מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

עַל תֵּל הָעֲרָבָה

מאת: שאול טשרניחובסקי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

וְסָבָא אָז יוֹשֵׁב בִּכְפָר. וְהָיָה זֶה אַחֲרוֹן שִׁבְתּוֹ,

כִּי יָצָא מִשָּׁם, וּשְׁנוֹתָיו אַחֲרוֹנוֹת הוּא שָׁהָה

בָּעִיר הַיְּהוּדִית חֶרְסוֹן וְגַם בְּאִסְטַנְבּוּל הַמְּהֻלָּלָה,

עַד נָחוּ עַצְמוֹתָיו הַיְגֵעוֹת בְּאוֹדֵיסָה-אִמָּא,

בְּבֵית הָעָלְמִין הֶחָדָשׁ, אָז רְחַב יָדַיִם וְשָׁמֵם,

שָׁם בְּשׁוּרָה רִאשׁוֹנָה תַחַת סְבָךְ שִׁטָּה צְהֻבָּה.

שָׁמָּה, לְאַחַר חֲמִשִּׁים שָׁנָה, הִכְנִיסוּ נְכָדָיו

בִּתּוֹ – הָאֲהוּבָה עָלָיו מִכֻּלָּן – וְקֶבֶר

כָּרוּ לָהּ קָטָן צָנוּעַ לְיַד קֶבֶר פְרוּג, אֲשֶׁר כָּכָה

בָּכְתָה לְמִקְרָא שִׁירוֹתָיו, שִׁירַת הַמְּשׁוֹרֵר הַיְּחִידִי,

אֲשֶׁר רֵיחַ גֹּרֶן נוֹדֵף מִפְּסוּקָיו הַנּוּגִים.

וְאָז יָשַׁב סָבָא בַכְּפָר, וְהַרְחֵק מֵעִיר, בִּתְחוּם מִנְיָן

יְהוּדִים פְּשׁוּטִים, טְרוּדִים בְּעִסְקֵי פַרְנָסָה בָאָרֶץ,

בְּמֶרְחַקֵּי הָעֲרָבָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁדָּמְתָה בִתְחִלַּת

אָבִיב מִזְדָּרֵז בָּאָרֶץ לְיָם מַכֶּה גַלִּים יְרֻקִּים,

בְּשִׁלְהֵי דְקַיְטָא – יָם כֶתֶם כֶּבֶד-תְּנוּעָה בָרוּחַ.

אוֹתָם הַגַּלִּים הַיְּרֻקִּים, גַּלֵּי הַחִטָּה הַקַּלִּים,

הוֹלְכִים וּבְשֵׁלִים בַּחַמָּה, וּכְתֹם יְמֵי-הַקָּצִיר הַקָּשִׁים,

יְמֵי הָעֲבוֹדָה הַגְּדוֹלָה בְחֻמָּהּ שֶׁל שֶׁמֶשׁ וּבְצִנַּת

לֵילוֹת הַקַּיִץ הַקְּצָרִים, עִם שִׁירַת גַּלְגַּלֵּי הָ“אַרְבַּה”1

תַּחַת כְרִי כָבֵד מְשָׂרֶכֶת דַּרְכָּהּ בְּאַבְקוֹת מַסְלוּלִים

בְּתוֹך עַנְנֵי שַׁחַק תְּלוּיִים וְעוֹמְדִים מַחֲנִיקִים בַּדֶּרֶךְ.

וְאַחַר הַדַּיִשׁ הָעַלִּיז הַמְּתַקְתַּק וְלֹא פּוֹסֵק בַּגֹּרֶן,

יָרְדוּ בְתוֹךְ שַׂקִּים כְּבֵדִים בַּצַּבִּים וּבַעֲגָלוֹת

שַׁיָּרוֹת הַחִטָּה הַטּוֹבָה לְנִמְלֵי הַדְּנִיפְּר הַקְּטַנִּים,

כְּדֵי לְהִשָּׁפֵךְ לְעָמְקָן שֶׁל אַרְבּוֹת הַבַּרְזֶל הַגְּדוֹלוֹת:

שֶׁבֶר לְאִיטַלְיָה הַיָּפָה וְהָרְעֵבָה לְלֶחֶם אֲדָמוֹת –

הָאַרְנַאוּטְקָה הַצֶּחָה וְהַגִּירְקָה סְמוּקַת-הַגַּרְעִין,

הַבֶּלוֹטוּרְקָה הַשְּׁקוּפָה, הַקָּשָׁה וְהַמְּשֻׂפֶּמֶת,

הַיֶּזְשֶׁבִיקָה הַצְּפוּפָה וְהַסַּנְדוּמִירְקָה הַזְּעִירָה,

הַחִטִּים לְמִינָן – מִזְרַע-הַחֹרֶף וּמִזְרַע-הַקָּיִץ.

