רקע
ש' בן־ציון
יָמִים כְּתִקּוּנָם

 

I    🔗

“מה שהיה הוא שיהיה” – ימות השבוע הולכים ועוברים עלי כמנהגם וכדרכם תמיד:

בבוקר, כמעט שקמת משנתך – חטוף ולך החדרה ביראה לבל תאחר. והחדר גם הוא כמנהגו נוהג, ואני גם אני נוהג שם כמנהגי, יושב על הגמרא הסלאוויטאית ומהרהר במה שלא היה ולא יהיה: בדמיוני אני מעמיד את הרבי ב“קוּנה” באותו מצב שהוצגתי אני, מרכיבו על המגרפה בין הדלת והמזוזה, נועץ נוצות בכובעו, כופת ידיו לאחוריו באלונטות וכו' עם כל אותם הפרטים הנאים שנעשו בי… מדמה אני לי, כי רוח-פרצים עבר על התלמידים, כולם כאחד מרדו ויקומו ויעמידו את רבם בקוּנה – ואני המנצח על אותו מעשה… אני אמנם מבין, שדבר זה לא יקום ולא יהיה לעולם, אבל מבקש אני לעשות נקמה בחוימילי, לכל הפחות במחשבה… דבר זה גיליתי בחצר ליענקלי הקטן (נער כחוש ודק האוהב לצייר ציורים, ושחוימילי “מושכו” בקושי אחרי ה“כתּה”…) וזה רקד משמחה וצחק מתוך דמעות של גילה, קפץ אגרופיו הקטנים וקרא: – “ואני אלַבּן אז מלקחים לצבוט בהם את בשרו הערום!”… וגילה לי, שהוא מצדו דן את הרבי יום יום בשריפה. כיצד? הוא צר צורתו על נייר ושורפו באש…

בכלל לא התקלסו בי חברי על קלוני, כמו שדימיתי מראש; אדרבא, מרגיש הייתי, כי אחרי מרידה זו שמרדתי ביד רמה, מחכים הם לי, שאמצא עוד איזו תחבולה לנקום ברבי, – ואז יהיו הם עוזרים בדבר. ואני – רבות מחשבות בלבי, אבל אף אחת מהן אינה ראויה להוציאה אל הפועל. והרי אנו יושבים ולומדים כתמול שלשום, אלא שחוימילי בשעה שהוא יושב בראש השולחן ורודה בנו – הריהו עומד גם בקוּנה מנגד לפתח הפתוח… ואף ששיטתו של ר' חנינא סגן הכהנים לפני, אך חוימילי אינו מדקדק עמי עכשיו יותר מבשאר השבועות; הוא הרי כבר הניח חמתו בי, וגם לאבא הרי הראה שאינו עושה את מלאכתו רמיה – הקוּנה תוכיח! אף אני, בהגיע תורי לומר את השיעור, איני מתפחד יותר מן הרגיל; אדרבא, יראת העונשין כאילו ניטלה ממני והייתי אומר בלבי: יכני נא חוימילי הכה ופצוע, מה בכך? רואה אני את בשרי כאילו הוא נחוש…

וראה זה פלא, הפעם דווקא יודע אני את השיעור, יודעו כמעט שלא במתכוון! סר פחדו של זה מעלי – והרי אני מושל בו…

בצהרים, והסעודה בבית עוברת גם היא כדרכה תמיד; את הארוחה שמשאירין לי אני אוכל לי לבדי במהירות, חטוף ואכול, כדי שאציל רגעים אחדים להשתובב מעט עם רעי לפני החדר, עד שוב הרבי. גולדה אחותי, שמושיטה לי ארוחתי, עיניה אמנם אומרות “קוּנה” ופיה מצומצם כנגדי בצחוק דק מן הדק – אבל בכל זאת יראה היא לרמז אף במלה אחת על אותו מעשה; מרגישה היא בי, שאני כקשת דרוכה, אם רק תגע בי – ואירה, ועל כן די לה לפי שעה במה שמרגישה היא בי, ואף-על-פי-כן הסעודה אינה עוברת גם הפעם מבלי קטטה… והפעם אני הוא המשתדל לבוא לידי סכסוך: ראשית – כדי להודיעה ולהראות לה, לגולדה, כי אני – אני הוא, ולא תשמח אויבתי לי גם לאחר מעשה זה שאירע לי. ושנית, כדי שלא לעשות היכר בשינוי הסדר הנהוג בינינו מכבר: יכול הייתי להסכים לקטטה מבלי סעודה, אך לא לסעודה מבלי קטטה… אמנם רואה אני, שגם גולדה רוצה בזאת, אלא שהיא יראה להתחיל, ובדין הוא שלא אעשה רצונה ושאפטרנה דווקא בלא כלום, אבל גם יצרי שלי אינו רך כקנה; הנה היא נגשת, גולדה שלי, לפַנות אחרי מעל השולחן במין טרדה ופזיזות – מעשה בעלת-בית כעסנית, בשעה שמטרידין אותה מעבודותיה המרובות – ואיך לא אשים רגלי למפגע ל“בעלת-בית” זו?… היא נתקלת ונופלת – והרי צביטות ושריטות מצדה, מריטות מקלעת ומכות אגרוף מצדי – הכל כנהוג. ובכל זאת עוד שמור תשמור גולדה את שפתיה; היא תצעק – “אוי אמא”, תקראני – “משומד”, וכיד הברכה הטובה עליה תברכני בנפּוּץ גולגולת, בשבירת מפרקת, במריטת גידים וקרבים וכו', אבל "קוּנה-בחור " – הס מלהזכיר! – כינוי זה שמוּר אתה רק לעתיד-לבוא, כשלא יהיה עוד הכאב חד וחדש, אבל עתה יודעת היא, שאני “כשור שחור בימי ניסן” ואינה מסכנת את נפשה לבטא את השם הזה…

