מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מתוך כעס

מאת: יהודה שטינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

היא אינה מתגאה כלל על שכנותיה כמה שהיא ידענית ומלומדת אחת בין כולן, ושבכל שבתות השנה הן באות אליה לשמוע מפיה “מלה יהודית.” אדרבה, יש שהיא מקנאה בהן, שהן חשוכות ואין יודעות כלום.

“יוסיף דעת יוסיף מכאוב,” לא כתב שלמה המלך אלא בשבילה.

והיא אינה מתביישת כלל, כשמלגלג עליה אליקים חלץ, אחד מאנשי-שלומו של בעלה ומבקר תמיד בביתה, וקורא עליה “חצי-זכר.” אדרבה, היא מעמידה אז פנים צוחקות – וזהו אולי מקרה יחידי לה להראות פנים צוחקות לגבר – ואומרת לעצמה: “דיו שהוא לפחות מודה במקצת.”

והיא אינה מצטערת כלל במה שבעלה הוא הדיוט גמור לגביה, ויותר מחסידותו ההדיוטית אין בו כלום. אדרבה, קשה לה לצייר לעצמה, איך היתה יכולה לדור בכפיפה אחת עם גבר, שהוא יותר בר-מעלה ויותר מלומד ממנה.

היא מכבדת מאד את שלמה המלך, וכמדומה לה שהיא ממצה את עומק הרעיון שבדבר, אבל אינה יכולה לסלוח לו את הפסוק “ואשה בכל אלה לא מצאתי.” והיא משערת, שהוא אמר את הדברים הללו אחר שנשא את בת פרעה.

היא חרדה על דת ומחבבת את חכמי ישראל; אך טינה יש בלבה עליהם, שעמדו ואמרו “אשה, מעשה ידיה לבעלה.”

כל מה שיש בידה לעשות לעצמה, היא עושה. מקדשת על היין בלילי שבתות, נוטלת ידים לסעודה, מתפללת שלוש פעמים ביום, כגבר גמור.

אבל סוף-כל-סוף, כשמגיעים לילי פסח, היא מכינה הכול, אפילו את הקערה היא מסדרת והוא עורך את הסדר.

בכל שבתות השנה אחר סעודת שחרית היא בוחנת את בניה על כל מה שלמדו בימות השבוע; אבל את “ארבע הקושיות” הם שואלים מאת אבא.

תענוג גדול היא חשה, כשהוא שואל אותה לפעמים על חשבון “ז' שלמים” אם יש לו עוד שהות לקדש את הלבנה, מפני שהוא אינו בקי כל-כך בדבר. אבל צער היא מרגשת, כשאחר חשבונה המדוייק, היא מוותרת לו את הדבר, והוא יוצא ורוקד כנגד הלבנה, וחוזר אל ביתו, ומברך אותה בחודש טוב, והיא צריכה רק לענות אמן.

יש שבערב שבת, כשהיא פוסקת בבישול ואפיה, היא נזכרת פתאום במספר הזעום של המצוות שהוקצו לאשה ובאיכותן הדלה, ואז היא באה לכלל כעס, ומתוך כעסה היא שוכבת על מיטתה, מתחלה, ופוקדת עליו שיפריש היום חלה במקומה. והיא מסתכלת בו מרחוק, כשהוא מטפל בעיסה, וצוחקת בחשאי.

בכלל היא מושלת בו, ומראה לו תמיד פנים רוגזות. אף-על-פי שהיא יודעת בו, שהוא אדם כשר, איש טוב, ועוד יותר בעל טוב, מכבד ומחבב את אשתו כתלמיד חכם, והולך אחרי עצתה כעם הארץ פשוט; ויש שהיא מתמלאה עליו חמלה, בזכרה את כל העינויים והצער, שהוא סובל מידה. הוא לא שמע עוד מעולם מלה אחת חמה, רכה יוצאת אליו מפיה. לא ראה עוד בעיניה מבט אחד מאותם המבטים, הנהוגים בין בעל ואשתו בעתות רצון. הוא אצלה תמיד בבחינת פושע. אם אין לה ענין להשמיע עליו גערה, הרי היא שותקת ומסיחה דעת ממנו לגמרי, כאילו אינו בבית. משערת היא שחייו הם מרים וקשים.

אבל אז היא מתנצלת לפני עצמה, שבאופן אחר אינה יכולה לדבר עם גברים בכלל. אפילו את בניה, היא מבדילה לרעה מבנותיה. לבנותיה היא אם טובה, סלחנית, מעבירה על מידותיה; ועם בניה היא מדקדקת על חוט השערה, גוערת בבנות כשהן משמשות לפעמים את אחיהן ומושיטות להם איזה דבר נחוץ.

“דייכם להיות אדונים,” היא פוסקת ואומרת על הבנים, “כשתגדלו תקחו נשים לשפחות.”

מצדקה והכנסת אורחים היא מושכת את ידה. אף-על-פי שבאמת אינה כל-כך רעת-לב. אבל יש לה טעם ונימוק פשוט בדבר, שאינה מכחדת אותו לפרקים מאזני שכנותיה. “אין לי לא צורך ולא חפץ להרבות שכרם של הגברים בגן-עדן. דיים במה שיש להם.”