שָׁם יָשַׁב אָז סָבָא, וְהָיָה בְּנוּחוֹ בָּעֶרֶב

עַל הָאִצְטָבָא הָרְחָבָה וְהַגּוֹבֶלֶת אֶת כָּתְלֵי

בֵּית הַחֹמֶר שֶׁלּוֹ, הָיָה רוֹאֶה לְפָנָיו

שׁוּב אֶת הַיָּם עַל מֶרְחָבוֹ, אוֹתוֹ הַיָּם לְלֹא שִׁירָה.

וְאוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ-עֲרָבָה, שֶׁהָיְתָה שׁוֹזֶפֶת אֶת זֶרַע

חִטַּת הַזָּהָב הַגְּבוֹהָה, מַתְקִינָה מַקְפִּידָה לְהַסְמִיק

אֶת הַדּוּבְדְבָנִים בַּגִּנּוֹת, – יָדְעָה לְהַתְקִּין בַּבַּיִת

חָמֵשׁ בָּנוֹת זְקוּפוֹת, הָאַחַת יָפָה מֵחֲבֶרְתָּהּ,

אַחַת בָּרָה מֵאֲחוֹתָהּ – עֲסִיסִיּוֹת כְּפֶרַח הַשְּׁדֵמָה,

יוֹמָם כָּל אַחַת עֲסוּקָה שְׁקוּעָה בְשֶׁלָּהּ בְּתוֹךְ הַמֶּשֶׁק,

תַּבְנִית הַדְּבוֹרִים הַזְּרִיזוֹת, בְּפִזְמוֹן חֲרִישִׁי עַל פִּיהָ;

אֶפֶס בָּעֶרֶב עִם שְׁקִיעַת הַחַמָּה הַגְּדוֹלָה הַקּוֹדְחָה,

וְכוֹכָב מִתְגַּנֵּב מִלִּפְנֵי כוֹכָב וּמִתְלַקֵּחַ, –

כֻּלָּן מוּסַבּוֹת עַלִּיזוֹת בְּפִטְפּוּט פִּטְפּוּטָן לַשֻּׁלְחָן,

הָיוּ עֲשָׂרָה כוֹכָבִים מִתְלַקְּחִים בַּחֶדֶר הַקָּטָן.

בּוֹדְדוֹת, הַרְחֵק מֵאָדָם עָלוּ וְחָלְמוּ עֲתִידָן.

אוֹרְחִים הִתְדַּפְּקוּ לְעִתִּים רְחוֹקוֹת מְאֹד, וְיֵשׁ אוֹרְחִים,

אֲשֶׁר יוֹשֵׁב הֶעָרִים אוֹתָם לֹא רָאָה. בַּחֹרֶף,

פִּתְאֹם אִם תָּבֹא הַקָּרָה לְאַחַר גְּשָׁמִים לְהַגְלִיד

פְּנֵי עֲרָבָה שׁוֹמֵמָה, אוֹ שֶׁלֶג נֶעֱרַם וְעוֹמֵד,

כְּנוּפִיּוֹת כְּנוּפִיּוֹת יָבֹאוּ קוֹרְאִים2 חִנָּנִים זְקוּפִים,

אֶל הֶחָצֵר נֶחְפָּזִים אוֹ פָּנִים יָעֵזוּ וְיִכָּנְסוּ

אֶל הַמִּסְדְּרוֹן הֶחָמִים לְנַקֵּר זֵרְעוֹנִים זְרוּקִים.

וְהָיְתָה הַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ שֶׁל סָבָא לַזָּקֵן וְלַנָּעַר.