אך כוח ידי עמד לי רק כנגד גולדה ולא כנגד בני-גילי הנערים, שלא חשבו אותי כלל לבעל-כוח; פגע בי נער שברחוב, קרא אחרי בפה מלא: “קוּנה-בחור!” – ואני רק עושה את עצמי כלא שומע, עובר ואיני משיב על חרפתי, כאילו לא כנגדי מכוּון הפסוק…

מחוץ אין שינוי, הכל הוא כמעט כמו שהיה, אך בקרבי רגשות שנאה מתגברים, ולא רק על הרבי בלבד, אלא גם על כל העולם הזה שאני נתון בתוכו, על כל אלה העושים בי מה שלבם חפץ ו“אני” שלי נראה להם כאילו אינו… הרגשות המדאיבים הללו היו כבושים בלבי, חיטטו ופרכסו שם מאז, אבל עתה עצמוּ והתחילו מתגלים במחשבות ברורות ומובנות, ועל כן גם מבהילות: אלה שאני חייב לכבדם, שאני מצוּוה עליהם לאהבם ולחשבם למבקשי טובתי – אבא ואמא – להם אומר לבי, אך צָרַי ואויבַי לי המה…

ובשעה שהנני מעמיד פנים כאילו לא נעשה אתי דבר – “אותו דבר” נוקר ונוקר בקרבי… לכאורה, “זה” הולך ונשכח מלבך, אך פתאום, גם בשעה שאני מצחק עם חברי, נעקרת מאליה אנחה מעומק-לב וזֵכר כל “המעשה” עולה לפני, מבייש ומכעיס מאד… “אני” שלי צועק חמס מתוך עמקי לבי, עלוב זה היה רוצה בשעה זו לעקור את הכל: שתגזור מלכות גזירה על התורה, שהתלמידים ימסרו את רבותיהם לרשות וישלחום לארץ-גזירה, וכדומה וכיוצא בזה – אך כל זה המתרחש מהפנים אינו עושה שום שינוי מבחוץ…

גם בערב, בשעה שאנו מסובין בסעודה יחד עם אבא ואמא על גבי השולחן שבחנות, הכל כמו שהיה: הורי מדברים על הפרנסה ועל הפדיון ונדונים על מין סחורה שחסר, הבנים יושבים בדוחק וצובטים זה את זה בצנעה, כל אחד משתדל לזכות בכף ובפרוסת-לחם במוקדם האפשרי, עינו של איש צרה באחיו, נדמה שזה חוטף באכילה וזה נדחק אל הקערה יותר מדאי, וריב של רמיזות עובר על השולחן ובעיטות וצביטות מתחת לשולחן. וגולדה גם היא עושה כדרכה, היא שהתחילה ברמיזות אלו, מעמידה פנים כאילו אין דעתה נוחה מסדר ישיבה ואכילה כזה, והרי היא משתדלת בכל כוחה להזכירנו מידת “דרך-ארץ”, שלא נקניט חלילה את אבא ואמא: היא מושכת וקורצת עיניה ברוגז, מניעה עלינו ראש בחמלה כגדולה ומעירה אותנו למוסר בחיוך של ענוָה, עושה פנים של תחינה כאשה צנועה וחסידה, ומתרה בנו ומבקשת שנחוס על נפשנו ונשקיע קטטה זו בעוד שלא נתגלתה לאבא ואמא השרויים בצער… כך היא מִתַּמֶמֶת להכעיסני, עד שהיא מכוונת את הרגע ומטילה ארסה בקול קורא:

– ראה נא, אבא, איך הם יושבים!… – “הם” היא אומרת, אך עיניה רק עלי בלבד, כלומר, שאני, אני הוא החייב בכל…

אבא מפסיק; מתחיל ממני ונותן עיניו בי, מוליכן ומעבירן על יתר המסובים הקטנים ושב במבט אימה זה וגומרו עלי בתנועת-ראש של התראה רבה – וחוזר לשוחח עם אמא מתוך אכילה…

העבודה! גם הפעם בהביטו בי, לא זכר את עלבוני, איך שהעמידני לקלון בשבוע זה… ואמא – גם היא אינה אלא אומרת: “הנח! המרק מצטנן”…

בטל ומבוטל אני לגביהם כדבר שאין בו רוח חיים, הם אינם מכירים בצערי, חרפתי הגדולה כלא היא בעיניהם וכבר שכחוה, – והבריות אומרות: “רחמי-אם”, והכתוב אומר: “כרחם אב על בנים”… – שקר! הרחמים היכן הם?

