רקע
דוד בן־גוריון
משמעותה של החלטת הקונגרס

במועצת ההסתדרות ל“, ד' – ח' כסלו תרצ”ח


בויכוח המר והחמוּר המתנהל עתה בעולם היהודי, – אם מנדט בריטי או מדינה יהודית: אם מנדט בריטי בכל מערב ארץ-ישראל או מדינה יהודית בחלק ממערב ארץ-ישראל – בויכוח זה לא אשתתף הערב, ואסביר אח"כ מדוע. אעיר רק הערותאחדות על דרך הויכוח.

– – טבנקין התוַכח כאן רק עם האנגלים, ונתקבל רושם כאילו הויכוח על חלוקה אינו ויכוח פנימי – אלא ויכוח בין יהודים ואנגלים. כל דבר המדינה היהודית על יסוד של חלוקה הוצג כאן כ“מזימה” אנגלית, כחוליה אחת בשרשרת המזימות של “הספר הלבן” של פּאספילד, הפאַליאַטבים, המשכת הפרעות. זהו ויכוח קל מאד – ביחוד כשהצד השני איננו, ואין הוא יכול כלל לספר לטבנקין שאולי אינו להוט כל-כך אחרי מדינה יהודית, והוא מסוגל לסדר עניניו האימפּריאליסטיים גם באופן אחר לגמרי. אין אני בא-כוח אנגליה ואיני מחויב להגן עליה מהתקפות טבנקין, שרובן אני מסכים להן, אם-כי איני מקבל את הכללתן ופסקנותן. אולם טבנקין כאילו שכח שהויכוח על מנדט או מדינה אינו ויכוח בין העם היהודי ובין אנגליה, אלא ויכוח בין יהודים ויהודים, ואיני יכול לעשות את הויכוח קל כל-כך על-ידי צירוף “מזימות” המדינה היהודית לכל שורת הקיפוחים והקיצוצים של הפקידות הבריטית, שכולנו נלחמים נגדם. איני יודע באותה ודאות שיודע טבנקין אם אמנם צוררינו שבקרב האנגלים בהולים כל-כך על הקמת מדינה יהודית, ואם הועדה המלכותית לא היתה אלא מכשיר בידי צוררינו אלה. אולם אם באים לברר בתוכנו את השאלה יש להיזקק גם לטענות המחייבים היהודים ולנסות לסתור אותן – ולא לאחוז במלאכה הקלה של עשיית חשבון עם המזימות האינפּריאליסטיות האנגליות. מה היה טבנקין אומר אילו מישהו מהמחייבים לא היה מנסה כלל לענות לדברי השוללים שלנו והיה מציג את כל ההתנגדות להקמת המדינה היהודית כמזימה של המופתי ונורי פחה ופאוזי אל קאוקג’י וכנופיות הרוצחים והטירוריסטים הערבים, הנלחמים נגד החלוקה והמדינה – בכל אופן לא-פחות מאשר האימפּריאליזם האנגלי נלחם בעד המדינה? כלום פסולה ההתנגדות למדינה היהודית – מפני שהמופתי מגייס כנופיות-פורעים נגדה? הרוצה להילחם נגד החלוקה והמדינה צריך להתוַכח עם “השוללים” הציונים – ולא עם צוררינו הערבים. הויכוח עם המופתי הוא ויכוח זול – אך גם הויכוח עם “המזימה האימפּריאליסטית” אינו הולם אותנו.

רק דרך-אגב נפלטה מפי טבנקין מלה שיש אילו ציונים “תומכים” בתכנית – ונאמר שהתמיכה באה “ברגע של רפיון”. מסופקני אם גם דרך-ויכוח זו הולמת את תנועתנו. אין לאיש בתוכנו מונופּולין על כוח ועל אמונה בכוח יהודי. אני חולק על עמדתו של טבנקין, אבל איני חולק עליו באשר אני חושב שיש לו פחות אמונה ציונית מאשר לי. לטבנקין מותר, כמובן, להניח, שאנחנו, המחייבים, טועים. יתכן שאנחנו טועים. אין אנו אלא בני-תמות, וכל בן תמותה עלול לטעות. אבל אל יקל על עצמו את המלאכה ולהסביר את “טעותנו” – שכאילו היא נובעת מתוך התרופפות אמונתנו, או כמוש אמר זאת בפשטות יתירה – מתוך יאוש. אני מחייב את המדינה היהודית מתוך שיש לי אמונה רבה בעם היהודי ובכוח היצירה היהודית – אמונה יותר גדולה מאשר בפקידים האנגלים והממשלה האנגלית, נושאי-המנדט, אם-כי איני מרשיע את אנגליה ופקידיה בהכללה כזו כמו שעושה זאת טבנקין. איני רואה באנגליה את סמל הרע, ובכל מעשיה אתנו – רק מזימות. אולם אני מאמין שממשלה יהודית, אפילו חלשה, תעשה לציונות יותר מממשלה אנגלית חזקה. ואני מבכר שלטון יהודי קטן על פני שלטון אנגלי גדול לא מתוך הסתפקות במועט, ולא מתוך רפיון – גם לא מתוך התעלמות מהקשיים המרובים והגדולים הצפויים למדינה יהודית. אני מאמין שהעם היהודי יתגבר על הקשיים.