רָץ3 בָּא, יִכָּנֵס בְּהֵחָבֵא לְשֵׁם וִכּוּחַ de plano

פִּיהוּ נְאָצָה כְנֶגֶד כָּל דִּינֵי דְמַלְכוּתָא בָּאָרֶץ.

יֵשׁ שֶׁיָּסוּר לְבֵיתוֹ פּוֹרֵט עַל פִּי הַפַּנְדוּרָה4,

זָקֵן מֻפְלָג וְעִוֵּר לְהַנּוֹת אֶת סָבָא בְזֶמֶר,

בְּדוּמְקָה קוֹזַאקִית“5 עַתִּיקָה שֶׁקִּבֵּל מֵאַנְשֵׁי הַ”קּוֹבְזָה",

נוּגָה נוֹגַעַת עַד לֵב, הֲרַת רַעְיוֹנוֹת עֲמֻקִּים,

סִפּוּר מִלְחֲמוֹת דָּמִים עִם גְּדוּדֵי פּוֹלָנִים יְהִירִים

אוֹ פָרָשֵׁי טָטָרִים זְרִיזִים מִקְּרִים הַנֶּחְמֶדֶת.

יָדַע גַּם הַרְבֵּה שִׁירוֹת חֲסִידִים, נוּסְחוֹת “תְּהִלִּים”,

בָּמוֹ הֵעִיר לְבַב זְקֵנוֹת צַלְיָנִיּוֹת לִבְכּוֹת,

וַאֲנָחוֹת עֲמֻקּוֹת וּמַתַּן צְדָקָה לֶעָנִי.

נַעַר בֶּן עֶשֶׂר מוֹלִיכוֹ, טְלַאי עַל גַּב טְלַאי וְרֹאשׁ פֶּרַע,

נָדְדוּ מִכְּפָר אֶל כְּפָר, מִתְכַּוְּנִים לִימֵי שׁוּק וִירִידִים.

אוֹתוֹ נֶשֶׁף, לְאַחַר שֶׁהָלַךְ הַזָּקֵן הָעִוֵּר,

וְשָׁכְכָה הַתְּנוּעָה בַבַּיִת וְנָמוּ אִישׁ אִישׁ בְּפִנָּתוֹ,

סָבָא הֶעֱלָה נֵר, וְאוּלָם לֹא תָפַס, כְּדַרְכּוֹ,

לֹא אֶת הַ“בֵּיאוּר” הַגָּדוֹל וְלֹא אֶת רָסִין גְּאוֹן צָרְפַת,

וְלֹא לֵיאוֹפַּרְדִי6 הַנּוֹדֵד, אֶלָּא שֶׁחִפֵּשׂ וּמָצָא

פִּסַת נְיָר וְהַקּוּלְמוּס, וְיָשַׁב לַשֻּלְחָן מְפַזֵּם

אַחַת מִשִּׁירוֹת הָאָרֶץ, לַעֲשׂוֹת לוֹ כְּמַתְכֻּנְּתָּהּ

שִׁיר “בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ”, בְּמִסְגַּרְתָּהּ וּבְנֹעַם לַחֲנָהּ.

וְנַחַת רוּחַ לוֹ עוֹשָׂה בְשׁוֹרְרָהּ אוֹתָהּ בְּפִיהָ

בִּתּוֹ הַצְּעִירָה הַפִּקְחִית בְּעִבְרִית: "יָדַעְתִּי יָדַעְתִּי

עַל מִי אֶתְגַּעְגֵּעַ, אַךְ אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ

מִי בְּחַיַּי לִי רֵעַ"7 וְסָבָא מְפַזֵּם אַחֲרֶיהָ.

דְּבָרִים קְטַנִּים נִצְטָרְפוּ בַחַיִּים הַדַּלִּים לִגְדוֹלוֹת.

מַעֲשֶׂה וְחָלָה בַבַּיִת מְכוֹנֵן הַטַּחֲנָה, גֶּרְמָנִי.

