מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

ספר הקבצנים

מאת: מנדלי מוכר ספרים

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

ספר הקבצנים / מנדלי מוכר-ספרים

א

כיון שנושב רוח חם וימות החמה מגיעים, ובעולמו של הקדוש-ברוך-הוא אורה ושמחה – ימי אבל וצום ובכי ממשמשים ובאים ליהודים בזה אחר זה, מתחלת ספירת העומר עד ימות הגשמים. והשעה שעת עבודה לי, מנדלי מוכר ספרים, לחזור בעיירות שבתוך התחום ולהספיק לבני ישראל שם מכשירי-הבכיה, דהיינו קינות וסליחות ומיני תחינות, שופרות ומחזורים, מענה-לשון ותפלה-זכה וכיוצא באלה שיפים לשפיכת דמעות. ישראל עמנו סופדים ומבלים ימות החמה בבכיה – ואני עושה בה סחורה. אבל אין זה מעניני.

פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ואותו היום שבעה עשר בתמוז היה. ואני יושב לי על דוכני בעגלה עטוף בטלית ומעוטר בתפלין, מחמר כלאחר-יד אחר סוסי בשוט שבידי ומתפלל שחרית, מתכון ועוצם עיני, שלא לראות את העולם לפני בשעת תפלה. והיא, התולדה, כלומר הטבע בלשונם, היתה באותה שעה, מעשה-שטן, נאה מאד וממשכת אותי להסתכל בפניה, והיו הרהורי לבי מנצחים זה עם זה. יצרי הטוב אומר: “אסור – אל תסתכל”!… וכנגדו יצרי הרע מסית ואומר: “מותר! הסתכל ויהנה לבך, שוטה שבעולם!” ועמד ופקח לי עין אחת. ומיד נגלתה עלי היפהפיה הזו בהדר כבודה – ותמונה נאה לנגד עיני: שדות כוסמין בלבלובן, לבנות כשלג, אצל שורות שורות מוצהבות של חטים ושל גבעולי קטניות גבוהים וירקרקים; בקעה נאה צומחת דשאים וחורשה של אגוזים לשני צדיה, ובתוכה שוטפת בריכת מים זכים כעין הבדולח וזהרורי חמה בוקעים בהם וחופים פניהם בתורי זהב וקשקשי כסף; עדרי צאן ובקר נראים מרחוק כנקודות שחורות, שחומות ואדמדמות בנאות-דשא שם. – “אוי לאותה בושה! – מיסרני יצרי הטוב במילי-דאבות – המהלך בדרך… ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה!… כאילו מתחייב בנפשו…” אבל היצר-הרע שבי מעלה לתוך חוטמי ריח-ניחוח של ערמות שחת ושל עשבים הנבלע באברים, משתפך לפני בנגינות כנפי רננים משמחי לב; משיב רוח חם על פני, מסלסל פאותי ולוחש לי באזני: “ראה, אדם אתה, יהודי, ואל תבוא, שוטה, להדיר הנאה מן העולם”. אני מגמגם ומתפלל, כביכול, ואיני יודע בעצמי מה אני מתפלל. ובטירוף הדעת דברי כעס וקנטור עולים במחשבתי מאליהם, ואני מהרהר ואומר בלבי: “הוי, חללי אדם!… הוי, עצמות יבשות!… נפשות פורחות באויר!… נפשות תלויות על בלימה!… חבילות מפורדות! ערבות חבוטות!…” ועד שהלב מחשב והרהורים רעים מבהילים אותו, הפה חותם: “ברוך המחזיר נשמות לפגרים מתים”.

– הא כיצד? כלפי לייא? – נרתעתי פתאם, מתביש מפני הרהורי לבי הרעים. וכדי להאפיל על קללתי לפני המקום ברוך-הוא, איני מעמיד את פני פני-תם, כלומר: לא להם נתכונתי אלא לסוסי נתכונתי… מצליף שוטי על גבו של אותו העלוב ומזרזו ואומר: הוי, פגר! הוי, הוי נבלתי!

ערמה זו בעצמה יפה היא, אלא שדעתי לא נתקררה בה הפעם. מאד מאד נצטערתי על זה, שהרהורים מעין אלו היו עולים בלבי ביום צום זה, שאנו צריכים לבכות על צרותיהם הגדולות של בני ישראל ולנוד להם – שפעת קלגסיו של נבוכדנאצר הרשע הרי נכנסו לעיר קדשנו וכל מחמדינו היו לחרבה… הריני מעמיד פנים עצובים, מתאנח בחסידות ואומר אותן הסליחות הקבועות ליום מר זה בתחנונים ובקול בוכים, וקול בכיתי הולך וחזק ביותר באותו פזמון שמרגיז לבבות בדבריו המרים האלו:

וְהַשְּׁפִיפוֹן מִצָּפוֹן

כְּשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָנִי

וְהַצַּיָּד שָׁלַח יָד

וְהַצָּפִיר וְהַשָּׂעִיר.

יהודי, מכיון שהוא שופך שיחו לפני המקום ואמור לפניו פזמון, כסבור הוא שעשה כל מה שבידו, ודעתו נחה ומתישבת עליו, כתינוק זה לאחר שלקה מוחה דמעתו ושותק. מיסב אני על דוכני ומחליק לי את זקני בנחת-רוח כאומר: רבונו של עולם! אני עשיתי את שלי ויצאתי ידי חובתי; עכשיו אין הדבר תלוי אלא בך. עורה נא, התעורר נא והראני חסדך, אב רחום וצדיק! – “הידא, בהמתי! הרימה פעמיך ולך נא ונא, במחילת כבודך!” – אומר אני לסוסי בפה רך, מפיסו על שהייתי מזלזל בו מתחלה וקורא לו “נבלה”. והעלוב הזה מחוה לי קידה, כורע על רגליו הקדומות וכובש ראשו בקרקע ומתאנח, כאלו הוא אומר: “אדוני! ומספוא מה תהא עליו?” חייך, שפקח אתה – אומר אני, ומרמז לו בשוט שהוא רשאי לקום ולעמוד על רגליו. – לא לחנם נאמר: “ציון, בך כל בהמה ועוף חכמו!” כלומר, אפילו בהמותיך, כנסת ישראל, פקחות הן… אבל אין זה מעניני. ומתוך אמירה זו באתי שוב לידי הרהור בכנסת ישראל, על חכמתה ודעתה ומנהגיה, על אותן הבריות היפות שבתוכה ועל רוע מעמדה, המקום ירחם עליה. ראשי החל מתנדנד אילך ואילך, מחשבות לבי מתבלבלות, וכשפיפון נראה לי בדמיוני – נבוכדנאצר וסיעתו פורעי פרעות בישראל, משברי דלתות וחלונות ומקרקרי קיר. מהומה ומבוסה ומבוכה. יהודים, קצתם לבושי טליות וקצתם טעוני חבילות של סחורה, סמרטוטין ובלואי בגדים, אוזרים חלציהם, שואגים “הושע-נא!” ורצים… ואני נושא את רגלי, מתגבר כארי וקופץ – ומשתטח מלוא קומתי על גבי הקרקע.

דומה שחטפתני השנה, לא עליכם, וישנתי באמצע תפלתי. רואה אני והנה עגלתי טובעת בתוך אמת-המים, ובאחד מאופניה האחרונים נתונה סדנא של עגלה אחרת. סוסי רגלו האחת עומדת מחוץ לעבותות העגלה והוא ממושך, דחוק ולחוץ ורע רע לו. ומאידך גיסא קללות נמרצות עולות ובאות לי בלשון יהודית וגניחה ושעול כאחת נשמע משם. יהודי אתה! – אומר אני בלבי – אם כן למיחש לא מיבעי… ומיד אני קופץ ובא לשם מלא חמה. והנה איש יהודי סבוך בטלית ותפלין מפרפר לפני תחת עגלה. הרצועות והשוט כרוכים יחד, והוא מפרכס ומשתדל בכל כחו לצאת מן המצר. אני תוהא וצועק עליו: היאך! והוא משיבני בקול: היאך והיאך! – אני משלח בו חרון אפי וכל חלומותי הרעים שחלמתי, והוא חוזר ומשלחם בי ואין אחד מאתנו רואה את פני חברו. אני לו: יהודי, איך אינו בוש וישן בתוך תפלתו? והוא לי: יהודי, איך אין מורא שמים עליו והוא מתנמנם? אני מקללו באביו, והוא – באבי ובאמי. אני חובט את סוסו, והוא מתיר את עצמו מאסוריו ועומד וחובט את סוסי. הסוסים מתהוללים ומזדקפים קוממיות, ואנו כועסים ומשתערים זה אל זה כתרנגולים ומתכוונים להחזיק זה בפאותיו של זה. שעה קלה היינו עומדים שותקים ומסתכלים אחד בפני חברו. אמנם מה נהדר היה מראה זה! שני גבורי ישראל בטליותיהם ותפליהם עומדים בשדה זועפים ונזעמים ומזומנים להיות סוטרים אחד בלחיו של חברו… אשרי עין ראתה אלה! עוד רגע ומכות-לחי מתרגשות לבוא, – ופתאם נרתענו לאחורינו ושנינו בבת-אחת קוראים תוהים ומשתאים:

– אוי, ר' אלתר!

– אוי, אוי, ר' מנדלי!!

אלתר יקנה“ז הוא יהודי מסורבל בבשר ומפוטם וכרסו עבה. פניו טובעים בים של שערות צהובות ועכורות, שיש בהן כדי להספיק פאות וזקן ושפם גם לו לעצמו וגם לכמה וכמה יהודים. בתוך ים של שערות זה עולה כמין אי חוטם רחב ועב, חתיכה הראויה להתכבד בה, שרוב ימות השנה הוא סתום ובטל מעבודה, ובשנוי וסת, כגון בפרוס חג הפסח, זמן הפשרת השלגים, ובעליו נוטלו בכפו, שוקד עליו וגורפו, הוא משמיע כשופר תקיעות גדולות ויחד עם הברבורים, המזומנים ליום-טוב, נותן זמירות באותה שעה – וכל העיר בטלון הומה. אנשי המקום מגישים לו מנחת טאבק’ה להריח בה ומברכים אותו ואומרים: אסותא! אסותא! – אלתר יקנה”ז איש בטלון ומוכר-ספרים הוא, מכירי מימים רבים. לא חכים ביותר ולא איש דברים. והוא בריה בפני עצמו, פניו זועפים תמיד כאלו הוא כועס על כל העולם כלו, אף על פי שאינו רע בטיבו.

לאחר שאילת-שלום אנו מתחילים, כדרך היהודים, לתהות איש על קנקנו של חברו.

– לאן הולך יהודי? – שואל אני ובודק את אלתר.

– לאן יהודי הולך? – עט!… – חוזר אלתר על דברי כמנהג ישראל, שאינו משיב כהלכה תשובה ברורה ופוטר את עצמו בעקימת שפתים ובאמירת “עט”, כל אותן הערמומיות שבבדיקה וכונותיה התלויות בה – היהודי הולך אל אשר נשאו הרוח!… ורבי מנדלי לאן הוא הולך?

– לשם!… למקום זה, שאני הולך ובא לשם כדרכי תמיד באלו הימים ובזמן הזה.

– ידעתי, רבי מנדלי, ידעתי! לכסלון אתה הולך, למקום זה, שאני אף הולך עכשו – אומר אלתר, מעקם חוטמו כמתיירא מפני הסגת-גבול, שלא אקפח פרנסתו – אבל למה אתה בא עכשו, רבי מנדלי, בדרך עקלתון, מן הצד, ולא בדרך הכבושה?

– השעה הצריכתני לכך. זה כמה שלא עברתי בדרך זו. ורבי אלתר מה ראה שנפנה לצדדים ועקם את הדרך? מאין יהודי בא?

– מאין יהודי בא? יהודי הלואי שלא היה הולך ולא בא!… מאותו היריד הנאה אני בא, מעיר ירמוליניץ, ימח שמה וזכרה.

ועד שאלתר מקלל את ירמוליניץ ואת היריד שם וקרונות של אכרים באים נגדנו, והם תוהים בעגלותינו למה הן עומדות ומעכבות את הדרך על העוברים. וכיון שהגיעו למקומנו וראו אותנו מעוטפים בטלית ובציצית ותפלין עם רצועות בראשינו ועל ידינו – מיד הרימו את קולם, מלגלגים עלינו ואומרים:

– ראו נא אותם, את הבריות-היפות הללו! תפח רוחם של אביהם ואמם! הוי, פנו מקום, יהודים מצויצים!

ומיד היינו מזדרזים ובאנו להסיע את עגלותינו. והערלים, אף על פי שלא מבני ישראל הם, מעיד אני עליהם שקיימו בנו מצוות “עזוב תעזוב” ועמדו לנו בשעת דחקנו, ובזכות דחיפתם החזקה יצאו עגלותינו מן אמת-המים בשלום. ואלמלא הם, מי יודע כמה היינו מטפלים בהוצאת העגלות, ואפשר שלא הועלנו כלום, קפוטותינו נתלכלכו בטיט וטליותינו היו מתמרטטות, שהרי באמת, מה אנו ומה כחנו? אבל בכח ידיהם של בני עשו המלאכה נעשית יפה. הם היו דוחפים כדבעי, ומדחיפתם היה נכּר, שהידים ידי עשו. אבל אנו, להבדיל, אין כחנו אלא בפה – הקול קול יעקב; וכשהיו הם דוחפים היינו אומרים: דחפו היטב, היטב דחפו, מפני שהקול יפה לדחיפה – ואנו בעצמנו היינו גונחים ומפרפרים בכל אברי גופנו ונראים כדוחפים… אבל אין זה מעניני. כשנתפנה הדרך הלכו להם בני-חם אלה לדרכם, הופכים פרצופיהם אלינו, מלעיבים ומלעיגים בנו, שאנו מטפלים בסוסינו בבגדי כהונה ועובדים את הבורא במקל וברצועה… קצתם מקפלים כנף בגדם בדמוּת אוזן-חזיר ומושיטים אותה לנגד פנינו כדי להכעיסנו. אלתר לא היה חושש להם, מבטלם בלבו ואומר: מי נותן דעתו על פראי אדם אלה ומה הם שנתבייש מפניהם?… ואני – עקיצת עקרב היה לי זו לעגם עלינו. אי שמים! הלעג הזה למה? למה ולמה?…

ב

לא שהיתי הרבה ועליתי על העגלה שלי והלכתי לדרכי, אני בראש ואלתר אחרי, כשהוא יושב לו בעגלה תחת חופה של מחצלאות בלות, והאופנים של מרכבתו מרוסקי הידות, מהודקי חבלים ומשונים בשיעור קומתם, מתנדנדים על הסדנות ומתרעשים בקול. מרכבה זו סוסה גבוהה ודקת בשר ותשושת כח מושכת אותה, והעלובה הזו גבה צרוע, כתות ונשוך, אזניה זקופות ושיור הפאה שבצוארה סבוך בקש ובנעורת של פשתן, המבצבצים מן הענק לגרגרתה הדקה והצנומה.

מתפלת היום לא נשתיירו לי אלא פסוקי-דרחמי ותחנונים מועטים, ולאחר אמירת אותם הפסוקים ורקיקה בכל פה, כנהוג בסוף התפלה, שוב התחיל היצר-הרע נכנס עמי בדברים, מסית ואומר: “קח נא מעט יי”ש וסעד לבך!" – אי… אי! – משתמט אני ממנו ואומר: – אכילה ושתיה בשבעה עשר בתמוז מאי סלקא דעתך! – אני לו: “אי!” והוא לי: “עט! מה לו ליהודי בימינו ולנבוכדנאצר בימים ראשונים!… הרבה צרות מתחדשות ובאות לישראל עכשו בכל יום, ואף על פי כן אין מתענים ומתריעים עליהן. אל תהא שוטה וסעד לבך! הרי זקן אתה ותשוש כח. מותר לך!…” הריני מעביר ידי על פני כמתכון להבריח זבוב מעליהם, ומביט לתרמילי בעגלה, שבו מצוים תמיד קנקן משקה, פת ודובשנין ומיני פרפראות, שומים ובצלים ושאר ירקות. העין רואה, הלב חומד והקיבה תובעת: יוקח נא מעט יי"ש ולחם כזית! וכדי להתרחק מן העבירה הריני ממהר והופך את פני מתרמילי ומסיח דעתי לראות הדר אלהינו בעולמו הנאה.

הרקיע כלו תכלת בלא עב קל. החמה לוהטת. רוח לא נושבת, אויר לא מרפרף. תבואות ואילנות אינם מזדעזעים, עומדים ומחרישים. הפרות אלו רובצות בשדה נטויות גרון ומנענעות אזנים, ואלו כובשות קרניהן בקרקע, חוטטות ומעפרות בטלפיהן וגועות מפני החום. הפר פושט זנבו ורץ, מנענע ראשו לצדדים, פתאם יעמוד, מרכין מצחו עד לעפר, שואף ומנשם בנחיריו, נוהם ובועט ברגליו – והבל מפיו יצא. אצל ערבה זקנה, עקומה וסדוקת רעם, עומדים סוסים צפופים, מאהילים זה על גבי זה בצוארותיהם, כדי לעשות צל כל שהוא, ומצליפים בזנבותיהם, להבריח את היתושים והצרעין מעל גבם. בראש האילן עורב אחד מתנענע על ענף רך באויר העולם, ונראה מרחוק כאלו הוא מתפלל עטוף טלית-קטן של לבן ותכלת יחד, משתחוה ונופל אפים בכפיפת ראש, רוקד תחתיו רקידה קלה, מקרקר אחת ושתים בשפה רפה ומשתתק, פושט גרונו, מעמיד פניו ומתנמנם ועיניו פקוחות… שקט ודממה בכל הדרך. עלה לא מזדעזע, עוף לא פורח. אלא יתושים וזבובים, עמא פזיזא זה, הלולי וחנגי להם בחללו של עולם, טסים כה וכה, מעופפים ועוברים אצל האוזן, מזמזמים לה, לוחשים לה – ופורחים ואינם. גם הצרצור והצלצל מנתרים בין חציר וקמה, נודדים כנף, פושטים רגל ובצלצול מצלצלים…

הנה חום היום, הנה שקט דממה – הס! ישנים מעשי אלהינו…

ואני מוטל מפני החמה בעגלתי ואיני לבוש אלא חלוקי וטלית-קטני בלבד; כובעי החם בראשי שמוט לי לאחורי, והאנפילאות של צמר, שאינן פוסקות מעל רגלי אפילו בימי החמה, משולשלות לי עד עקבי – ומזיע יפה יפה. ואלמלא החמה מכהה את עיני הייתי נהנה מזעה זו, מפני שאוהב אני להזיע ולהשתטח שעות הרבה על גבי האצטבא העליונה במרחץ בעדנא דריתחא. אבי, עליו-השלום, היה מרגיל אותי לדבר זה מילדותי. הוא היה יהודי נלהב, מעין ניצוץ משלהבת-יה נצנץ בו. היה חומד ומתאוה להתפרקד שם במעלה העליונה ולהזיע, ובשביל כך היה נחמד ליהודים וקנה לו שם טוב בקהל עדתו. עין בעין ראו את “הנקודה הישראלית” במדתו זו, והיו חולקים לו כבוד ואומרים עליו: בדברים העומדים ברומו של מרחץ – כחו יפה! הוא יודע את ענין המרחץ על בוריו! ולזעה – אין מומחה כמותו!

באמת אמרו, לא ניתנה זעה אלא לישראל. אין יהודי זוכה לקבל שבתות ומועדים אלא בזעת אפיו וכל אברי גופו. ומי מכל אומה ולשון מתעמלין ומזיעין בעולם-הזה כישראל?… אבל אין זה מעניני.

ואדם כשהוא מזיע, כמה נפשו שוקקה וכמה היא רעבה! אף אני צמא ורעב. יצרי הרע מתגבר בי עוד יותר מבראשונה, והולך ומונה לפני את כל סדרם של מאכלי בית ישראל: בשר מצומק בדייסא, צלי קדרה, פשטידא עם עור של צואר עוף ממולא בתוכה, חצר-כבד מרוסק בבצלים. בולמוס אוחזני ואני רוצה לאכול בכל אַות נפשי. והוא בשלו: לביבות מטוגנות, קורקבן, פרק"יות, לשון בחרדל, צנון בשומן של תרנגולים, זפק של ברבור מצומק בלפת… ועד שהמאכלים האלה נקראים לפני והנה תרמילי לפני כאלו נעתק ממקומו ובא מאליו… “לחיים, טפש! – נאום היצר-הרע בקרב לבי – אל תשתטה הרבה, שוטה שבעולם!” – ידי הולכת מאליה, פותחת את התרמיל וחוטפת את הכוס, – ואגב אני מתגנב ומביט על סביבותי. ובאותה שעה נפגשו עיני בעיני סוסי, שהיה מתחכך בראש הכלונס של העגלה, הופך ראשו לאחוריו ומציץ עלי בפנים זעומות כאלו הוא מתרעם ואומר: בוא וראה! זו רגלי האחרונה בצקה וכרוכה במטלית, עין אחת דולפת, צוארי פצוע, תדבק לשוני לחכי אם ידעתי טעם שבולת-שועל! ואף על פי כן אני אוזר חלצי, מזיז עצמי בכל כחי ומתגבר כארי וזוחל והולך לעשות רצון רבוני ואיני פורק מעלי, חס ושלום, עול העבודה… הכוס נשמטת מידי וחוזרת למקומה, ואת התרמיל הטלתי מלפני בבושת פנים, מתאנח ואומר: אכן זה הוא שמחייב את היהודי ומלמדו מוסר השכל! “מלפנו מבהמות ארץ” כתיב. נעניתי לך, סוסי חביבי! אף אני, להבדיל, משתעבד ואיני פורק מעלי עול העבודה. נעבוד, ר' סוסי, ונסבול. הרוח לא ישאנו!… אדם ובהמה תושיע ה'… אבל אין זה מעניני.