והויכוח בינינו אינו ויכוח בין מאמינים ובין דלי-אמונה, בין מכסימליסטים ובין מינימליסטים. אני יודע שהשוללים בתוכנו מאמינים בציונות לא פחות ממנו, ורוצים בעצמאות כמוני, ואף-על-פי-כן אני חולק עליהם. אולם הערב לא אשתתף בויכוח זה. ואומר מדוע.

היה ויכוח מעמיק לפני הקונגרס, והויכוח נעשה בתוכנו, בתוך תנועת-הפועלים. הויכוח היה גדול וממצה, בכל אופן בתוך מפלגת פועלי ארץ-ישראל. במפלגתנו כמו במפלגות אחרות יש שוללים ומחייבים. יתכן שהשוה“צ לא היה צריך כלל בויכוח – להם היה ברור מיד, ולכולם יחד, על-פי רוח הקודש שנצנצה בלבם ברגע אחד, שדבר המדינה היהודית הוא פסול בתכלית. אולם בחלק הגדול ביותר של תנועת-הפועלים היה ויכוח חפשי וגלוי, – קודם בארץ, ואח”כ בציריך, במועצת האיחוד, לבסוף בקונגרס. הקשבתי לכל דברי השוללים – ואוסיף להקשיב, כי הדבר הוא עדיין בגדר שאלה – המדינה עוד איננה. הקשבתי גם למה שדובר היום. לא שמעתי אף נימוק חדש אחד שכנגד. לא שמעתי בכלל אף מלה אחת נגד נימוקי המחייבים. המחייבים והנימוקים שלהם כאילו לא היו קיימים כלל. שמעתי רק על אנגליה, על האימפּריאליזם, על המזימות – ושמעתי ציטטות מלפני עשרים שנה. איני מתרעם על הציטטות – כשהן נקראות בשלמותן וכהוגן. ארם1 הקריא היום ציטטה שהיתה לדעתי הדבר הכי-טוב בכל נאומו. אבל לא שמעתי שום טענה נגד דברי המחייבים. אדם “איננו יודע מה שאמרו השוללים בקונגרס”, כי הוא לא השתתף בו. כשאמרתי לאלכסנדר 2
: השתתפו בקונגרס – ענה בתוקף: “לא!”. אולם חברי השומר הצעיר וטבנקין היו בקונגרס ושמעו נימוקי המחייבים. ואעפ“י-כן לא ראו כל צורך לסתור אותם. ובכן, מה-בצע בויכוח? למי יועילו המונולוגים? אולם לא זה הוא הטעם העיקרי לסירובי להשתתף בויכוח. אין כרגע כל אחיזה ממשית לויכוח – ואין בו כל תועלת, פרשה אחת בויכוח נתסיימה כי הקונגרס קיבל החלטה – קיבל ברוב גדול, וברוב זה היו גם שוללים, כמוש היו מחייבים בהצעת המיעוט שנדחתה. הרוב לא החליט שהוא מחייב את המדינה. אבל החלטת הקונגרס סיימה פרשה אחת. לפני הקונגרס אפשר היה לחשוב כי עצם הרעיון של מדינה על יסוד חלוקה הוא פסול. וכלפי חוץ היה באמת רושם שההסתדרות הציונית מתנגדת לכל תכנית של חלוקה – כי כך החליט כאילו הועה”פ הציוני בישיבתו בירושלים בחודש אפריל. עכשיו יש לי הרשות לפרסם דבר שלא היה ידוע בפומבי לפני הקונגרס. מלבד ההחלטה הגדולה שנתקבלה פה-אחד בועד הפועל הציוני – היתה גם החלטה פנימית שנתקבלה בועדה הפוליטית במעמד כל באי-כוח המפלגות הציוניות, והיתה ידועה לכל הועד-הפועל הציוני, ורק על יסוד החלטה פנימית זו – נתקבלה ההחלטה הפומבית.

