּ עַל כָּכָה גַּם מִיכַל קָרָאוּ,

כִּי מִכְלַל יֹפִי הִיא, הֵיכַל כָּל צֶבִי;

וּכְמֵי מִיכַל אִתָּם הַכֹּל יִשָּׂאוּ

כֵּן נָשְׂאָה כָּל–לֵב, כָּל–רוּחַ, הִיא שֶׁבִי.


כַּשֶׁמֶשׁ כִּי תֵצֵא אַחַר הַגָּשֶׁם

מִשְּחוֹר חַשְׁרַת עָבִים כִּסְּתָה רָקִיעַ –

וּזְהַב סָגוּר מָה–הוּא וּשְׁבוֹ וָלָשֶׁם

נֹכַח הֲדָרָהּ שֶׁבּוֹ אָז תּוֹפִיעַ!


כָּכָה נִשְׁקָפָה גַּם יִפְעַת פָּנֶיהָ

מִקְּוֻצּוֹת רֹאשָׁהּ כָּעוֹרֵב שָׁחָרוּ,

וּצְנוּפִים כַּדּוּר סָבִיב צַוְרוֹנֶיהָ

תַּלְתַּלִּים הֲדוּרִים יָרְדוּ סָחָרוּ


עַנְוַת צֶדֶק בִּמְרוֹם מִצְחָהּ הִזְהִירָה,

עֶדְנָה וָנֹעַם עַל חֶלְקַת הַלֶּחִי;

יִפְעַת הַנֹּעַר עַל תָּאֳרָה הֵאִירָה,

עוֹד לֹא גָאֲלוּ אוֹתוֹ דִּמְעָה וָבֶכִי.


אוֹר נֶחְמָד נִשְׁקָף מִגֻּלּוֹת עֵינֶיהָ

כִּיקַר אוֹר בָּהִיר מֵעַפְעַפֵּי שָׁחַר;

גַּם אֹדֶם לֶחְיָהּ עַל לִבְנַת פָּנֶיהָ

כִּיפִי רִקְמַת שָׁנִי עַל צֶמֶר צָחַר.


חֶסֶד כַּעֲנַן בֹּקֶר הֵאִיר הַתֹּאַר

תֻּמַּת נֶפֶשׁ בַּעֲרוּץ לֶחְיָהּ קִנֵּנָה;

תּוֹרֵי שִׁנַּיִם כִּבְדֹלַח לָטֹהַר,

גַּם שִׂפְתֵּי שׁוֹשַׁנִּים מַסְגֵּר לָהֵנָּה.


וּכְמִגְדַּל הַשֵּן הַצַּוָּאר יוֹפִיעַ

וּכְאַדְנֵי שַׁיִשׁ נִשְקְפוּ הַכְּתֵפָיִם,

וּפֹה רוּחַ אֲדֹנָי אַט יָנִיעַ

לֵב בַּר כַּתֻּמָּה וּתְאוֹמֵי שָׁדָיִם.


כַּהֲמוֹת מַעְיָן חַי מִדְבָּרָהּ בַּמְסִבָּה

וּכְרֵיחַ תַּפּוּחִים רֵיחַ אַפֶּיהָ;

תֹּם חָזוֹן וָדַעַת יִשְּׁבוּ אֶת לִבָּהּ,

צֶדֶק וּמֵישָׁרִים תָּמְכוּ כַּפֶּיהָ.


גַּם נַגֵּן בַּנֵּבֶל הֵיטֵב יוֹדָעַת,

גַּם קוֹלָהּ מַה–נָּעִים כָּל לֵב לוֹקֵחַ;

כִּי יָמַר כִּנּוֹרָהּ כָּל עַיִן דּוֹמָעַת,

כִּי יָדוּץ – כָּל שׁוֹמְעוֹ טוֹב–לֵב שָׂמֵחַ.


עַל כֵּן יָצָא בַּהֲדָרָהּ שֵׁם לָהּ בָּאָרֶץ!

עַל כֵּן אֶל בֵּית שָׁאוּל שָׂרִים אָתָיוּ

כַּהֲמוֹן נָהָר יוּצַק כִּי יַרְחִיב פָּרֶץ:

אֶת בִּתּוֹ אֶת מִיכַל כֻּלָּם יִבְעָיוּ.


כֻּלָּם רַבֵּי עֲלִילָה רָמֵי יַחַשׂ

וּכְפֶרַח גֹּמֵל בַּנֹּעַר יִפְרָחוּ;

וּבְלֵב כֻּלָּם תּוּקַד אֵשׁ אַהֲבָה אַחַת:

אֶל זֵכֶר שֵׁם מִיכַל כֻּלָּם נֶאֱנָחוּ.


