רקע
אחד העם
גואל חדש
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

גואל חדש / אחד העם


בחדש אקטובר שעבר היתה בפאריז, כידוע, הישיבה השנתית של ועד חברת יק“א, שבה נחתך גזר דינם של הפועלים העברים בא”י. ושלוחים שלחו אז הפועלים האומללים לפאריז, שידפקו על דלתותיהם של חברי הועד קודם האספה ובררו לכל אחד בפני עצמו מצב השאלה הזאת, כדי שיהא לו פנאי להתבונן בדבר בישוב הדעת ולא יענה אמן חטופה על דברי אחרים בגוף הישיבה. ואמנם, הטובים שבחברי הועד קבלו את השלוחים בסבר פנים יפות ושמעו הצעותיהם בסבלנות ובחמלה רבה, אע“פ שידעו מראש, שאין להצעות אלו תקוה להתקיים בפועל. רק אחד מן החברים נעל את דלתו בפני העניים שבאו מא”י, ובמקום דברי נחומים מפה לאוזן, שלח להם דבריו בכתב, דברי קנטור שאינם נאים כלל לאריסטוקרט מלומד שכמותו. ומתוך כך נמתח עליו חשד, שהבוז והשנאה ליהודי־המזרח גדולים בלבו במדה כזו, עד שקלקלו את השורה והביאו אותו, את הצרפתי המנומס, לדוש בעקבו הלכות דרך ארץ.

אבל – האדם יראה לעינים…

סופו של פרנס זה מוכיח על תחלתו, שבשעה שהתאכזר בגלוי על קשי־יום אלה, היה לבו בסתר מלא רחמים על גורלם המר של אחיו המזרחיים בכלל, ובשעה שמבחוץ עמדו שלוחי הפועלים ובקשו להכנס ולא יכלו, ישב הוא מבפנים ובקש תרופה לצרה יותר גדולה מזו של איזו מאות פועלים: – לעניותם החמרית והרוחנית של כל רבבות היהודים המזרחיים יחדו.

בקש – ומצא! ועוד לא הספיק הדיו שבקולמוסו להתיבש, אחר כתבו תשובתו לשלוחי הפועלים על דבר „הצעותיהם הנבערות“ ( propositions insensées ), – והנה הוא כותב ומפרסם במכ“ע של היהודים הצרפתים מאמר על דבר „ההשתחררות הפנימית של היהדות“, ובו הוא קורא להיהודים „הנאורים“ שבמערב להתאחד ולצאת לעזרת אחיהם שבמזרח, כדי לשחרר אותם מן „העבדות הפנימית“ שהם טבועים בה ושהיא היא הסבה הראשית לכל צרותיהם. וכשיצא אחד מסופרי מכה”ע ההוא לחלוק על דבריו – כמובן, אחר הרבה קידות והשתחויות והכרת תודה בשם היהדות על שאדם גדול כמותו אָצל מכבודו עליה והשפיל עצמו לטפל בעניניה – לא התעצל הפרנס לכתוב גם מאמר שני ושלישי, וכלם כתובים ברחמים גדולים על אחים אובדים, יושבי־חשך, שהם צריכים לאורו, והוא מוכן ומזומן לטרוח בשבילם ולהאיר להם, אף על פי (דבר זה ניכר ובולט מבין השורות) שהוא – הוא, והם – הם…1

והעבדות הפנימית הזאת, שבה אנו נמקים, כסבורים אתם מה היא? – שמירת השבת ואסורי מאכלות! בשביל אסורי־מאכלות הבשר עולה לנו ביוקר ואין אנו יכולים ליהנות „ממאכלים בריאים ומצוים בזול, כבשר החזיר“, ובשביל השבת הפסד מרובה בא לבעלי עסק, והעניים אינם יכולים להיות פועלים בבתי חרושת. אבל לא זה הוא העיקר בעיני הפרנס. הפסד ממון רע הוא אמנם, אבל רע ומר הרבה יותר – ההפסד המוסרי הבא לנו על ידי החקים האלה. „בזמן הזה, שההתקדמות של החכמה ושל ההכרה המוסרית הועילה כל כך לקרב לבותיהם של בני אדם זה לזה, הנה בני ישראל חוקי הדת מבדילים אותם וחופרים סביבם חפירה יותר עמוקה מזו של השנאה והמשפטים הקדומים; הם נותנים תוקף להמחשבה הכוזבת, שהיהודים זרים הם בתוך העמים“. „הבגד הירוק האמתי, שנחוץ להסירו מעל אחינו, הנה הנהו!“ – בקריאה גדולה זו מסיים הפרנס את מאמרו האחרון.

