“מורים” מאת י. אפטושו
בדרך הריאליסמוס היבש, הכבד, הפסיכולוגי-רפּוֹרטירי סיפר לנו בּרשאדסקי לפני עשרים שנה ויותר על סביבת המורים העברים, או יותר נכון, המורים לעברית בעיר גדולה אחת שבתחום-המושב הרוסי (“באין מטרה”); ובריאליסמוס מהיר, שוטף, מרפרף, קינומאטוגראפי-עתונאי-אמריקני, זאת אומרת, עוד בפחות נפשיות ובלי כל לחלוחית של שירה, מספר על אותה סביבה בניו-יורק י.אפטושו עכשיו: מורים, רומאן, תרגום (מיודית?) מ. ליפסוֹן. הוצאת “העברי”, 1918. 263 ע.
התרגום, כפי הנראה, נעשה כהלכה, ויש גם מקומות מוצלחים במסירת החיוניות של הדיאלוג; כגון: “ריב אחרים אל תריבי” – “פשט שולץ את רגליו על גבי כיסא והחל לעיין בעתון”. וכאלה למכביר. ואולם יש, כמובן, גם שיבושים, כגון: "אל תקלקלו את השורה! (ע' 6) במובן, אל תפריעו; או: “לא העיפה עין ממנו” (ע' 7) במובן, לא הסירה, לא גרעה. ויש שם גם: עינים תותבות (ע' 8), פשתן לָתות (ע' 12), לטרטן את גופו (ע' 155).
ברם, כל זה לא חשוב כל כך, כמובן, חשוב הוא מה שאחינו שם באמריקה טרחו ויגעו ותירגמו והוציאו רומאן בלתי חשוב, רומאן, שבאופן היותר טוב הוא מזכיר לנו את פני גרין, “הצעיר הגבוה, בעל הפנים השזופים, שחוט של חן (?) ושל הפקרות(!) מתוח עליהם, הקופץ בקפיצה אחת מעל שלוש המדרגות האחרונות ונדחק לתוך חבורת המורים”, ואשר, כשעל פי רצון-המחבר, תוקף אותו בבית שולץ “רגש מעיק” על שהוא גונב את דעתם ומועל באמון שהם נותנים בו – אין הקורא חש כל מועקה.
כי אך מופקת היא מן כתיבה זו, גם במקומות שמבצבצים מתוכה סימני-כשרון ויכולת-התרשמות מן הקאריקאטוריוּת שבחיים, ואינה יכולה בשום אופן להניח את הדעת. תיאורי הסופרים, המשוררים, הליכותיהם בבתי-הקפה, שיחותיהם, תיאורי הנשים, קלותן, תאוותָנוּתן – כמה בּאנאלי כל זה, כמה בּאנאלי הכיעור, הטמטום! כמה שטחי! כמה לא מעניין!
וכל הענין… מעשה במורה אחד, פרידקין שמו, גס ומטומטם, שהיה מנהל תלמוד-תורה ומכה את הילדים ומתנהג בגסות של כיעור עם כל נפגש, והוא בא בדברים, כנהוג בכל הנובילות האמריקאיות, עם ה“מיסיס” שלו, כלומר בעלת-מעונו, ומשתדך לבת נשיא-הת“ת, ובועט בכלה אחרת, ומרמה איזו צעירה מארץ-ישראל, ששושנה שמה, וביחד עם זה ובלי כל שייכות לזה פוּטר ממשרתו; ומעשה בעוד מורה, גרין שמו, אותו בעל החן וההפקרות, כותב שירים ז’ארגוניים ו”אידישיסט“, שבת נשיא-הת”ת העשיר נוהה אחריו, והעשיר לא יסכים להשיאה לו, והוא בעצמו – ושוב בלי כל שייכות אל יתר העניינים – נתפטר ממשרתו, ורעב, והשיג מעט כסף בדרך-נס, ונתן את זה לחברו, ובת-העשיר הלכה והיתה לאחר, ובא בדברים עם “מיסיס” אחת ו“מיסיס” שניה – ולא כלום; ומעשה בעוד מורים, ארץ-ישראליים, מחזיקי בשיטת עברית בעברית, שבשעת האספה הם מביעים את דעתם בעד עברית בעברית ואחר-כך הם עושים איזו שביתה ושוכרים בריון להכות את פרידקין מפר-השביתה; ומעשה בעוד מורה, שנהיה לרוכל, ובעוד אחד שנהיה למיסיונר – ובכן? ומעשה, סוף-סוף, בשביתה שאיש אינו יודע, איך צמחה פתאום, איך התחילה, ומה היא מגלה, ומה היא מוסיפה לכל ענין ה“מורים”, מלבד זה שפרידקין המנוול חוזר על ידיה למשרתו בת"ת, עוזב את הנערה אשר הרתה לו ושב להשתדך אל בת-הנשיא, אלא שזו סוטרת לו על לחיו, והוא, מפר-השביתה, מקבל מכות-רצח מידי הבריון השכוּר וחוזר לנערה אשתו.