אמרתי “החלטה” פנימית – אם-כי מבחינה פורמלית לא היתה זו החלטה, אלא הודעה של ההנהלה הציונית, אשר נתקבלה ונתאשרה על-ידי הועדה הפוליטית. עד הקונגרס אסור היה לתת לה פרסום – היה טעם פוליטי לשמירתה בסוד. הטעם הזה בטל עכשיו ואני יכול למסור כאן, מעל במת ההסתדרות, את ההחלטה ההיא לידיעת כל הציבור. הסתדרות העובדים אינה משתתפת באופן פורמלי בקונגרס הציוני, אך אין הרבה במות יותר ציוניות מזו. ההודעה שהזכרתי נמסרה בועדה הפוליטית על ידי. וכאן עלי לתקן טעות אחת של הח' אידלסון האוהב לדייק – ובצדק – בענינים קונסטיטוציוניים. שרתוק לא דיבר במועדה זו בשם ההנהלה הציונית. לא היתה לו כל רשות לכך מטעם ההנהלה. גם אני איני מדבר כאן בשם ההנהלה. אני מדבר במועצה כאחד מחברי ההסתדרות. אולם בועדה הפוליטית דיברתי כיו"ר ועדת הסוכנות ובשמה. היתה הצעה בועדה לתת הוראה להנהלה, שהיא תשפיע על עיצוב תכנית החלוקה, בלי להתחייב על קבלתה, כי היה ידוע שבחוגי הועדה המלכותית יש מחשבה על חלוקה והקמת שתי מדינות. התנגדתי להצעה זו ואמרתי: "אני מתנגד להצעת ר. שהועדה הפוליטית תתן הוראה להנהלה להשפיע על עיצוב תכנית החלוקה. אין צורך בהחלטה; ההנהלה עושה זאת ותמשיך לעשות זאת גם בלי הוראה. החלטה בנידון זה עלולה להתפרש כאילו אנו מקבלים מראש תכנית החלוקה. וגם אליבא דמחייבי החלוקה יש סכנה רבה להסכמתנו מראש – כל עוד אין אנו יודעים מה טיבה של ההצעה – מהו השטח שניתן לנו, מה הם הגבולות, מה היא הסמכות של “המדינה”.

"אבל ההנהלה לא תשב בחיבוק-ידים, גם בלי הוראה מפורשת מאת הועדה, כי אין ההנהלה רשאית להסתפק רק בהגנה ובמלחמה על עמדתנו-אנו – כי לא רק אנו הקובעים. ועלינו החובה לאחוז בכל האמצעים שגם האַלטרנטיבות האחרות תהיינה עד כמה שאפשר לטובתנו, ולא להיפך.

"אולם בפעולה זו עלינו להיזהר מליצור רושם מוטעה כאילו אנו מסכימים לאיזו אלטרנטיבה שהיא. אנו עומדים על הפתרון שהצענו לועד: קיום המנדט. כל רמז מצדנו שאנו נכונים להסתלק מהמנדט יש בו סכנה, גם אליבא דאלה המחייבים פתרון אחר, כי לא בידינו הגשמת הפתרון אלטרנטיבי. ההסכמה שלנו לביטול המנדט משחררת את הממשלה האנגלית מההתחייבות המפורשת היחידה הקושרת את ידה. – –

"אבל אם לאחר קבלת מסקנות הועדה תפנה אלינו הממשלה ותאמר הגשמת המנדט כמו שהוא – היא בלתי אפשרית, ואנו מציעים לכם שתי ברירות: חלוקת הארץ או פתרון אחר, ולנו נדמה שהברירה הטובה במקרה ההוא היא חלוקה – לא ניתן לממשלה כל תשובה עד שנביא את הדבר להכרעת המוסדות המוסמכים של התנועה.

“זוהי טעות לחשוב שיש רק שתי אפשרויות: הגשמת המנדט וחלוקת הארץ. יש אפשרויות אחרות, ועלינו להילחם בכל תכנית העשויה להגביל את גידולנו בארץ – אבל באותה שעה עלינו לדאוג שבעלי התכניות האחרות יכניסו לתכניותיהם את מכסימום האפשרויות הרצויות לנו”.

לאחר שנשמעה הודעה זו קבע היו“ר שהועדה מקבלת בסיפוק את ההודעה, ואיש מחברי הועדה לא התנגד לכך. הודעה זו כמובן הובאה לכל הסיעות, בסיעת הפועלים היה ויכוח, והיו חברים שערערו על קבלת ההודעה, והיתה הצבעה. אינני זוכר בדיוק את המספרים, אבל אם אינני טועה היו 19 בעד אישור ההודעה, ו-3 – 4 נגד. בסיעה השתתפו חברי המפלגה וחברי השוה”צ.

ההנהלה פעלה לפי הודעה זו עד הקונגרס. לא פרסמנו הודעה זו, לבל עורר רושם שכאילו אנו מוכנים לוותר על המנדט. בקונגרס נתקיים הויכוח הגדול, לאחר שקדם לו בירור בכל הסיעות.