וגולדה מוסיפה עוז ומפקחת עלינו, כאילו מסר עתה אבא את רסן ההנהגה בידה, מסכסכת היא אותנו בצנעה ומנצחת עלינו ברמיזות תקיפות בגלוי, ועלי תביא בנצחון מרגיז לאחר שגירתה בי את אבא… הנה היא מעיזה גם לצווֹת עלי במבטה שאתנהג כשוּרה, ויותר מזה – היא נוטלת לה רשות גם להניף למולי אצבע על חוטם בנזיפה… בפעם אחרת הייתי מוצא תחבולה לעורר עליה את הדינין, אך עתה רעיון אחר יאכלני: “וכי בשביל כך דחקני אבא והכניסני ל”כתּה הגדולה“, כדי שיתעללו בי שם כמו בדרדקא? – ואני עוד התפארתי לפני חברי בפסח זה במה שזכיתי להכנס לחדרו של חוימילי!” –

והגזירה הקדומה: תיכף לאכילה – שינה, כדי שלא אאחר בבוקר לבוא לחדר, גם היא עומדת בתקפה, כנהוג. אני מתאווה מאד בשעה של חופשה זו לפכח צערי עם בני גילי ומנסה, כדרכי בכל ערב, להמלט החוצה, אך גם גולדה אינה מוותרת על דרכה שבכל ערב:

– גרשון! – תקרא אלי, בעמדה על פתח החנות, כדי שישָמע קולה לאבא החדרה – גרשון! מדוע אינך הולך לישון?…

– הקברי, וַרקה! – עונה אני לה מרחוק ונמלט; אבל בו ברגע היא שבה לקרוא ביתר עוז:

– גרשון, לך! אבא קורא לך! אבא קורא לך, גרשון! אבא אומר שתבוא מהר!…

והרי גם אמי עוזרת אחרי: “גרשון, מהר ולך לישון!”

גם היא, אמא, אינה חפצה לוותר משלה – והכל הוא לה כתמול שלשום; גם היא אינה מבינה שלהסיח דעתי אני צריך… היא עודנה יושבת לה לפני החנות בתוך שכנותיה על הקרקע, נאותה לצינת הלילה ומשוחחת, גם גולדה בתוכן, רק אני איני יכול ליהנות מעט מעונה זו של מנוחה, שאין בה חדר… אני הולך לישון; אך לפני בואי להטביע נפשי בתהומה של חשיכה, הריני מתגנב ופוגע עוד בצביטה גדולה בגולדה. גולדה אמנם מיבבת ומתפתלת כאילו נשכה ערוד, אבל אבא מוטל כבר במיטה, ואמא אין כוחה לענוש אלא בפה, והריהי רק שולחת אחרי ברכה: “הלואי שתיבשנה ידיך, משומד, ולא תכה עוד וכו'”. ולגולדה תאמר: “הלואי שיסָכר גרונך, חצופה, ולא תצעקי עוד וכו'”.

מתעלם אני ומתחבא מאחורי הדלת שבחנות, שומע משם איך אמי כורכת אותי ואת גולדה ביחד ואומרת: “והלואי שאקפח, רבונו-של-עולם, את שניכם ביום אחד של חול, שלא תשביתו לי יום של שבת! יהי רצון שתשכבו ולא תקומו ואפטר מכם, אב הרחמן!” ואין אני יכול לעצור בכעסי, הריני עמד ומעווה פני עליה בלגלוג ומחקה את דבּוּרה בחשאי מאחורי הדלת… גם על השכנות הטובות, המשתיקות ומפייסות את אמי ברחמים רבים, יחרה לי; הענוגות הללו נפשן סולדת בתוכחה כזו ואומרות: “למה תאכלי לבך מכעס, חוה? כך דרכם של בנים, שיאריכו ימים, וכי שלנו טובים משלך?”

“כל האמות טובות רק לבני אחרים”… מהרהר אני בשנאה אל אותן הנשים, שכולן ביחד מתחילות להתאונן ולתַנות צרות-הבנים.

– הוי, נשים חביבות – אומרת אמי בקולה של מקוננת – קצר כוח הסבל! זוג זה בא רק לקצר את שנותי. שנותי ממש הם מקצרים! בדמי ימי אגווע בשלהם!…

ואני איני מצטער כלל על דבריה… בכלל הייתי בשבוע זה למבקר קשה להורי – ואני אומר בלבי לשֵמע דבריה: “קיצור שנים מה שייך? גוזמא קתָני! כך דרכן של אמות לגזם?”… ועל מה אני מצטער? על מה שאיני יכול להיות נעור עוד שעה בליל בהיר ונחמד כזה הנשקף אלי מבעד לפתח, כי הנה זה אבא בעצמו נתן קולו ממטתו:

– גרשון, לך לישון!

לוּ יכולתי לתפוש עוד הפעם את גולדה המתחמקת שם בין השכנות!

– לישון, גרשון! – שונה אבא.

שינה – רק הפסק זה יש לי בין יום ליום, בין חדר לחדר…

ובחלומי – אני ערום ועריה בתוך קהל של מחותנים ומחותנות מקושטים, שנתאספו לחתונה; פרילי בתוכם, והיא שלובת זרוע עם גולדה תעבור, עוד מעט ותביט בי בעֶטיה של גולדה… ואני איני יודע אנה אוליך חרפתי? רגלי אינן יכולות לילך…

כל אותו השבוע עִנה חלום זה את נפשה בלילות, וגם לאחר זמן רב עדיין היה זה טורד אותי לפעמים בשנתי.

 

II    🔗

והנה זה בא יום הששי…

ובבוקר של יום זה אנו משכימים בקימה קודם מבשאר ימים, והנה הולך אני החדרה בעוד שהטל מרטיב את האשפה שברחוב ומכסיף את הגגות. התרנגולים קורין קריאה של שחרית, והכלב – אחד מתושבי הרחוב – עודנו מחבק אשפתו; שמע קול צעדים ופתח עין אחת לחצאין, מביט בחשד ואינו זע; תקרב – והריהו קם מבלי חמדה, קש וגבבא תלויים בשערותיו הקלוטות, והוא לא יתנער; תעבור, והסתובב על מקומו והתמודד והריהו חוזר ומתקפל על משכבו – קשתה עליו פרידתו מיצועו החם… שינה של שחרית, זו שקודם הנץ החמה, גם הארי לא יתגבר כנגדה! ואני – שנתי הנגזלה מסתכסכת עדיין בעיני והריני הולך ונושם כישן, הכל נשכח ממני רק להשיעור לבי יחרד…