וראיה לדבר, כי אין שום יפוי־כח עוד להחקים האלה, שהרי „כמעט כל אלה היהודים, שמימות שפינוזא ואילך היו תפארת היהדות לעיני העולם – שחררו עצמם מעט או הרבה מחקי הדת, האמונה באל אחד. האמונה בהפרוגרס ובנצחון הצדק, דברים שהם הם הבסיס המוצק של ההשקפה היהודית, אין להם לירא מפני בטול השבת או אסורי־מאכלות“. ומכיון שהדבר מובן מאליו, שגם הוא עצמו הוא אחד מאלה היהודים שהם תפארת היהדות לעיני העולם, לכן לא יתבייש המחבר לפתוח דלת ביתו – אותה דלת שננעלה בפני פועלים עניים – „לעיני העולם“, ולהראות לכל, איך הוא מתנהג שם: „אינני מבקש שישחררו אותי – דבר זה כבר נעשה ואינני זקוק לאחרים שיעזרוני בו – אבל מבקש אני שישתדלו לשחרר, ע"י פרופגנדא מסודרת לתכלית זו, את הרוב הגדול של בני אמונתי, העניים המאמינים“.

שמא תחשבו: אם הצליח הוא לשחרר עצמו בלי עזרת אחרים, אפשר שגם הם, העניים שבמזרח, יגיעו לזה מאליהם, בלי עזרתו, כשהחיים באמת יהיו צריכים לכך? לא! – משיב הפרנס. העניים האלה מאמינים, שחוקי הדת קודש הם ואין רשות לנגוע בהם, „ובשביל להראות להם טעותם, דרוש משא ומתן שכלי, ביאור יסוד המוסד החברתי, הצעות היסטוריות וכו', – וכל אלה הם דברים שצריך להביא להם מן החוץ “. יהודי צרפת יכלו לשחרר עצמם מעול החקים האלה, „מפני שהם חיו בתוך סביבה של השכלה“, מה שאין כן יהודי המזרח. „איך תחפצו – קורא המחבר – שכל מאות רבבות היהודים הרוסים והרומניים יובאו לתוך אטמוספרא פלוסופית ומדעית כזו שאנו חיים בה במערב? ** לכן אכזריות היא לדרוש מהם, שישחררו עצמם לבדם**. אנו חייבים לעזור להם בזה“…

ואיך ומה?

בדרך פשוטה מאד. „המשוחררים שבמערב יבואו ויגישו לנו את „האיזמל של השכל“, החסר לנו, ואנו נקח את האזמל הזה ונחתוך בו את החבל העב שאנו קשורים בו – והרי אנו בני חורין! באמצעות האיזמל הזה „אפשר לעורר ספקות בנפשות פשוטות ותמימות, אפשר להביא איזו בעלי־בתים בכל עיר קטנה שבפולין לידי שאלה כזו, שעד עתה היא אסורה להשמע: מפני מה אין אנו עושים כאחינו שבמערב? מפני מה לא די לנו להיות יהודים שכמותם?“

ואולם, עד שיקומו אחרים לעזרתו, להביא לנו עמו יחד את „האיזמל של השכל“, – מנסה המחבר את כחו לבדו ומושיט לנו לע"ע קצהו של האיזמל הזה. אתם סבורים, שמאז ומקדם השבת יום מנוחה הוא ליגיעי כח, ויש לו איפוא תכלית מוסרית? טועים אתם! עוד לפני מתן תורה היו נוהגים לבלתי עשות מלאכה ביום זה, מפני שחשבוהו ליום רע, שכל מעשה לא יצליח בו2); ואם כן, הרי זו אמונת הבל, שצריך להרחיקה. אתם סבורים, שמאז ומקדם היו אבותיכם מוסרים נפשם על קדושת השבת ולא היו מחללים אותה אפילו בהפסד מרובה? טועים אתם! הרי מתתיהו, אבי החשמונאים, מתיר לאנשי חילו להגן על עצמם מפני האויב אפילו בשבת. ומכאן ראיה, שקודם כל „חייב אדם לחיות ולהגן על קיומו“, וגם אתם חייבים מפני זה לצאת לפעלכם בשבת, כדי שלא תפסידו בעסקכם, ולבלי לבזבז ממונכם על בשר כשר, בעת שבשר החזיר נמכר בזול.