יהודי, כיון שכבש את היצר-הרע של אכילה, את התאוה המגונה הזו, שוב אינו חושש לה ואפשר לו לצאת ידי חובת אכילה במשהו. והרי עכשיו בימינו הרבה יהודים בעולם ששעור קיבתם אצלם אינו אלא כזית. ומובטחני שלעתיד לבוא – אם ירצה השם ומכס הבשר ובעלי-הטובות לא יעברו מתוך היהודים – יהיו היהודים הולכים וממעטים באכילה עד שלבסוף יקום דור חדש מחוסר קיבה לגמרי. ואז כמלאכי-מרום יהיו היהודים על האדמה…

דבר זה אינו סברא בעלמא אלא מעשה, ובדידי הוה עובדא: לאחר שדחיתי את תרמילי מאצלי נתישבה דעתי עלי והרעב עוד לא צערני כל כך. התחלתי מהרהר בעניני מסחר ומנגן לי בניחותא ובקול בכיה אחד מן הפזמונים העגומים. לכאורה הכל טוב ויפה – בא השטן וגרה בי ערלית אחת עם כלי מלא דובדבניות, פרי זה שאני חומד אותו ביותר. אדם אחר במקומי, מהני בעלי-הזיות, היה מוציא מאורע זה מפשוטו ואומר: השטן הוא בעצמו בא בדמות אשה ונתכוון… אבל למען האמת עמדתי ונסתכלתי בה יפה יפה וראיתי בחוש שהיא ערלית פשוטה כמשמעה, בשר ולא רוח… ובשעה שהשיאתני על הלקוחין של הדובדניות עם הכלי ביחד בעשר פרוטות, הושיטה לי את מטעמיה תחת חוטמי ממש, והיה ריחם הטוב נודף לתוכו ותאות האכילה חזרה ונעורה בי. ומפני צער הרעב פני מוריקות, חלש לבי וחשכו עיני, וכדי שלא לבוא לידי נסיון אני עומד וקופץ מן העגלה בהול ומבוהל, כמתמלט מפני הדליקה, וקורא בקול משונה: רבי אלתר! בקריאה זו נתכונתי להעמיד עלי את אלתר לשומר.

ואלתר שלי מתפרקד בעגלה, שוכב על גחונו וראשו סמוך על שתי זרועותיו, פניו מאדימין וחזהוּ המסובך בשׂער מגולה. החמה מלהטת וצולה אותו כגדי מקולס בשמנוניתו, מפיקה מתוכו את כל הלחלוחית שבו והוא מזיע. – אוי ואבוי לי שראיתיו בכך!

– מה-מה – מהמה ר' אלתר כבהמה, כמשיב לי על קול קריאתי, ואינו זז ממקומו – מה אתה?

אותה הערלית נתעלמה מן העין. אני מבקש לי אמתלא ושואל את אלתר:

– איזו שעה משעות היום עתה, לפי אומד דעתך?

– איזו שעה משעות היום? – משיב אלתר וקולו עמום כתוקע לתוך הבור – כלום יודע אני? הרבה התענה הנפש עד צאת הכוכבים הראשונים. אוי, החום גדול!…

– החום יפה, מחיה נפשות! אַ-אַ-אַ – אמרתי לו הולך ברגלי אצל עגלתו – מזיע אתה, רבי אלתר? דומה, שהגיעה עת לרעות סוסינו. “הנשרים” האלו עיפים ומתנהגים בעצלתים. עוד כשני מילין עד דרך-המלך, העולה לכסלון. ליד היער הגדול שלפנינו שם אני רואה מקום טוב לנו.

לאחר שעה קלה הגענו למקום יער ושדות ומרעה טוב. שלחנו את “האריות” שלנו חפשי לרעות כטוב בעיניהם, ואני ואלתר ישבנו נשענים תחת העץ.

ג ואלתר יקנה"ז יושב תחת העץ כחום היום ומזיע ונאנח מקוצר רוח ומנשימה קשה. רואה אני בעניו ונפשי תצא עליו. וכדי לנערו, להשיב רוחו ולהמתיק לו מרירות אותה השעה, נכנסתי עמו בדברים ואמרתי לו:

– דומה אני, רבי אלתר, שחם לך יפה יפה.

– בע! – אמר אלתר בלשון קצרה כמתרעם, מרתיע ומתכנס לתחת נופו של אילן, שחמתו מרובה מצלתו.

– כלום התענית קשה עליך שכך אתה מתאנח? – אומר אני לאלתר, מנערו ואיני פוסק ומחליט בדעתי להציל מפיו דבר ויהי מה.

– בע! – משיב אלתר ועוד הפעם גרירה אל תחת האילן.

“בע” זו בלבד לא היתה מספיקה לי באותה שעה. כמה קשה וסרבן גדול אתה! – אומר אני בלבי – חייך, שאתן לך פתחון-פה ועל כרחך תדבר ולא תאלם עוד. מניח אני את החום, השרב והזעה ואיני פותח אלא בעסק, שאין לך תחבולה לנובב יהודי טובה הימנה. יהודי אפילו כשהוא גוסס, כיון שהוא שומע דברי עסק מיד דעתו מתישבת עליו ומלאך-המות נרתע לאחוריו ואינו שולט בו באותה שעה. אוי לו למי שבא לביתו של סוחר יהודי כשהוא מהרהר בעסק! באותה שעה כל העולם כלו אינו כדאי לו והוא מבטל אפילו את אחיו וחביבו בראיה… אבל אין זה מעניני.

– כמדומני, רבי אלתר – אמרתי לו – שנעשה היום עסק. פגישה זו שנפגשנו היום משמים היא. מין סחורה יש אצלי עכשו משופרי דשופרי.

תחבולה זו עמדה לי. אלתר נהפך לבריה אחרת, זוקף את גופו קצת, מציץ עלי ומאזין ושומע, ואני מעוררו, מוסיף לו בדבורי סם חיים ואומר:

– עכשו, רבי אלתר, אין העסק נעשה בינינו אלא “במזומנים”. הרי אתה בא מן היריד שבירמוליניץ, ודאי יש כסף לך וכיסך מלא.

– כיס מלא הוא אומר!… לא כיס אלא לב מלא מכאובות לי – משיב אלתר מתרעם, – אני אומר לך, רבי מנדלי… בקצור – הכל הבל… כיון שאין מזל לאדם נוח לו שלא נברא. לעסקים הייתי מתאוה, לעסקים חדשים… אלמלי אחר במקומי – טע-טע!… ואצלי – הכל הבל!… כשתפול פתא אצלי – פניה הממורחים בחמאה למטה. אבל מה אתאונן על רוע מזלי, אין זה אלא כדאמרי אינשי: גרוף את החוטם ומרח את פניך. בקצור – הכל הבל…

מדברי אלתר למדתי שאין הדברים כפשוטם ובצרה גדולה הוא. וכיון שפתח פיו הרי דיה דחיקה קלה שיהיו תשעה קבין שיחה יוצאים מתוכו. אני מצדי לא נתעצלתי ודחקתיו ואלתר שלי נתעורר והתחיל מספר לי את צרת נפשו על פי דרכו ואמר:

– בקצור, אני בא לירמוליניץ, ליריד שם. וכשאני בא ליריד אני קונה מקום לי ולעגלתי בשוק ומתיר את חבילות סחורתי. בקצור – לא כלום! עומד אני בשוק ומצפה לפדיון. באמת לא באתי ליריד אלא בשביל שהייתי אנוס לכך. שעה זו שעת דחק היא לי ואביון גדול אני, לא עליכם. המדפיס תובע. התביעה בעצמה אינה כלום ולה לא הייתי חושש, יתבע! אלא דא עקא שהוא אינו מקיף, שומע אתה? הוא אומר: “איני נותן לך סחורה כלום”… בתי הבכירה כבר בגרה, קימא-לן שבתולה צריכה להנשא, שומע אתה?… ובכן, לך אחרי הבחורים ובקש חתן. חתנים יש, אבל חתן, כלומר חתן כהלכה אינו… ואם מעט לך צרות ישנות הרי לך חדשות: מעשה באשתי! פתאם נמלכה וילדה זכר. ואימתי? קודם הפסח, מזל-טוב לך! שומע אתה?… בקצור – הכל הבל…

– סלח לי רבי אלתר, שאני נכנס לתוך דבריך. למה נשאת בתולה בזקנותך שתלד לך בנים הרבה?

– מה אתה סח, ר' מנדל! – אמר אלתר תוהא ומשתומם – הרי אנוס הייתי להכניס בעלת-בית לתוך ביתי. יהודי נושא אשה מה הוא מבקש? לא כלום! אין יהודי מבקש אלא בעלת-בית יפה…

– ולמה, ר' אלתר – שואל אני אותו – עכרת את ביתך וגרשת את אשת נעוריך? והיא הרי היתה בעלת-בית יפה…

– בע! – משיב אלתר בעקימת שפתים ופניו זועפים.

– ועקרה גם-כן לא היתה אשתך הראשונה – מקפח אני את אלתר בדברים – עכשיו היא שוממה, והילדים העלובים היכן הם? הגד אם ידעת…

– בע! – מבעבע אלתר כאלם ומנענע בידו, חופף פאתו ונאנח מעומק הלב.

גדולה “בע” שהיא משמשת אצלנו היהודים בכמה וכמה לשונות ובאה במקום תשובה על כל הקושיות שבעולם. “בע” עולה יפה בכל ענין ודברי-שיחה, והיהודי מסתייע בה בצוק העתים ובכל שעה שהוא נתפס במצודה. בן אדם רמאי ופושט את הרגל כשנושיו באים עליו בתביעותיהם – הרי הוא מסלקם ב“בע”. “בע” עומדם ליהודי בשעת דחקו, כשהוא נאחז ונתבדה. ב“בע” יוצא אדם ידי תשובה לחברו הפטפטן, שמרבה עליו שיחה והוא אינו שומע ואינו מבין כלום מה זה סח. ב“בע” נצדק איש יהודי ירא-שמים בגלוי והולך רכיל ומלשין בסתר; תלמיד-חכם שעבר עבירה, ואיש חסיד, שרוממות אל בגרונו ושבע תועבות בלבו. סוף דבר, “בע” זו נדרשת בשבעים פנים ויש במשמעה: “צעק חי-וקים”, “דבּר על העצים ועל האבנים”, “הזמן אותי לבית-דינו של ונתנה-תוקף”; ומשמע גם כן: “מהיכי-תיתי”, “קוממיות”, וכיוצא באלו הוראות שונות ומשונות. והיהודי שפקח הוא, מיד הוא מבין מדעתו כנגד מה נאמרה ה“בע” ועד היכן היא מגעת, הכל לפי הענין.

ואותה ה“בע” האחרונה של אלתר טעמה היה כטעם מרור, ובמשמעה הכרת רשעו וחטאתו, חרטה וצדוק-הדין על מעשיו. אבן מעמסה היתה לו על לבו חטאתו הגדולה שחטא לאשתו הראשונה ולילדיה וכל צרה שהגיעה לו היה רואה אותה כעונש ודין שמים. זו אנחתו המרה ונענוע ידו העידו בו שכך הוא, ואף החפיפה בפאתו היתה אומרת: קבל עליך, עוכר ביתך, יד לפה – ודום!…

צער גדול נצטערתי על שעוררתי בלב אלתר את מכאוביו הישנים. לבי מיסרני ואומר: כך דרכו של יהודי שהוא מתערב בעניני ביתו של חברו, יורד לתוך נשמתו ובודקה בשאלותיו, בשעה שהיא כואבת ומדוכדכת ומתאמצת להסתיר מכאובותיה מפני אחרים… ולא עוד אלא כל הטרחה הזו שטרחתי עד עכשיו, לפתוח פיו של אלתר, היתה לבטלה. לשונו של אלתר שהתחילה מקשקשת בפיו כמטוטלת, עמדה פתאם על ידי שנגעתי בגלגלי האורלוגין, כלומר, בתוך נשמתו פנימה. ועכשו עלי לעשות שוב בתחבולותי, שידבר. לא חסתי על טרחתי ועוררתיו עד כמה שאפשר בדברי עסק והתעורר ופתח פיו, והמטוטלת, זו לשונו, שוב התחילה מקשקשת.

ד

– בקצור, עומד לי אני אצל עגלתי – חוזר אלתר ומספר כלשונו – עומד אני כאן ומתבונן להיריד. והיריד – יריד: רעש והמולה, בני אדם נחפזים ובהולים. נושאים ונותנים, וישראל עושה עסקים וחי… יהודי בהמונו של היריד, שומע אתה, הוא דג במים. שם מקום חיותו, ממש כברכת יעקב אבינו: “וידגו”, שיהא ענינם כדגים, בקרב הארץ… וכי לא כך כתוב, רבי מנדלי, כמו שאומרים: “יריד בשמים”? נמצא, העולם-הבא מעין יריד הוא. בקצור, בין כתוב בין לא-כתוב – יהודים ידודון ידודון, ואין להם מנוחה. בתוך התגרים שם רואה אני את טעלעצי, לשעבר ריש-דוכנא ואחר כך משרת ועכשו רבי בער שמו, בא בחנותו הגדולה ולו הפדיון והעושר בהיריד. בקצור, לא כלום!… בהלה וערבוביא… שם רואה אני יהודים רצים, אחד אחד, שנים שנים, מזיעים מאד. הכובע שמוט לאחורי הראש, היד עסקנית, מתנענעת אילך ואילך, האגודל מזדקף ופתאם – וראש הזקָן בין השִׁנים! מזל טוב! מצא, יהודי עצה טובה מצא!… שם רצים בנשימה אחת סרסורים, שדכנים, סמרטוטרים, סמרטוטריות, תגרניות עם סלים, יהודים עם שקים ותרמילים ויהודים דלים וריקים בלא כלום, אברכים במקלות, בעלי-בתים כרסנים וכלם פניהם להבים… אין להם פנאי, רגע בסלע. – בקצור, לא כלום!… דומה, עוד מעט והם מתעשרים עושר גדול… מאד גדלה הקנאה בלבי, כשראיתי הכל מתעסקים, הכל מרויחים ומאספים ממון – ואני, גבר לא יצלח, מה אני עושה? לא כלום! עומד אני כגולם בחבוק ידים אצל עגלתי, שכל סחורתה המצויה בה אינה, בעונותי הרבים, אלא כמה חבילין של ציציות, של קמיעות ומיני ספרים ותחינות של שרה בת-טובים… שומע אתה? שרה בת-טובים! היא כולה שויה פרוטה… בוא וראה עמה חיים, בוא ועסוק בה והשא את בתך לאיש!… בקצור, מקלל אני בלבי אותה ואת העגלה ואת סוסתי העלובה, הלואי שלא היו באות לעולם, ואומר: הבה אנסה את מזלי ואלך לעסוק גם אני. אפשר השם-יתברך ירחם עלי… ולמה לא? בקצור, כובעי משתמט לי, שולי קפוטתי מתבדרין ורגלי הולכות מאליהן אל אחת העגלות, ומיד הריני לועס שלא מדעתי קש דק, שעלה מן העגלה ונכנס מאליו לתוך פי… בקצור, לועס לי אני קש זה ורבות מחשבות במוחי… מתהפך אני בתחבולותי להאי גיסא ולאידך גיסא, וכרגע האצבע על המצח – מצאתי! עסק טוב, שדוך בין שני סוחרים, בני אדם חשובים, הבאים בחנויותיהם להיריד. יודע אתה מי הם? אחד הוא רבי אליקים, איש שארוגרד, ואחד רבי גציל, איש גרידינג… מניח אני את שלי: ילכוּ להם למיתה הסוסה עם העגלה ועם המדפיס כלם כאחד, ומשעבד אני את כחותי ומחשבותי כלם אל העסק החדש בלבד… האח! העסק זז למזל ממקומו, ויש תקוה שילך דרכו… בקצור, אני דוחקו ומזרזו – והוא הולך… ומעכשו אין לפני כל היום אלא הליכה בריצת רגלים, ממש אני רץ כצבי מרבי גציל לרבי אליקים ומרבי אליקים לרבי גציל. עתה הריני רץ, ברוך-השם, ככל בריותינו, טרוד ובהול בתוך כלל ישראל. והריני מאמץ את כל איברי וחושי לעבודת השדוכין: את החוטם להריח, את הפה ואת הלשון לדבר… יקוב החוטם את ההר והזווג יקום!… אדם חי אני ולמזונות אני צריך… הזווג יקום, וכאן, במקום זה, באותו היריד… וכך הדין נותן! כלום יש לך מקום טוב והגון לענין זה יותר מן היריד?… בקצור, נעשה ראיון בין המחותנים בחפזון, כשהם עומדים על רגל אחת, והם נושאים חן זה בעיני זה, שניהם חומדים ורוצים בכל לבם – ומה הדבר חסר?… והלא שני המחותנים שניהם משתוקקים, מוכנים ומזומנים!… הריני מדושן מרוב שמחה, שכר השדכנות חשוב אצלי כמונח בקופסא… וכבר התחלתי אומד בדעתי כמה מעות אהא פוסק לבתי הכלה… תכריכי-בד לכרים ולכסתות לקחתי על סמך זה עוד קודם לכן, ולא זו בלבד אלא שכמעט הייתי גומר ולוקח אצל הסמרטוטר בגד סאמיט ישן לבתי… ואם תאמר: כתנות? – דאגה זו קטינותא היא ושעתה לבסוף – אלו דברים שבידו של הקדוש-ברוך-הוא, הטוב בעיניו יעשה! בקצור, לא כלום!… אבל, שמע מעשה שהיה והשתומם. אדם שאין לו מזל נוח לו שלא נברא. כשהיה קרוב הדבר לשבירת כלי-חרס ונזכרו אגב גררא בחתן וכלה – והנה סופו – מה אתה סבור?… אוי לי אם אומר: סופו – עורבא פרח! אני אומר עורבא – לא! עורבא אינו כלום אלא גמל פרח על הגג!… שומע אתה? צרה זו שבאה לי אין דוגמתה בעולם. שני המחותנים יש להם… מה יש להם אתה סבור? יש להם בחורים!…

– והיאך, רבי אלתר! – תוהא אני ומשחק עליו שחוק גדול – במחילת כבודך, מה ראית לשטות זו “לדבר נכבדות” שלא לדעת מתחלה למי מהמחותנים בחור ולמי בתולה?

– פשיטא! – מעקם אלתר את פניו בתרעומות – גם לי, ברוך-השם, דעת כמו אצל שאר הבריות ואיני צריך ללמוד משום אדם. כל השומע לו יכול לטעות ולחשוב, שמא מעלתו לאו יהודי הוא, חס-ושלום, ואינו יודע כיצד שדוכים נעשים?… כמדומני, רבי מנדלי, שיודע ויודע אתה דרך היהודים ומנהגם בעניני חתון ונשואין אצלנו… ואם כן למה אתה תמה כך על מאורע זה שאפשר לו ויארע לא לי בלבד אלא אף לכל אדם? אני ידעתי וידעתי שאצל רבי אליקים יש בתולה, בתולה נאה ובריאת בשר, הלואי שיזכני השם-יתברך בחתיכת זהב כשעור גדלה! אראה בנחמה, אם לא ראיתיה אשתקד בעיני. בקצור, לא כלום!… אם אין מזל לאדם – שוא כל חכמתו. מה עשתה הבתולה? בינתים עמדה ונשאת פתאם לאיש, כאלו השעה שעת חטיפה ובהלה היתה… ובאמונתי, שהדבר היה נעלם ממני, וכשם שלא ידעתי את זה, כך לא אדע דלות כל ימי. עכשיו אני שואל אותך: ותסברא?! כשאני בא בדבר השדוך ואומר כדרך היהודים וכמנהגו של עולם: רבי אליקים! רוצה אני לשדך אותך ואת ר' גציל – במי הייתי מדבר? – הוי אומר: בבתולתו של רבי אליקים! כלומר, לבתו הכלה נתכונתי ולהבחור בנו של רבי גציל. לפרש זאת בדיוק, “ברחל בתך הבתולה”, – לא סבירא לי. דאם כן קשיא: פשיטא! מאי קא משמע לן?! הכל יודעים שאין בחור נושא בחור, אלא זכר נושא נקבה, כדרך העולם. כמדומני, שאני מצדי הייתי נוהג כראוי. ביהדותי! שגם אחרים לא היו נוהגים בזה יפה יותר ממני. בקצור, אני הייתי מדבר בשפה ברורה עיקר הדבר – בדבר נדוניא ובדבר מזונות. ובלאו הכי הרי צריך אתה לידע שעם אנשים סוחרים, ובפרט בשעת היריד, אי אפשר להרבות שיחה טפלה, אלא דברים מועטים, עיקר הדבר וגוף העסק. אין פנאי! בקצור, הרי לך תשובה ברורה מצדי… עכשיו נחזור לרבי אליקים. רבי אליקים זה מצדו, כששמע את רצוני לשדך אותו עם רבי גציל ודאי היה סבור: “אותו” – כלומר, הבחור שלו, וכך הדין נותן; וכי אותו בעצמו משדכין עם רבי גציל? בתמיה!… ואלא מאי – בתולה? חס ושלום! בתולה אי אפשר שתעלה על דעתו, שהרי הוא יודע בלבו ידיעה ודאית, שבחור עומד אצלו להנשא ולא בתולה. נמצא שאני והוא שנינו התנהגנו כשורה. בקצור, לא כלום!… עכשיו יודע אתה?