יום הששי – יום המַסָה הוא בחדר. עמד בנסיון וזכה – שׂכרו בצדו: תלמיד זה פטור מלישב עוד ולהקשיב בשינון חבריו, והרשות בידו להתהלך גם מחוץ לחדר, חפשי הוא לנפשו ויכול גם לזכות שיהא ממציא עזר לחנצי בעלת-הבית, – להביא לה עצים, לשלח עגלתה אל מגרש המרעה, לחפור לה חמר מן המחפוֹרת שאחורי החצר, וכדומה. לא זכה – והריהו יושב ושומע בשינונו של כל חבר וחבר ונשאל בכל פעם מאת הרב, או גם שונה ומשלש לפניו את השיעור כולו שכבר יצא מן האף… וחוימילי – הוי כמה הוא מכה אז בעֶברה, מכה מתוך יאוש ונקמה!

וידיעת השיעור ביום זה תלויה כמעט רק במזל, אתמול ידעתוֹ, והיום – אם מתוך מחשבה זרה, או מתוך השינה שלא פגה עוד ממך, נכשלת בדבּוּר קל – והמם אותך חוימילי בראשך עד שהכל מיטשטש ומתחיל מרקד לעיניך ואינך מכיר גם את האותיות שבגמרא… ביום זה אין כל מחילה לפניו, והריהו מדקדק כחוט השערה, הן יום הששי, היום, קץ השבוע – ואם היום משנתך אינה שגורה עוד על פיך כקורא ב“אשרי” – אחרי מתי עוד?… ונפלֵית ביום זה מכל חבריך למכה רבה, לקצף ובזיון גדול…

אך שבח לאל! השיעור הולך לו היום מבלי מכשול. לא לחינם ניחר גרונו של חוימילי בשבוע זה וקולו צרוד עכשיו יותר מן הרגיל, לא לחינם חשים התלמידים באבריהם – כולנו יודעים את השיעור כראוי… אני אומר, והרבי יושב לו בהרחבה ושומע, כותנתו פתוחה, עיניו עצומות והוא אינו מטריח גם את בוהן-ידו הקטועה: הרפה חוימילי ממושכות סוסו הרגיל, ואינו משגיח עוד בי, בטוח הוא כי גם בלעדיו אלך למישרים בדרך הרצויה – והריהו רק מקשיב ומתעדן על שיעורו, בן-טפּוחו, היוצא מפי מלוּבן ומזורז, הכל צפוי מראש במשנתו: “הבוחן” לא ימצא שום פגם כדי שיחגור בו, הכל חד וחלק! בקרנות השולחן יאחז חוימילי, יתנועע בנחת לקולי כנוע הלולב על העץ מפני רוח קלה…

והנה זה כולנו עומדים בחוץ ודעתנו זחה עלינו, כולנו מאושרים בידיעתנו. רק יענקלי הקטן עודהו מבפנים; עלוב זה בוכה שם ומיבב בשיעור, ואנו שומעים בקול בכיתו ומלעיגים עליו: אתמול חפץ פעוט זה להראות לרבו שגם הוא מבין בשיטתו של ר' חנינא ואיבָּעא: “בשר שנטמא באֵם -הטומאה מה הוא, ראשון או שני לטומאה?”… ועתה כשנשקף לי יענקלי בעד החלון איך הוא משרבב שפתותיו בבכי ופניו מלוכלכים בדמעות, קראתי עליו בלשון הכתוב:

– “בעד החלון נשקפה אם-הטומאה ותיבב!”…

ומיד גם כל חברי הרימו קול בכיות כחתולים:

– הו, הו, אם-הטומאה! אם-הטומאה!…

ברגעים של אושר אין רחמים ואין כעס: שם הרבי מכה ומצליף על יענקילי האומלל, ופה בתוכנו אך ששון וגיל ירקידו לבותינו… כל חימה אין לי באותה שעה על חוימילי. כל התלאה של השבוע נשכחה כולה. עוד מעט ונלך להתפלל במנין בבית-המדרש, כנהוג בערב שבת – וגם זה לא דבר קטן הוא לנו!…

אחרי ארוחת הצהרים שוב אנו חוזרים לחדר, וחירות של שבת כבר מגינה עלינו. הלחמנית החמה עם ה“רוֹסיל-פלייש” שאכלנו כל אחד בביתו, מבדחין את דעת כולנו, ואנחנו מקילים ראש בצחוק – וחוימילי אינו מעניש… “מעבירים” אנחנו על פרשת השבוע בניגון הטעמים ומלגלגים על “כדרלעומר הארוך”, שהוא מתעמר בם בקולו המשונה, אבל הוא עצמו נהנה מאוד מניגונו.

ההפטרה גם היא נלמדת בניגון, – ואחרי ברכות המפטיר אנו נפטרים הביתה בדיצה ובחדוָה –תם ונשלם סדר השבוע שבחדר! כל אחד חוטף את ספריו – הביתה, לאור השמש, בחצי היום!

אבוא הביתה אפרק מעלי את הגמרא הסלאוויטאית, את ה“פסוק” הזיטומירי עם “עברי-טייטש” ואת החומר הוורשאי עם יו"ד פירושים שנשאתי אתי מן החדר, ואחר פריקת עול תורה שבחדר – כמה הייתי רוצה לפרוק מעלי גם עול “דרך-ארץ” המוכן לי בבית! כמה הייתי רוצה לילך ולבוא בחצר שאינה שלנו, ולהשתובב שם עם בני-גילי… אבל דרוש אני לאבא שישלחני להביא את “דמי-השבוע” לר' יצחק-יוסף המלווה – והריני יושב ומחכה…

מה אעשה עתה בבית? – אני הולך ומחפש לי עסק לטפל בו.