בקושי היא מתרת לו לפעמים רחוקות להזמין אנשי-שלומו לשלוש סעודות או ל“מלווה-מלכה.” ואז היא אוהבת להכין להם יי"ש יותר מן המידה, ומתענגת אז לראות בהם, כשהם מתנוולים מתוך שכרות.

אבל מעולם לא עלה הדבר בידו, שתתיר לו להזמינם לסעודת חנוכה אף-על-פי שיש לו אז יום מסויים, היאהר-צייט של אביו חל ב“זאת חנוכה.”

בכלל היא שרויה ברוגז במשך כל ימי חנוכה. אפילו את שכנותיה הסרות לביתה לדבר קצת בשבח היום, אינה סובלת. היא עונה להן אז על כל שאלותיהן במקוטעים ומתוך הקפדה.

“בודאי היו שם נסים. אבל אין ידוע עוד בזכותם של מי, בזכותם של הגברים – בודאי לא.”

“ודאי בשל הנשים, מסכמת אחת המשיחות לדעתה, הרי יהודית…”

ופה פוקעת סבלנותה.

“יהודית, יהודית, תפשה לאותה סכלה.”

המשיחות שומעות ומתאנחות מתוך דרך-ארץ, כאילו מצדיקות על עצמן איזה דין קשה. אבל היא, מכיון שפתחה את פיה אינה יכולה עוד לשתוק. “ולא עוד אלא שהם מהללים ומשבחים אותה, ומשתבחים בה, וחפצים סעודות בשבילה, כאילו הכול כשר, הכול ראוי והגון, ובלבד שתגיע להם תועלת בדבר.”

“ודבורה? ומרים? וחולדה? כלום בדרך כזה הושיעו לישראל?” ומספק זה היא מתרסת ובאה לידי שאלה אחרת:

היתכן, שנשים גדולות אלו לא כתבו בימי חייהן דברי חכמה ומוסר כאותם של שלמה המלך, למשל?

ונוטה היא להאמין, שחלק גדול מן החכמה, שהנחילו הדורות לעולמים – חלק של הנשים החכמניות חסר עכשיו, מפני שהשמיטוהו.

וחפצה היתה מאד להשמיע את ספקותיה אלה באזני הנשים הפתיות הללו, אבל יודעת היא, שזהו חטא נורא, מעין “מסית ומדיח,” שבזמן שבית המקדש היה קיים היו בית-דין הורגין על עוון זה. יראה היא את הגיהנום. אפילו את הגיהנום והגן-עדן חטפו הללו ברשותם.

צריכה היא לשתוק מתוך כעס.

יהודה שטינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה שטינברג
רקע
יהודה שטינברג

יצירותיו הנקראות ביותר של יהודה שטינברג

  1. ל"ג בעומר (פרוזה)
  2. "ניצוץ קדוש" (פרוזה)
  3. רם ורמות (פרוזה)
  4. אב ובנו [ב] (פרוזה)
  5. מתוך וידוי (פרוזה)

לכל יצירות יהודה שטינברג בסוגה פרוזה

לכל יצירות יהודה שטינברג

יצירה בהפתעה
רקע

נשמות בשבי

מאת שמריהו לוין (פרוזה)

ויותר מכן הייתי רוצה לשוב, ולוא לשעה חטופה, אל עולמי של עצמי מלפני המלחמה, במקום שאלפים רבים מאתנו בקשו נוחם ותקוה, אורה וחום, בזמן שחלוצינו “אחרונים לשעבוד וראשונים לגאולה” היו חורשים, זורעים, נוטעים, הכשירו את הקרקע לדור בא, לדור נגאל. רוצה הייתי לחזור, ולכל הפחות במחשבה, אל כרמי רחובות וראשון, אל פרדסי פתח-תקוה, אל בתי-הספר החדשים של ירושלים, חיפה ותל אביב, אל השדות הירוקים אשר מסביב לים כנרת, אל פועלינו בשובם מן השדה ופניהם שזופים והם אומרים שירה חדשה, שירת התקוה והבטחון, גאון ועוז, או אל השומרים שלנו, שעה שהם יוצאים רכובים אל אופל הלילה לשמור ולהגן בנפשם על נכסי ישראל. ורק משמאדימות פאתי המזרח וראשי ההרים אשר מעבר לירדן טובלים בקרנים ראשונות של אורה, שבים הרוכבים הביתה, ותכופות ישאל חבר את חברו: שומר מה מלילה? והחבר משיב: אתא בוקר וגם לילה! כך לומדים שם את הפסוקים העתיקים על סודותיהם המופלגים בימים הצרורים בהם.

מה נכסף הייתי לחזור אל עולמנו אנו שלפני המלחמה! לא ידעתי כלל עד כמה אהבתיו, עד מה שבה את לבי באביב עולם שלו, הרומז אלינו ממרחקים.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.