– בע! – אומר אני, כובש עצמי בקושי שלא לשחוק ולובש צורה של תם.

– אָ-אָ – אמר אלתר בשרבוב שפתים ובזקיפת אגודלו, לרמז שנחה דעתו באותה “בע” שלי, שיש במשמעה, שאני מסכים לדעתו והכל נתישב לי עתה.

ורואה אני חובה לעצמי להודות על האמת, שדברי אלתר נראו לי כדברים של טעם. ובאמת, כפי שהזווגים נעשים אצלנו היהודים למה לא יארע מעין מאורע זה? העמדתי על אלתר פנים מסבירות ואמרתי לו עוד הפעם: בע!…

– עתה ידעת? – אמר אלתר, רומז עוד הפעם באצבעו ואומר: “אָ!” – עתה אתה מבין ויודע? בקצור, לא כלום… המתן לי מעט והסוף עוד יבוא. עדיין נשאר בלבי ניצוץ של תקוה. עסק, שהחזקתי בו, לא במהרה אני מושך ידי ממנו.

– רבי אלתר, מה אתה סח!! – תמה אני עליו ומהרהר בלבי: ודאי נטרפה דעתו מפני החמה בתקופת תמוז. – כלום יש מקום לתקוה כל-שהיא בשדוך זה, ששני חתנים בו?!

– המתן לי – משתיק אותי אלתר – המתן לי, רבי מנדלי. הא לא קשיא! עוד לא נתיאשתי מן העסק. הקדוש-ברוך-הוא מקדים תרופה למכה. שומע אתה? – יעמוד רבי טעלעצי!… עוד מלכתחלה היה בדעתי טעלעצי, ואצלו הרי יש בתולות, יש ויש כמה שתרצה, האמן לי. משעה הראשונה עלו לי במחשבה: אליקים, גציל, טעלעצי, שלשתם כאחד ומתוכם הייתי צריך לברר זוג אחד. קטרג השטן – נכנס לשדוכין ר' אליקים, ויצא טעלעצי ונשאר הוא לפי שעה מבחוץ. עכשיו שבאה עלי הצרה הזו הרי הוצרכתי לעשות מה להצלתי. נמלכתי בדעתי והוצאתי לשוק את טעלעצי זה משובח ומפואר ומוכתר בשם “מורנו רבי בערישל!” בקצור, אני הולך ובא אצל שני הצדדים הקודמים, עומד עליהם ומשכך חמה ואומר: הכל חייבים! קצת הם, קצת אני וקצת גם מזלנו הרע. ודאי אין זה זווג מן השמים! שומע אתה?… ומעתה מתחיל ובא ההלל הגדול: ר' בערישל אבן-טוב הוא, בעל מדות טובות הוא, גבאי הוא, גבור הוא, תקיף הוא, ידו בכל קופות של צדקה… ובכן הכל יכתירו לרבי בערישל וישכימו לפתחו. ודבר הלמד מאליו שחכם הוא. כלום יש לך בעולם גביר והוא טפש?… בקצור, לא כלום!… אותו הניצוץ של תקוה התחיל מתלהב בי יותר ויותר. גם זו לטובה! – מהרהר אני בלבי; על ידי אותה התקלה נתגלגלו לי שני בחורים ושתי בתולות הגונות – שני זווגים ביחד! רבי בערישל יתקן לי מה שפגמתי, והכל אתי שפיר, אם ירצה השם. בקצור, התחלתי עובד בכל אברי גופי, פונה על ימין ועל שמאל ועוד הפעם הפשלת שולי קפוטתי וריצת רגלים. וענין זה לכאורה יש לו רגלים והוא הולך כדרכו – בקצור, לא כלום!… אבל עד שאני מטפל בענין זה והנה קץ היריד בא… מבוכה ומנוסה… איש לעירו ולביתו. כלתה רגל מן השוק, וכל טרחתי, טרחה יתירה זו, לבטלה…

– עכשיו מבין אתה? – אמר אלתר בנגון של תחנונים, פושט אליו שתי ידיו, כאלו קובל ושופך שיח לפני ומבקש עזרה בצרה – מבין אתה? אם אין לאדם מזל, מזל כל-שהוא, שוא לו כל חכמתו. אוי! זה כמה יד ה' שלוחה בי והוא מעניש אותי על עונותי הרבים. – “במזומנים” אתה אומר? כלום פרוטה יתירה מכדי צרכי יש בכיסי? אוי ואבוי לי!

– אוי, אוי, בית-המרחץ! ממש כמו במרחץ! – מתלהט אני וקורא בקול, מזיז עצמי ומרתיע אל תחת האילן.

אלתר מעמיד עלי שתי עיניו, מנענע ראשו בתרעומות ומדבר בלשון נסתר:

– גם זה לך יהודי, אוי לנו! אדם שרוי בצער ומררתו מתפקעת מרוב צרה, מדבר ומדבר, והוא – לא כלום!… אין לו בעולמו אלא גופו… חם לי! הוא אומר. החום גדול כמו במרחץ! יתמוגג, חס ושלום!… מבין אני תחבולותיהם של יהודים… בקובלנא זה יהודי מוצא לו פתח חרטה וחוזר בו כיון שהוא רואה, שאין מעות אצל פלוני חברו ואין לעשות עמו עסק.

– אי! – אומר אני לאלתר, מחזיק בזקנו ומושכו כמנהג יהודי – מה סלקא אדעתך, רבי אלתר! אני לדבר אחר נתכונתי. שמעתי סוף המעשה, שהיה בך בשעת היריד, ונזכרתי במעשה נפלא, שהיה לשעבר שם בבית-המרחץ, וכל זמן שאני זוכר בו אני מוצא בו טעם. ומעשה זה ושלך אחד הוא, ואין ביניהם אלא, שבמרחץ היה המעשה בקצור ונגמר בכי טוב. ראוים הדברים לשומעם. – אוי, כמה אתה מזיע, ר' אלתר! הרתיע נא מעט, במחילת כבודך, לשם. כך כך לשם… ואני אשתטח לי כנגד החמה ואספר לך.

אלתר מוחה בבית-ידו של חלוקו את הזעה מעל פניו ומוציא מחיקו מקטרתו של זכוכית-לבנה, שצורת יפהפיה עליה; נוטל את המסמר, התלוי בצמיד שעל פיה, וגורף קנה-המקטרת הקצר, העשוי חוליות חוליות: החוליא העליונה עצם שחורה ומעוקמת, התחתונה אף היא עצם, והאמצעית, הגדולה שבהן, מעשה-עבות שזורה ומרוקמה בזגוגין דקים. אחר כך נתן אש במקטרתו והתחיל מעשן, מסתכל כלאחר-יד בצורת היפהפיה ומשתטח מלוא קומתו תחת האילן. ואני רוקק וגונח, מזמן גרוני לדבור ומתחיל מספר.

ה

בבית מרחץ זה של בני העיר כסלון קבע לו מקום דירתו מנעוריו בחור אחד – פישקא שמו, והוא חגר. מי הוא זה פישקא ומאין הוא? – שאלה זו לא עלתה על דעתי ולא על דעת אחרים מעולם. מה בכך! הרי לך עוד בריה אחת בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא ופישקא שמה, כשאר בריות עלובות כמותו, העולות ונוצצות לפנינו ככמהין ופטריות, לקומתן ולצביונן ולדעתן בבת אחת, שלא להרגיש מתחלה בהויתן ובגדולן. נתקבצו להם קבצנינו יחד ויושבים שם בשפל בקרן חשכה, פרים ורבים בחשאי, ומי נותן דעתו עליהם? ישרצו להם כרצונם! ובמקום חשך וצלמות זה הטף הולך וגדל ועומד על רגליו – ופתאם יציצו מעיר יהודים קטנים: פישקלונים, טודרוסונים, חיימונים, יוסילונים וחצקלונים, ערומים ויחפים ובגד “ארבע-כנפות” לבד עליהם, ואתה מוצא אותם על כל פסיעה ופסיעה בכל מקום: ברחובות ליד שערים, במבוא פתחים ובבתי-מדרשות. – לומר לפניך, שפישקא בריה נאה הוא – אי אפשר. ראשו עליו כקערה סגלגל ומרודד, פיו רחב, שניו עקומות וכרכומיות, מגמגם בלשונו ואינו הוגה את ה“ריש” כראוי, גבו מעוקם קצת והוא חגר ברגל אחת. הבחור פישקא כבר בגר. מצדו היה מוכן כבר לישא אשה ולזכות את כסלון בפרי-בטן, אבל מזלו הרע גרם ושכחוהו ונעשה כמין סחורה בלה זו במסחר הספרים שלנו, המונחת כאבן שאין לה הופכין. ולא עוד אלא ששכחוהו אפילו בשעת החלץ לצבא חתני-חלירע, כלומר, בשעה שהקהל הכסלוני היה מהדר אחרי בני-עוני אומללים ומיני בעלי מומים: מצורעים, אלמים, חגרים, סומים, בוהקנים ןבעלי חטוטרות, שוטים, חרומים, שרועים ןמרוחי-אשך, וחוטף אותם ומכניסם לחופה בבית-הקברות עם בתולות כביכול, שהיא סגולה בדוקה ומנוסה לעצירת המגפה. בתחילה עמד הקהל וזכה בנשואים ליונטל, הקִטֵעַ המפורסם, הזוחל על ירכו סמוך על ידות של עץ בשתי כפיו. זווגו אותו עם הקבצנית, המפורסמת כמותו, בעלת שנים רחבות ומחוסרת השפה התחתונה. המגפה נתבהלה מפני זווג זה, ולאחר שהיתה הולכת ומזקת בני אדם רבים בעיר – נשאה לבסוף את רגליה וברחה… ואחר כך עמדו ובררו להם את נחום’צי, השוטה הידוע שבקהלה. שוטה זה פרש את כנפיו, כלומר את ההינומא, נגד זקני הקהל הכסלוני בבית-הקברות על ראש אותה הבוגרת, שמילדותה זרחה צרעת בגבחתה ובקרחתה כעטרה, ושהיו מעבירים עליה שמועה בעיר שהיא אנדרוגינוס. אומרים, מי שלא ראה חתונה זו, הלולי וחנגי בין הקברים, לא ראה חתונה מימיו. היו חוגגים ושותים, מרקדים לפני הכלה ואומרים: כלה נאה וחסודה, לא כדי לחבבה על החלירע, כיש אומרים: חס ושלום! אלא כדי לחבבה על בעלה השוטה. אבל אין זה מעניני. כללו של דבר, לא זכרו את פישקא וישכחוהו ועדיין בחור הוא כשהיה. אפילו אותה “הדודה” החרומה, שמרקדת כדרכה ברחובה של עיר לקול כנור משונה ומשמיעה על נדבות כדי לזווג עניים ועניות חשובות כמתים, שלא להבטל, חס ושלום – דודה רחמניה זו אפילו היא שכחה את פישקא והניחה אותו שיהא שרוי בלא אשה. ודאי יש בזה משום צער-בעלי-חיים, אבל מי חייב בזה? מסתמא מזלו גרם לו ונסתחפה שדהו. פישקא היה רגיל להלך יחף ובלא קפוטא אלא בכתנתו הטלואה, ובבגד “ארבע-כנפות” מזוהם ומכנסים רחבים, עשוים קמטים קמטים ותלויים כשקים. מלאכתו היתה: הלוך וקרוא ביום הששי בחוצות כסלון: “עמדו, בעלי-בתים, ולכו לבית-המרחץ!” וכך היה מכריז ביום הרביעי לנשים. בימות החמה, כשנתבשלו הירקות ובצלים נראו בארץ, קול פישקא נשמע בעיר: “בצלים, יהודים! שומים, יהודים!” בבית-המרחץ היה שומר המלבושים, מגיש ספל של חמין, מקפל כתונת מזוהמה ומכניסה לתוך בית-ידה וקושרה מבפנים כמומחה, נושא גחלת ונותנה לתוך מקטרתם של הבאים למרחץ. ובשכר כל היגיעות הללו קבל מטבע בת שתים ושלש פרוטות. את פישקא היו רואים כאחד מבעלי “כלי-קודש”, ובשביל כך זכה לכמה דברים, כגון: לחזור על הפתחים בפורים ובחנוכה בכנופיא של כל משמשי המרחץ, הממונים על המים ועל הסקת התנור ועל ההבל ועל האצטבא העליונה; לבוא בכנופיא לסעודה של מצוה בליל “קריאת-שמע” וברית-מילה אצל בעלי-הבתים ולזכות בכוס יי"ש ופרוסה של דובשנית, ולחזור בתרמילו על פתחי בעלי-בתים ולקבל מהם תרומת מצה בפסח. את פישקא זה הייתי מכיר מימים רבים, נכנס עמו לפרקים בשיחה ונהנה מדבריו הנאה מרובה. משמע שלא היה שוטה כל כך כמו שנדמה למראית עין. בכל פעם שאני בא לכסלון, ראשית דבר, אני משכים והולך למרחץ הקהל שם, כדי להגעיל בהבל את כלי ולהחליץ את עצמותי על האצטבא העליונה. אפשר אתה מלגלג עלי – ואני אומר לך: אין אצלי תענוג גדול יותר מזה. תמיהני אם יש בעולם חמדה טובה לגוף מזעה. ובפירוש אני חוזר ואומר לך, שהייתי נהנה מאד מאד אפילו במשהו זעה זו שאני מזיע כאן, אלמלא השמש מכה על ראשי.

­– הרתיע, ר' אלתר, במחילת כבודך, הרתיע עצמך עוד מעט. אָ–אָ! אתה שופע עכשיו זעה מרובה, אל תשלוט בך עינא בישא… הטריח נא את עצמך והרתיע נא מעט, עוד מעט!

– דיך, ר' מנדיל, דיך! – אומר אלתר מתרעם – במדומני שאני שוכב כדבעי. אל נא תענה נפשי ברוב דברים. דבּר בלשון קצרה.

­– המתן, ר' אלתר! עוד היום גדול – אומר אני וחוזר לספורי:

– ובכן כשהייתי פעם אחת בכסלון וראיתי את פישקא מרחוק ברחובה של עיר, עמדתי מבולבל ומשתומם. פישקא שלי, אני רואה, הולך צולע על ירכו, הדוּר בקפוטא חדשה, בנעלים ובפוזמקאות חדשים, כובע גדול בראשו, ועל לבו בגד “ארבע-כנפות” של בד משוקד בציצים ופרחים גדולים ואדומים ומתנצנץ. דבר זה מהו? מהרהר אני בלבי. אפשר נמלך הקהל וסוף סוף בחר בו לחתן-החלירע? אבל באותה שנה לא באה מגפה על כסלון… לא משום שטהרו את הנהר ופנו את האשפתות מתוך הרחובות, ולא משום שבעלי-הבתים נמנו וגמרו לשנות מן המנהג ולאסור עליהם הוצאת הזבל והעבוט של שופכין לרשות-הרבים לפני פתחי בתיהם, אלא פשוט מעשה נסים היה… אמת, היהודים שם באותה שנה היו חשים במעיהם והרבה מהם מתו, אבל אין זה מחמת מגפה, חס ושלום, אלא מחמת אחת מן המחלות, שהיתה מהלכת בעיר – והקשואים חייבים!… הקבצנים התאוו תאוה וקפצו על הירקות החדשים ונענשו… אבל אין זה מעניני. ועד שאני עומד ומשתומם על המראה ואיני מבין – נתעלם פישקא מן העין. באותה שעה הייתי חש במתנים, לא עליכם. קצת בעונותי וקצת בשביל שעברתי על עונת הקזה ולא הרכבתי קרני-דאומנא על גבי, כמנהג העולם, חוץ מעשר עלוקות בזמן ארוך של ששה או שבעה חדשים, ואני בעצמי נתחייבתי בנפשי… ובכן קבלתי עלי: מחר, אם ירצה השם, אשכים ואלך, בלא נדר, למרחץ, אשהה שם כמה וכמה שעות ואבחין – לא טעמו של פישקא בלבד, אלא אף טעמם של שאר דברים… ואשמע מה נעשה בעולם. המרחץ – הרי הוא המקום היחידי בשביל יהודי לתהות זה על קנקנו של זה, להוציא לפני אחרים את כל רוחו ולקבל מה שהם מוציאים לו… במקום זה מתגלים לו לאדם דברים מכוסים ונסתרות הרבה. שם עסקים נעשים ונגמרים – והרי הוא כיריד לכל דבר. הרוצה לראות מרחץ זה בכל המונו יבוא לשם ביום הששי. שני רופאים יושבים בזוית אחת וכלי-אומנותם בידם, ולפניהם יהודים הרבה. רופא אחד מגלח גלגלות, ואחד מעביר תער על השדראות, על השוקים ועל המתנים, חובל ושורט בבשר ומרכיב קרני-דאומנא – ודמם של ישראל שותת ונשפך על הרצפה כמים, מעורב בשערות גזוזות ובעלים של חבילי זרדים חבוטים. נר זה שאצל הרופא, הפתילה שלו מתפרדת והנר אינו דולק יפה, אלא מתמזמז ומתיז ניצוצות ברתיחה, והשלהבת עכורה ומשונה. על כלונסאות שבכתלים ושבתקרה אצל התנור תלויים, כמו בחנות של מלבושים, כל מיני בגדים: כתנות, פוזמקאות, טליות-קטנים ומכנסים מכל המינים, קפוטות קטנות עם גדולות, וכובעים חמים ומוקרחים בתוכם. קולי קולות על גבי האצטבא העליונה: יהודים, קצתם שוכבים בלא כח, נאנחים ונאנקים, וקצתם מזוינים בחבילי זרדים וצועקים: שמע ישראל, בני רחמנים! יהמו נא רחמיכם! אוי הבל, בני ישראל! אפילו הבל, אפילו הבל!… המרחץ מצונן, הכל צועקים, ואין פושט יד ומזלף רותחין על אבני התנור המלובנות; עד שלבסוף עומד לץ אחד ומעלה הבל הרבה כהבל של גיהנם עד כדי חניקה. שני יהודים צנומים מתנגחים זה עם זה על ספל מים אחד, זה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן ואחד מגדף את חברו. מלמד כחוש אחד, התועה כאן בלא כלים, בא ומכריע בין שניהם – ושלשתם כאחד מטבילים מטפחותיהם המזוהמות ומשתטפים מתוך ספל אחד. חבורה של יהודים בעלי צורה, מיוחסים, עשירים ובריות חשובות, יושבים בראש ומסיחים בעניני העיר ובצרכי צבור: בטכסא ובעזי פנים שבדור, בתרומת הצבא ובבחירת ראשי קהל ורבנים ובשר-השוטרים החדש. אחד מחשובי הבטלנים נטפל לחבורה זו ומתחיל מספר בתלמוד-תורה, בגזרות חדשות ובחטאים שבעיר, ובתוך כך גוחן ולוחש באזנו של כל אחד ואחד דבר סתר… בא אצלם פקח אחד, המבקש כהונה לעצמו בעסקי עדה, ומזמין בפנים שוחקות ובחלקלקות לאצטבא העליונה את התקיף שבהם, להטעימו שם בעצם ידו טעם של הבל, שכמותו לא טעם אותו אדם מימיו. אותו הבטלן החשוב, שאף הוא רוצה באחת הכהונות לאכול פת-לחם, מערים אף הוא בתחבולה זו על אחד מן המיוחסים, מרכין לו ראשו בחנופה ומזמינו גם-כן לאותו מעשה… הכל עולים על האצטבא. החום גדול, הידים עוסקות, המכובדים נהנים – ולא בכדי חבטו חבטיא… בזכות המיוחסים ההבל מתגבר. קטן וגדול, נער וזקן מזדרזים ונוטלים את כליהם, כלם עולים ומתפרקדים, מתעדנים ומשמיעים יחד בקול “וי-וי-וי!” בבנעימה ובנחת רוח… ובאותה שעה אני בודד לי, משתטח יחידי בקרן-זוית על המעלה העליונה וחובט את עצמי חביטה גדולה ברוב עוז ובנעימות…

– אוי, ר' אלתר, יהמו נא רחמיך והרתיע-נא! בבקשה ממך, רתיעה קטנה כחוט השערה לשמאל, לצד צפון!…

אלתר מעמיד עיניו עלי בתמיה גדולה, כאלו אני מטורף, מנענע בכתפיו ואומר:

– נאַ-נאַ…

– מה אתה, ר' אלתר? – אומר אני, לובש צורת תם, כאלו איני מבין “נאַ-נאַ” זה מה פירושו – מה אתה מדבר?