אמי עוסקת בבישול, טרודה ונחפזה בהכנת לשבת עד שאינה נותנת דעתה אפילו להצניע שערותיה היוצאות מן השביס ולהשקיט או יותר נכון, לגרש במכה את חיימיל האוחז בסינורה ועושה עצמו כבוכה, כדי שתתן לו מן המאכלים שהוא רואה ומתאווה להם. עול כבד הוא השבת על אמי, והכנת מטעמיה ומנעמיה אינה חביבה עליה כלל. היא מקללת את גולדה, המכופשה באפר ובחול, על שאין זו מזדרזת במלאכתה ועדיין היא ממרטת את המנורות – והרי העבודה כל-כך מרובה עדיין “עד שהעור בוער על הבשר”. ושם בעריסה צירלי “נקרעת לשנים” מבכי וצעקה – ואין משקיט.

עולה צירלי בגורלי; עלי לנדנדה בעריסתה. אך הנדנוד אינו מועיל, כי רעבה היא, ואמא – אין שעתה פנויה להיניקה… אני אמנם אוהב את צירלי, רחם ארחמנה עד מאד, אבל לטלטלה ולשעשעה, בשעה שכל אלה הטלטולים עם השעשועים מרגיזים אותה עוד יותר והיא צועקת ובוכה באזני, ופניה מלוכלכים בדמעות ובריר – לא אוכל. ואף אני מתרגז, בוכה וצועק עמה יחד, מתמרמר עליה ומכה וצובט אותה בכוונה, כדי שתרים קול גדול עד שתחבא נשמתה מבכי, ובעל-כרחה תחוש אמי לעזרתה. סגולה זו בדוקה היא ומנוסה; הנה באה אמא ברעש ובקללה, חוטפתה ומטלטלתה, כדי להשיב את רוחה הכָּלָה, סותמת פיה בדַד, ואני בתוך כך נמלט אל החצר כצפור מפח.

ואחרַי שני אחי הקטנים, יהודה-ליב וחיימיל באים. אנו מתישבים מאחורי הגדר. אני בונה להם בתים מכפיסי-עץ ושבבים, נוטע גנים מחֲריות יבשות, צד זבובים ומכניסם בגומא תחת כיסוי של זכוכית… אך הנה יצא אבא, רואני בעבודתי ומגרשני בחרפה ובוז; חושד הוא בי (ואינו טועה…) שאני מתכוון לשעשע את עצמי, כתינוק דלא חכים – וכי נאה הוא זה לבנו הגדול, וכי יאה הוא לתלמידו של חוימילי גרגרת?

– ספר אינך יכול לקחת, שתעיין בו? בחנות אינך יכול לשבת, שתשגיח בערלים שלא יגנבו? – כך אבא אומר, ואני, כמובן, בוחר יותר בחנות מבספר.

החנות, בכל מקום שאני עמד בה מיותר אני; הריני נתקל באבא או בקונה, מלכלך בגדי, או מהפך איזה תיבה – ואבא מזלזלני ומטרידני ממקום למקום.

הנה זה הוא מחטט במטמונית שלו, מצרף מטבע למטבע ומעמיד עמודי כסף ונחושת, פניו זועפים והוא נאנח כשהוא כורך וגולל גלילי-כסף בנייר – ומחזירם למטמונית… הוא מקמט מצחו ומורט זקנו בראשי צפרניו. כנראה, חסר עוד הרבה לאותו סך של 7 רו"כ עם 44 קופיקות, ואבא חושב מחשבות: ממי יוכל “לחטוף” הפעם “גמילת-חסד”, כדי למלאות את החסר.

מתי זה ישלחני ואלכה? ומה אעשה לעת עתה?

הנה מצאתי מסמרות אחדים שהוחלדו. אני ממהר להמלט עוד הפעם אל החצר. שם אמצא לי עבודה. הרי סמרטוטים מתבוססים ונגררים, ואני לוקח עלי את הטורח להמציא להם מנוחה, קובע את המסמרות בסולם הניצב לפני ארובת העליה ותולה עליהם את כל הכבוּדה הזאת. יצאה אמא ונתנה עלי קולה בצעקה:

– לנוֹי תלית את אלו? הסר אותם, תַלְיָן, ימח שמך!

באה גולדה לקולה וספקה כפיה, כלמראה אסון נורא, וקראה ביאוש:

– אוי, אמי, אבא יקברהו באדמה! המסמרות – אבא צריך להם, ומשומד זה לוקח וקובעם בסולם, בכדי שאני אקרע את שמלתי, הלואי שיקָרע מן העולם, אב-הרחמן!

אני מסיר את הסמרטוטין, גוללם ומשליכם בראשה של גולדה, ובורח מהר מחמת אמי.