הקונגרס לא דחה את רעיון המדינה על יסוד חלוקה – מובן שהוא אסר את הדעה המתנגדת לחלוקה. הקונגרס בכלל אינו גוזר על דעות.

חלק מהשוללים עשה לדעתי משגה בקונגרס – מבחינת השלילה. הם הכניסו הצעה לדחות את תכנית החלוקה מראש, בכל התנאים, מבלי יפוי-כוח להנהלה לברר תכנית הקמת המדינה היהודית. הצעה זו הוכנסה ע“י “קואליציה” משונה קצת של השומר הצעיר, המזרחי, קבוצה ב' 3 ומפלגת המדינה העברית. (חזן: גם “הקואליציה” האחרת היתה כזאת) – לא – הקואליציה של המחייבים היתה מורכבת כולה מ”ציונות פרוגרסיבית" – הפועלים וקבוצה א' 4 . אין אני פוסל גם קואליציה יותר רחבה כידוע, אבל אני רק מציין את העובדה שהקואליציה של השוה“צ בקונגרס היתה קואליציה של השוה”צ, קבוצת גרוסמן 5 , מפלגת סירקיס 6 ומפלגת שמורק 7 . הקונגרס היה מוכרח לדחות הצעת הקואליציה הזאת. דבר זה היה ידוע מראש, כי למחייבים היה רוב גדול (אפילו בקרב מפלגת “השוללים” כביכול), והצעה זו היה בה רק הפסד פוליטי לעמדת השוללים. כי לא היו צריכים ליצור רושם שכאילו יש הסכמה פּרינציפּיונית מראש לחלוקה. אני, שהנני מהמחייבים, לא הייתי רוצה שיווצר רושם באנגליה שהתנועה הציונית נכונה להסכים לחלוקה. אולם חלק מהשוללים הכריח את הקונגרס לגלות את דעתו שהוא שולל את עמדת השוללים. אילו היו אנשי השוה“צ וחבריהם במפלגות האחרות דואגים לענין עצמו ולקונגרס כולו – ולא רק מעונינים בהפגנה – לא היו עושים את המשגה הזה. וזו היא זכות גדולה לאותם מחברי מפלגתנו השוללים את החלוקה לא פחות מהשוה”צ, שלא השתתפו בהפגנה מחוסרת-טעם זו. חברינו השוללים היו יותר נאמנים לעמדתם, ברצותם למצוא דרך להחלטה מאוחדת שאין בה קבלת החלוקה, אך לרגל המשגה של השוה"צ אורחים הכריז הקונגרס שאינו מקבל את השלילה האַפּריאורית של תכנית המדינה היהודית על יסוד של חלוקה. אולם הקונגרס, בהחלטת הרוב, לא הביע הסכמתו לחלוקה – הוא הניח את השאלה פתוחה, עד לאחר בירור התוכן המסוים של המדינה היהודית המוצעת. גם אילו היה הקונגרס מורכב ממחייבים בלבד – לא היה יכול עדיין להחליט שהוא מסכים לתכנית החלוקה, מטעם פשוט: לא היתה לפנינו שום תכנית מסוימת ומוסמכת. הצעת הועדה המלכותית לא היתה מסוימת דיה והועדה עצמה הודיעה שאין היא באה אלא לסבר את האוזן. הממשלה הכריזה שאין היא מתחייבת על פרטי הצעה זו, אלא מקבלת רק מסקנות ונימוקי הועדה בכללם. במידה שהצעת הועדה היתה מסוימת – היא לא נתקבלה גם על דעת המחייבים. הקונגרס לא החליט, איפוא, בחיוב או בשלילה – אלא הוא אמר להנהלה החדשה: תבררו עם הממשלה האנגלית והגורמים האחרים את טיבה של ההצעה, תסמנו את הפרטים של המדינה היהודית המוצעת – וכשתהיה הצעה מוסמכת מאת הממשלה האנגלית תובא לקונגרס הבא לשם דיון והכרעה. זאת אומרת שהקונגרס הבא יצטרך להכריע לא בשאלה המופשטת בין מנדט ומדינה, אלא יצטרך להחליט אם המדינה המוצעת יש לקבל אותה או לא.