– מה אני מדבר? – דובב אלתר בינו לבין עצמו, הופך פניו מאתלי ומתרעם – אני, לא כלום!… הוא בעצמו מדבר ומדבר… תשעה קבין שיחה, רחמנא לצלן… ובמה הוא מדבר? במרחץ! ומאי קא משמע לן? ברוך-השם, הרבה מרחצאות ראיתי בחיי… – החזיר אחר כך פניו אלי ואמר: – ומה המרחץ שלו בפניהם?… לא כלום!… למה לא יספר יהודי עיקר הדבר, מה שפתח?… בקצור…

– המתן קצת, רבי אלתר – אמרתי לו בניחותא – הבהילות למה? המתן עוד מעט ואנוח לי שעה קלה…

ו

טרחה לבטלה טרח אלתר בדשון פי החוליא העליונה של קנה-מקטרתו, שהיתה מזוהמת ביותר, והוא נוטלה מעל ראש הקנה, כועס עליה ומקללה, ונועץ במקומה אבוב של נוצה, נותן אש במקטרתו ומתחיל לפעפע פי-פי-פיו – ותמרות עשן יוצאות מפיו. ואני נרתעתי מעט אל תחת האילן, מסתכל בפני אלתר, מתרצה לו ומתחיל לספר:

– למחר הייתי זריז ובאתי לבית-המרחץ קודם שבאו לשם בני העיר. בריל החבטן יושב לו בפרוזדור על הספסל וכלי-רחץ, הנתונים זה על גבי זה, חומה לו מימינו ומשמאלו, והוא מפקח בגל של זמורות ובורר מהן הטובות בכוונת הלב ובכובד ראש וקושר חבילות חבילות. סמוך לו עומד ומתחמם אצל התנור איציק שומר הכלים, יהודי בעל-זקן, המשמש בכהונה זו כשלשים שנה, וכל עבודתו אינה אלא עמידה בחבוק ידים, שימת עין על צרורות הבגדים ואמירת “אסותא!” לכל אחד ביציאתו מבית-המרחץ, וזו היא פרנסתו. עומד לו איציק השומר ופוהק בקול כשהוא מתמתח ופושט את ידיו למעלה, מחשב חשבונות כמה אשתו תובעת לצרכי שבת, קובל לפני בריל החבטן על דלדול שכר העבודה בזמן הזה, מלגלג על כל אחד מבעלי-הבתים ומספר בגנותם: זה מעשיו כך, ומעשיו של פלוני כך וכך, לא אלה בני אדם היום ולא זה המרחץ שבימים ההם! לשעבר, אפילו הקמצן לא היה פוחת מחמש פרוטות בשכר טרחה. ועכשו – כאן הוא רוקק, ומסיים – ועכשו לא היה העולם מפסיד כלום אלמלי היו כלם כפרת ישראל!…

כיון שראו אותי בריל ואיציק, עמדו ואמרו לי “ברוך-הבא!” בשמחה רבה. זה כמה שלא ראינו זה את זה ולפיכך חבה יתרה היתה נודעת לי מהם, והייתי עתה אצלם אורח יקר מאד. ובתוך דברי שיחה שאלתי אותם על פישקא ואמרתי להם: “פישקא שלנו היכן הוא?”

– פישקא – אמר בריל, מנענע בחבילה שבידו – הע-הע! פישקא אדם גדול הוא עתה! בעל הוא! שרוי בשלוה ובנחת…

–פישקא – אמר איציק, מנענע בראשו – פישקא הרי עתה “פריץ!”… יהי רצון שיהא מזלנו טוב כמזלו של פישקא… מי כפישקא? מי ישוה לו ומי יערוך לו? מעולם לא היה מיחל לרוב טובה זו.

– וכך הוא המעשה בפישקא – פתח בריל ואמר:

פעם אחת, כשהיינו מסיקים התנורים ביום חמישי בערב, נשתטחנו אני וחברי על האצטבאות במרחץ לנוח מעט מן העבודה הקשה, ועמנו היו שוכבים סרוחים עוד כמה יהודים בטלנים, המתאכסנים כאן. ועד שאנו שוכבים כך על משכבנו, איש כלי-מקטרתו בפיו ומסיחים בנחת רוח, הגיע לאזנינו קול אופני עגלה באה עד למרחץ. ואנו מסיחים לנו ואין נותן דעתו עליה. מה לנו ולה? אם באה – באה… לא עברה שעה קלה ונכנסו שלשה בני אדם בעלי כתפים וקומה, וכולם כאחד אומרים: “ערבא טבא, יהודים! היכן פישקא? הוציאו לנו את פישקא!…” – שמעתי ונבהלתי. “היכן פישקא?” ו“תנו לנו את פישקא!” שאלה וצווי בדבור אחד – לשון זו מה היא? וכרגע נמלכתי ואמרתי בלבי: “מה הפחד הזה? פישקא הרי אינו גנב, חלילה, ועניני משא-ומתן עם אחרים גם כן אין לו. ואפילו אם בני אדם אלו חטפנים הם, מה פישקא מתירא מפניהם? מומיו של פישקא הם לו, ברוך השם, כתריס בפני עבודת הצבא”.

– את פישקא אתם מבקשים? – מתחזק אני ואומר – פישקא אינו כאן בשעה זו. ואתם אחי, אמרו נא לי, פישקא למה לכם? רצוני לידע זאת.

שעה קלה עמדו היהודים שותקים ואחר כך פתח אחד מהם ואמר:

– אם כך הוא רצונך, לא נכסה ממך הדבר. אין בדבר זה שום בושה חלילה, ממעשיהם של ישראל הוא. וכך הוא המעשה:

– אתה, הלא מכיר אתה ויודע את היתומה הסומית, יתומה סומית זו, שהיא יושבת זה מכמה ימים אצל בית-הכנסת, סמוך לבית-הקברות הישן, ופושטת יד לנדבות, כשהיא מדברת שיר – זה השיר, המיוחס לאחד מאותן הבריות החדשות בימינו. אותה היתומה הסומית נתאלמנה בשנה זו. לא שהתה והלכה ונתארסה לכתּף אחד ונתחיבה להלבישו כדרך בעלי-בתים, לפרנסו ולזונו ולסלק לו סכום כסף במזומנים, והיום היו החתן והכלה צריכים להכנס לחופה. הכל היה מתוקן לסעודה: חלות-לחם, דגים, צלי קדרה ו“מרק של זהב” הבא בבשר עוף, כנהוג אצל בני ישראל, ומשקה הרבה. כל זה נקנה בדמים. משהוכן הכל, הכלה מלובשה ומקושטה ויעלת-חן, כבת ישראל, הלכו אל החתן לקבל פניו ולהוליכו לחופה – והנה אין החתן בביתו!… המתינו שעה ואינו בא. המתינו עוד שעה ואיננו, כאלו נשֹאוֹ הרוח, את התכשיט הזה. וסופו של דבר – הבחור, ימח שמו, חוזר בו!… מפני מה? מפני שאמו, מבשלת כמה שנים אצל הגביר שלנו יחיה, בוכיה, צועקת ומתרגזת וקוראת תגר על השדוך, שלא לפי כבודה הוא. אטו השמוש של כמה שנים בבית הגביר מלתא זוטרתא היא? מעורבת היא עם בעלי-בתים הרבה בעיר, שיוצאים ונכנסים אצת הגביק דרך בית-הבשול; מומחה היא בעשיית “קוגיל” טוב ושמן על פי קבלת חנה’צי ז“ל ואין כ”חרימזליה" בכל העולם; דבריה נשמעים באיטלז; שמש בית-הכנסת חולק לה כבוד ומביא לה, הוא בעצמו את האתרוג לברכה; חזן בית-המדרש קורא לפניה את המגלה בבית-הבשול בפורים, וריקלא המקריאה לנשים שותה אצלה כוס “סיקוריא” בראש-השנה לאחר קריאת-התורה, – ועכשו יבוא בנה וישחיר את פניה לעת זקנה ויחלל את שם כבודה?… לא, היה לא תהיה! והבחור עמד עתה ואמר: איני רוצה! ואפילו כתוש אותו במכתש, הלקהו מכות מרדות והקהה את שניו, והוא באחת: “ממאן אני! איני רוצה בה, בכלה זו!” ואנחנו יוצאים מאצלו אבלים וחפויי ראש. אבל לא על החתן שנתחרט אנו מצטערים, אלא על הסעודה. סעודה זו, דגים ובשר, מה תהא עליה? אנו המתעסקים בדבר היינו טורחים ורצים כל היום כלו, אף שכר השדכנות עדיין לא קבלנו… חבל על יגיעה מרובה זו שהיתה לבטלה!… שרוים בצער היינו מתיעצים ונמלכים זה בזה ועלה על דעתנו – פישקא. יבוא הוא ויחלצנו מצרה – יהא פישקא החתן! למאי נפקא מינה? ומה איכפת לו? ואנו באים עתה לזכות את פישקא בכלה זו ולהכניסו לחופה במקום הכּתּף. ועד שהיהודים מדברים ופישקא בא. החזקנו בו, במציאה זו, שלא להרבות עמו שיחה ואמרנו: “בחור! שא נא כליך ורגליך החלושות, ולך והכנס לחופה!” – לא הספיק פישקא להתיישב בדעתו – וכבר היה נשוי, והכל שריר וקים…

אותו הלילה היה לנו ולבני-החבורה ליל משתה ושמחה, והיינו אוכלים ושותים, מרקדים ומשמחים חתן וכלה.

ופישקא – הוא יוצא עתה בקפוטא חדשה זו שהיתה מזומנת מלכתחלה לשם הכתף – ו“פריץ” הוא! בבקר הוא מוציא את אשתו היתומה הסומית, מוליכה ומושיבה על מקומה אצל בית-הקברות הישן, ובערב הוא מחזירה משם לביתה – וזוהי כל עבודתו יום יום. מזונותיו מצויים לו לפישקא בשופי. זוגתו אשת חיל היא ופרנסה טובה בידה. זיווג של בעלי-מומים אלו עולה יפה, דרים בחבה וברעות, זה חגר וזו סומית, זה מתמלא מזו וזו מזה ואין לזה על זו ולזו על זה כלום.

זהו המעשה, רבי אלתר, שבריל החבטן ספר לי. ועתה צא ולמד מה שנעשה בעולם, איך מרכיבים אצלנו היהודים חגרים עם סומים; כיצד מכניסים לחופה ומזזוגים זווגים. ובשביל מה? כדי שהמתעסקים יהיו שותים וממלאים כרסם. כך הוא אצל הקבצנים, מדלת העם, וכך הוא המדה אצל העשירים. אף אצלם זווגים משונים נעשו, לא לשם סעודה ממש אלא משום פניות וטעמים אחרים הרבה… אבל אין זה מעניני. אל תדאג, רבי אלתר! אם נכשלת עכשו בזווג שני בחורים, כנגד זה יעלה בידך אם-ירצה-השם, לזווג זווג אחר. אל תתיאש, רבי אלתר! חזק ואמץ! רואה אני בך שמומחה אתה ותפסת דרך אומנות זו מיד, בתחלת מעשיך, כתלמיד-חכם גמור. אדרבא! מודה אני לך שיפה התחלת בעסק חדש זה, יפה מאד, כשדכן מדיני. אלא מאי – הבחור?… הבל הבלים… אבל כשתבוא בתולה לידך – לא תחמיצנה!… סומית, חגרת, אלמת – קומי, בתי, תאמר, ולכי לך! לכי, למזל, לחופה! המדפיס תובע כסף, הסוסה תובעת מזונותיה, בתי הבתולה להנשא צריכה, ואשתי ילדה זכר, למזל טוב. ובכן, קומי, בת, והכנסי לחופה!…

הרתיע נא מעט, רבי אלתר. הוי, כמה אתה מזיע! הזיע, הזיע לך לחיים ולשלום ותהא זעתך לך לטובה ולברכה!

ז

– בקצור, איך שיהיה הדבר, בין כך ובין כך לא טוב! – אמר אלתר כמדבר לעצמו, נאנח ושומם וטפות-טפות של זעה מבצבצות על פניו, תולה עיניו בי ומביט אלי הבטה של געגועים ותחנונים, כתינוק מביט לאמו ופורש כפיו לה בשעה שהוא מתאוה לינוק. כונתו של אלתר העלוב הרי אף היא היתה – פרנסה. מאד מאד נתאוה לעשות עמי עסק. ובאמת כלום אפשר שיהודים זקנים ובעלי אשה כמותנו, ישכבו שנים שטוחים בעצם היום בטלים ממשא-ומתן?… אלמלי היו שני יהודים נדחים לאי אחד מאיי הים השוממים, שאין שם כל בריה זולתם, אין ספק בדבר, שאחד מהם היה פותח לו שם חנות, ואחד אף הוא היה ממציא לו עסק מה, והיו שניהם מקיפים זה לזה, עושים עסק זה עם זה וזה על פי זה ומתפרנסים זה מזה. וכך היה גם אצלנו. אלתר לא שהה הרבה ואמר לי: “מה מעלתו יש לו עכשו בתוך העגלה?” ובדבריו אלה נשמעה בקשה, מבקש ומתחנן כבן צעיר: “חלצי שד, אמא!” כלומר: אנא, רבי מנדיל דודי! התר צרורה והוציאה נא את סחורתך!

אין ברירה! אסור להתעצל. אני מוציא חבילתי ואלתר חבילתו ואנו מתחילים עוסקים בכונה גדולה; נושאים ונותנים בחליפין: אני נותן לאלתר חלוף סחורתו אותם הספרים של מיני הבריות החדשים ופזמונותיהם, מקוצרי-השורות ומרובי-סימני-הקריאה – “הוֹי, הה-הה, אהה!!!” כל אותם מיני הסחורה, שאני רוצה להפטר מהם; אבל אלתר אף הוא אינו שוטה ומושך את ידו מהם.

– סחורה בלה! – אומר אלתר בעקימת שפתים – דברי שטות של בטלנים, בעלי-עבירה עניים… אף הם עושים ספרים, להבדיל!… מי נוטלם ביד ומי מבין בהם אפילו מלה אחת?… הבלים!… לשון!… אחת נכשלתי בסחורה זו, שאין לה קונה, ולא אוסיף… איני רוצה!… הבה, ר' מנדלי, סחורה יפה!…

הריני מוציא ספרי חמ“ס בזה אחר זה, ואלתר שלי עוקם פניו כממאן בהם, אלא מין ספר אחד נשא חן מלפניו, ואלתר חשק בו בכל לבו. זה היה באמת נאה מאד: הדפים משונים בגווניהם ובמדתם; הכתב מטושטש קצת, והאותיות, קטנות עם גדולות, מרובעות ושל רש”י ופטיטין ושאר המינים, באות בערבוביא על דף אחד. וסדור העמודים אף הוא נאה, אין כמותו: כל עמוד ועמוד שתי רצועות של אותיות דקות, כטיפין-טיפין של זבובים, קבועות בו משני צדדיו מזה ומזה, מבחוץ, ורצועה רחבה באותיות גדולות מבפנים; ולמטה מהן בשולי העמוד – ים של אותיות דקות מן הדקות צפופות ומובלעות זו בזו; ובין כל רצועה ורצועה, מאותן שבצדי העמוד ובשוליו, פסין דקים ולבנים נמשכים כמין שבילים צרים. קצור הדברים: מין סחורה זה נשתבח בכל מעלות טובות אלו, החביבות על יהודי מקומנו. ודפים מסורסים ובאים בערבוביא שלא במקומם נמצאו שם אף הם. ערבוב זה הרי הוא כל שבחו של ספר! אדרבה, יזעזע היהודי את מוחו ויטריח עצמו לקרב רחוקים ולהרכיב מין בשאינו מינו בסברא. ואם יבוא כל דבר על מקומו כדרך העולם – הרי לא יהא בו שום חידוש. ואין צריך לומר שבושים – ספר בלא שבושים הרי אי אפשר! ומי חושש לשבושים? הרי לכך ניתנה דעה ביהודי, שיהא עמל בחדושים ובתקונים ומשתדל ללמוד סתום מן המפורש… והלשון של אותו הספר כפתור ופרח! ברוחם של היהודים ובטעמם… “אץ קוצץ” הרי לשונו אף היא יפה, אבל בעלי “אץ-קוצץ” יש ויש עכשו בעולם, ואיך שלא יהיו מתאָצקוֹצצים – סוף סוף אפשר למצוא חידתם, אם לא בלה, על כל פנים מקצתה, ואם כן מה רבותא של לשון זו? אין דבור חביב ומרוצה ליהודים אלא זה, שלאו מוחו של אדם סובלו, כיון שאין מבינים אותו ודאי עמוק עמוק הוא… אבל אין זה מעניני.

אלתר שלי נוטל מין סחורה זו בשתי ידיו ומתוך פניו ניכר, שהוא שמח עליו בלבו כמוצא שלל רב. אחר כך התחלנו מחליפים תחנות ב“ספורי-בבא”, ספרי “מענה-לשון” בספורי “אלף לילות ואחד”, כתבי “שיר-המעלות” בקמיעות; מחליפים מאה סליחות של דפוס זיטאמיר בטליות-קטנים של בערשיד, קינות מדפוס ווילנה בשופרות, מנורות של חנוכה בשיני-שועל; מנורות נחשת של שבת באבוקות להבדלה ובירמילקאות של צמר לתינוקות. שני הצדדים רוחם נוחה ממשא-ומתן זה, לא משום הנאת ממון שבו, שהרי אף פרוטה אחת לא היתה להם ממנו, אלא מגוף העסק בעצמו, ששכר עסק – עסק… דיינו, שהיינו נושאים ונותנים, שוקלים וטרים ולא ישבנו בטל. עצבונו של אלתר כעשן כלה ונראה שכל פגעיו ומאורעותיו בשעת היריד בירמוליניץ נשכחו עתה מלבו. הוא שוכב ופורט ומונה ראשי אצבעותיו בלחישה אחת לאחת למצוא חשבון-מה, מרכין אזנו השמאלית ומקשיב, כאלו סוכן יושב לו בסתר בתוך מוחו ועושה שם חשבונותיו. ודומה שחשבון זה היה מנבא לו לאלתר ריוח טוב לעתיד, אם-ירצה-השם, מפני ששפתיו נפתחות ומתוך שפמו מבהיק שחוק נעים.

בין כך ובין כך הגיע זמן מנחה. רוח נעים נושב ועבים קלים, אורחים טובים אלו, שהיו מצפים להם זה כמה, עולים ומטיילים על פני הרקיע. האילנות נעורים ומתחילים להזדעזע בנחת, מנענעים זה לזה בראשיהם, מתלחשים ומסיחים זה עם זה בלשונם, לאחר שהיו עומדים ושותקים ימים הרבה. רוח בא ומעורר תבואת השדה מתרדמתה – והשבלים כלן מקיצות כתינוקות בקול המולה, מגפפות ומנשקות זו לזו באהבה. בריותיו של הקדוש-ברוך-הוא מתעוררות בכל מקום שהן: בשדה וביער ובאויר העולם. צפרי-רננים יוצאות זו אחר זו על עפאים ושיחים, גבוהים ושפלים, עומדות ומקשטות נוצתן בקנוח פה, בנדנוד ובנענוע הגוף ומתחילות לומר שירה. צפורות-כרמים מקושטות משי רקמתים וכל מיני צבעונין, רוקדות ומפזזות, כשהן טסות באויר, רקוד וטפוף וחן-חן להן. שתי חסידות נראות מרחוק בכתנותיהן הלבנות, רגליהם האדומות טבולות בבצעי המים ועיניהן נשואות למרום, כנשים צנועות אלו בשעת טבילה. בן-עוף אחד שובב ופרוע פורח מאילן אחד לחברו כמתלהלה וקורא: “קוקו-קוקו!” כלומר: אַיכּה?! ועוף אחר מתוך דגן וחטה משיבו ואומר: “פוק-בער-ריק!” בחורשה הסמוכה הזמיר נושא קולו ומרעים בגרונו נפלאות, וכל יודע נגן בזיז שדה נטפלים כמשוררים לחזן מפורסם זה ומסלסלים בקול. אפילו הצפרדעים באגמים מסייעות לו ומקרקרות; ואפילו זבובים ודבורים אינם שותקים. והילק החצוף, מנוול זה אף הוא פורח ובזמזום מזמזם. כל אלה חברו למקהלה גדולה של רבבות אלפי פיפיות, להודות ליוצרם בנעימה. כל העולם נתמלא זיו, חיים ונעימות, והכל צוהלים. והנפש מתענגת לשמוע ולראות ולהריח את הריחות הנעימים מסביב.

