מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

לַ"מִּתְכַּוֵּן לְטוֹבָה"

מאת: יוסף חיים ברנר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

האמן לנו, ששמחתנו על התחדשותו של “השלוח” היא אולי לא קטנה משלך, ובכל-זאת אין דעתנו כדעתך, שבשביל שלא יתחלקו הכוחות המעטים וכו' על “המ.” לפַנות מקומו ולהיכחד. ל“המ.”, ואפילו מצד כמותו הדלה בלבד, לא היתה מעולם פרטנזיה למלאות מקום ירחון כ“השלוח”. “המעורר” לא התחיל לצאת כל עיקרו אלא מפני שנמצא בו צורך מחשבתי לקומץ קטן של יהודי-המשבר מאתנו, אשר בהיותם מצד אחד מלאים מגעגועי כל הדורות שבעבר הישראלי, שאין דוגמתו, ולפיכך נשמתם עברית כולה ועטם עברי כולו, ומאידך גיסא הם חפשים מכל שעבוד רוחני ודיסציפּלינה מפלגתית מוגבלה ומבינים את המשבר ואת שלאחר המשבר. – רצו ועמלו בבניינה של במה זו, שתתן להם את האפשרות המלאה להיות בני-חורין בעטם ונאמנים לעצמם, להבנתם-תוגתם ולרוחני שבהם; והאנשים האלה עוד לא מתו – הננו. ילך לו, אפוא, “השלוח” בדרכו הכבושה והמיושבה, יורה, ידין, יעלה מעלה-מעלה ויהיה לרב טוב לך, לנו ולכל בית ישראל, ואנו, הקלים והבלתי-מיושבים, לא ניעף ולא ניגע לבוא אל הבקעות והעמקים, ומשם נשמיע את כל הדבר, אשר יהיה עם לבנו לאמרו. בקונטרסינו הקטנים, כל זמן שיהיה לאל ידינו להוציאם, נגלם את עצמוּתנו, את נשמת-נשמתנו ואף את זה אשר לא יבין זר; בהם נשיר ונתפלל, נאהב ונשנא. נטיף ונקלל, נתלהב ונבנה, נתגדל ונתרומם, נתריע ונתַנה את תוקף מכאובינו, נברך ונשווע מעצמת יסורינו, נכפור ונערוך, נפקפק ונחפש – כי לא אל השלוה-המרגעה ולא אל הנתיב הסלול עינינו נשואות.


[מתוך “קורספונדנציה” ב“המעורר”, תרס"ז, שנה ב' חוברת א', ינואר 1907]

יוסף חיים ברנר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף חיים ברנר
רקע
יוסף חיים ברנר

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף חיים ברנר

  1. החטא ועונשו (פרוזה)
  2. איגרות י"ח ברנר (מכתבים)
  3. שכול וכשלון (פרוזה)
  4. בחורף (פרוזה)
  5. פת לחם (פרוזה)

לכל יצירות יוסף חיים ברנר בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף חיים ברנר

יצירה בהפתעה
רקע

וֶנוּס ושוּלמית

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

(זוֹ לעומת זוֹ)

הבוקר אור גם בציכַנובקה ויעורר את יושביה, יושבי הקרנות, גם את המחזירים על הפתחים ועל הכפרים. קרני השמש חדרו גם אל בית-המדרש בעד כל שמשות ארבעת החלונות, הצהובות מרוב ימים. בעברם דרך אויר בית-המדרש, השאילו משלל צבעיהם לקורי-העכביש, ויגיעו עד הכיור, אשר אצל הפתח, ויפלו אחורנית ממראה נחושת הקלל, וישָברו בספל אשר תחתיו.

עם יושבי העיר נעורה גם להקת הזבובים, אשר, יחד עם יתר הרוחשים, מצאה לה די אוֹכל בספרי בית-המדרש, והם העירו ברעש ובשאון את חובשיו – את המשׂכילים הנסתרים אשר בציכנובקה. הראשון אשר פתח את עיניו הוא “חיים-המשורר”, בעל השירה הגדולה – “ארבע עתות השנה” – שכבר החל לכתבה; ונער בעל מזג מתפעל הוא “המגביה עוף על כנפי השירה”. לבו מלא נצנים, ודשאים ואהבה, ולולא חסרון “מלות השוות”, היינו: החרוזים, שהיה בעוכריו, כבר היה מלא כל הארץ כבודו. ואך פתח את עיניו, וכבר שׂפתיו נעות: מכות, דקות, חלקלקות…

אחריו נעור זליג בעל הסיפּוּרים, כותב פרוזה, אשר עוד מעט ויזרח על שמי הספרות ככוכב חדש באור שבעתים, והמתעסק כעת בכתיבת ספּוּר גדול, משׂתרע על מאתים ועשׂרים גליון, ומלא חתחתים ומכשולים על דרך הנאהבים והנעימים. במשך הוכּוּח, אשר קם אחרי כן בין חיים וזליג, נעורו יתר החברים – שלושה או ארבעה נערים משׂכילים, אך אליהם לא אשית לב, כי גם לקרסולי חיים וזליג לא הגיעו. חיים הוא משורר, זליג סופר;זה האחרון גם בספרי אשכנז קרא, ובספרים חיצונים הרבה הגה, והם המדברים, ולהנותרים אך אזנים לשמוע ופתחון-פה להשתומם.

– העודך ישן, חיים? – קרא זליג מעל הספסל.

– לא, בלילה הזה לא יכלתי לישון – ענה זליג – כי אנשי ספּוּרי הקיפו אותי ולא נתנו לי מנוח…

– גם אני – ענה חיים – אך מעט ישנתי, ובחלומי ראיתי את השמים כתובים בחרוזים ומלות שוות, אך קרוא לא יכולתי… אבל הגד נא לי, זליג, מתי תכלה את ספּוּרך?

– הנני צועד צעדי ענק! – ענה זליג בגאון – אתמול בלכתך לשׂוח ולהתענג על הדר הטבע, כיליתי אני את תמונת רחל הגבּורה – אבן-פינה בספּוּרי. כותב אני: “עיני רחל הזהירו ככוכבים מתעים, ובתוכן מצאה קן לה תכלת הרקיע”…

– אח, אח! – השתומם חיים – גבורת הבורא!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.