וּמוּרָם מֵהֶם פַּלְטִיאֵל הַנָּעַר

הוּא בֶּן לַיִשׁ – הָעִיר גַּלִּים חִבְּלַתְהוּ.

וּכְהַכּוֹת גַּלִּים יָם בִּנְשָׁב בָּם סָעַר,

כֵּן לִבּוֹ לֵב לַיִשׁ אַהֲבָה הִכַּתְהוּ.


אַך לֹא אַנְחוֹתָיו הוּא לִבָּהּ לָקָחוּ,

אַף לֹא אֶנְקַת רַבִּים אָזְנָהּ קַשָּׁבֶת;

שָׁוְא הֵם יִזְעָקוּ לַשָּׁוְא יִתְיַפָּחוּ –

אֶת דָּוִד הָרֹעֶה מִיכַל אֹהֶבֶת!!

יהודה ליב גורדון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה ליב גורדון
יצירה בהפתעה
רקע

פת לחם

מאת יוסף חיים ברנר (פרוזה)

לאחר ששׂם את הדבר בחיקו, הרגיש, בכל תוקף התבלבל ו ת ו, כי עליו למהר ולעזוב את המקום, אשר הוא עומד עליו –

ויצא.

נ ר ה“יארצייט”, שדלק על החלון מבפנים, אָצל אור כהה גם אל החוץ, ולאור זה נראו פניו הכמושים המקומטים, המכוּסים בחיוורה, עיניו הטרוטות ורטובות ממוגלה אדמדמה, שמילאה את זוויותיהן, קומתו הכפופה, הדלה, הסחופה, המטפחת הדקה, הקרועה והמלוכלכה בכתמי רבב, שהיתה כרוכה על אזניו ועניבתה מתחת לזקן הקטן הנרקם משערות לבנוניות, נקרחות ונושרות. האור האיר גם את ה“דבר”, אשר מתחת לקפוטת הקיץ המסואבה, מעל לחגורה, המשוללת כל צבע.

הרוח הסוער קידם את פניו. נדמה כאילו המתין לו כל עת היותו פנימה, ומיד ליציאתו נחפז להתנפל עליו בזעף ולשלוח בו את מחטיו הדוקרות. אנחת-נהימה חרישית התמלטה מבין השפתיים היבשות, אך מחאה בקול לא היתה. –

ההלך הרחיב את צעדיו. לבו היסס והמה בחזקה. מוחו נמק,נמק, ובראשו – בלבול, בלבול… שם בקצה הרחוב… בקצה הרחוב…

הרוח הוסיף להתקצף, להשתע ר; חיילים הגביר להפיל ו, להכריעו. והוא ממהר ללכת, אך רגליו כושל ו ת ומתמוטטות. הדבר אשר בחיקו מציק ל ו, מטביל את כל גוו בזיעה קרה; ה ד ומם, הדבר, שאין בו רוח חיים, כמו התרחש מתחת לקפוטה, התרחש והתנודד…

– ר' ח – י – י– ם! –

מי הוא זה הקורא בשמו?

הוא הופך את פניו לצד הקלויז, שולח מבט מוזר אל העבר ההו א: אופל שמה… איש מתנודד…

בלבו מתרקמות מלות אחדות ושורטות שרטת דם…

בקחת ו שיער, כי אחד העניים המחזרים על הפתחים שכח את זה על החל ו ן; אך בצאת ו נוכח, כי לא כן הדבר. הם שוחחו יחדיו; הפרוש סיפר, כי רֵיזה הגבאית, תאריך ימים, הביאה בשביל ו היום חצי כיכר לחם. הרי שהדבר של ו הוא…

– ר ’ ח – י – י –

הרוח הומה; האזנים תיצלנה.

“אה… אין זאת, כי אם נודע… נודע הדבר… השַמש רודף אחריו להשיבו… הטלית נמצאה על הספסל, ונתברר, כי הוא נשא איתו את… הרים כַּסוהו! אנה יבוא עתה?… היים הפוֹד-וואלנ ר, חיים הווילנאי, חיים ר' יוסיליס, זכרונו לברכה, יקח לו דבר שאינו של ו?! פת-ל ח ם מן הקלויז?!”

מי מילל כזה לפני שנים אחדות? אל לב מ י יכול היה לבוא הרעיון, כי הוא יבו א למדרגה כזו?

רסיסי שלג עברו כגל י ם על ראשו. הו א אסף שארית כוחות י ו ויצעד הלאה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.