דבר בעתו ומקומו מה טוב. – ההצעה על הכנסיה היהודית הכללית. – דורות הראשונים בסוציאליות היהודית
ה“צופה” על “המלה העברית” ב“ראזסבייט” מתווכח עם הלל צייטלין בנוגע לאותם הצעירים היהודים ברוסיה, הרוצים להתנדב ולעלות בחיל-תורכיה להילחם באיטלקים שהתנפלו על טריפולי. הלל צייטלין, על פי דברי המתווכח, טוען אחת ושתים: אידיאליוּת מצד צעירים – יפה ונעים! אבל, ראשית, מאי חזית דדמא דהיהודים בתורכיה סומיק טפי – דלמא דמא דיהודי איטליה סומיק טפי? – הא חדא; והשנית: רוצים אתם, צעירי ישראל, להקריב את חייכם על מזבח-טובת-הכלל – המבלי קרבנות דרושים ונחוצים בכללנו היהודי, כי אל הגנתו של שלטון-תורכיה בטריפולי תשאו עיניכם? על זה חולק, כאמור, הצופה הנ"ל ואומר: מה יש לדבר על עבודה קוּלטוּרית פנימית ואטית באזני אלה, שרוצים להקריב הכל בפעם אחת בכדי להגן על הצדק?
אין אני יודע, כמה ממש יש בכלל באותן השמועות על מאות הצעירים המתנדבים. ואולם, איך שיהיה, עתון ציוני, אחרי הקונגרס העשירי, כלומר, אחרי שעזבנו את “הפוליטיקה הגבוהה” ואת ה“יחוסים בין הממלכות” ובאנו ליד הסכמה, שראשית-הכל ועיקר-הכל היא עבודה פנימית ואטית בתוכנו – כמדומני, שיותר נאה היה לו, אלמלי היה אומר לאותם הצעירים “הרוצים להקריב הכל בפעם אחת”: עבודת-החרישה ועבודת-השמירה בארץ-ישראל מחכות לאידיאליים שכמותכם!
ובזה אין אני רוצה להכריע את המחלוקת, אם מאידיאליים או דוקא לא מאידיאליים תיבנה הארץ. שאלה זו עדיין בגדר צריך עיון היא. יש פנים לכאן ויש פנים לכאן; ובכל אופן, אשרי משק-הכפר, שאינו מחכה לאנשי-רוח ולמביאי-קרבנות; ובכל אופן, עד היום, כפי שאנו רואים, לא הרבו ה“אידיאליסטים” לעשות. אבל, כמו שאמרתי, איך שיהיה, היה יאה ונאה לעתון ציוני לאמור בשעת-הכושר לאלה המתעתדים להיחמש חלוצים בעד דבר רחוק: הנה הדבר הקרוב דורש חלוצים… אהבו את הקרובים!
– – – – – – – –
עתונותנו טיפלה הרבה בעת האחרונה בהצעה שיצאה “מן החלונות הגבוהים”, על-ידי מערכת ה“אוֹסט אוּנד וֶסט”, לקרוא לקונגרס יהודי כללי, שיוָעץ במה להיטיב את המצב הנורא של יהודי רוסיה ורומיניה. בכלל התייחסה עתונותנו (ביחוד “העולם” הוילנאי) להצעה זו בסימפאטיה ובתקוָה, אף שמאידך גיסא נמצאו גם כאלה, שהזכירו את אסיפת-בריסל הבלתי-מוצלחה או שמצאו פסול בכוונתם של גדולינו ואדירינו, כי לא מאהבת אחיהם הם קוראים לקונגרס זה, כי אם מתוך יראה מפני זרמי הנודדים היתירים… כאילו לא היא הנותנת: אם באמת “הבורז’ואזיה הגדולה” שלנו מעוניינת בזה באופן ישר, הרי קרוב לוודאי, שמההצעה תצא איזו תועלת – וברוכה תהיה! אם באמת יש לה לבורז’ואזיה “אינטרס” בזה, הרי יודעים אנו מפי הנסיון, שהבורז’ואזיה יודעת להגן על אינטרסיה!…
ואולם, אבוי, כנראה אין הדבר כך באמת; פילאנטרופינו הגדולים עדיין אינם מעוניינים כל-כך במצבנו, במצב-המונינו, והחשש אך לשוא הוא. ראיה לדבר: ההצעה על הקונגרס האמיגראציוני, שהטרידה את דעת-הקהל שלנו שנתיים ומחצה, נדחתה, ואף ההצעה האחרונה על הקונגרס הכללי, שנחיצותו מורגשת בחיינו זה רבות בשנים, הולכת גם היא, כפי שמודיעים העתונים, ומוּסרה מעל הפרק. מפני מה? “המומנט הפוליטי” אינו מתאים. רואים אתם? אירופה עסוקה במלחמת תורכיה ואיטליה, בעניני רוסיה, במארוקו, וקונגרס ישראלי בשעה זו לא היה עושה את הרושם הדרוש…
נתגלו, איפוא, הקלפים! נתגלה, שכל ההצעה מלכתחילה לא הייתה, בעיקר, לאחד ולסדר את היהודים מבפנים, לייסד מוסדות ממשיים ולעשות מעשים בשביל צרכי המוני היהודים, כי אם להרעיש את אירופה על-ידי מחאות פומביות, להילחם באנטישמיות בנאומים מפוצצים את נואמיהם, והואיל שאירופה עסוקה, ואין על מי לעשות רושם, לפיכך לא צריך. במת-המישחק אינה פנויה, אין בשביל מי לשחק את הקומדיה של ברוגז ותרעומת על תלייני רוסיה ופראי-רומיניה. אל תרימו את המסך!