– רבי אלתר, הוי, מה טוב!… ר' אלתר, הוי, מה יפה!… הכל כאן ממשיך וממשיך את הלב, מדבר ומדבר לנשמה ומנשא את הרוח… עולמו של הקדוש-ברוך-הוא נאה! עולמו של הקדוש-ברוך-הוא חי! הלב מתגעגע ונכסף להתנפל לשם… לשם, בכל רמ"ח אברים…

– ר' מנדלי, בע!… ר' מנדלי, עט!… – אמר אלתר בעקימת פניו – מוטב שנתפלל מנחה! מתוך כל הדברים של מה-בכך, שאתה שוגה בם – הזהר שלא תשכח לומר “עננו”…

הריני מעלה עד ארכובותי את הפוזמקאות המשולשלים, משים אזור על קפוטתי ומתחיל לומר “קטרת” בשמחה ובקול נעים ודק. ואלתר שלי, יחיה, אינו שוהה הרבה, פותח גרונו ועונה אחרי בקול עב, ושנינו יחדו נותנים שבח והודיה לשמו הגדול, בשעה שכל הירקות והדשאים בשדה וכל החיות והעופות ביערים משבחים ואומרים שירה.

בתחלת “פטות הקטרת”, כשהיה אלתר חושב את כל הסממנים: החלבנה והלבונה, הצפורן והקלופה, הקנמון והבורית וכיוצא בהם, הוציא חבית קטנה של זפת, התלויה מתחת העגלה. אלתר לא היה מאריך בתפלתו, ועד שאני עומד באמצע התפלה היה הוא זופת את האופנים.

– אל תהא מאריך, רבי מנדלי, בתפלה! פטרנה בקצור… – דוחקני אלתר ואומר – בוא אתה והתעסק בעגלתך כאן, ואני אלך ואביא את הסוסים. עת לנסוע. עד הלילה אפשר להלך דרך כמה פרסאות.

ומיד הלך לו אלתר, ואני מתחיל מטפל בעגלתי במתינות ולא בחפזון. הריני בודק הסדנאות ושאר מכשירי העגלה, זופת את האופנים כהלכה ואיני מקמץ בזפת.

ארכה השעה בעבודה זו ואלתר לא בא. ודאי הסוסים הפליגו ביער, מהרהר אני בלבי, מרעה טוב מצאו שם ומלאו כרסם. שקיעת החמה ממשמשת ובאה. שוהה אני ועומד עוד שעה אחת. החמה שוקעת. קוי אורה האחרונים יורדים מעט מעט מראשי האילנות, שהיו מפזזים עליהם קודם לכן, יורדים ואומרים: – “ערבא טבא!”

עתה הייתי חושש ודואג לאלתר. שמא תשש כחו מרוב זעה ותענית קשה ביום חום זה; ושמא נתעלף ונפל שם באחד המקומות; או שמא לסטים נפלו עליו, הלא יער הוא, הרחק מבני אדם ומדרך המלך! אי אפשר להתעלם ממנו ועלי להלך ולחקור הדבר.

אני מסתכן בנפשי והולך אל היער. הולך אני ומבקש והטרחה לבטלה – אין אלתר ואין סוסים! כשנכנסתי לפני-ולפנים בתוך היער הגעתי עד עמק אחד צומח שיחים וקוצים, שהולך ונמשך לאורך היער וחולקו לשנים. היער עומד ומתנמנם וצמרתו כעין וילון שחור נטויה על ראשו. שקט ודממה מסביב. אין האוזן שומעת אלא לחישת שני עצים רכים גבוהי קומה, שפורשים ענפיהם זה לזה ומגפפים ונושקים זה את זה; גם קול עלים בודדים מפרפרים ומזדעזעים על אחד העצים, כאלו רוח רע מבעתם ואין להם מנוחה – זו לשונו של היער, שמדבר מתוך שינה וזה חלומו, חזיון יום אתמול ופגעיו. קול זעזוע שם, כקול נדנוד זמורות יבשות – שיחת עצים עלובים היא, הבאים לו בחלום הלילה וקובלים לפניו על שנכרתו קודם זמנם. קול נפילה שם ממרומים – של קן צפור הוא עם אפרוחים רכים ותמימים, שהנץ האכזר הרס אותו פתאם. וזהו מה שהעלים מזדעזעים שם – הם מתאבלים ומתנודדים על האם והבנים ההרוגים, הנראים לו עכשו בחלום!…

ענן כבד של עצבות שורה על היער וחודר לתוך לבי. הדמיון, חובר חבר וקוסם זה, נעשה סרסור ומכניסני על ידי אחיזת-עינים בעסק של שותפות עם העמק שאני עומד ומסתכל בו. אני מקבל תמונות משונות, העולות ובאות אלי סיעות-סיעות מגיא-צלמות זה, ולאחר שנעשה בהן שנוי בבית-היוצר שבמוחי ונוספו עליהן עוד דברים הרבה, חוזרות ויוצאות למקום שבאו משם. בסיעה אחת מגיע אלי משם גופו של מת בדמות אלתר יקנה"ז, ופגריהם של שני סוסינו, והדמיון נוטל אותם ומוסיף עליהם נופך משלו, על פי דרכו, וחוזר ומשלחם בצירוף לסטין מזוין, עם זאב ועם דוב ועם חיות רעות כיוצא בהם.

ועד שאני עומד ומתכונן לירד לתוך העמק – נמלכתי ואמרתי בלבי: העגלות הרי הן עומדות שם בשדה בלא בעלים כדבר של הפקר, וכל הרוצה יבוא ויטול, חס ושלום, אותן וכל מה שבתוכן, מוטב שאלך עתה ואחזור אליהן. ואפשר אלתר כבר חזר לשם עם הסוסים והוא דואג לי. דבר זה נתקבל לדעתי ונתחזקתי. התקוה הולכת ומתגברת בי, מפזרת עננים של עצבות בנפשי ורָוַח לי מעט.

ומיד אני חוזר והולך אל העגלות.

ח

ובעזרת-השם, באתי שלם בעצמותי וברגלי, ואחת מהנה לא נשברה בכל נפילה, שהייתי נופל בדרך, נתקל מחמת בהילות בעץ. קימה זו של הנופל ביער אין בה שם בזיון חס-ושלום, כבזו של הנופל בעיר, שבני אדם עומדים שם ושוחקים עליו. ולפיכך לאחר כל נפילה הייתי קם בשמחה ומשבח להקדוש-ברוך-הוא על הנפילה שבחסד. וכיון שחסדו, יתברך שמו, גבר עלי – הרי היה לי פתח תקוה, כשאחזור למקום העגלות בשדה אמצא את אלתר עומד שם לפני עם הסוסים. אבל לחסד גדול כל כך עדיין לא הייתי כדאי.

ואלתר איננו!

ואני נרעד ונבהל כמי שנכוה ברותחין, עומד ודואג לאלתר: מי יודע מה היה לו ואנה הוא בא? ודאי אין הדבר כפשוטו, וכאן מצא רוע מזלו מקום להפרע ממנו. ומתוך צערי עליו באתי להצטער צער עצמי. אני מה אעשה ומה יהא בסופי? בדעתי היתה לבוא מהר לכסלון ולעשות שם סחורה במיני ספרים הנמצאים אצלי עתה בעגלה ולהחליפם, כפי האפשר, בקינות הרבה, כדי ספוקם של בני העיירות בכל הגליל, כדרכי תמיד. הימים ימי “בין-המצרים”. הזמן קצר, ואין לאבד אפילו שעה אחת. ואם אשהה, חס-ושלום, כאן בדרך, הרי היהודים יהיו שרוים בעריהם בלא קינות – וישראל בלא קינות הרי הוא דבר שאי אפשר, כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות!… אני עומד ומדמה בדעתי תשעה-באב זה שלהבא כמה משונה הוא: חסל סדור סעודה המפסקת, קיימו היהודים אכילת לוק“שיות בחלה ושלשלו לתוך כרסם ביצה מגולגלת ומטובלת באפר כירה; וכבר הם לובשים צורה זעומה ויושבים על גבי קרקע בפוזמקאות חשופי עקב. פרעושים עוקצים. הבנים השובבים ברקנים בידיהם ומזומנים לזריקה. כלם אינם מבקשים אלא לשמוע “איכה”, והנה אוי ואבוי – אין קינות!… השנה לא בא מנדלי ולא הביא קינות!… עשרה יהודים בקינה אחת… והנה דוחקא והתגוששות, עירוב פרעושים ושתוף שערות. כל זקן ופאה מלאות ברקנים, והלוק”שיות והביצים מבצבצות ויוצאות מאפו של אחד לתוך אף חבירו! על הנשים לא הייתי מצטער, שהן נוחות לבכיה, והקינות אצלן לאו דוקא. כל תפלה וכל תחנה וכל שהוא בצורת ספר, ואפילו אגדה ודיני נקור הבשר – הכל שוים לפניהן, ועל הכל הן מורידות דמעות. על מה נצטערתי? על הזכרים!

אף על פי כן, אמרתי, אין להתיאש. אדם מה שבידו לעשות יעשה ואל ישב בטל. אלך ואבקש עוד הפעם. הכוכבים ברקיע מרמזים לי על האכילה. נוטל אני בקבוק יי"ש מתוך תרמילי ומגיע פיו אל פי ושותה. מרוב בהילות איני טועם כלום אלא לחם כזית כדי שתתישב דעתי. והריני חוזר ונוטל את הבקבוק ונושקו נשיקה של פרישות במלוא לוגמי, ואחר כך נפטרתי ממנו והלכתי בחפזון לדרכי.

עוד הפעם אני בתוך היער, ועוד הפעם אצל הבקעה, ומיד – ואני בתוך הבקעה. ולא אני אלא אנו – עוד אחד עמי שם. נפשי אינה עגומה עוד כבתחלה. אני מסיח ביני לבין עצמי מעין המאורע של-יום ולבי טוב עלי. – דומה, שמרוב צער ויגיעה ובהילות, לא כונתי שיעור השתיה ושתיתי יותר מרביעית בגמיעה אחת אליבא ריקנא. וגמיעה זו היא העירה את רוחי והיתה מדברת מתוך גרוני בכל הדרך, והדברים היו שמחים מאד. כך הוא דרכי מעולם: מגמיעה יתירה כל שהיא, כגון בפורים או בשמחת-תורה, פי נעשה כמעין הנובע, ואני מדבר על העצים ועל האבנים, משחק מטוב לב שחוק צדיק תמים. דבש וחלב תחת לשוני, ומתק שפתי יפה ללב שומע כרטיה למכה. בשעה זו גופי מתפשט ונעשה קלוש כדבר שאין בו ממש. מנדלי מתפזר לחלקים דקים, והחלקים סובבים ומרפרפים באויר העולם, שלא להרגיש היכן הנקודה הפנימית והעיקר שבהם. ופתאם אני נעשה דו-פרצופים ושני מנדלונים מתרוצצים יחד. אחד מושך ליהופיץ ואחד לבוֹבריק. שתי הרגלים המשותפות להם מתבלבלות, שלא לדעת דברי מי שומעים. מנדלי אחד שואל ואחד משיב. הדברים היוצאים מפי מתפוצצים כבת-קול ומתגלגלים וחוזרים לתוך אזני עצמי. והקול קול משונה מאד, כקול של התוקע לחבית ריקה. עולם הפוך אני רואה לפני ואני כחולם.

– ערבא טבא! – אומר מנדלי אחד בקידה – בלילה כאן הולכים להיכן?…

– עט! בהמה, סוסים הם להם!… – משיב השני וגחיך בנעימה – הם אובדים להיות חמדו להם הם… אין זה אלא חוכא-וטלולא!

– בור, ר' מנדלי! השמר לעצמותיך אתה!…

– אמת! יש, כמו שאני יהודי, יש בור! גם זה נפלתי אפילו… כמדומני, זה עשרים פעמים…

– יקום, במחילת כבודו, נא!… לא מדרך-ארץ מוטל להיות כך…

– יישר כח, ר' יהודי!… אני בשוטי ממשש מעתה אני… זה אינו אלא חוכא-וטלולא – עצים הולכים!… לכו לשלום!… נלך בכנופיא יחדיו!… אוי, מה אתם סורטים?!… כמעט שלא עיני נקרו הם… טפו, טפו!…

– רקוק, ר' מנדלי, בפניהם!… מהם להפטר מיד יש מהם. יצא נא השדה על שביל זה כאן להלך ימחול…

– טוב, אני כאן!… ראו, הלבנה – קערת כסף!… יפה כלבנה שבאודיסה… חוטם לה, עינים לה… צורה נאה!… בואו ונקדש!… נקדש הלבנה!… שלום עליכם?…

– עליכם שלום!…

– שלום עליכם?…

– עליכם שלום!… שאני כשם רוקד כנגדך אני, ואיני יכול לנגוע בך יכול אני… – רקוד, דודי, ונרקוד!

– אָץ, אָץ, אָץ! – לנגוע כך אויבי…

– ופחד אימתה עליהם תפול, כאבן ידמו זרועך בגדול…

– לא בי כך יוכלו לרעה אויבי… אוי, מה עלינו עומדים הם אלה האויבים? מה ועל מה? מה פשעי שנולדתי, שאני חי אני, שאני רוצה לאכול אני, שאני בוכה אני מכאב לב בצר לי?… ראה והביטה! הגוף – עור ועצמות, חרס נשבר, עץ יבש… מכאובות לי, פגעים לי, אוי ואבוי, תמיד… בן הייתי אף אני לאמי… מגפפת היתה אותי, מנשקת לי… אויה לי, יתום אני, אין אב, אין אם, יתום אני!… ספוד ובכה, מנדלי!

– הס, הס! מה יתאונן יהודי?… יהודי זקן, בעל אשה ומטופל בבנים היאך עומד ובוכה בלילה כנגד הלבנה ואינו מתבייש? כבוש דמעתך ודום, דום-דום, יהודי!… הרוח לא ישאך!… הזהר, הרי גדר לפניך!…

– אמת, גדור דרכי, כמו שאני יהודי! גדר, גדר לפני… גם זה נתקלתי בו אפילו… ומה עושים עכשו?…

– אין מתעצלים, עולים, מטפסים עליו וקופצים…

– יישר כחך!… הריני מוכן ומזומן… הריני מטפס – מה אעשה? – אני מטפס, פורח באויר ועולה… והנה זה עומד בשתי רגלי אני בגן…

– ברוך-הבא, אורח יקר!… יטריח נא מעלתו ויסור הנה, הנה…

– אני הולך, דודי, אני טס והולך… כמה מרובה הברכה כאן!… פול, קטניות כחול הים, קשואים אין מספר…

– יאכל דודי, ואל יהא סרבן…

– יישר כח! הקשואים – מעדני מלך, משיבי נפש!… אוי, מכה בצדי!… מכה זו מה טעמה?… ומהיכן היא?…

מכה זו באה מידו של ערל בריא ובעל זרוע, שתפסני מאחורי ורמז לי באגרופו, שלא נאה לבוא בשדה אחרים, ועל נטילת קשואים של אחרים חייבים מכות. המכות הגדולות ואכילת קשואים, הפיגו את ייני. שעה קלה הייתי עומד נדהם כמי שנעור משנתו, והמלה הראשונה שיצאה מפי היתה, כדרך הבריות: אוי!… ומיד נמלכתי, מוטב שלא אצעק ואעשה עצמי כלא יודע כלום. ואני מכשכש להערל ככלב, כביכול, בזנבי ושואל אותו בניחותא, בלשון הדיוטית שלהם:

– שמא ראית בכאן, בר נש, יהודי, להבדיל, וסוסים? דבר נא, בן אדם!…

אבל הערל עושה את שלו ואינו שומע, אוחז בידי ומושכני, דוחפני פעמים מאחורי, דוחף ואומר בנשימה אחת: בוא, בוא! – אני נושא את רגלי והולך אחריו, שהרי אין מסרבין לערל; ואנו הולכים ובאים עד בית אחד בשדה וקרון רתום לארבעה סוסים עומד אצלו בחוץ.

בפתח הבית דחפני הערל לפניו, והוא עמד אצל הדלת מאחורי בגלוּי הראש. אין ברירה! אף אני פורע ראשי, מחככו ומעמיד עיני כמטורף.

אצל השלחן יושב סופר אחד, כותב ודוחק את הנוצה, שבכל רגע ורגע היא נפנית לתוך הקסת וטובלת שם ומלחלחת פיה,לאחר שהתריזה והקיאה לו, במחילת כבודו, על הנייר. הסופר, שטפולו מרובה עמה, מתרעם עליה ומגדפה בכל טבילה. שניהם אינם נוחים זה מזה ושניהם כמתאוננים: היא – אינה נוחה מידו הגסה ומשבושיו המגונים, והוא אין דעתו נוחה מהקאותיה ומכתמיה. הוא דוחק אותה ודוחק, והיא מתרזת בפניו… באמצע הבית עומד בן-אדם אדמוני, בעל כרס ופנים נזעמים, וכפתורי נחושת נוצצים בבגדו, וגובה לו ויראה לו ולוטש עיניו הקטנות, ובשעה שהשחור שבעין נרתע לצדדין, הלובן שבה נראה מעורב בגידין של דם; עומד הוא ומסלסל את שפמו הארוך, מדבר עזות וגוער בשני בני אדם העומדים בכפיפת קומה אצל הפתח. אחד איש בריא ובעל כתפים, בלורית מקפת ראשו, ערפו השמן מגולח ועגיל כסף באזנו השמאלית; ואחד דק וכחוש וזקנו מחודד, על לבו גושפנקא של נחושת ותומך מטה בשתי ידיו, מסקר בעיניו הקטנות, כורע ומשתחוה בכל רגע. אדמוני זה גוער בנזיפה על בעל הבלורית, צועק ואומר: “בשלשלאות אותך!… לסיביריה זקן-הכפר כמותך!” ועל השני הוא צועק: “את עורך אפשוט מעליך, ראש כלב, נבל ובן בליעל, תפח רוחך ורוח אמך!”

אני עומד מרעיד ומרתית בכל אברי וכמעט שלא פרחה נשמתי. בלבול במוחי וצלצול פעמונים באזני. איני שומע ואיני רואה את כל הנעשה מסביב. ואפילו דברי הקטרוג שהערל היה מלמד עלי לא שמעתי כראוי. וכשעמד האדמוני וגער בי ודבר עמי קשות בלשון יונית – נתעוררתי, והייתי שומע ומרגיש יפה יפה. ומיד זרוע נטויה באגרוף רשע לנגדי, ופה דובר נוראות, מגדף ואומר: לסטים אתה! גנב אתה, חמסן ומבריח את המכס! ומאיים עלי וקורא בזעף: שלשלאות, תפיסה, מכות-מרדות, סיביריה!… ופתאם הוא נותן עיניו בפאותי, והוא קופץ מתוך כעסו ונוטל מספרים מעל גבי השלחן וקוצץ לי אחת מפאותי!… רואה אני את פאתי מוטלת על גבי הקרקע ועיני זלגו דמעות. אי פאה, פאה, פאת שֹיבתי, שגדלה עמי מילדותי עד ימי זקנתי, שראתה עמי הרבה שמחה ויגון בחיי! אמי הרי היתה חופפת אותה ומסלסלתה כשאני עדיין ילד. לא שבעה עינה מראות את תלתליה השחורים והיפים, והיתה זהירה מאד שלא לתלוש ולחסר ממנה, חס-ושלום, אפילו שערה אחת. פאה זו לוית-חן היתה לראשי בימי טובה, כשהייתי עדיין בריא ושלם בגופי. וגם בימי הרעה שהשֹיבה זרקה בה בלא עתה, לא היתה לי לחרפה ושֹיבתה לא ביישה את פני, חס ושלום. שנינו זקנה קפצה עלינו קודם זמננו מפני עוני ולחץ, צרה ויגון ושנאת חנם, ומפני משטינים ומקטרגים ופגעים רעים וכל מיני פורעניות שבעולם. אי שמים! פאה זו מי נפגע על ידה? ואם יש עָוֶל בשערות שֹיבתי? – לבי צועק לה – ובלשוני אין מלה… אני מביט דומם לארץ כרחל לפני גוזזיה, וטפות טפות של דמעות רותחות נושרות מעיני. הייתי מרגיש בלחיי החשופה והעלובה שהיא מתלהטת. פני שנשתנו מאד ודאי בקשו עלי רחמים באותה שעה, מפני שהאדמוני הזה שנה את טעמו והתחיל מדבר לי רכות, נותן ידיו על כתפותי. שערות ראשי הלבנות, דמות פני וכל גופי העידו בי לפניו על יושר לבבי. וכמבקש לפייסני, גער באותו הערל, שבשביל קשוא אחד פגע באיש שיבה, ונהם עליו והבריחו מפניו. והוא עצמו נטל את כובעו, מתהלך שעה קלה בבית ומצוה, צו לזה וצו לזה – ויצא. ומיד קול אופנים נשמע, קול ענבול מקשקש בזוג, והקרון הולך ומתרחק. ולכל בני אדם שבבית היתה הרוחה. הסופר זורק את נוצתו ומשלחה לעזאזל. זקן-הכפר ומשמשו זוקפים את קומתם הכפופה ומרימים ראש וכל אחד מנענע בידו כלפי חוץ, כלומר: ברוך שפטרנו! זקן-הכפר ממשמש בשערו בכל חמש אצבעותיו, מנענע בראשו ואומר: אוי, כמה קשה פקיד זה. האי פריסתקא דמלכא!