שָׁכַב לְיַד הַחַלּוֹן, וְנֵר דּוֹלֵק עוֹמֵד מֵרַאֲשׁוֹתָיו,

שָׁכְחוּ לְהָגִיף הַתְּרִיסִים, וְנָטָה לַחַלּוֹן, אֶל אוֹרוֹ,

כּוֹס-חֳרָבוֹת8 וְזָרַק אֶת פְּסוּקוֹ. לְמָחֳרָת בַּבֹּקֶר

בִּקֵשׁ הָאִישׁ לְהָבִיאוֹ תֵכֶף וּמִיָּד לַמּוֹשָׁבָה,

יַעַן כִּי הוֹלֵךְ לָמוּת, וְהַצִּפּוֹר הִיא בָאָה לְבַשֵּׂר.

שָׁמַע בְּאָמְרָהּ דְּבָרֶיהָ: בֹּא-בֹא! (לְבֵית עָלְמִין הִתְכַּוְּנָה).

וְעוֹד הִיא אָמְרָה: “קוּם מֵת, קוּם מֵת, חֲפוֹר בּוֹר בְּאֵת”.

תֵּכֶף הֵבִיאוּ הַסּוּסִים; וְלֹא הוֹצִיא אֶת חָדְשׁוֹ וְנִסְתַּלֵּק.

קָרוֹב לַכְּפָר תֵּל-קְדוּמִים, לוֹ קָרְאוּ “קִבְרוֹת הַמְּלָכִים”.

אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לֹא יָדְעוּ מִי שָׁפַךְ אוֹתוֹ וּמָתַי.

אֵלֶּה אוֹמְרִים: הַשְּׁבֶדִים, וְאֵלֶּה אוֹמְרִים: פּוֹלָנִים,

וְאֵלֶּה: כְּבָר אַלְפֵי שָׁנִים כָּאן עָמַד עַל עָמְדוֹ, וְקֹדֶם

נִצַּב עָלָיו פֶּסֶל, תַּבְנִית “אֵשֶׁת-הָאָבֶן”9,

עַד שֶׁבָּאוּ מֵעִיר הַבִּירָה חֲבוּרַת חֲכָמִים,

כָּרוּ וְחָפְרוּ בַתֵּל, הִגִּיעוּ לְעָמְקוֹ וְגִלּוּ

שֶׁלֶד הַמֶּלֶךְ הַמֵּת, עַל יָדוֹ שִׁלְדֵי כָל-נָשָׁיו,

שִׁלְדֵי עֲבָדִים וְשֶׁלֶד סוּסוֹ חֲבִיבוֹ, שֶׁטָּבְחוּ

לוֹ הַכֹּהֲנִים בְּמוֹתוֹ, וְלֹא יֵלֵךְ בְּגַפּוֹ הַמֶּלֶךְ,

כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ, מִשְׁתֵּהוּ וְנֵזֶר תִּפְאָרָה שֶׁל כֶּתֶם,

מַעֲשֶׂה אָמָן יְוָנִי מִגְּאוֹנֵי תַלְמִידֵי צִידוֹנִים.

סָתְמוּ שׁוּב אֶת הַתֵּל, וְעָמַד שׁוּב בּוֹדֵד בַּשָּׂדֶה,

אָפוֹר וְאִלֵּם עַל סוֹדוֹ, לֹא גִלָּה מִי שְׁפָכוֹ וּמָתַי

לִהְיוֹת נֶפֶשׁ לְמִי – מַצֵּבָה לְעוֹלָם אִלֶּמֶת.

אוּלַי בְּשִׁירָה קְדוּמָה מְצַלְצֵל עוֹד שְׁמוֹ בַמַּנְגִּינָה,

אֵי שָׁם וְהַרְחֵק מֵאַרְצוֹ-מוֹלַדְתּוֹ הֱבִיאוֹ מְשׁוֹרֵר.

נֶעֱזָב עָמַד מִבְּלִי כָל בָּאֵי לִסְפּוֹד לוֹ וְלִבְכּוֹת,

יָחִיד בִּמְלוֹא הָעֲרָבָה, זוֹעֵם וּבוֹדֵד כָּמוֹהָ.