חזרה אמי למטבח ואני חוזר ומבקש לי עסק. הנה מצאתי מלכודת-עכברים שבורה: את זו טוב לתקן יפה שתהא כשרה לשמש ארגז לכלי-הטרפה – הלא המה קְשׂות-הפחים של המנורות ולהבת-הסכין החלודה שמצאתי ברחוב. “אומר – ועושה”; מוציא אני למלאכתי את הסכין מן הבית. והנה אמא צריכה לו. מצאה אותו בידי והרי היא מקללת אותי שפגמתיו במלאכתי, וצועקת חמס על חתיכת-הקרש שבקעתי, – זו הרי שמשה לה לדבר אחר. תופסת אמא שבב מן הבקיעים להכותני, ואני שוב נמלט – ולתמהוני אני רואה, שאצבעותי זבות דם…

סוף מעשי – אני מטפס ומבקש קורי-עכביש לשים על החתך, גולדה מקררת דעתה בדמי, ואמא תולה עיניה למרום ונותנת שבח למקום ואומרת:

– רבונו של עולם! מה הייתי עושה, אלמלי היה יושב מזיק זה בבית כל ימות השבוע? – אריח על גבי לבינה הרי לא היה מניח בכותל, מחבּל זה!

– גרשון – נשמע קול אבא מן החנות – ואני נדחף בלב פועם החנותה לעמוד לדין…

אך אבא אין לבו לכל הקולות והצעקות שנשמעו עלי בבית; דעתו טרודה עתה בעניין אחר לגמרי: הוא זה עומד וצורר את “דמי השבוע” בצרור, מוציא גליון מזוהם, מביט בו, מתאנח ומניד עליו ראש, כמו שרואה את שונאו התקיף ממנו, נותן לי ואומר לסוף:

– לך שא את “דמי-השבוע” וראה כי ירשום לך בכאן (הוא מראה לי את המקום מתחת השורה האחרונה שבגליון): קבלתי 7 רו"ח 44 קופ', כמו בזו שלמעלה, והפרשה של שבוע זה, – זוכר אתה? של שבוע זה ולא של אחר… איזו פרשה היא? – שואל הוא אותי בתוך כך.

אני משיב, ותמיה לי: “וכי חשוד הוא ר' יצחק-יוסף, שיערבב את הפרשיות?”

אני לוקח ושׂשׂ ללכת, אבל אבא מעכבני עוד, מסדר פאותי, רוכס לי את מעילי ומתרה בי:

– לך ובוא כאיש, בנימוס ובדרך-ארץ. אם ישאלך-מה ר' יצחק-יוסף, וידעת מה שתשיב…

ושוב הוא מתרה בי:

– לך ואל תביט “לצפרים המעופפות”. דע, דמים אתה נושא…

אני יוצא, ואבא עודנו מביט אחרי וקורא:

– לך ושוב מהר, ונלך למרחץ – היום יפנה…

– לך ואל תרוץ. הזהר!

– לך – וזכור את הכל!…

 

III    🔗

לקראת שבת:

אבא עובר לפנַי עטוף בקפוטא קרועה ובלואה ומוכתר בירמולקא קמוטה שנזדהמה מיושן, גורר ברגליו סנדלים מעופשים ונושא בזרועותיו את חיימיל הבוכה, ואני נושא אחריו כליו, צרור לבָנים וחבילת-זרדין, והולך לרגליו עם יהודה-ליב אחי. הננו הולכים שנינו ומדלגים ברגלינו היחפות על חדודי-אבנים, שברי-חרס, שיורי קש, גבבא וקוצים שברחוב, – אל בית-המרחץ ינהגנו אבא…

בבית-המרחץ– “עידנא דריתחא”: קיטור ועשן, ובתוך ערפל בוער ומחניק זה, ערבוביה של צללים אדומים ומפרכסים, הומים, נושמים ומהבילים. בריות ערומות נבוכות ונדחקות מסביב, ואני חושב: כולם ב“קוּנה” ואין איש מהם מרגיש בקלונו…

– רותחים, רותחים! הזהרו! צועקים ונחפזים מכל צד, כמו בשעת שריפה, ואני איני רואה ואיני יודע איך אהיה נזהר ומהלך באופל ומהומה וחלקלקות, ושלא ימלגו אותי ברותחים. ומהסטיו העליון שטף של קולות סוחף את הכל – יהודים לוקים שם בידי עצמם, מצטלפים בחבילי-זרדין וצורחים כפראים עלי-טרף, כאילו שדים כופאים אותם שם לקרוע את עורם מעליהם ולהתגודד עד יציאת נשמה… דרי מעלה אלה מנצחים על דרי מטה; שׂרָפים שבהם קוראים:

– אפיקו הבל! הבל, הבל!

ולעומתם קול אנשים חלשים שואגים:

– רב, רב! אוי, רב ורב! – – –

אבא נוטל את חיימיל הבוכה ומושיבו בתוך העדה הצפופה שעל הסטיו התחתון ומעמיד עליו משגיח את יהודה-ליב, ואותי הוא מזכה ומעלני ל“עילה דָרָתא”, מקום שכמה גדולים וטובים ממני אינם יכולים לעמוד בו. נשימתי פוסקת מפני החום הנורא, העשן מחלחל בגרוני ובעיני; אני חפץ לצועק ואיני יכול, כמו להבה מהבהבת אותי, אני נצלה בערפלי אד לוהט, ואבא מפילני תיכף על פני, מצליף עלי בחבילת-הזרדין – גחלי רתמים הוא ממטיר עלי בכל תנופה ותנופה!… אני איני יכול גם להביע לו כי בצרה גדולה אני… עווית תאחזני, ואני תופש בידי אבא וברגליו, תולה ראשי למטה מן הסטיו, נלחם ותוחב את צפרני בבשרו של אבא: “הצילני!” – אני נותן קול צעקה, אך הוא מהפכני וקורא אלי בהנאה משונה: – “נו, נו, לא-יוצלח, מה אתה מרתת ומפחד? ההבל ממש מחיה-נפשות” – ומצליף ומצליף…

הרפה ממני, ואני משליף את עצמי למטה כמתוך הלהבה… ובטרם תשוב רוחי אלי, מורידני אבא לבאר צרה, חשיכה ומסריחה – למקוֶה; אני ירא מפני המים, ולכן הוא נוטלני וטובלני בעל-כרחי פעמים אחדות בזו אחר זו… אני חפץ לקרוא: “די, די, המתן מעט!” – והמים המאררים והנבאשים באים אל פי ואל גרוני… וכשהוא מוציאני משם, הריני משתעל ומפרכס בכל אברי כתרנגול שחוט.