כשספרתי להערלים הללו על הסוסים האובדים לי, נתנו לי עצה להלך להפונדק, אצל הכפר הסמוך. שם יש עתה בני אדם הרבה, החוזרים לבתיהם מן היריד, אפשר שמפיהם אציל דבר-מה. אני מגביה את פאתי העלובה ונותנה לתוך חיקי, כורך לחיי הערומה במטפחת, אומר “ערבא טבא” ויוצא.

ט

אותו הפונדק הקיפוהו כרכום – עגלות וקרונות של אכרים עוברים ושבים, קצתם פנוים, אין בתוכם אלא מעט קש וגבבא, וקצתם טעונים כלים וכל מיני מכר, שהבעלים לא הספיקו למכרם בעיר ונשתיירו אצלם, או שלקחום שם בשוק לצורך תשמישם. על גבי עגלה אחת שוכב חזיר מוצנע כלו בתוך שק, שולח משם ראש חוטמו לאויר העולם ונואק, ואנקת אסיר זה הולכת למרחוק ומזעזעה את האזנים. ועגלה זו, שהיא טעונה פכין וקדרות, פרה מנומרת ומחוסרת קרן אחת קשורה לה מאחוריה, והיא מתחבטת ומתאמצת בכל כחה לפרוק החבל מעל צוארה ולרוץ לכפר לראות את שלום רעותיה בדיר של בהמות שם. שני שורים תמימים, מלומדים בעבודה ונושאים עול קונם, שירכם מגודלה וכרסם נאה, עומדים ומעלים גרה בכובד ראש ובעיון גדול, ובאותה שעה עזו של פונדקי, שפחז עליה יצרה, קופצת ועולה על העגלה המלאה והגדושה, מתגנבת ומכניסה ראשה לתוך תרמיל מלא, וכשטועמת מלוא לוגמיה מיד היא מוציאתו משם בעיטוש ובכשכוש זנב, לועסת בחפזון, בנדנוד לסתות וזקן כדי ששים נענועים ברגע, ואגב עיניה משוטטות לכל רוח מפני חשש סכנה. כלב כפרי דל וכחוש, שנתגאל מן הכהונה וניזון לעת-זקנה מקופת האשפה של הצבור, חגר ברגל אחת וסובך של שערות תלוי לו בזנבו, מרתיע ובא, נושא עיניו לעגלה מרחוק ועומד ומסתכל ביראת-הכבוד, ואחר כך הוא מעיז ופוסע ובא, מחפש ומריח ומוצא עצם יבשה, שכבר אין בה טיפה של לחלוחית, וממהר ונרתע עם מציאה זו שבפיו לאחוריו, משתטח על הארץ ומגרם את העצם כשראשו מצודד ומונח על כפיו. סוס חבוש, שנפשו קצה בבטלה ארוכה, לעמוד ולהתנמנם גלוי עינים ותלוי שפה ואזנים, נמלך בדעתו להקביל פניהם של צמד בקרים, שעומדים כנגדו ואוכלים מספוא מתוך שק אחד, ולהצטרף להם לזימון בסעודת הערב. אבל בדרך הילוכו גרם החטא והוסבך סדנא של עגלתו באופן עגלה אחרת וחשבה להתהפך, ונתבהל סוסה של זו וקפץ ועלה מבין העבותות ובעט בחברו הסמוך לו, נתרעם זה הסוס העלוב וצהל ועמד קוממיות, נתרעשה העז וקפצה על כלב הכפרי ולחצה את זנבו, ועמד הכלב וברח פסוח ודלוג על שלש רגליו, מילל וצועק צעקה גדולה ומרה.

בעמל וביגיעה כבשתי לי דרך בין העגלות והבהמות, מסתכל יפה יפה, שמא אמצא כאן את הסוסים האבודים לנו, וכך הייתי מהלך ובא עד פתח בית-המלון.

מה שלפני-ולפנים בבית-המלון לא היו החושים שבי מרגישים את הכל כלם בבת אחת, אלא בזה אחר זה. החוטם נטל חלקו בראש. תיכף בכניסתי, כשעדיין אני בפתח, עמד החוטם והתחיל מתעטש בקול רם מריח בלילה סרוחה של יי"ש וטבאק וזעה כאחד. נשתתק החוטם – נתרגשו האזנים. קולי קולות שונים ומשונים: דקים ועבים, צרודים ומרוסקים יוצאים מגרונות ומתגלגלים ונכנסים לתוך האזנים ברעש גדול. נתמלאו האזנים – ניתנה רשות להעינים, שהיו תועות בחשכה מתחילה, להבדיל בין דבר לדבר ובין צורה לצורה. ראו נר דולק על שלחן ארוך, הפתילה מתחרכת וסביבה עגילים עגילים של מאורי האש מכמה וכמה גוונים, כמראה הקשת באויר הבית, המלא אד חם ותמרות עשן הקטורת. ומיד כדמות אברים מבצבצים ועולים מתוך אופל בזה אחר זה: נראו חוטמים למיניהם, שקועים ושרועים, משורבבים ורחבים כאבטיחים וקשואים; ואחר החוטמים – מיני זקנים ארוכים וקצרים, כדים ומחודדים; ואחריהם קדקדי שער ובלוריות; ואחריהם פרצופים, צורות זכרים וצורות נקבות. אלה מתנענעים ומתמוטטים ופניהם פני להבים מיין, ואלה עדיין עומדים על רגליהם. שני שכורים שפרשו מן הצבור, עומדים בפני עצמם, מחבקים ומגפפים זה את זה ומנבלים זה את זה בדברי נבול מתוך רוב חבה, ואצלם כפרית יחפה מלובשת שמלה קצרה ממתנים עד קרסולים וכתונת בד מעשה רוקם, שבית-צוארה פתוח עד למעלה מדדיה. גם היא בשמחה ובצהלה טופחת באהבה פעם על כתפו של זה ופעם על כתפו של חברו ומזרזתם ואומרת: רב לכם, חביבים, שובו לכם לבתיכם! ואותם השכורים, הנאהבים והנעימים, מוסיפים להתגעגע איש על חברו, מחבקים זה את זה בזרוע כחם וכורעים ביחד ונופלים על פניהם. ולבסוף נצנצה בדמות יהודיה זריזה ומזורזה, עטופה מטפחת ופאה נכרית בראשה – הפונדקית בכבודה ובעצמה. היא יושבת במחיצתה בין חביות וכדים, ועל השלחן לפניה בקבוקים וכוסות ומיני מזונות: גלוסקאות, דגים מעושנים ומליחים, ביצים ושאר פרפראות. פיה נחל נובע, מדברת עם כל אחד מהבאים ואינה פוסקת, וידיה טרודות בנתינת דברים שמתבקשים, ובלקיחת כסף או שוה כסף ובכתיבת ציונים – קוים ועגילים על חשבונם של האוכלים והשותים; הפה והידים עסוקים ואין להם מנוחה רגע אחד.

ואני גר ויחיד בתוך הקהל הגדול הזה. רבים אני שואל על אבדתי, על דבר הסוסים, ונותן בהם סימנים, וסוף הדברים הוא כמאמר רבי אלתר: “בקצור, לא כלום!”

כשיצאו האכרים מן הבית והלכו לדרכם נתקרבתי אל הפונדקית והשוט תחת זרועי, כמנהג בעל-העגלה. וכל כך למה? מפני שהפונדקיות מחבבות את בעלי-העגלות ומשחדות אותם במאכל ומשתה ובשאר דברים, כדי שיכניסו אורחים לתוך בתיהן. השוט הזה, שלא הנחתיו מידי אפילו כשאבד סוסי, היה פרקליט לי באותה שעה ונתן אותי לחן ולחסד בעיני הפונדקית ונכנסנו בדברי שיחה. אני לה: ערבא טבא! והיא לי: שנה טובה! אני בלחישה: היכן בעלך? והיא בניגון ותמיה: מה לך ולבעלי? אני מגמגם ואיני אומר כלום, והיא מסתכלת בי ואומרת: בלא גמגום, רבי יהודי! מה רצונך ואעשה. אני כורע ואומר לה: יישר כחך! מסתכל בפניה בתודה, מרבה עמה שיחה ומספר לה מה שאירע לי, והיא, כף ידה מתחת לסנטרה ושתי אצבעות על לחיה, מנענעת בראשה ומנחמת אותי באנחה. אני מדבר והיא נאנחה. וכיון שעשיתי רצונה וספרתי לה הכל, פתחה לי את אוצרה הטוב, את פיה, והיתה מדברת את כל העוֹלה על רוחה. מדברת על בעלה, שהוא גולם וביש-גדא, ומספרת על בניה ועל עסקי פרנסתה, לא היה דבר בלבה נעלם ממני. ידידים היינו בשעה אחת ונודענו זה לזו בשמותינו. עוד מעט ואנו משלשלים שלשלת היחוס וחשבנו ומצאנו, שאנו קרובים אנו קרבות משפחה – היא, שמה חיה-טריינא על שם אשת דודו של אבי אמי זקנתי חיה-טריינא, עליה השלום. והנה שמחה וששון! היא שואלת לי לאשתי ולבני בבקשה כפולה ומכופלת לדרוש בגינה שלומם באהבה רבה. וביחוד לדרוש בגינה שלום בני יחידי, הבחור שלי, שנעשה בר-מצוה, יאריך ימים ושנים. וכשבא בעלה בעצם שמחתנו בשרה לו בנשימה ואמרה:

– אורח לנו!… אורח יקר… רבי מנדלי מוכר ספרים… שאר בשרי!

ואת דבריה האחרונים הטעימה בגאוה ובגודל לבב, כשהיא סומכת גופה מזה ומזה בידיה, ועמדה ואמרה:

– כסבור אתה, בעלי, שלקחתני ממכלאות צאן?… לא! אין לך להתבייש, ברוך השם, במשפחתי, והיא כבודך ותהלתך!

רבונו של עולם, מהרהר אני בלבי, יהי כרצונך! שאול בקש אתונות ומצא כתר מלכות, ואני מבקש סוסים ומצאתי את חיה-טריינא!

בעלה של חיה-טריינא חוטמו ביב ארוך נתון על פניו ואינו נאה, וכנגד זה זקנו קצר והוא ושער ראשו ופאותיו דומים לאניצי פשתן. כשהוא שותק לסתותיו מנדנדות ונראה כלועס את לשונו, וכשמזמן את פיו לדבּר הוא לוקק מתחילה את שפתיו, והרואה אותו בשעת לקיקה זו יבין ויאמר: היינו “בן-לֶקיש” דאמרי אינשי! כשנתן לי שלום מלמל בשפה רפה, שלא לדעת מה מלמל. מהלוכו ודבורו ניכר שהוא ברשות אשתו והיא מושלת בו. לימים נודע לי, הוא בשביל שמשועבד לאשתו נקרא במקומו חיים-חנא של חיה-טריינא, והיא שמשעבדתו נקראת חיה-טריינא קוזק.

­– להיכן נשאך הרוח ונתעלמת עד עתה? – העמידה חיה-טריינא את בעלה לדין ואמרה לו: – מה היה לך, גולם, שכך שהית? הנשמע כדבר הזה, שיעזוב איש את ביתו וכל המעשה שם וילך לו?! למה נכסה חרפתנו, רבי מנדלי שלנו הוא ובפניו מותר להודות על האמת ולומר, שגולם אתה ושוטה שבעולם… ראו נא, הגולם הזה עומד לו ולועס את לשונו! היכן היית?

– אַת בעצמך הרי אותי שלחתיני לגברילא, בשביל שק בולבסין שלחתיני! – התנצל חיים-חנא לפני אשתו, מקדים לקיקה לדיבור.

– והמלמד, זה הרבי היפה, כלום חולה הוא ואינו יכול להביא את שק הבולבסין? לאכול הרי הוא יכול כעשרה בני אדם.

– הרבי הרי להוליך את הפרה אל השדה עם העגל הלך הרבי – מצדיק חיים-חנא את המלמד בפני אשתו.

– מוטב שתשתוק ותלעוס את לשונך! – אמרה חיה-טריינא לבעלה, מעמידה עליו פנים נזעמים ולוטשת עינה לו בחרפה.

ומיד היא הופכת פניה אלי וקובלת על טפולה המרובה, שמטפלת בכל אחד ואחד מבני ביתה, ואלמלא היא הרי כבר היה הבית חרב. ובין הפרקים היא מפסקת ואומרת לי בידידות: בפניך מותר לספר הכל כבפני אבא. הלא עצמי ובשרי אתה, רבי מנדלי!

ואני מתאמץ להניח דעתה של חיה-טריינא ולהשיב אפה מבעלה, ומפני דרכי שלום הריני מתיר לעצמי לשקר, ואני מחייב את כל הגברים, וגם אותי בכלל, ומתודה על חטאותיהם. ואת כל הנשים, וביחוד את חיה-טריינא, אני מקלס, משבח ואומר: כל הבעלים, למגדול ועד קטן, יתנו יקר לנשיהם, שעליהן העולם עומד, ואם אין הן לנו מה אנו? – שמעה חיה-טריינא ונתפייסה. יחי רבי מנדלי! – אמרה בשחוק משונה, שיש בו מעין חבה וערמה כאחת. ומיד האירה פניה לבעלה ואמרה לו בלשון רכה:

– רב לך, חיים-חנא, ללעוס את לשונך! בוא והדיח את הכלים ואת הכוסות, שֶׁעֵשָֹו אכל ושתה בהם היום. רבי מנדלי ודאי רעב הוא מאד. אף אני רעבה. ביומא דשוקא אנו מאחרים תמיד את סעודת-הערב. אין פנאי. – בוא – אמרה לי בתחנונים, עומדת ממקומה, מאצל החביונות – בבקשה ממך, הטריח את עצמך בכבודך ובוא אחרי החדרה!

החדר הזה, שנכנסנו לתוכו, הוא מדור מרווח ונמוך בלא רצפה. חלונותיו קטנים וזגוגיותיהם מהן מרוסקות ומהן מטולאות, חתיכה על גבי חתיכה, ויש שלא נשתיירה בהם אלא חתיכת זגוגית בלבד באחת הזויות, כשן יחידה בפי סבא, שמפני רוח מצויה היא מתנדנדת ומזדעזעת ובזמזום עצוב וחשאי מזמזמת. אצל כותל מזרחי, כלפי חוץ, ספסלים ארוכים עומדים וסמוך להם שלחן גדול, ואצל כותל מערבי כנגדם מקומה של מטה, מוצעת בכרים וכסתות גדולות עם קטנות ועם קטנות שבקטנות מונחות זו על גב זו כמגדל גבוה עד התקרה. על פני הכתלים למעלה תמונות קבועות והן מכוסות בקורי עכביש, בפגרי זבובים וביצי כנים. ומתוך זוהמא זו מציצים מיני צורות משונות וציורים מופלאים. שם תמוּנת “מזרח” עם בהמות וחיות משונות: אלה חצין עז וחצין שור, ואלה חצין אריה וחצין חמור, חצין נמר וחצין שפיפון. שם המן בדמות קוזק, גבה קומה, תלוי על עץ, שאינו מגיע אלא עד כתפיו ונראה, שלא המן תלוי על העץ אלא העץ תלוי על המן. וכנגדו עומד מרדכי בלבוש מלכות: קפוטא ואבנט ופוזמקאות ושטריימילא גדולה, ויהודים חטמנים, זלדקנים ועבפאתנים סובבים אותו, איש כוסו בידו ומברכים ואומרים: לחיים, רבי מרדכי! על זרש העלובה ועל העביט שבידה קפצו הזבובים ביותר, זלזלוה, טנפוה, אכלוה ולא השאירו ממנה אלא חצי הגלגולת והשוקיים. וזה נפוליאון האומלל אף הוא נלכד בשחיתותם. אוי לו ואוי לנפשו, כמה נשתנו פניו! הורד גאונו – ומקומו בפונדק יהודי זה בין זליכה, אשת פוטיפר מכוערת ומפוחמת וזונה בלה, שמושכת אליה את יוסף הצדיק בכנף בגדו, ובין לולב יבש והושענות חבוטות, נעוצות בכותל מצד אספקלריא אינה מאירה ועכורה, שהזבובים הטילו בה זוהמא ופסלוה.

ובחדר משוטטת לפני ריבה גסה, שמנה ורחבה. לסתותיה שתי לביבות מטוגנות, שערות ראשה מועטות ואינן מספיקות אלא לכדי שתי צמות דקות וקצרות, התלויות לה על ערפה. הזרועות – מן הכתפות עד המרפק הן מושפלות ומהודקות לצדי גופה, ומן המרפק ואילך הן מתעקמות ונטויות לפנים כשני דרבונות, והיא כפרה אסורה בעגלה ביניהם. הילוכה אינו בהרמת רגלים אלא זחילה תכופה כבחלקלקות וראשה שלוח לפניה. וכך ראיתיה בכניסתי זוחלת שפופה וכפופה בזריזות, טעונה מפה וקערות ועורכת השלחן. חיה-טריינא לחשה לה באזנה ומיד הפכה דרבנות-ידיה, הראש נשתלח לפניה והיא אחריו בעצמה וברגליה ויצאה ונתעלמה מן העין. ילדים וילדות היו מתקוטטים בבית על כלבתא קטנה ואינם משגיחים בפנים חדשות שבאו. חיה-טריינא מתנפלת עליהם פתאם וסוטרתם בחשאי, נוטלת את הכלבתא העלובה ומשליכתה החוצה. הילדים שולחים אצבע מבין אגרוף-רשע זה אל תחת חוטמו של זה בלחש ומתפזרים ובורחים. בין כך ובין כך בא חיים-חנא וכד קומא של חלב בידו ומושיטו לחיה-טריינא והיא מערה את הקומא לתוך קערה גדולה של חרס ומשמיעתנו על נטילת ידים.

ינוקא יחף, שאין עליו אלא טלית-קטן ומכנסים, נדחף ובא אל הבית בקול ששון, מבשר ואומר: הרבי צד צפור, הרבי!… שמעו הילדים כן תמהו. ועד שלא נתישבה דעתם עליהם נכנס בבהילות בחור אחד, בעל חוטם נפוח ושפתים עבות. חפז ונטל את ידיו אל ספל של שופכין ובא וישב אל השלחן ונתן פרוסה גדולה של פת לתוך פיו, והכל בחפזון וזריזות יתרה ובהעלמת עיניו מהמסובים, כמתיירא שמא יקדימוהו אחרים, חס-ושלום, באכילה. בינתים נכנסה אותה הריבה הגסה מקושטה בבגדי שבת וזחלה כדרכה ובאה וישבה אף היא אל השלחן. חיה-טריינא סוקרת עליה באצבע ואומרת לי: זו בתי הבכירה חסיא-גרונא! המסובים אוכלים, מתחילה בניחותא ובהפסקות כפי נמוסי דרך-ארץ, ממתינים זה לזה בשלשול הכף לתוך הקערה, שואבים וגומעים סירוגין ומניחים את הכף עד שתגיע שעתם. ואחר כך האכילה נעשית ברעש ובתכיפות – כדי עשר כפות יורדות לתוך הקערה בבת אחת ומשם הן עולות ורצות מהרה לתוך עשרה פיות, וכל פה גומע בקול על פי דרכו. קרובי החדשים, שנמצאו לי בהיסח הדעת, מזרזים אותי ואומרים: חטוף ואכול, חטוף ואכול! ואני איני מסרב להם, גומע כדרכי בלחש ובקול גמיעה דקה. וזה הבחור, בעל חוטם נפוח, אינו מתרשל ועובד כנגד עשרה, והכף שלו רצוא ושוב, צוללת בקערה ושואבת עד שנראית הצפור המצוירת בקרקעיתה. כשגמר עבודתו העמיד עיניו והציץ על המסובים, נאנק מקרב כרסו. כיון שהרגיש בי זעזע את עצמו ופשט ידו ונתן לי שלום ואמר:

– כמדומה לי שכבר ראיתיך פעם אחת. מה שמך?

אני משיב לו שלום ואומר לו את שמי כנהוג. סבור הייתי שיסתפק בתשובתי ואפטר ממנו, אבל הוא נזדקר ממקומו וקרא ואמר:

– רבי מנדלי!… רבי מנדלי מוכר ספרים!!… אטו מלתא זוטרתא היא!… זוכרני בכסלון זכיתי לקנות אצלך “סדור” קטן ושלמתי למעלתו חצי זהב.

– קרוב לי רבי מנדלי! – אמרה חיה-טריינא בגאוה, ולאחר שרמזה באצבע על הבחור וקראה אותו בשם רבי הפכה פניה אל הינוקא היחף ואמרה לו:

– הושע’לי, בני! רבי מנדלי דודך יבחנך בתורה. שא נא פניך, ולמה אתה מתבייש? זה הדוד לא יאכלך, חס ושלום. שומע אתה?