מִשְׁעוֹל צַר, מִשְׁעוֹל בֵּין-קָמוֹת, הִתְפַּתֵּל בַּשָּׂדֶה אֶל נֹכַח

אוֹתוֹ הַתֵּל, – בַּשַּׁבָּתוֹת הָיוּ הַבָּנוֹת מִזְדָּרְזוֹת,

כְּאוֹתָם קוֹרְאִים חִנָּנִים בֵּין עִשְׂבֵי הַבָּר וְהַשִּׁבֳּלִים,

עוֹלוֹת עַל רֹאשׁ הַמַּצֵּבָה וְצוֹפוֹת-מַבִּיטוֹת לַמֶּרְחָק,

מָלֵא הַלֵּב שִׁיר-גַּעְגּוּעִים לַמֶּרְחָק, לֶעָתִיד לֹא נִרְאֶה.

הוֹי הוֹי הַשָּׂדֶה הַגָּדוֹל, הוֹי הָעֲרָבָה הָרְחָבָה,

אֲשֶׁר בְּרָאֵךְ בִּבְרָכָה בוֹרְאֵךְ וַיַּרְחֵב גְּבוּלַיִךְ

< מִן אֲפִיקֵי הַפְּרוּט10 וְעַד מֵי הַדּוֹן11, מֵי-מְנוּחוֹת.

חָבֹק יְחַבְּקוּךְ בִּזְרֹעוֹת עֲנָקִים הַבּוּג12 רַב הַמָּיִם,

נַחֲלֵי הַדְּנֶיסְטְר13 הַנָּאֶה מִיַּרְכְּתֵי גַּלִּיצִיָּה נָטָה,

נַהֲרוֹת פַּלְגֵי הַדְּנִיפֶּר14 הַגְּדוֹלִים וְהַקְּטַנִּים וְאִינְגוּלֶיץ,

מֵי הַדּוֹנְיֶץ15 אֲחִי דוֹן הַגָּדוֹל בֶּן-חוֹרִין.

צִוָּה לָךְ בִּרְכַּת שָׁמַיִם, אֶת גִּשְׁמֵי הַחֹרֶף הַקָּרִים

וַעֲרֵמוֹת הַשֶּׁלֶג לְכַסּוֹת בַּסְּתָו מַעֲרוּמָיִךְ.

מַה לָךְ צִמְאוֹנֵךְ הָאָיֹם, כִּי תִצְמְאִי לַדָּם וְלַדֶּמַע,

לִרְווֹת מֵהֶם, מִדֵּי יוֹבֵל בְּיוֹבְלוֹ תִרְוִי פַּעֲמָיִם.

אִמְרִי, הַגִּידִי, מִי קִלְלֵךְ קִלְלַת הַדָּמִים הַגְּדוֹלָה?

מִשְׁפְּחוֹת כָּל-מֶרְחָבַיִךְ שֶׁכָּלוּ וְהָיוּ עֲפָרֵךְ,

בַּחֲלִיפוֹת הַדּוֹרוֹת, בְּמִלְחֲמוֹת גּוֹיִם בַּגּוֹיִם?

נְקַם פָּרָשַׁיִךְ מִקֶּדֶם, הַנּוֹדְדִים עַל גְּדוֹת נְהָרַיִךְ?

וְאוּלַי בְמִרְדֵּךְ הָאָיֹם לִפְרוֹק עֹל אָדָם תִּרְעָדִי,

תֹּאמְרִי לְנַעֵר כָּל שִׁבְטֵי אֲדָמוֹת עָלַיִךְ שָׁרָצוּ?

עָבִים קַלִּילוֹת צְהַבְהַבּוֹת נוֹסְעוֹת בָּעֵדֶר, בְּוַדַּאי

הִנֵּה גַּם הֵנָּה מִתְגַּעְגְּעוֹת עַל עֵבֶר לֹא נוֹדָע, לֹא נִרְאֶה,

כִּי עַל כֵּן תִּתְמַהְמַהְנָה, לְאַט לְאַט תִּמָּשֵׁכְנָה –

מְשִׁיכָה קָשָׁה מַתְמִידָה, בְּקֹשִׁי שֶׁל פְּרִידָה לְעוֹלָם.

חַמָּה לוֹהֶטֶת כִּפְטָל נוֹטֶה, מִזְדָּרְזָה, נוֹגַעַת

בְּגַב הָעֲרָבָה, גְּדֵלָה וְשׁוֹקַעַת, שׁוֹקַעַת, שׁוֹקַעַת.