המסך לא הורם. ויפה כך. הרעיון הגדול על הסתדרות-יהודים כללית וקונגרס יהודי כללי לא יחדל מהעסיק את טובי-עמנו גם בעתיד, אבל אותו חזון-ההתולים של דימונסטראציה וקריאת-תגר – נוח לו שלא נברא.
– – – – – – – –
ב“הזמן” המחודש ממשיך ש. ל. ציטרון את זכרונותיו המענינים מאד על אודות סמולנסקין וסביבתו, שבה היו גם צוקרמן וא"ש ליברמן. בעל-הזכרונות מצייר גם פה, כמו בפרקים הקודמים, תמונות חיות ובהירות מדמות-דיוקנם של אסירי “האמת”.
השיחה נתגלגלה על הישיבה ובחוריה. צוקרמן סקר את האורח המשכיל ואת ראש-הישיבה הזקן, מורו של סמולנסקין לפנים, שבא לוינה לדרוש ברופאים, ב“סקירה אחת, שהשתקפו בה ביטול ומרירות, ושתק”. וליברמן קרא בניגון של “איכה”: “איכה תשתפכנה אבני-קודש בראש כל חוצות”, הניד בראשו מנוד-חמלה ואחר התעורר וקרא ברגש:
“ישיבות מיר, ווֹלוז’ין וכיוצא בהן אוכלות את מבחר כוחותינו וכשרונותינו. צעירי ישראל הולכים וכלים ונקברים חיים במדברי הציה הללו מאין טל-שמים ואור-שמש. מייסדים אצלנו בתים ללימוד-התורה, ותורה זו מטמטמת את הלב ואת המוח ומעלה הכורת על כל פרח רענן. נזקקים אנחנו לבתים, שיגדלו לנו אנשים בעלי קומה זקופה וראש מורם בגאון, אשר יחונך לבבם בהם, וידיהם לא תרפינה מעמוד בקשרי מלחמת הקיום נגד משטר-העריצות וסדרי-החיים הפיאודליים השוררים בעולם”.
וליברמן סיפר את העובדה, הנזכרת, כמדומני, גם בזכרונותיו של וינטשבסקי, איך ששלח פרוֹקלאמאציה “אל שלומי בחורי ישראל” על-ידי אחד מאנ"ש להפיצה בין בני הישיבה שבווֹלוז’ין. השליח עשה חוזה עם אחד התלמידים, כי בשעה מאוחרת בלילה, כשתכלה רגל מן הישיבה, יניח אכסמפלאר אחד בתוך כל גמרא וגמרא. הבחור עשה כמוטל עליו, ולמחר בבוקר מצאו בני הישיבה את הפרוקלאמאציות איש איש בתוך הגמרא שלו, אלא שלא השגיחו בהן, “מטמטום-הלב או מיראה – מי יודע”? רק מאת האחד נתקבל מכתב בשאלה, אם הדברים הנאמרים בקול-הקורא: “הניפו את הדגל האדום!” מכוּונים אל אותם הדגלים שנושאים אותם תינוקות של בית-רבן בשמחת תורה…
ראוי לציין, שאחרי אשר קרא סמולנסקין, בתשובה על הדברים האלה, “פרק שלם על ערכה של התורה בתולדות האומה הישראלית”; אחרי אשר מצא בעל “עם-עולם”, כי “זה כוחה של תורתנו, שהיא עומדת למפגע לכם (כלומר לסוציאליסטים, למהרסים!), כי במקום שלומדי-תורה יושבים לא תהיה לכם שליטה לעולם”, “השתדל ליברמן להוכיח בראיות לקוחות מתורה שבעל-פה ושבכתב, כי עיקרי-יסודות-תורתו של מארכס נמצאים בתורת-משה(!) וכי בשבת ישראל על אדמתו היו סדרי חייו נחתכים רק (!!) על פי העיקרים הללו”.
דרשנות נלהבה של “מטיף לאומי” מצד זה ועין פקוחה על המציאות, אבל גם תמימות קדושה ביחס להוכחות “היסטוריות”, מצד שני, האם לא צדק צוקרמן בשתיקתו באותה שעה?