הקונגרס החליט שהוא מניח שתי אפשרויות, שתי אלטרנטיבות בתור דרך ההגשמה הציונית: אלטרנטיבה אחת היא מסוימת וברורה פחות או יותר – האַלטרנטיבה של המשכת המנדט הקיים. האַלטרנטיבה השניה היא לפי-שעה מופשטת, ערטילאית, אין לה דמות וצורה מסוימת, ובטרם אנו מכריעים בין שתי האלטרנטיבות, עלינו לדעת טיבה הממשי והמסוים של האלטרנטיבה השניה – הצעת המדינה היהודית על יסוד של חלוקה; והקונגרס אמר עוד דבר אחד: ההכרעה בין שתי האלטרנטיבות צריכה לבוא מאתנו, מהעם היהודי, מהתנועה הציונית ולא מהאנגלים. אין אנו רוצים שהממשלה האנגלית תבטל על דעת עצמה את המנדט באופן שאם נרצה או נרצה נהיה מוכרחים לקבל את ההצעה השניה – מדינה – ותהא ההצעה מה שתהיה. כמו כן אין אנו רוצים שהצעת המדינה תוסר מעל הפרק על-ידי הממשלה האנגלית. רצונו הברור של הקונגרס – של הרוב הגדול והמכריע בו – היה שתסתיים ותסתכם הצעה ברורה ומוסמכת להקמת מדינה עברית, והקונגרס הבא ידון בהצעה ויחליט בה; הקונגרס דחה את ההנחה המרכזית של הועדה המלכותית שהמנדט אינו בר-הגשמה. התביעה לקיים את המנדט עד שתבוא הכרעה בין שתי האלטרנטיבות, היתה תביעה משותפת של מחייבים ושוללים כאחד. גם המחייבים דרשו קיום המנדט לא-פחות מהשוללים, אם-כי אין הם דוחים מראש את תכנית החלוקה, ואם-כי רבים מהם מבכרים מדינה יהודית אפילו בחלק מן הארץ על מנדט בריטי בכל הארץ, מפני שלפי-שעה אין מדינה יהודית. וגם השוללים, בכל אופן, חלק מהשוללים, לא רצו שהצעת המדינה תתבטל על-ידי אנגליה, אלא שתינתן אפשרות לכל התנועה לבדוק ולבחון הצעת המדינה העברית – ולדחות אותה בקונגרס הבא מתוך קביעת ההפסד והריוח שיש בהצעת הממשית, ולא ברעיון המופשט של חלוקה. היה אולי מיעוט קטן שהיה רוצה שהצעת המדינה תיבטל על-ידי אנגליה, בלי שתהיה יכולת לעם היהודי להכריע. אבל זה לא היה רצונו של הקונגרס, זה לא היה הרצון אפילו של כמה שוללים אחראים. ציוני נאמן שאינו פוסל את הציונות של המחייבים – לא יכול היה לרצות ששאלה יסודית כזו, תוכרע בכוח חיצוני בלבד. גם אילו היו המחייבים רק מיעט בקונגרס, היתה להם הזכות המוסרית לדרוש מהרוב לברר את תכנה הממשי של הצעת המדינה בטרם תבוא ההחלטה הסופית. והעמדה שקיבל הקונגרס לא היתה מקרית – אלא מוכרחת במצב הענינים, גם מבחינה חיצונית וגם מבחינה פנימית. ועמדה זו הניחה לנו דיון על שתי אפשרויות: מנדט או מדינה, מנדט בריטי במערב הארץ, או מדינה יהודית בחלק ממערב הארץ. והנה שתי האפשרויות הללו אין מציאותן שוה ודומה זו לזו. המנדט קיים 15 שנה, מנוסח וקבוע בסעיפיו, כתוב וחתום על-ידי אנגליה ומאושר על-ידי חבר-הלאומים וארצות-הברית באמריקה. הממשלה האנגלית, אמנם, אומרת עכשיו שאינו ניתן להגשמה. ואין להתעלם מאמירה זו, אם גם לפי הכרתנו העמוקה אינה צודקת. אמירה זו היא עובדה פוליטית, וּועדת-המנדטים, שאף היא, כמונו, לא קיבלה את דעת הועדה המלכותית כי המנדט לא ניתן להגשמה, אמרה והודיעה שלאחר שממשלת-המנדט הכריזה שהמנדט אינו בגדר של הגשמה – הגשמתו היא כמעט בלתי-אפשרית. הכרזת הממשלה האנגלית נתנה בלי-ספק מכה אנושה למנדט – אבל הוא קיים ויש לו תוקף, ובאי-כוח הממשלה האנגלית בעצמם הודיעו בז’ניבה שהמנדט עומד בתקפו כל עוד לא הוחלף במשטר אחר.

אולם האפשרות השניה – מדינה – אינה לפי שעה אלא רעיון ערטילאי. איזו מדינה? מה גדלה? מה גבולותיה? מהי סמכותה? איש אינו יודע. יש עוד לעבד תכנית של מדינה זו. את המנדט אין צריכים לעבד מחדש. הוא מנוסח וקיים. אבל תכנית המדינה – טרם נסתכמה וטרם נוסחה. לא אנחנו הציונים נעבד תכנית זו. לתכנית שאנחנו נתקין לא יהיה שום ערך, והקונגרס לא ידון בה. התכנית צריכה להיות מעובדת ומוסכמת ע“י הממשלה האנגלית – ומוסכמת ע”י הפרלמנט האנגלי וחבר-הלאומים.