נִדְמֶה, כְּאִלּוּ בְרִדְתָּהּ הֻכּוּ פְנֵי שָׂדֶה בְתִמָּהוֹן

גָּדוֹל וְאִלֵּם, – וְאוּלָם מִתּוֹךְ הָאַפְלוּלִית לְמֶחֱצָה

צִפּוֹר הַשָּׂדֶה נֵעוֹרָה וְשַׂלְוִים16 אוֹמְרִים שִׁירָתָם.

צִפּוֹר אֶל צִפּוֹר בְּקוֹל: " פֹּה בֵיתִי, פֹּה בֵיתִי!"… הָס!

לָהּ: “פֹּה פִתִּי, פֹּה פִתִּי!” זוֹרֶקֶת הַשְּׁנִיָּה, וּשְׁלִישִׁית

עוֹנָה לָהּ: “פַּטְפְּטִי!” בִּתְחוּם הַחֲשֵׁכָה הָאִלֶּמֶת

הֹוֶה וְעָבַר יִשָּׁקוּ… נֵזֶר מְלָכִים קְדוּמִים,

שִׁירַת הַזָּקֵן הָעִוֵּר עִם לַחַן פַּנְדוּרָה עַתִּיקָה.

וְאוּלַי לֹא הָיָה מֵעוֹלָם – מֵעוֹלָם לֹא הָיָה

דָּבָר, אַךְ שִׁבְרֵי פְסוּקִים שֶׁל שִׁירַת יְגוֹנִים נִשְׁכָּחָה,

וְלֵב קָטָן אֶחָד בָּעוֹלָם הָרוֹצֶה גַם הוּא לוֹמַר שִׁירוֹ,

הַרְחֵק, לֹא פֹה, וְעַל לִבּוֹ שֶׁלּוֹ, אֶל עֲרִיסַת תִּינוֹקוֹ,

לְעַטֵּר אוֹתוֹ בְנֵזֶר – כַּנֵּזֶר שֶׁעִטְּרָה הִיא עַצְמָהּ

לְרֹאשָׁהּ הַמְּחֻטָּב הָאָצִיל, הַכָּבֵד בִּשְׁתֵּי צַמּוֹת שְׁחוֹרוֹת:

פִּרְחֵי הַדָּגָן הַכְּחֻלִּים, אוֹ אוּלַי בְנֵזֶר שֶׁל כֶּתֶם,

כְּאוֹתוֹ הַנֵּזֶר שֶׁמָּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר פֹּה בְתֵל זֶה?

אִמָּא, אִמָּא יַקִּירָה, מַה נֵּזֶר מִנֵּזֶר מִנִּית לִי?

נֵזֶר שֶׁל כֶּתֶם אֵינֶנּוּ, אֵינֶנּוּ נֵזֶר שֶׁל פְּרָחִים,

עֲלֵי דַפְנָא בְמַשְׂכִּיּוֹת חֲרוּלִים וְסִרְפַּד הַשָּׂדֶה…


תל-אביב, 10.7.41


  1. עגלת–איכרים גדלת אופנים ורחבת דפנות.  ↩

  2. Rebhuhn, паткауроК  ↩

  3. רצים או נודדים נקראו אנשי כת אחת של המינים, раскольники שאינם מודים בכהונה ומאמינים שהאנטיכריסט כבר בא, וכל החוקים, המשטרה והפספורט מעשי ידיו הם;הרוצה להציל נפשו נודד ממקום למקום ופורש מן הצבור.  ↩

  4. Бандура כלי זמר בן 30–11 נימים, שפורטים עליו בגרם ואצבע, והוא תפס מקומה של הקובזה העתיקה.  ↩

  5. שיר אפי–לירי.  ↩

  6. משורר איטלקי מפורסם  ↩

  7. я знаю я знаю кого я кохаю, тілкі ни знаю скім жіти маю  ↩

  8. Сова, למרות דעתם של כל משוררינו, שכל הצפרים יש להן שיר אחד, הצויץ–צויץ המפורסם, אני מרשה לעצמי לאמר, שכל צפור וצפור יש לה שירתה שלה. הכוס מה הוא אומר: בו–בו או קויט–קויט קואֶב–קואֶב! קול–קול. ומטעם זה הפולני שם בפיו את המלים: סמרט אידזה, סמרט אידזה! הגרמני יקרא לו: Leichenvogel, Totenvogel, Leichenhühnchen: “Komm mit! Komm mit! Bring Schipp und Spaten mit!”. “Komm mit! Komm mit auf den Friedhof". לדעתם של הגרמנים והסלבים – צפור מבשרת רעה.  ↩