אנו רואים איפוא, כי האיזמל הזה של השכל אינו חד ולא חדש, וכשהוא לעצמו באמת לא היה כדאי כלל שנטפל בו, אחר מאה שנה של נסיונות „לתקון הדת“, שהרבה מהם נעשו ביתר דעת ויתר כשרון. אבל חדושו של הנסיון הזה, שבשביל כך חשבתיו ראוי להודע גם בקהלנו, הוא לא בגופו של דבר, אלא במה שהוא נעשה לשם אחרים, בדרך „צדקה לעניים“. בכל משך המאה הי"ט רגילים היינו לראות את ה„מתקנים“ עמלים כל אחד לטובת אחיו בני ארצו ומניחים לאחיהם בארצות אחרות, שידאגו גם הם לעצמם ויתנו להם דתם לפי רוחם וצרכי מקומם, הידועים להם יותר. עתה הנה זה בא ומכניס כאן חדוש של „סוף המאה“: לשלוח איזמל התקונים מרחוק, כסחורת חוץ לארץ, מתנה לאחים עניים, השרוים במקומות שאינו מצוי שם.

ואנו רוצים לשחוק על התמימות הקדושה של המלומד הזה, אבל מיד אנו זוכרים – והשחוק יחלוף – כי אנשים כאלה הם המה העומדים בראש חברות גדולות ועצומות, וב„הן“ או „לאו“ שלהם תלוי גורלם של הרבה דברים חשובים מאד בחיינו הלאומיים. לא עם ה„מלומד“, עם חבר האינסטיטוט הצרפתי, יש לנו עסק פה: מלומדים שאינם יודעים את עמם ושולחים לו דבריהם ממרום הר „אולימפס“ – זהו חזיון שכבר הורגלנו בו למדי. אבל פה לפנינו איש שנתמנה פרנס על הצבור, על העם כלו, אחד מראשי חברת יק“א וכי”ח, – והוא רחוק מהמון בני עמו כל כך, עד שחושב באמת ובתם־לב, כי כל רבבות אחיו שבמזרח לא שמעו מימיהם „חכמה“ עמוקה כזו, ואין בכח שכלם להשיגה, עד שיבואו הוא והדומים לו ויגישו להם את „האיזמל של השכל“. ואם תספרו לו, שה„איזמל“ הזה מתגולל ברחובותינו זה ימים ושנים, עד שכבר העלה חלודה, לא יאמין לכם, או – מה שקשה מזה – לא יבין דבריכם, אף אם יאמין. אנשים כמהו, שכבר נתרוקן לבם מכל רגש יהודי אמתי, לא יוכלו להבין בשום אופן, איך יתכן, שימצאו בקרבנו אנשי דעת, היודעים גם הם את כל ההשערות „המלומדות“ על דבר מקור השבת ושאר החקים הדתיים, היודעים עם זה (מה שבעל המאמרים עושה עצמו כלא יודע), שגם „הבסיס המוצק של ההשקפה היהודית“ לא בצביונו השלם נברא, כי אם נשתלשל, כמושג השבת, מתוך האמונות וההרגשות הגסות של האדם הקדמוני… והם בכל זאת יקראו לשבת עונג, ויום זה, שנקדש בדם עמנו והיה לו אלפי שנה כתריס בפני הירידה הרוחנית, מכובד וקדוש להם, אע“פ שאינם נזהרים בכל פרטי ל”ט מלאכות ותולדותיהן; ואיך יתכן, שאנשים כאלה, אע"פ שמחוץ לביתם אינם מדקדקים הרבה במה שמכניסים לתוך פיהם, נוהגים בכל זאת את ביתם בכשׁרות, שלא יהיה שלחנם מגואל בעיני המון בני עמם (לא מיראתם אותו, את ההמון הזה – כטעותו של המחבר באחד ממאמריו – כי אם מהיותם מוקירים את הקשר הלאומי שבינו ובינם), ואף אלה מהם, שאינם עושים כן, יחשבו בכל זאת לעזות שאין למעלה הימנה, כשאיש ישראל מתפאר בפומבי, שכבר נבדל מקהל אחיו במנהגי ביתו ומאכל שלחנו. את כל אלה לא יבינו הפרנסים המערביים מבני מינו של זה, ולא עוד אלא שגם את רוח המעשים ההיסטוריים – שהם המה כל שארית יהדותם – אין בכחם להבין עוד, מחסרון רגש לאומי. הנה מתתיהו הכהן, זה הגבור הלאומי, שפנה עורף בבוז וגועל־נפש אל הפקיד הסורי אשר הבטיח לו חיים ועושר וכבוד, ומסר נפשו ונפשות ביתו על כבוד עמו ודתו בקראו בחום לבו: „הנה קדשינו, הדרנו ותפארתנו היו לשמה, ולמה לנו חיים?“ – אותו יעמיד לנו גואלנו הצרפתי למופת, שמצוה לבטל את השבת, מפני „שחייב אדם לחיות“! ולא יבין חבר האינסטיטוט, שאם התיר מתתיהו אז להלחם בשבת, עשה כן רק בשביל קיום כלל האומה, בשביל שיוכלו בני ישראל להבדל בחייהם הפנימיים משאר העמים ויתפתחו לפי רוחם, כעם ישראל להבדל בחייהם הפנימיים משאר העמים ויתפתחו לפי רוחם, כעם מיוחד, כלומר, בשביל מטרה שהיא ההפך ממש מזו שבשמה בא הפרנס הזה לבטל את השבת עתה. וכמדומה לי, שאלו שמע מתתיהו דבריו של זה, את הראיה שהוא מביא ממנו ואת אשר הוא מוסיף מיד אחרי כן, כי „בזמננו אין היהודים עוד אומה“, – היה עושה לו כמו שעשה אז לאותו היהודי שנגש ראשונה אל המזבח הסורי…

