יסוד מושבי עובדים. מאת א. ל.יפה, הוצאת “הפועל הצעיר”, יפו, תרע"ט.
אין אנו יודעים את הרוח השורר אצל המוני החקלאים האחרים, ואף אין זה עיקר לנו לדעת. איך אומר א. ל. יפה בנוגע ל“שאלות” בכלל: “השאלות אצלם מוסבות רק על-דבר הטבת חייהם ושיפורם, אבל את חייהם הם חיים בכל אופן”. וכך גם בנוגע לרוחם ולמצב-רוחם: הפסיכולוגיה אצלם אינה עיקר. מה שאין כן אצלנו, ששאלת-שאלתנו היא, פשוט, חיים או לא-חיים ושהפסיכולוגיה שלנו היא אחד הגורמים הראשיים להתחלת הבניה ולאופן הבניה. רוח מתחכמת, עקצנית, מתחפשת, צבועית, דברנית, ואפילו “חסידית” יתר על מידה, אינה יכולה לכונן צורת-חיים של קבוצה ישובית בשום אופן. ומכאן קציצת הכנפים, אי הרצון וההרגשה העצמית הרעה לרוב הגדול של קבוצותינו הישוביות, שמספרן, אהה, אינו גדול כלל, שמספר כולן, אהה, יכתוב ילד ממכינה א'. ויש גם אשר יהגה ההוגה במרי-רוחו ב“שאלה האגרארית” שלנו ויבוא לידי מסקנה, כי להמון-עובדינו אנו עם הנטיה הנפשית-טבעית שלנו למאכסימאליזם – במובנים שונים – ועם הנטיה העירונית-טבעית שלנו למותרות – גם כן במובנים שונים–; לנו, עם חוסר-הטאקט הנפשי בכל דבר ועם הרגשנות העצבנית, אין אפשרות של סידור בכמות ניכרת אלא דוקא בתור שכירים במשקים ציבוריים (ציבוריים, מפני שלפרטים אין עצה במובן העבודה העברית); מינימום ידוע של עבודה ומינימום ידוע של משכורת – ומשמעת של פאבריקה. לצורה מעולה מזו, דומה שעוד איננו כדאים, על פי הפסיכולוגיה שלנו.
א. ל. יפה – לא כן עִמָדו. הוא רואה את כל מומי צורות-הישוב הקיימות (לא רק של ראשון-לציון וראש-פינה) והוא מבארם במקרה ובפזיזות ובפיזור-הנפש, שבהם נבנו, אבל הוא מאמין בכוח “הכוונה הקודמת והתבנית והתכנית המסויימות”. הוא מאמין, כי “את הכל יוכל האדם לעשות לרצונו”; הוא מאמין, יחד עם כל הערותיו הנוקבות ביחס לשותפנות, לחיי המשפחה בקבוצה ועוד ועוד.
מחברתו של א. ל. יפה – פרי-נסיונה של נפש פועלת, אצילית-מעשית כאחת – אינה ענין לביקורת ולניצוח, כי אם ללימוד ולשימת-לב. המציאות הגלויה אומרת: “מושבי-עובדים” אינם שיטה של ישוב רחב. לוּ גם דיבר הכתוב לא בנו ולא בפלשתינה, כי אם באיכרים רוסים או גרמנים ובמרחבי-שדות של אמריקה, במקום שאפשר לעשות דבר-מה, גם אז אי-אפשר היה ליישב, על-פי שיטה זו, אלא רק איזו אלפים לשנה. החשבונות של קלוריות-החום אינם כלל חשבון, ובפרט בשבילנו ובארץ-ישראל, שלא על קלוריות בלבד יחיה המתישב בה משלנו, ושהפגעים הבלתי-נראים מראש מרובים בשבילו מן הנראים. ואולם אם שיטה לישוב אין זו, אם הישוב צריך ללכת וילך, אם ילך, בדרך האינדוסטריה החקלאית והעירונית, הנה מושב-עובדים של א. ל. יפה וחבריו הנהו אידיאל גדול בשׁבילנו, גם אם יִשָׁאר אחד, גם אם לא יהיו לו מחקים, שאיפה זו לישוב של איכרות זעירה ובעיקר נימוקי השאיפה כפי שהם מתגלים במחברת, נעלים ויקרים הם עד אין קץ. אם התנאים והחומר האנושי שלנו, הבא בחשבון, יִמָצאו אפילו למושׁב אחד בצורה זו, בצורה שׁל חיים דחוקים ומצומצמים (על פי היחס המקובל), קשה לדעת. אם המושב הזה, כשיִוָצר, ישמש דוגמא לאחרים – קשה להאמין. ואולם שבצורת-מופת זו של חמשים איש, החיים במקום אחד חיים מתוקנים, יש משום הבראת גופנו הקטן בארץ-ישראל, החולה כל כך – אין ספק. המורים מסביב יביאו את ילדים למושב הזה בימי-החופש, למען יראו ויתבוננו. כי לא בחיל ולא בספסרות ולא ברוחניות, כי אם בכוח עמל מפרך וברוח האדם העובד – כה יאמר מושב-העובדים של א. ל. יפה וחבריו.
[“האדמה”, כסלו תר"ף; החתימה: ח.ב. צלאל]