– מתבייש אני… מתבייש! – אמר הושע’לי מנענע כתפיו, עומד תלוי ראש בבושת פנים ואצבעו נתונה בתוך חוטמו.

– כמה שני חייו של הושע’לי שלך, יאריך ימים? – שואל אני את חיה-טריינא ולובש צורה מבהיקה כמדושן עונג מבנה הנחמד.

– הושע’לי שלי, יחיה, נעשה בר-מצוה בימות הגשמים – משיבה האם המאושרה.

– הושע’לי, בן-יקיר! – אמרתי לו, מחזיק בסנטרו וצובטו בחבה – אל תתבייש מפני ואמור לי איזוהי פרשה של שבוע זה?

– דבּר-דבּר-דבּר! – מזרזים את הושע’לי, והוא מעמיד עיניו ושותק כאותו שאינו יודע לשאול.

– בּ… בּ… בּ… – פותח לו הרבי ומחכה לתלמידו שיסיים הדיבור.

– בהמה! – מסיים הושע’לי בקול ומסתכל בפני רבו כמנצח.

– נוּ, בלק, בלק, בלק מלך מואב – מסייע אני להושע’לי – עתה, עתה ילמדני נא הושע’לי, מה מואב אמר?

הרבי לוחך את אצבעו, כדי שתלמידו יראה מעשה ויזכור הלכה.

– לחוך! – נבהל הושע’לי להשיב בקול רם.

– מי, הושע’לי, מי? – שואל הרבי בשמחה, כסבור, כיון שעלה חמורו בדרך הרי זה ילך בה וילך – לחוֹך אתה אומר, מי… מי?

– הרבי! – קורא הושע’לי בכל כוחו.

– חמור! – גער בו רבו בנזיפה ופניו נתכרכּמו מרוב כעסו – על מי נאמר לחכו ומי הם שילחכו?

– היהודים! – השמיע הושע’לי קולו בכל מאמצי כח.

– אמנם כן, היהודים, הושע’לי, היהודים! – נענעתי לו ראשי – יפה דרשת!

האם רואה ומקבלת תענוג. מניחה ידה על כרסה, כאומרת: אשרי הבטן, שתכשיט זה יצא ממנה! ואבא לועס את לשונו ונהנה הנאה משונה.

אחר סעודת-הערב נתיישבתי אני וחיה-טריינה בדבר אבדתי ואמרה לי כך:

– לאחר שתים שלש שעות יחזור יאַנקאַ שלי עם סוסי הרועים בשדה. ובביאת הסוסים תרכב אתה על סוס אחד ובעלי על השני ותלכו למקום שעגלותיכם שם ותביאו אותן לפי שעה לכאן, ואחר כך נתיעץ שוב מה לעשות. ועתה לך שכב. הרי לפניך חדר מיוחד ומטה מוצעת.

– יישר! – אמרתי לה – לכשאשכב ואצלול בתוך הכרים והמצעות מתיירא אני שמא תתקפני השינה ויהא קשה מאד להעלות אותי משם, ועכשו אין שעתי פנויה לכך. לעתיד לבוא, כשאני ואשתי ובני ביתי נבוא, אם ירצה השם, להקביל פניך ונגילה ונשמחה בך, אתיחד לי בחדר זה ואטיל עצמי ברשות בעלת הבית לתוך תהום של כסתות זו, להשתקע שם יום תמים.

– ברוכים הבאים! – אמרה לי חיה-טריינא בחן ובחסד ובתחנונים – ראה, רבי מנדלי, לקיים מה שהבטחתני ואל תשכח להביא עמך גם את יחנא-סוסיא שלך… ועתה אם אינך רוצה בכרים וכסתות הרבה, טול על-כל-פנים כסת זו. לך שכב ובעלי יעורר אותך בהשכמת הבוקר עם יציאת העדר, “כלחוך השור”.

י

אמת, חיה-טריינא היא צדקנית, אשה כשרה, אבל הפשפשים שלה רשעים הם. אך שכבתי על המטה מיד סביב שתו עלי – והתחילה מלחמה קשה בינינו. אני והם מזדיינים ונלחמים בזעף – הם בפיהם ואני באצבעותי; הם מטפסים ועולים עלי ואני מתרעם ומתרגז תחתי; הם באים בכח החזקה – המטה הזו שלנו היא, סברי, רבי יהודי, ונשתה את דמך! ואני מתחכך, נאנק ומתקרצף בכל כחי; הם מניחים חמתם בי ואני מניח חמתי בכסת, הריני מושכה ומנערה ולבסוף אני מסלקה ומשליכה לארץ. הספסל החגר בעל שלש רגלים נופל וקיתון של מים לנטילת ראשי האצבעות נשבר בקולי קולות. והנה מבוכה ומבוקה. הטרקני"ם “בני-הרחש” נבהלים, סורטים בקרקע ונחפזים ובורחים; נוצות פורחות מבין קרעי הכסת לתוך חוטמי ועיני; המטה מתחתי מזדעזעת, ואני מפרפר ומפרכס ומתהפך מצדי אל צדי – והפשפשים עושים את שלהם: עוקצים ומסריחים ומבאישים. קצתי מפני מחבלים קטנים ומסריחים אלה ואמרתי: מוטב שאגלה ממקומי. ומיד אני עומד והולך ופותח לפני את החלון, מנשם אויר צח ומשיב נפש, ויושב ומסתכל בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא.

דממה! על כיפת הרקיע כעין התכלת אַט הולכת הלבנה היפה כמהרהרת ועצבות-קודש שורה על פניה המאירים. משמים היא מבטת ומטלת עלי תוגה נעימה ואת נפשי היא מצודדת בצורתה העגומה. לבי מתמלא רגשי געגועים כים, מתגעגע אני על “אילת-אהבים” זו, והרהורים שונים כנחל נובע הולכים ומתגברים בי. אני מהרהר בחיים של צער ושל לחץ ועוני; בחיים של משטמה ואיבה ושל בושה וכלימה; בחיים מרים ומאררים, שיש בהם לעג ובוז, משטינים ומקטרגים, פורעים פראים ומחבלים, כל מיני פורענות ומשלחת פגעים רעים, חדשים גם ישנים – מהרהר ומסתכל בצורת הלבנה – ואשפוך את נפשי לפניה כתינוק חלש לפני אמו… אוי, אמא! צעק לה לבי, הכאב גדול מאד. אוי, כמה גברו היסורים וכמה מתענים ומצטערים כל הימים! הא לחמא עניא, שאוכלים בצמצום, ברגזה ובדאגה, עינם של קנאים רעה גם בו. לא די בצרות ומכאובים וסגופים, שמסתגפים כבשר ודם בעצמם, נתוספו עליהם עוד יסורים וענויים קשים מצד אחרים. גם בחיי צער אלה, שאינם חיים אלא גסיסה ארוכה, צרת עין שולטת בהם. אוי, אמא, מר לי מר וגדול הכאב מאד!… משמים מבטת הלבנה בּאור פניה העגומים כמהרהרת, ונראה שהיא מפייסת אותי ומדברת על לבי: " מה ברי ומה בן-עוני העלוב, אַל ליהודי, שלומיאל, אַל ליהודי, ביש-גדא, התאונן, יכבוש כאבו ויסבול דומם מה שנטל עליו!" ונפשי מה תשתוחח ותהמה עלי, במסתרים תבכה עוד יותר ודמעות רותחות נושרות מעיני. מניח אני ראשי על זרועי, ולחיי זו קצוצת פאה וערומה מופנה כנגד פני הלבנה, כמתחטא לפניה ואומר: הביטי וראי את חרפתי! עיני מקור דמעה, משוטטות במרחבי העולם ומביטות בבקשת רחמים, אבל – אין שומע ואין עונה! הכל ישנים בלא נשמע קול אדם… רק כלב אחד, מהני כלבי דחציפין, עומד שם על משמרתו, זנבו מקופל בין רגליו, ראשו בשמים ונובח כנגד המאורות ברקיע וכנגד הלבנה בעזות מצח, והיא הולכת לה שוקטה, שלא להשגיח בנביחת הכלב.

ואף אני שקטתי ודעתי נתישבה עלי. רוח תקוה נצנצה בי מעין זו שבאה לו ליהודי לאחר שעמד בתפלה לפני המקום וספר כל צרותיו לפניו; מעין זו שעושה את האדם רחמן ואוהב את הבריות והוא מוכן לחבק את העולם כלו ולנשק לו מתוך רוב חבה.

והם – דברתי אני עם לבי – והם, כלומר, אותם הפשפשים, כלום אינם בריותיו של הקדוש ברוך הוא? כלום הם חייבים בזה, שהם נושכים ומסריחים? מה להם לעשות אם מדת הנשיכה קבועה להם בטבע ברייתם, כנביחה בטבע הכלב, והם נושכים ומוצצים דם אדם לא מרוע לב, חס ושלום, אלא משום שכך היא דרך פרנסתם? ובכן לפוטרם בלא כלום אי אפשר, אוותר להם קצת מדמי וישתו. לא בפעם הראשונה עסק לי עם הפשפשים, הרבה ראיתים בעיירות התחום, ומי אדם מישראל לא ידעם ומדמו לא ישחד בעדם?

קמתי מאצל החלון, ומתוך קריאה “בידך אפקיד רוחי וגויתי” נפלתי על המטה, מפקיר את עצמי – וישנתי!…

לא ברצוני עמדתי בהשכמת הבוקר, מטלטולי הדרך היו אברי כבדים עלי, אלא ההכרח דחה אותי מעל משכבי והעמידני על רגלי. היהודי אינו חי ונע אלא בכח הדוחה. בהול ודחוף הוא בהילוכו ובדבורו ובמשאו ומתנו ובכל מעשיו. ואם כח דוחה זה יחלש בו מעט, מיד גופו תש והוא שוכב בלא כח כגולם. בחגים וזמנים, שהם ימי מנוחה, היהודי חש על הרוב את מכאוביו ויש לו פנאי להיות חולה. על כרחי ירדתי מעל המטה, על כרחי עמדתי על רגלי, על כרחי הרכבתי עצמי על הסוס ועל כרחי הלכתי אני וחיים-חנא בדרך. קשה ליהודי עקירת רגל מלכתחילה, ובדיעבד כיון שעקר רגלו וזז ממקומו הוא רץ כאיל ונדחק אפילו למקום, שאֵינוֹ מתבקש שם. ולא לבד שהוא רץ, אלא אף מדלג שוּר ובעד החלונים יבוא אם הדלת נעולה בפניו. ואף אני לאחר שעה קלה נתחזקתי והייתי זריז ומזורז, חי ונושא את עצמי כבתחילה.

ובאותה שעה למדתי כמה גדולים הדברים דאמרי אינשי: “שאין לשער נשמת יהודי מה היא”. סבור הייתי מתחילה, שחיה-טריינא כל עיקר שמחתה אינה אלא בי בעצמי והיא נהנית, שנזדמן לה בהיסח הדעת גואל וקרוב לה, ועוד גואל זה, שמשתמש לפרנסתו בספרים. השימוש הוא גופו דבר חשוב ומכבד את האדם. אדם מישראל כשיש לו עסק בערכאות, תחילת דבורו עליו היא עם שומר-הסף, שמשמש שם את השרים, מדבר עמו בעסקו ומתפטר ממנו ויוצא שמח, מהרהר בלבו: ההתחלה, ברוך-השם, נעשתה. זה השומר לא אדם קשה הוא. פלוני, שמשמש הוא בבית-ספר עברי, היהודים קוראים לו ספיקטור. וזה הפרוונקא, יהודי נושא אגרות, פקיד דבי-דואר נקרא בישראל. כאלה וכאלה עמנו ועליהם המשל אומר: “אמתיה דרב מורה הוראות בישראל”. אמנם בשעת סעודת-הערב, כשראיתי בתה של חיה-טריינא, אותה הבוגרת השמנה, שכבר הגיע פרקה להנשא, חוזרת ובאה מקושטה ככלה, התחיל לבי מהסס, שמא חבה זו נודעת לי כאן לא בשבילי אלא בשביל הבת; אפשר סבורה חיה-טריינא, שעל ידי יתגלגל “שידוך” הגון לבתה, וזהו טעמו של דבר שלחשה לה באזנה כשנכנסתי, והלזוּ יצאה וחזרה מקושטה ומלובשה בגד שבת. ודבר זה שהיה מוטל אצלי בספק נעשה אחר כך ודאי על ידי חיים-חנא. כשהיינו מהלכים בדרך התחיל משתעה עמי בערמה ופתח פיו ואמר:

– לדבריך… נעשה הבחור בר-מצוה ועדיין לאו חתן הוא, לפי דבריך, עדיין הבחור שלך! אני בימיו הייתי נשוי, בעל אשה בימיו, חיה-טריינא שלי אינה מניחה לי לישון כל הלילות. כל הלילות היא נותנת עלי בקולה נותנת ואומרת: הבה חתן! למה אתה שוכב, גזלן, חתן הבה!… את הבתולה שלי הרי ראית. בעלת-בית טובה היא. בריאה ואוהבת את המלאכה. ושלך מהו?… אפשר, הבתולה שלי הגיעה שעתה להנשא. מה דעתך? הלא יהודי אתה, רבי מנדלי, למדן אתה ויודע מה שכתוב, אפשר ראויה היא להנשא, ומהשם יצא דבר. ותסברא?… “הפלונית” שלי היתה מספרת עמי אמש בלילה. חיים-חנא! אמרה לי, אכן יש אלהים בעולם. ביאת הגואל הזה לא לחנם הוא… תראה, חיים-חנא, שחיה-טריינא אינה טועה!… ידוע להוי לך, שחשוב גדול אתה אצלה, חשוב מאד. הכל בא בהיסח הדעת. אירע מעשה ונזדמנת אצלנו. נגנבו הסוסים ונשאת את רגליך ובאת – בואך לשלום לששון ולשמחה ולמזל-טוב לנו! מי יודע אפשר משמים הוא… הבחור, אתה אומר, נעשה בר-מצוה, הבחור שלך?…

חיים-חנא רמז לי, שבדעת אשתו ובדעתו להתחתן בי ואת בני הם מבקשים לבתם, הבוגרת השמנה והגסה. וכך היה הולך ומדבר, לועס לשונו, מלקק שפתיו ומדבר עד שהגענו להעגלות העומדות בשדה.

בדקתי את עגלתי ומצאתי הכל על מקומו שם. וכשבאתי לבדוק עגלתו של אלתר ומששתי בתחלה במחצלת הפרושה עליה נראה לי כמין חי מזיז עצמו תחתיה ונרתעתי לאחורי מתבהל ומשתומם, ומיד המחצלת מתנדנדת ונופלת – ולפני יושב על העגלה חפוי ראש אלתר יקנה"ז!

יא

את המשעה ברבי אלתר: היכן היה ומאין בא ולמה ראשו חפוי – את הכל פירש לנו אלתר בעצמו ובלשונו על פי דרכו ופתח ואמר:

הולך אני לי, כמו שידעת, בשביל הסוסים. בקצור – אין סוסים. ומה בכך? אומר אני בלבי, איני חושש כלום! רגלים להם והלכו ונתרחקו מעט. עשב ביער יש, עשב טוב מאד, ופה להם יש, וצל אף הוא שם, ולמה לא יהנו מהעולם הזה? האדם, להבדיל, אף הוא הולך למקום שטוב לו. בקצור, הולך לי אני והולך – ואין סוס וקול סוס. ומה לי לעשות עוד? הענין ענין רע, רע מאד! ועד שאני מיצר ודואג, וקשקוש קל בא לאזני מעבר לבקעה שכנגדי, ותיכף אני יורד ועולה ובא לשם. ומה? אין כלום! בינתים פנה היום, וזה לא ניחא לי כלל!… בקצור, עוד הפעם קשקוש באזני ושוב אני ממהר ומשוטט ומבקש, ועוד הפעם אין כלום! זאת הפעם, שומעים אתם, היטב חרה לי, קשקוש זה מה הוא? בקצור, אותו הקשקוש נשמע בשלישית והוא כקול דריסת רגלים… הנה הנם הבריות היפות שלי! – אומר אני – יבוא רקב בעצמותיהם! הריני כועס ומקלל והולך ובא בסבכי החורשה. אכן נתפשתם, אומר אני, מצאתיכם!… ומה אתם סוברים? מה מצאתי? – מצאתי פרה אדומה! פרה שפרשה עצמה מן העדר ותלך ותתע בחורשה… ועכשו מה? עכשו איני יודע כלום, איני יודע אפילו היכן אני ואנה אני בא. אבל לעמוד תחתי ולשבות לא טוב. בקצור, אני עוקר רגלי והולך לי בשם השם, וחושך וחתחתים בדרך. והנה כאש אוכלת נראה לי מרחוק. אני הולך ובא ורואה לפני מדורת אש בתוך היער. האש הולכת ושוקעת. האודים עשנים והגחלים לוחשות. העשבים מסביב המדורה נרמסים. שם פרורי לחם, קליפות של ביצים, של קשואים ושל בצלים ושומים, גם סמרטוטים קרועים ובלים ראיתי שם. ודאי שיירה גדולה שבתה כאן, וכפי הנראה שיירה של צוענים. לא טוב הדבר! סתם צוענים הרי גנבים הם. ועד שאני עומד ונמלך בדעתי מה לעשות, קול נשמע מרחוק, ועלה על דעתי, שמא רבי מנדלי קורא לי. הריני מרים פעמי רגלי ורץ כצבי. והקול פעם הוא פוסק ופעם חוזר והולך הלוך וחזק עד שנשמע לי כקול צעקת שבר, מרגיז לב ומטיל אימה ופחד. אבל לא כלום! בקצור, אני מתחבא בחורשה בין הסבכים ונוטל מקל עב, שנזדמן שם לידי, להיות מוכן אצלי לעת צרה. יושב אני בחשאי וממתין לראות מה יעשה שם ועל דעתי עולים דברים מבהילים: מעשיות בגזלנים וחמסנים ומעשיות בגנבים ורמאים של כסלון הידועים. והנה עוד הפעם קול צעקה, צעקה גדולה ומרה כשל מי שהוא בסכנה. והקול יוצא מתוך חורבה אחת ביער כנגדי. קול מר זה נגע עד נפשי והעמידני על רגלי ואני משתער ממקומי ובא אצל החורבה. וכל זה נעשה כהרף עין, שלא מדעתי. לבי אומר לי: הקול קול יהודי, ושמא רבי מנדלי נתון בצרה. כלום אני יודע מה נעשה שם? – גדולה היא הסכנה, אבל לא כלום! אמרתי אלך ואראה מה זה שם ויהי מה, אפילו אם יהיו נוטלים את נשמתי. הרי קצת עקשן אני בטיבי. בקצור, אני הולך ובא דרך שער שבור ומרוסק ונכנס לתוך חדר אחד, פוסע בחשאי על אצבעות רגלי וממשש באפלה. ממשש ואיני יודע כלום היכן אני. נוטל אני מכיסי בּי-גפרורין, משפשף ומשפשף ואין אחת ניצתת, עד שכלו הגפרוריות ולא נשתיירה מהן אלא האחרונה והיא ניצתה. ומיד קול מר יוצא מאחת הפנות שם, הגפרורית כבה ואין כלום! הולך אני בחושך, ממשש והולך ונתקל בגוף מוטל על קרקע הבית. בקצור, באותו רגע של אימה ופחד יצאה הלבנה מקצה כיפת הרקיע ונשקפה בעד חלון שבור לתוך חדר צר ומעופש, ולאורה ראיתי שם אדם אחד כפוּת כגדי בידיו ורגליו ומוטל ארצה בלא כח. – ברוך המקום שהביאך לכאן, אמר לי האיש, התירני מהרה מאסורי ואם אַין מת אנכי! החבל מהדק את בשרי, אש קודחת בקרבי וצמא אני למים. – מי כפתך כך ולמה? אמרתי לו, נוטל סכין מחיקי וחותך את החבלים מעליו. – הרוח יכנס באבי אביו של זה הממזר, הגנב, “נוטקא גנב”! התחיל בן-אדם זה מקלל, כשהוא מתמתח ומחליץ עצמותיו. – גנב, אתה אומר? אמרתי לו, מסתכל בפניו ומתמיה. – כך, כך, גנב הוא, גזלן הוא, מומר הוא לכל העבירות! עוד היום גנב שני סוסים. – שמעתי ונתרגזתי עד מאד. בקצור, התחלתי בודק את בן-אדם זה בשבע חקירות ונותן סימנים ונתברר לי הדבר כשמש בצהרים – והמעשה כך הוא: אצל אותה מדורת אש בחורשה שבתה כנופיא של קבצנים נודדים. אחד מארחי-פרחי אלה הלך ולקח לו את סוסינו הרועים ביער. ואמר לי בן-אדם זה, אי זה דרך הלכו הקבצנים, וגמרתי בלבי יהי מה, ארדוף אחריהם ואשיגם. זה מזהירני שלא אעמיד עצמי בסכנה, מאיים עלי ואומר: אותו הממזר רוצח הוא, ואלה ההולכים עמו בעגלות רבים הם ורשעים כמותו, ואני איני נשמע לו. להתיאש מסוסי לא אוכל, אם אין סוסי לי מה אני? – יהי מה, אמרתי לו, ארדוף! להקדיח תבשילי איני מניח לכל בריה שבעולם. אתה שב לך בזה ותנוח, וכשאחזור, אם ירצה השם, עם הסוסים, אקחך עמי ונלכה יחדו. בקצור, נשאתי את רגלי והלכתי.