„הפריץ“ הפולני לפנים, כשהיה היהודי „שלו“ עומד לפניו בהכנעה, בשביל מזונותיו הקשים, שהכריחוהו לכך, והוא, האדון, היה נוהג בו מנהג בזיון, כחפצו, – חשב עם זה בתמימותו, כי גם היהודי עצמו מרגיש שפלותו ומודה ברוממותו של אדונו המפרנסו. ולא ידע, כי היהודי מבטל בלבו אותו ואת כל הדומים לו, וכאין בעיניו כל כבוד עשרם וחכמתם, בהיותו יודע ומכיר היטב, שעם כל עניותו החמרית, רם ונשא הוא בחייו המוסריים על כל האדונים האלה, המשועבדים אך לחיי שעה. גם הפרנסים המערביים שלנו, מפני שרואים הם את בני המזרח באים אליהם לבקש עזר חמרי בשעת דחקם, טועים הם, כנראה, טעות גסה, שיהודים האלה מודים במעלתם היתרה גם ברוחניות ומחכים להם, שישחררו אותם לא רק מדלותם החיצונית, כי אם מעבדותם הפנימית. אבל אלו ידעו מושיעינו אלה מה שאנו חושבים עליהם, על העבדות הפנימית שנשתקעו בה הם, במכרם רוח עמם בעד „זכיות“ של נייר, על אותה „עבדות בתוך חירות“, שתשעה קבין ממנה נטלו יהודי־צרפת, – אלו ידעו זאת, היו אולי מבינים כל עומק הלעג, שאנו, כפויי טובה, משיבים להם על „רחמנותם“, בבואם לשחרר אותנו מעבדותנו הרוחנית.

עבדים, שחררו את עצמכם תחלה!

אך לא! לא אתם תשחררו את עצמכם. „אכזריות היא לדרוש מכם שתשחררו את עצמכם לבדכם“ – דבר שהוא למעלה מכחכם המוסרי. לא אתם, כי אם אנחנו, „העניים המאמינים“ שבמזרח, נבוא אליכם ונשחרר אתכם מעבדותכם הפנימית שאתם שקועים בתוכה ואינכם מרגישים בה; אנחנו נבוא ונמלא ריקות לבבם ברגשות של יהדות – לא אותה יהדות, פרַזא יפה וחסרת־טעם, שאתם נושאים על שפתותיכם, כי אם יהדות חיה בלב ומלאה רצון וכח להתפתח ולחדש נעוריה, ואז בלשון אחרת תדברו גם אתם על העבדות ועל החירות…

ואם עינים לכם לראות את הנעשה סביבותיכם – הביטו וראו: הנה הם באים כבר, אלה העניים מן המזרח, וכבר פעולתם החלה בקרב עדתכם, ואתם בגאותכם לא תשימו אליהם לב. גם גדולי רומי הביטו בגאוה ובוז על עניי המזרח, עד שבאו אלו והפכו להם את הקערה על פיה…


מאמר זה נדפס ב„השלח“ כרך ו' חוב' ד' (תשרי תר"ס).


  1. Reinach, „L'Emancipation intérieure du Judaïsme“ (L'Univers Israélite, NN. 6, 8, 12).  ↩

  2. השערה זו ידועה היא מכבר ונשענת על מה שנמצא זכרון השבת במובן הזה בין עתיקות בבל.עי' למשל: Sayce, Religion of the ancient Babylonians. 1987. p. 76  ↩

המלצות קוראים
תגיות