– התרגל להיות יהודי! – אומר אבא – וכי עד חתונתך אטפל בך כמו בתינוק קטן? בחור הוא, ומתירא מפני המקוה כמפני האש!

– עמוד עליהם – הוא מצווה עלי, כשאנו מגיעים ליהודה-ליב וחיימיל, ששניהם יושבים ובוכים, מתחננים על נפשם במבטי-רחמים כיתומים עזובים ונואשים בצרה, ואין שם לב עליהם… ואבא – יצר-הרע של הבל שולט בו, הוא מביט בקטנים בתאוה ואומר:

– גם אותם צריך היה להעלות למעלה ולהחיותם בהבל, אבל מתי אעשה לנפשי? אח שכמותך, אצל שאר הבריות, הוא עושה זאת לאחיו – אבל לא אתה… קח ורחץ אותם לכל הפחות בדרגא אחת למעלה מזו – גומר אבא, שאינו יכול לראות בשפלותם של בניו, ומסתלק הימנו, עולה ונעלם בשמי-תקרה, וקולו ממרומים יענה ויריע:

– אפיקו, אפיקו!!

ירד אבא וטבל ועלה – והנה הרחיצה ברותחין מתחלת. אבא שולק במי-חמין את עור בניו, הצפוד על עצמותם; גם על הקטן חיימיל לא יחמול, ואני – לבי ימס בקרבי לקולו ולמבטיו שהוא מפנה אלי בתחנונים, שאצילהו מידי אבא… סורק אבא את ראשי בניו, והנה אותו המסרק עצמו שבידי אמא הוא סורק, בידי אבא הוא קורע ושורט כמסמרות, כמחטים, עד שאתה נעוֶה ומתעקם מכאב…

ועייפים ואדמונים ורטובים אנו יוצאים מבית-המרחץ. – ומה נעים הוא האויר שבעולמו של הקדוש ברוך הוא! הוא מלא זיו ערבּים ומפיק נוגה קריר, – כולו אומר ערב-שבת…

ואבא – “חנא בן-הרב” – אכן, מה נאה הוא לשמו בצאתו מבית-המרחץ! – אבא זה, שבכל ימות השבוע הוא מסתלק מן כל אלה הבריות דמתקרין “יפות”, וכל מה שאין ענינו לממון אך “מיני מלמדות”, קליפת השום הוא לו; חנוָני להוט זה, שלמשקלו ומידתו יצאו מוניטין בכל העיר, וקריאותיו של חבּה, פתוייו והכנעתו לפני כל גוי וגויה, שנראים לו כדמות “קונה”, הם למשל בפי כל – זה אבא חנוָני, המורט זקנו, היכן הוא? – נתמרק אבא, נתעדן ונעשה “יפה” גם הוא: עם הטבילה שבערב שבת – “עילאה” גבר, ואבא אחר הוא.

אך יצוא יצא מבית-המרחץ וכבר נכנס בהרחבה לעולם-האצילות. שתי פאותיו הסרוקות מתוחות לו מעברי זקנו כשני חלפים חלקים ונוצצים, קפוטתו זו, המוטלת לו על כתפיו, כנפיה פתוחות לרוָחה, תחתוניו הלבנים תחובים וקשורים בתוך פוזמקאות לבנים ומתגלים לעיני כל, – וכך הוא עובר לו ברחוב, כאדם המטייל בחדר-משכבו, ואינו חש ללעג המלעיגים; בנם של קדושים הוא, ועול דרך-ארץ זו שלשאר בעלי בתים שבישוב אינו חל עליו… נס של שבת מנפנף בידו, הלא היא המטפחת האדומה שרחץ בה, סחטה ונערה, ועתה הוא נושאה מלפניו פרושה כסינור; אוחז הוא שתים מכנפותיה בראשי אצבעותיו וכאילו הוא משתבח ואומר: ברוך אלהינו שהבדילני ל“דגל הזהב”… ובשעה שאחרים יוצאים מן המרחץ ונחפזים לביתם, הוא גורר לו סנדליו בשובה ונחת ואינו מטריח את גופו בפסיעה גסה: אחרים – מוראה של שבת עליהם, ועליו – קדושתה תתנוצץ; זה חנוני – כבן-כפר שהבהילוהו להיפרכוס, והוא בן-הרב, כבן-מלך הוא היוצא לקראת בת-מלכה, הוא נאה לה והיא נאה לו…

ואני, אף-על-פי שאני נוטר לאבא בלבי ויצרי משיאני עכשיו להסתכל בהליכותיו ולהפוך במעשיו, כדי לקרר דעתי בו על ידי עבירה במה שאומר לעצמי מבלי יראה: “ראה, אבא שלך כך וכך הוא” – אבל, כשאני רואהו הפעם מתהדר בלבושו המשונה ומתלבש ביהירוּת ונעימות, השמורות לו מערב-שבת לערב-שבת, אני מתבייש ונכלם, רץ ועובר אותו, שלא אראה בקלקלתו… הלא ברשות הרבים אנו!…

חנותנו גם היא מקבלת שבת – לא זמן “פדיון” הוא לה, כי האכרים והכפריים, שמהם היא מתפרנסת, אינם מצויים בערבי-שבתות – ונמסרה משעת המרחץ להשגחתה של גולדה בלבד, ואבא, כיון שנתקדש מבעוד-יום שוב אינו נפנה לעסקי חול.