ולזה יִקָרא כיום – “רומאן”! רומאן בשׁם “מורים”!
כל המורים האל, הם ובני-מסיבתם הסופרים,המשוררים, בעלות-הבית וכו' אינם רק בריות מגוחכות סתם, אלא חזירים בצורת אדם. ולכולם הצורה האחת הזאת. הטמטום הבהמי שבפני החייט סאשה, בעל מעונו של פרידקין, קבוע בפני כולם – ואין הבדל. ומה להם ולקורא? מה לקורא ולאפטושו מספרם?
התמונה של גסיסת היהדות העממית באמריקה, של חוסר-הבסיס אשר ל“היברו” ול“אידיש” גם יחד, בולטת היטב. אבל לא הרומאן מבליט את זה. בכל אופן אין הרומאן מבליט את זה יותר משנים-שלושה עמודים של איזו “רפּוֹרט ב”לוח-אחיעבר" או בכיוצא בזה.
כי השרטוטים, שבם משתמש אפטושו ברומאן זה (את יתר סיפוריו איני יודע, ואולי הם עולים על זה, אם לשפוט על פי היחס החיובי אליהם מצד העומדים בראש “הוצאת שטיבל” באמריקה, שניגשו לתרגומם ולהוצאתם בעברית) הם לפעמים כאותה העניבה “הקטנה והמגוונת” של פרידקין, ש“כנפה האחת נשמטה מתחת הצוארון ומראה היה כגופת-צפור חנוטה”; ולפעמים הם מפתיעים משהו ופורחים כאותן הריבות המשחקות בטניס על האפרים הירוקים: “מרחוק נראה לעין כאילו כל העופות הותרו מן הביבר”. אבל תמיד כל כוחם של אותם השרטוטים הוא לא בקליעה בטוחה אל המטרה, כאשׁר יִדָרשׁ ממסַפר ריאלי בעל-כשׁרון, כי אם בריבוי-היריה. אפטושו אינו עומד ומצרף שרטוט לשרטוט מתוך אינטואיציה וכיווּן-דעת מתעמק, אלא מפיל בזה אחר זה שרטוטים, צללי-פרצופים, קטעי-שיחות, עובדות כרוניקליות – מפיל יריות אחר יריות – בלי הפסקה, בלי ברירה, בלי כיווּן. " Пуля – Дура "1– אומר הרוסי, ויש שאפטושו לא יחטיא, אבל “כידון בן-החיל” אין בידו לעולם.
ומכיון שכך, מכיון שאופן-הכתיבה של הרומאן הזה הוא פגום-המוני, מחוסר-דקות, מחוסר-שירה וזול-זול, אין לעמוד ביחוד על התּיפלות המרובה שבו: כעין שיחות-המורים בע' 59 והלאה בדבר ברדיצ’בסקי וזליקוֹביץ, שיחות-להג, שיאן בהן שום הד, שאין בהן כל קו לתיאור אופיו של האומר כך או אחרת; או ה“המציא תבלין כנגד הסוציאליות” בע' 63; או תמונת רפסקי בע' 131 (כמה דל כוח-ההמצאה של רומאניסטן דידן, שלא ידע להחליף בשם ידוע אלא מקום הפ' והר'!). ואין לדקדק עמו כחוט-השערה ולשאלו, למשל: מפני מה ווייס בע' 93 הוא “”הגדול שבגדולי המבקרים" ובע' 133 ובשאר מקומות הוא כבר “כותב הרומאנים” ו“הרומאניסט” ווייס? כי מה
איכפת לו לכותב-הרומאנים אפטושו? הוא יורה מתוך מכונת-צילום, ומהר-מהר, כמנהג אמריקה, הורי-אפ!
[“הוצאת הפועל הצעיר”, תמוז תרע"ט; החתימה: בר-יוחאי]
-
[“הכדור הוא שוטה, ואילו הכידון בן–חיל”, פתגם צבאי רוסי נושן]. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.