איני יודע אם כוחנו יעמוד אף לאחת משתי האפשרויות האלה. לעת-עתה עלה בידינו דבר לא-קטן. מועצת חבר-הלאומים, בעקבות ועדת-המנדטים, החליטה שהמנדט עומד בתקפו, כל עוד אין סידור אחר מאושר וקבוע ע"י חבר-הלאומית. אין זאת אומרת, שהמנדט מובטח, אין זאת אומרת שהממשלה האנגלית אינה יכולה לקפח אותו. גזירת המכסימום הפוליטי למשך שמונה חדשים מיולי 1937 עד מרס 1938 – מקפחת את המנדט. אולם כל התנועה הציונית, לא רק השוללים בלבד קרואה לשמור על המנדט ולהילחם על הגשמתו. ואינני יודע אם כוחנו יעמוד לנו לקבל מהמשלה האנגלית הצעת מדינה יהודית שנוכל להביא לקונגרס הבא. כשם שקיום המנדט אינו בטוח – כך הצעת המדינה היהודית אינה מונחת בקופסה. ושוב, זהו תפקיד התנועה הציונית כולה, ולא רק של המחייבים בלבד, לקבל מאת אנגליה את התכנית הטובה והמתוקנת ביותר, שאפשר יהיה להביא לקונגרס הבא לידי הכרעה.

מכל מה שאמרתי ברור מהו תפקיד התנועה בתחנה זו. ותפקיד זה אינו מתחלק לפי מחייבים ושוללים. הויכוח בתחנה הראשונה המוקדמת, נפסק והוכרע: כולנו יחד חייבים על מלחמה לקיום המנדט ולשמירת כל זכויותינו המובטחות בהצהרת-בלפור ובמנדט, וכולנו יחד חייבים על משא-ומתן עם אנגליה שיאפשר לנו להביא לקונגרס הבא הצעה על הקמת מדינה עברית.

המחייבים אינם רשאים עכשיו להסתלק מהמנדט, והשוללים אינם רשאים להסתלק ממו"מ על הקמת מדינה. רק הקונגרס הבא תהיה לו רשות להכריע בין שני אלה. מהקונגרס בציריך עד עכשיו לא קרה שום דבר שנותן יסוד ואחיזה לויכוח חדש. וכל זמן שלא תהיה הצעה מסוימת ומוסמכת של הממשלה האנגלית על מדינה יהודית – אין על מה להתוַכח. הויכוח האקדמי לא יתן ולא יוסיף. רק כשתהיה הצעה מסוימת – יהיה יסוד לויכוח חדש. המחייבים יוכלו אז להוכיח שמדינה זו המוצעת לנו יש בה ברכה למפעלנו, והשוללים יוכלו להוכיח שמדינה זו היא אסון וחורבן. בלי תכנית כזו הויכוח הוא תפל וחסר-ענין. בנובמבר 1937 אין להוסיף אף מלה על הויכוח שנתקיים באבגוסט 1937, ונסתיים בהחלטה מסוימת.

אסור לשכוח כי אין אנו עומדים רק בויכוח פנימי בלבד. גם אילו היה על מה להתוַכח בינינו – לא היה הויכוח צריך להתנהל כמוש הוא נעשה במועצה זו. יש בתוכנו דעות שונות – אבל כל אחד חייב לזכור שיש לכולנו אמונה אחת, ורצון אחד, ועתיד אחד. לא על-ידי פיסול אמונתו של המתנגד, או הטלת דופי באישיותו נוכיח איש לרעהו את צדקת עמדתו.

הויכוח החמור והרציני שעומד עכשיו על הפרק אינו הויכוח בין המחייבים והשוללים שבתוכנו, אלא הויכוח המר שיש לכולנו עם הממשלה האנגלית. בויכוח זה אין הבדל – לא יכול להיות הבדל – בין מחייבים ושוללים. ההתקפה על העליה היא התקפה על כולנו, ודברי הח' פראי שמלחמתנו על העליה אינה די נמרצת מפני שאנו רוצים במדינה – אינם אלא דברי עלילה. וגם הויכוח על תוכן הצעת המדינה – אינו רק ויכוח בין המחייבים ובין השוללים, אלא ויכוח בין כל התנועה הציונית ובין ממשלת-המנדט. ואני בטוח שהשוללים, אני מדבר על השוללים הציונים, אם-כי הם מתנגדים לעצם הרעיון, מעונינים בדיוק כמוני שאם תקום מדינה יהודית – יהיו לנו התנאים הטובים ביותר.