מעכשיו, כל מה שהוא עושה אינו אלא “מצוָה” לכבוד-שבת: טועם הוא את הדגים והפרפראות –ומקיים ואומר: “טוֹעֲמֶיהָ חַיִים זָכוּ”, משחיז את הסכין – ואומר ומקיים “וְיָדַעתָּ כִּי שָלוֹם אָהֳלֶךָ”, נוטל צפרניו – ואומר בפה מלא: “לִכְבוֹד שבּת”… פורש בידיו מפה על גבי המפה הפרושה מכבר על השולחן, מסדר עליה את החלות – ולוחש: “והיה ביוֹם הששי והכינוּ את אשר יביאוּ”, חוזר ומכסה עוד מפה שלישית על החלות – ואומר: “זכר למן”, מעמיד את כוס-הכסף הגדולה, כוס של קידוש, באמצע השולחן – ומרמז בעיניו ולוחש בסוד: “ימינא וּשְׂמָאלָא, וּבֵיניהוּ – כַּלָה…” מעמיד את הנרות במנורותיהם ומיטיב את פתילותיהם וכו' – כדי שיטול לעצמו כל אותן “המצוות” הנהוגות בנר ויניח לאמא אך מצוָה קלופה וערומה, ההדלקה גרידא…

ובשעה זו, שאבא עושה לו מצוות חבילות חבילות, עבודתי אני לגהץ את הנעלים לכבוד-שבת. עבודה יחידה זו, המוטלת עלי רק מערב-שבת לערב-שבת, אינה נעימה לי אף היא ביותר: בתוך כל הנעלים הגדולות והקטנות מוסרת לי גולדה גם את נעליה – ועלי לקבלן… העבודה נמשכת, ואבא מזרזני ומזלזלני, שאני מתפחם בה כגורף ביבין, וגולדה מנעימה קולה בפני אבא ואמא וקוראה עלי פעם בפעם בתמיה: “העוד לא גמרת”?…" ושלא בפניהם היא מצוה עלי כגבירה על משרתה: “ראה, תגהצן לי יפה!” – ואני, כמובן, משתדל עד כמה שידי מגעת להיות מוֹעל במלאכת נעליה, כדי שתהא נזקקת לשוב ולגהצן ולא תאמר: “שמַשתני”, והיא, כדרכה, מקללת אותי על זה בחשאי; אף אני מצדי עושה כדרכי, ובצנעה ובדאפשר הריני מורט מריטה במקלעתה, והיא כמובן מכריזה עלי בקולי קולות, כמנהגה; אבל, כיון שאבא עסוק במצוות ובהכנות לשבת, ואמא מוצנעת במטבח וחופפת ראשה, – גולדה אינה נענית, והריני מתעלל ומתקלס בנעליה עד כדי להביאה לידי בכיה…

החמה משפילה את עצמה לראש ההר שבקצה האופק ומזהיבה את העיר. חללו של עולם מלא זהרוריות של שבת. זו אינה נראית עדיין אבל כבר מוחשת היא בכל, ברדתה מן הספירה העליונה טהורה ורעננה… ומזדרז אבא וסוגר את תריסי החנות, מכריז על השבת בקול:

– יותר אין פודין – שבת! – כך הוא מצוה לגולדה, אף שאין כל קונה בחנות, ומתכון הוא בקריאה זו ביחוד כלפי שכניו “עמי-הארצות”… והריהו מניד ראש על שכנו הקרוב ומוכיחו בלשון רכה של ירא-שמים הנוח לבריות:

– די לך, די, בנדיט, הרי שבת!…

מאזני כשרים הם ואין להם להתבייש בפני השבת!… – עונה בנדיט השחור בעקיצה. אך אסא אינו נפגע כלל ומשחק הוא לו מתוך הנאה; הוא למעלה מכל “עמי-הארצות” הללו ופגיעותיהם הרעות, וכלום להתוכּח בא עם עבריָן זה? הוא רק להוכיח אותו בא, משום “ולמוכיחים ינעם”…

וכיון שעשה גם “מצוה” זו של תוכחה וזו נעמה עליו, הריהו נכנס אל ביתו להתלבש מבעוד יום, “להוסיף מן הקודש אל החול”…

כולנו מתלבשים בגדי-שבת, אבא מדייק בלבושיו, נועל סנדליו המגוהצים, נוטל כל בגד ובגד בזהירות כנוטל מן ההקדש, ועד שהוא לובשו הריהו מעיין בו ונוערו בנחת, חובש כובע רחב של סאמיט על גבי הירמולקא החדשה, לובש את הקפוטא של אטלס וחוגר עליה איזור רחב של צמר, מתעטף בזוּפּיצא של משי, – והולך ומתיצב באמצע הבית, במרכזו ממש, תחת כפתורה של הנברשת התלויה בתקרה, קורא לבני ביתו בניחותא:

– חוה…

– גולדה…

– גרשון…

שלשתנו ניצבים לפניו, והוא גוחן אלינו בחבּה וברצון ושואל רכה ובלשון הקודש:

– הפרשתם חלה?"…

וחוזר וגוחן ואומר כמבקש חסד:

– “הדליקו את הנר!”…

– מנהג זה – סח אבא – קבלה הוא בידי מאבי זצוק"ל – – –

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!