  9. [9] баба Каменная. על תלי הסקיתים רואים לעתים קרובות פסל אשה מאבן.  ↩

  10. שם נהר בדרום רוסיה.  ↩

  11. כנ"ל  ↩

  12. כנ"ל  ↩

  13. כנ"ל  ↩

  14. כנ"ל  ↩

  15. כנ"ל  ↩

  16. Wachtel. Перепелка  ↩

שאול טשרניחובסקי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של שאול טשרניחובסקי
יצירה בהפתעה
רקע

ביבליוגרפיה: מקלט

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)

יהיה העתיד הטריטוריאלי של היהודים בארץ-ישראל מה שיהיה, הנה אחת ברור: קיבוצי-היהודים בכל הארצות יִשָׁארו גם להבא כמו שהם. והיוצא מזה בנוגע לספרותנו: לספרות העברית ברחוב-היהודים שבארץ-ישראל אין ערך, אולי גם אין תקומה, אם בכל רחובות-היהודים שבכל הארצות לא תהיה, על יד ספרות היהודית המדוברת, גם ביטוי ספרותי עברי לחייהם. יקוּדם על כן בברכה מעשה אברהם יוסף שטיבל, מו"ל “התקופה” במוסקבה-וארשה, לכונן גם בניו-יורק בית-מועד לאנשי הרוח העבריים במערב.–

הפואימה “וילנה”, שבה פותח ה“מקלט”, נותנת מהוֹדה על כל החוברת. ואמנם, ביצירה חדשה זו יש מכל הוד-החיוב של שניאור, ואך מעט מאד מברק-השלילה של אישיותו השירית. כי אכן ברק של “דרבן מצלצל” יש לחלק גדול משירי שניאור, וזה עוד לא כבר ראינוהו בשיר “בין כוורות”, שהדפיס ב“הפועל הצעיר”, שנה זו, במקום שהוא מביע את כל בחילתו לזיעה, צדקה ועמל עַם-הדבורים ביום, מברךְ את הלילה ואת האוּד העשן המבריח את עם-הדבורים מעמלו, וכז’וּרנאליסט מיליטאריסטי, שראה את אחוריו של ניטשה ואת פניו לא ראה, הוא מקלט את הרשע-היחיד הצובר את כל הדבש וזוללו בפעם אחת… בקיצור, אליגוריה של רשע-כסל, המבריחה כאוד עשן כל תומת-חיים וכל מיתוס-אמת? ומה ירחב הלב אחרי זה לקראת “וילנה”, פואימה זו, המתחילה בהוּמוֹר נלבב כל כך וממשיכה… אמנם, לא בחרדת-קודש – עד לידי כך לא הגיע הדבר גם הפעם! – אבל בנקודה רמה, בכל אופן. הנקודה הולכת ומתרוממת, הולכת ועולה מפרק א' לב' ומב' לג'… אך גם בשאר הפרקים יש מקומות פתיטיים אדירים ששורות שנונות של ריטוריקה כבירה מנצנצות בהם.

בחלק השירה המנוקדת יש בחוברת עוד שני דברים: “מגילת-מנוח” של פ. גינזבורג וליריקה של דוד פוגל. “מגילת מנוח” כתובה בסגנון-קדומים, ויש בה פסוקים נאים הרבה (“ובת שכנתו כי אהבה את הסַבּל העובר לפני החלון – ויפחד לבבו וירחב”); יש גם רמזים רבי-ערך; אבל, כמובן, אין כאן הכוח הראשון של הסגנון הקדום, ולפיכך אין גם יצירה שלמה של חיי אדם יהודי או אפילו של אפיזודה אחת מקיפה מחיי אדם יהודי. וסוף-סוף אין דבר יפה ומוצלח זה אלא חיקוי שנעשה בכשרון ספרותי ובהשגות דקות של אדם-משורר מודרני.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.