שְׁמַע, זוֹ הַתְחָלָה שֶׁל שִׁיר, נִבְהַל
יְדִידִי גְבַהּ-הַקּוֹמָה לְשֵׁמַע פָּסוּק מִתְנַגֵּן
בְּקֶסֶם שֶׁתֶף הַשִּׂיחָה, יָכוֹל לִהְיוֹת, עָנִיתִי.
אֲבָל
לַהַתְחָלוֹת כָּאֵלּוּ אֵין הֶמְשֵׁךְ וְאֵין
סִיּוּם. עַל כָּךְ הִסְכִּים בְּעֵינָיו אַךְ בְּלוֹרִיתוֹ
הִתְבַּדְּרָה בְּהִתְנַגְּדוּת נִמְרֶצֶת.
הוּא הֶאֱמִין שֶׁאֶגְמֹר הַמֻּתְחָל
וְאָמַר: אֵין קַל מִלְּסַיֵּם,
וְהוֹסִיף, מְאֻחָר, הַשָּׁעָה מְאֻחֶרֶת,
וְקָם, וְקִיֵּם
וּבְצַעַד שָׁלֵם
הָלַך לְעֵבֶר אַהֲבָה אַחֶרֶת.