זהו בעצם מה שיש לי לומר עכשיו בויכוח זה. יותר מזה אין איש מאתנו יכול לומר לפי-שעה, בין שהוא מחייב ובין שהוא שולל. איני מזלזל בחומר הויכוח. אני יודע, אף-על-פי שאני “מחייב”, שמאחורי השלילה יש לא זלזול במדינה יהודית – אלא חרדה לעתיד. בעינַי, הקמת מדינה יהודית, אפילו לא-גדולה, הוא מעשה גדול. בתולדות העם היהודי, לא היה לנו הרבה פעמים מדינות גדולות, גם כשישב העם בארצו. אבל עם כל אמונתי שבהקמת מדינה יהודית, אפילו בחלק לא גדול בארץ, יש כיבוש היסטורי עצום, מעין אתחלתא דגאולה, אני ידוע שבכיבוש זה כרוך אסון גדול מאד – חלוקת האר., לאחר שהיא נחלקה כבר פעמים. ואין שום מחייב יכול לזלזל באסון זה ובחרדה ובהיאבקות ובמלחמה של השוללים. חברינו שוללי החלוקה – אני רואה בשלילתם אמונה עמוקה בציונות, כי הם אינם פוסלים מדינה יהודית באשר היא יהודית ולא באשר אינה מדינה דו-לאומית, אלא באשר אינה מדינה דיה ואינה יהודית דיה. דרושה אמונה ציונית רבה לדחות אפשרות של הקמת מדינה יהודית, באשר היא קטנה – ואי-אפשר לנו לא לכבד אמונה זו, אם-כי לא קיבלנו את ההתנגדות הכרוכה בה. אולם אני מבחין בין שוללי המדינה היהודית באשר היא קטנה ובין שוללי המדינה היהודית באשר היא יהודית. שלילה זו היא בעיני שלילה אנטי-ציונית. איני מפקפק בציונותם של חברי השוה"צ, אבל מפקפק אני אם הם יודעים למה הם מתנגדים למדינה יהודית. הם לא ניסו אף פעם לבאר לא רק לאחרים, אלא גם לעצמם, מהי המדינה הדו-לאומית שהם דוגלים בה. מהו ההבדל בין מדינה דו-לאומית ובין מדינה ערבית שיש בה מיעוט יהודי? מה גורל העליה היהודית במדינה דו-לאומית? היוצב בה גבול מספרי לעליה היהודית? היגָזר על היהודים להיות פחות מחצי האוכלוסים, רק החצי – או מותר יהיה להם להיות רוב? האם מדינה דו-לאומית פירושה פּריטט פוליטי – או מספרי, או רק שיווי-זכויות אזרחי בלי הבדל לאום? וכלום לא יתכן שיווי-זכויות – גם אזרחי וגם לאומי – למיעוט ערבי במדינה יהודית?

כל זמן שאנשי השומר הצעיר לא ענו על שאלות אלה – מותר לפקפק אם הם יודיעם מהי הנוסחה שבשמה הם נלחמים נגד המדינה היהודית, ואין איש מחויב להתיחס למלחמה זו ברצינות. אולם ציוני שאינו מפחד מעצמאות יהודית שלימה וגמורה בארצו ורוצה במדינה יהודית – אף-על-פי-כן הוא מתנגד למדינה המוּצעת אי-אפשר שלא להתיחס בכבוד ציוני להתנגדותו.

אולם גם השוללים חייבים בכבוד למתנגדיהם. כי גם למחייבים יש אמונה ציונית וחרדה ציונית לא-פחות מלשוללים. ואם מישהו אומר בועד-הפועל הציוני – וזה אמר איש שאני מכבד ומוקיר מאוד-מאוד – “אני – סמל שלמות הארץ, ומשום כך אני נלחם בחלוקה ובמדינה”, – הרי הוא מקל על עצמו את מלאכתו בתמימות רבה. הוא שוכח שבין המחייבים יש אנשים שקשריהם עם הארץ, עם הארץ כולה, אינם פחות עמוקים ושרשיים מאשר ל“סמל-החי” הזה, המתנגד למדינה הכרוכה בחלוקה ואינו מוותר על שום חלק מהארץ. האמונה בציונות הגדולה ובגאולה השלימה אינה מונופולין של מישהו. יש ויכוח על הדרך – לא על המטרה. יש סבורים שהדרך היא מנדט – ויש מאמינים שהדרך היא מדינה. ואַל תהפכו ויכוח זה למחלוקת בין פטריוטים ולא-פּטריוטים, בין גדולי אמונה ובין קטני-אמונה.

אנו עומדים על פרשת-דרכים. אַל תיתלו במלים “פרוזדור” ו“מעבר” שנפלו מפי משה שרתוק ואַל תכניסו בהן כוונות שאומרן לא נתכוון להן. כולנו, גם המחייבים וגם השוללים, כל התנועה הציונית, כל המפעל שלנו – עומדים על פרשת-דרכים. 1937 אינה 1917. במשך עשרים שנה אלה קרו כמה דברים גם טובים וגם רעים. מפעלנו גדל, מספּרנו נתרבה, כיבושינו נתרחבו. יכלתנו היוצרת הוכחה קבל העולם כולו. אולם גם הקשיים גדלו. התנאים בעולם ובעם היהודי נשתנו. יהדות רוסיה נקרעה מאתנו, קיבוץ יהודי גרמניה הולך ונהרס, וכוס-התרעלה עוברת גם על קיבוצים אחרים. נשתנה המצב גם בעם הערבי. בארצות גדולות השתלטו דיקטטורה ואלמות, והחופש האנושי וכבוד האדם נרמסים ברגלים. ב-1917 לא האמין איש שבעולם הגדול יתחוללו הזוועות שאנו עדים להן. וגם בעולמנו הקטן קרה דבר-מה. נשתנה דבר-מה גם בעם הערבי. זה שנה וחצי שהוכרזה נגדנו מלחמת-השמד. גם בסביבות ארצנו חלו שינויים – ואין סידורים פוליטיים שנעשו לפני עשרים שנה או לפני חמש-עשרה שנה כל-כך בטוחים ואיתנים, שנוכל להשליך עליהם, ורק עליהם, את כל יהבנו. אנו עומדים על פרשת-דרכים – ויש ויכוח נוקב עד התהום באיזו דרך נבחר. אין כל אסון בחילוקי-דעות אלה – כשתבוא השעה נכריע. השעה טרם באה. ההכרעה שתבוא – תהיה הכרעת כולנו. אין חזרה על מקרה אוגנדה. אז היה האובייקט של הויכוח שונה, והאוּגנדיסטים יכלו לבחור באוגנדה ו“וציוני-ציון” החזיקו בארץ-ישראל. האובייקט של הויכוח שלנו הוא אחד. השוללים לא יוכלו לבחור לעצמם מנדט בארץ-ישראל, והמחייבים – מדינה. מה שיוכרע – יוכרע לכולנו. אם במקום מנדט תהיה מדינה – ישבו המחייבים והשוללים באותה מדינה, ואם יקום המנדט – יעמדו המחייבים והשוללים תחת המנדט. ומשום כך אַל ימהרו המחייבים להכריז, כאשר הכריז, לצעיר, סאַקר, שהמנדט מת. עוד אין בידינו מדינה, וסאַקר אולי יצטרך עוד יחד עם טבנקין להילחם על המנדט. ו“אל יתהלל חוגר כמפתח”. כל בעיטה במנדט עכשיו – היא הכשלה למדינה היהודית. אם נכון שהמנדט מת – לא תקום מדינה יהודית.

אם יש תקוה למדינה יהודית הרי זה אך ורק מפני שיש מנדט. לא מתוך חסד הציעה הממשלה האנגלית להקים מדינה יהודית. וגם השוללים חייבים לזכור שאם תקום מדינה יהודית – יצטרכו יחד אתנו לבנות את המדינה. כי המדינה לא תקום רק מתוך הכרזת הממשלה האַנגלית והסכמת הקונגרס הציוני.

גם לאחר שתיבנה המדינה – אין היא התחנה האחרונה שלנו, אלא אחד השלבים בהגשמת הציונות. ואל תמהרו לנאץ את הכלי שתצטרכו אולי להשתמש בו אחר-כך. אַל תזרעו יאוש ורפיון במחנה, ואל תאמרו שהמדינה היהודית היא חורבן הציונות. האם תסתלקו מהציונות לאחר שתוקם מדינה? טרם הגענו להכרעה. עוד עלינו לעבור דרך קשה, קשה מאד, אולי הדרך הקשה ביותר בתולדות התנועה הציונית, אם לא בתולדות העם היהודי. ובמעבר זה עלינו להילחם יחד על בטחון, על עבודה, על התישבות חדשה, על עליה. נעבור דרך זו כמחנה אחד, עם מטרה משותפת, עם אמונה אחת ורצון אחד, בלי להטיל דופי איש ברעהו – אם גם דעותינו שונות על הדרך שבה נבחר. כשתבוא שעת-ההכרעה – נעשה את הבירור והויכוח, מתוך כבוד הדדי ואמון הדדי, ויחד נקבל את ההכרעה אשר יגזור עלינו העם היהודי.


  1. חברים למפלגת פועלי–ציון שמאל שהחרימה את הקונגרס הציוני. – המע'.  ↩

  2. ( מתיחס להערה הקודמת)  ↩

  3. הציונים הכלליים הימניים.  ↩

  4. הציונים הכלליים המתקדמים.  ↩

  5. מפלגת המדינה יהודית.  ↩

  6. המזרחי  ↩

  7. קבוצה ב‘. – המע’.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!