אני אומר הלכתי, לא! אלא הייתי רץ בהול ומבוהל וכועס מאד על הגנב הרשע ומוכן לקרעו כדג. לא די לי בצרות ישנות – עוד באה צרה חדשה, להשאר פה בשדה בלא סוס ובלא כלום. אני רץ ורץ עד שנתעיפתי מאד. הרגלים כושלות ומתרשלות; הקיבה אינה חוששת לצרתי, הבאה עלי, ותובעת מזונותיה. אטו מילתא זוטרתא היא לישב בתענית יום ארוך בתקופת תמוז! ולבי אף הוא אינו עומד לי עתה בשעת דחקי, מפקפק ואומר: היגיעה לבטלה וריצת רגלים אך לחנם! הלא הם, חברי גנבים הללו, הקדימוני בדרך מהלך הרבה שעות. ולא עוד אלא שהם בעגלות ובסוסים ואני ברגלים. אבל – אין כלום! עדיין נשארה לי תקוה אחת, שמא יזדמן לי בעל-עגלה בדרך, וברוך המקום על הלבנה שלו, שהיא זורחת, ולאורה אפשר לי לראות למרחוק. בקצור, אני הולך. אמת, איני רץ כבתחילה, אבל אני הולך ואיני עומד. צופה אני ומביט – ואין נפש חיה. אבל, אין בכך כלום. אני עושה את שלי, פוסע והולך. כשאני מחזיק בדבר-מה איני מניחו במהרה. בקצור, קול אפנים נשמע, ומיד קרון נראה והוא נוסע – אוי ואבוי, הוא נוסע כנגדי ודרכינו שונים! כך עבר לפני גם הקרון השני, גם השלישי ובעליהם היו שתויי יין. אוי לי ואוי לרוע מזלי!… עכשו ניצתה כאש חמתי ושוב אני אוזר חלצי ונחפז כגבור לרוץ אורח. בין כך וכך שעות הלילה הולכות. התקוה לביאת קרון כדרכי עדיין תאמצני. והנה מרחוק נראו לי באמת כעין קרונות. עכשו לא אניח להם לעבור על פני, אמרתי בלבי, את הפרוטה האחרונה מכיסי אתן למי שיחזור וילך עמי לדרכי. והריני מזדרז והולך בחפזון כנגדם. הולך אני והולך והקרונות, כמדומה לי, עומדים ואינם זזים ממקומם.

את צערי ודאבון נפשי אין לשער. אבל אין בכך כלום! בקצור, כשהייתי בא וקרב מול הקרונות עלה על דעתי, שמא קרונות של אותם הקבצנים הם. ומעתה אני מתחיל פוסע פסיעה קטנה בחשאי ובנחת ונמלך בדעתי מה לעשות. וליד הדרך חורשה ובאתי ונסתרתי שם בין אילנות, ומשם אני מציץ ומשגיח להקרונות. אמנם כן! הקרונות של הקבצנים הם – הם הם בסימניהם. קרון אחד מוטל בדרך ואצלו אספסוף זקנים עם נערים טף ונשים בכנופיא אחת, כלם קרועי בגדים, לבושי סמרטוטים ומהומה רבה בתוכם. זה מקיש בקורנס ואורר, וזה במגירה מנסר וגורר; זה יועץ וזה נואץ. קול ילדים וקול נשים נשמע ברמה, תוכחה ונאצה שמה, הרמת ידים ומכת לחיים, בכיה ושחוק עד לשמים. ובתוך הרעש הזה קולות קוראים ואומרים: חייב הוא זה הסוס החדש, תפח רוחו! בשלו הצרה הזאת לנו. פגע רע זה, יהא כפרתנו, היה מושך לצדדין, משגה את חברו ונוטה מן הדרך בפשיעה כמתכוין להכעיס. לשדים הוא! ראו הביא לנו פייבושקי מציאה יפה זו. מגפה תבוא עליו! – עצלנים, פטפטנים, טפות סרוחות, גולמים, אלומות-תבן, חתיכות בשר, אינם יודעים כלום אלא אכילה ותנומה! – גוער בם פרא אדם אחר, אדמוני ובעל כתפים, מקלל ומגדף ומניף לעיני כל הקהל אגרוף רשע. ואני מציץ מבין האילנות ומסתכל יפה יפה – ואת סוסך, רבי מנדלי, ראו עיני! הוא עומד לו יחידי מאחורי הקרון האחרון שבשיירא, באפסר ובפרומביא וברצועות שעל גבו, ומתוך כלי תפארתו אלה ניכר, שנעשה סניף ל"סוס-משכוכי ", שיהא מושך על ידו בקרון. – פקח גדול אתה! אמרתי לו לסוסך בתודה, עבודה קשה נתת להם בתבונות רגליך. והיכן היא, העלובה שלי? ועד שאני מחפשה בעיני וסוסתי כשכשה בזנבה כנגדי, ואף היא עומדת קשורה לאחורי אותו הקרון עם סוסך הפקח ביחד. הריני נוטל מטה בידי וסכין שלי ומתגנב והולך לי בחשאי לאותו הקרון. ובשעה שהכנופיא היתה טרודה שם בתיקון הסדנא אני חותך את החבלים ומתיר האסורים, עולה על גב אחד מהם ובורח עם שניהם. מעשה שטן, הרגיש בי אחד מן החבריא וצעק והרעיש עלי את כל החבורה. והנה פּרא אדם זה, האדמוני, רודף אחרי מהרה, עוד מעט השיגני. אני דופק את הסוסים ומזרזם והם אינם מסרבים לי הפעם ורצים כהאחשתרנים בכל מאמצי כחם – ורב עתה המרחק ביני ובין האדמוני. קטרג השטן ונסתבכה סוסתי ברצועות של סוסך ונוקשה ונפלה, ונתעכבנו על ידה. בין כך וכך השיגני האדמוני והתנפל עלי בזעף כחיה רעה. בקצור, אנו נאבקים זה עם זה בכח ובלחש ואין אחד משמיע קול מרוב כעס. כל אחד מתאמץ להפיל את חבירו ולבסוף אנו נופלים שנינו חבוקים יחדו עד שנתפקקו עצמותינו. בקצור, אנו עוסקים בשקידה רבה, פעם אני למעלה והאדמוני תחתי ואני דוחקו עד כדי יציאת נשמתו, ופעם הוא למעלה ואני דחוק ומעונה תחתיו. אבל אין בכך כלום. אני מתחכם לו ונוגע בכף ירכו, ונרתע ונשתטח דומם כמת. והוא עשה זאת בערמה. כיון שידי נסתלקה ממנו חפז והוציא סכין מכיסו. הע-הע! במרמה אתה בא אלי! נתתי עליו בקולי, מכה על ידו בעוצם כחי עד שנפל הסכין מתוכה והוטל למרחוק. והוא מתאזר עוז ומשתער עלי קל מהרה כחתול, אוחז בצוארי ומבקש לחנקני. פתאם קול פעמון נשמע בדרך – ונתבהל. סוף סוף הרי גנב הוא ומתיירא מפני בני אדם. – מזלך גרם שקול הפעמון הולך ובא. ואף על פי כן לפוטרך בלא כלום אי אפשר. הרי מכה זו לך! נהם עלי כדוב, סוטרני על ראשי ונמלט. בקצור, אני חוזר ועולה על גבי הסוס והולך לדרכי. ולאחר שעה קלה התחלתי חושש בראשי, אני ממשמש בו ומוצא חבּורה על מצחי. אבל אין בכך כלום! מה שהיה ברצוני לעשות עשיתי – והסוסים, שומע אתה? הסוסים הרי הם בידי!

– חייב אתה בברכת הגומל, רבי אלתר! – אמרתי לו, מחבקו ומגפפו מתוך רוב שמחה.

– אף האדמוני יברך “הגומל” – אמר אלתר – נס הוא לו, שלא טעמתי יום תמים והייתי עיף ויגע גם מחום וטלטול הדרך. אבל הסוסים שלנו עכשו בידינו הם!

– היכן הם “האריות” שלנו? – אמרתי לו, מסתכל לכל רוח.

– המתן מעט, רבי מנדלי! – אמר לי אלתר – בן-אדם זה, שחזרתי עמו לכאן, נהג את “האריות” לבּקעה שם, מקום מים ומרעה טוב. אל תדאג להם, הוא שומרם בעינא פקיחא. אני כשחזרתי מדרכי עיף ויגע מיד נפלתי על העגלה, מתכסה בּמחצלת זו. לא הספקתי להתנמנם יפה כדבעי באת אתה, רבי מנדלי. וברוך המקום שנראה זה את זה בשלום. – לחי זו שלך, רבי מנדלי, מה עבידתא? מה למה ולמה היא כרוכה? חש אתה בשניך?

– אתה, רבי אלתר, בּאת כרוך-ראש ואני כרוך-לחי! אתה חבורה לך על מצחך ואני לחיי בלא פאה; אתה באת עם בן-אדם אחד ואני בא עם רבי חיים-חנא זה, בעלה של חיה-טריינא – אמרתי לו, חוזר ומעמיד לפניו את חיים-חנא בשמו ובכינויו.

אלתר מעמיד עלי פניו, מתמיה ומסתכל בי, כמבקש לידע פשר דבר.

– כלום אין אתה יודע את חיה-טריינא?! – אמרתי לאלתר, משים עצמי כמתמיה ומעמיד אף אני עיני עליו.

– הלא היא זוגתי היא! קרובה היא חיה-טריינא לרבי מנדלי זוגתי, – פירש חיים-חנא לאלתר, לאחר שלעס את לשונו והקדים לקיקת שפתים לדיבור.

ועד שאנו יושבים בשדה על עשבים ומסיחים נראו מרחוק “האריות” שלנו הולכים ובאים, והילוכם קפיצה משונה, כזו של חגר, ונראה כאלו הם רצים כביכול. רואה אני את פניהם כפנים חדשות, לא אלה הם שהיו בתחילה. מרימים ראשם בגאוה וכאלו נפתח פיהם ואומרים: רשאי אתה ללגלג עלינו, ואם קטנים ופחותים אנו בעיניך אף על פי כן נמצא לנו אדם מבין, שחשקה נפשו בנו וקפץ וגנב אותנו. אתה רואה בנו מומים ונגעים – סמרטוט כרוך על רגל, עין טרוטה, ראש מוקרח, כתף מרוטה, אף על פי כן אם השעה צריכה לכך, שנהיה סגנים לסוסא רבה במרכבה, אנו משמשים בכהונה זו ומושכים בעבות העגלה. ולשבר סדנא ואופנים בשעת הצורך גם זה אנו יכולים ככל הסוסים היפים. אלא אוי לנו מה רע חלקנו ומה מר גורלנו, שסוסים-יהודיים אנו. אתם, רבותינו היהודים, אתם נאה פוסקים מזונות לסוסיכם ואינכם נאה מקיימים… סוטר אני את סוסי על סנטרו בשחוק של חבה, מדבר לו יהודית ואומר: “שְׁקָץ!”

בתוך כך וכך בא גם אותו בן-אדם – ראיתיו ונשתוממתי וקראתי בקול גדול:

– פישקא!…

– אותו פישקא, שהיית מספר לי עליו? – תמה אלתר ואמר.

– זה הוא בעצמו… “שלום עליכם”, פישקא!

– גם אני הכרתיך, רבי מנדלי – אמר פישקא והחזיר שלי שלום.

– לפישקא שלך נאה להודות – אמר לי אלתר – שאלמלא הוא לא ראינו את סוסינו עד עולם כשם שלא נראה את אזנינו.

– ואלמלא רבי אלתר – אמר פישקא – כבר לא היה פישקא בעולם.

– ידעתי – אמרתי לו – ספר נא לי, פישקא, איך נתגלגל הדבר שבאת לכאן.

– ספור ארוך הוא – אמר פישקא, מרכין ראשו ועומד נדהם.

אני עומד ומתבונן לפישקא שעה קלה. ערום הוא ויחף. רגליו נפוחות ומלוכלכות בדם. פניו שזופות ומפוחמות וגופו כחוש – עור וגידים ועצמות. נפשי תצא עליו. דומה, שהרפתקות הרבה עברו עליו ואמלל הוא מאד. אני מחזיק בידו ואומר לו:

– עוד חזון למועד, פישקא, ונשמע המעשה שהיה בך. ועתה שב פה עמנו ותנוח מעט!

יב

חומר רב היה “בעל לשון” יהודי מוצא מוכן לפניו באותו הבוקר כדי לכתוב פזמון יפה. יש כאן למלאכתו ארבעה יהודים נשויים, כשהם שוכבים מתפרקדים על עשבים בשדה, מדושני עונג ושותקים. יש כאן זהרי חמה, שמים בהירים, אילנות ותבואות שדה, רסיסי טל, צפרים עפות, גילת ורנן, וארבעה סוסים, זה מזה נאה. והיה רשאי להוסיף מדעתו גם נופך משלו, כיד בנות-השיר הטובה עליו, כגון עדר צאן הרועה בשושנים, פרות רועות באחו, ואיל תערוג על אפיקי מים. ואף אותנו היה חונן, ונותן בפינו חלילים משלו, לחלל ולשיר שירת דודים לרעיות אהובות. אלא לתרמיליו לא היינו זקוקים. יש לנו, ברוך-השם, תרמילים שלנו, יהי לו אשר לו. אבל, רבי יהודי, אין לך עסק עמי אלא בדברים חיצונים, במה שהורשית התבונן ודבּר את כל העולה על רוחך, ובמופלא ממך, בנשמתי, אל תחקור. להכניס בי מחשבות, שלא חשבתי, וכוונות שלא כוונתי ושאינן בי אלא על פיך – אינך רשאי. כלך לך אצל דורשי נגעים ואהלות ושם מקום לפניך להתגדר בזה. ואני מה שבמצפוני לבי אגיד בעצמי.

להתודע ולהגלות, שאני הייתי מתפרקד בצבור, מסתכל בעינים פקוחות ונהנה בלא שום מחשבה והרהור כלל! וזמר זה, שהיו שפתי מרחשות בחשאי אותה שעה, אף בו לא נתכוונתי כלום לא לשם מזמור ולא לשם למוד פרק בשיר, אלא זמר סתם פשוטו כמשמעו: טרים-ברים, ברים-טרים! כך יהודי מטרמטם ומבמבם לו שלא בכוונה, כשירוח לו מעט מדאגת הפרנסה. וכך מטרמטרמים להם יהודים בחשאי, איש בפני עצמו ואיש על פי דרכו, כשהם מטיילים בכנופיא בשבת ויום טוב לאחר הסעודה, ידיהם מופשלות לאחוריהם, או שהן אוחזות ומנענעות את המלל של חלט"יהם וממשמשות פעמים גם בזקניהם ופאותיהם.

חיים-חנא בעלה של חיה-טריינא אף הוא שוכב ומטרמטרם לו בפנים מבהיקים ולועס את לשונו כדרכו בכל פה. ופתאם הוא עומד ממקומו, מחזיק בזקנו ולוקק את שפתיו ואומר לי:

– רבי מנדלי! הגיע זמן, כמדומה לי, לחזור, מה? רבי מנדלי?

– לחזור לביתך אתה רוצה? – אמרתי לו, עומד ממקומי גם אני – לך לך לשלום!

– היכא דמי! – תּמה עלי חיים-חנא – ורבי מנדלי לא יחזור עמי? היציאה מביתי הרי היתה יציאה על מנת לחזור!

– אי אפשר לי! – אמרתי לו, רומז על בני לויתי.

– ילכו גם הם עמנו – אמר חיים-חנא – ברוכים הבאים, ברוכים הבאים! חיה-טריינא שלי מבשלת לביבות היום היא מבשלת. הסעודה תהא מספקת לכלם הסעודה.

– יישר! – אמרתי לו בהשתחויה – אין פנאי. צריכים לעסוק בעסקי פרנסה. פקוד לשלום זוגתך באהבה!

– ירא את השם ובוא, רבי מנדלי! אשתי הרי תהרג…

חיים-חנא רצה לומר תהרגני ונתבלבל, והפסיק הדיבור, וחזר והשלימו כך:

– הרי תגרשני אשתי אם לא אביאך אליה. הלא היא, “הפלונית” שלי, היתה עסוקה עמי אמש. כל הלילה היתה מספרת עמי באותו העסק. שומע אתה? היא עומדת עכשו ומחכה לך. וחסיא-גרונא בתי אף היא מזומנת ועומדת ומצפה לך. שומע אתה?

– שומע אני ושומע, רבי חיים-חנא. אבל אין לדחוק את השעה. גם אשתי תהרג… כלומר, תגרשני אם לא אתישב עמה… שומע אתה? מה נעשה, גזרה היא ונקבל!

חיים-חנא עמד נדהם ומבולבל, כאדם שחברו סטר אותו על פיו. אזיל סומקא ואתי חוורא ונשתנו פניו. אחר כך פתח את פיו ואמר בתחנונים:

– חוס ורחם עלי!… היטיבה נא עמי ובוא!

– אי אפשר, אי אפשר לי, רבי חיים-חנא!

וכשראה חיים-חנא, שאין תפילתו מתקבלת, לקק את שפתיו יפה יפה ואמר לי:

– אם כן, אם אתה עומד על דעתך, הטריח נא עצמך, במחילת כבודך, ותן לי כתב לחיה-טריינא, במחילת כבודך. לדברים שבעל-פה הרי לא תאמין. היא תחייבני היא ותאמר, שאני גול… שאני כך, שאני כך וכך… שומע אתה? כתוב לה דברים מועטים. הרבי יקראם לה, הרבי. בבקשה ממך!

ראיתי חובה לעצמי לעשות בקשתו כנגד רצוני מפני פקוח נפש של זה. בדין ראוי היה בעל כגון זה להענש בגופו עונש קשה, אלא שאמרתי, תהא אשתו נפרעת ממנו לא על ידי. הריני נוטל עט-עופרת מתוך ילקוטי, קורע מעל גבי “סידור בית רחל” את תכריך הניר החלק, מניחו על הדוכן, מכון שבתי בעגלה, וכותב עליו הדברים הללו:

"להנגידה המפורסמת, שאר בשרי, האשה הצנועה והחסידה, מנשים באהל תבורך, מרת חיה-טריינא, תחיה בשלום ובכל טוב, אמן סלה וכן יהי רצון.

ראשית באתי להודיע, שאני בה“ש בקו הבריאה ושלם בכל אברי. השם יתברך לא יסיר חסדו מאתנו גם להבא ונשמע במהרה ישועות ונחמות זה מזה ומזלנו יאיר לנו ברוב נחת ועושר אמן סלה. פורס אני בשלום בניך, יאריכו ימים ושנים, ובפרט בשלום בתך הכלה, הבתולה השולמית מרת חסיא-גרונא תחיה. נא ונא לפרוס בגיני בשלומה, למען השם, באהבה רבה. והשנית באתי להודיע, שהביידלי”ך עם הסחורה שלי מצאתי בשלמות על מקומם. הסוסים נתבקשו. חברי, הרבני ר' אלתר יקנה“ז, הוציא אותם, בעזרת השם, מידי הגנבים. כאן עמדה לנו רק זכות אבות. ממש נסים ונפלאות נעשו לנו. ואין אנו כדאים לחסדים אלה מאת השי”ת. בעלכם נ"י ימסור לכבודה כל דבר שורש. כדאי לכתוב בהקראניקיס מעשה נורא זה.

מבקש אני מחילתך, חיה-טריינא, כאמי מורתי, שתמחלי לי על שאני מעיז פני להיות לפניך מליץ יושר על בעלך, שיש לו עגמת נפש ומורא גדול מזה, שאין אני נוסע לכם היום כפי המדובר. יהמו נא מעיך לו ואל נא יהיו נכונים לו ימי חושך ולא יענש חס-ושלום בשביל כך, שאין אני מקיים מאמרי ואיני יכול לבוא אל משכן כבודך כפי המדובר. על בעלך יש באמת לחוס משום צער-בעל-החיים. הוא נתפרכס, וממש נתעלף לפני, והרעיש מצדו פשוט את העולם, והיה משבח אותך בכל מיני שבחים ותשבחות, ובפרט את בתכם הכלה המושלמת בכל המעלות, שאני פורס בשלומה בידידות. הכלל, הוא עשה מצדו הכל מה שהבעל עושה ומה שאב חכם צריך לעשות – להכניס אצבע לתוך פיו של אדם ולרמז לו על “הנכבדות”… שומעת את? ואכפול שאלתי ואומר: שומעת את למה אני מרמז?… די לחכמה כמותך ברמיזה ולהכניס אצבע לתוך פיך איני צריך. בעלך התחכם גם כן והרגיז עלי את היצר-הרע בלביבות שלך ובשאר דברים טובים, אבל פרנסה קודמת לכל. הפרנסה דוחה אפילו לביבות. והשנית, הרי יש לי זוגתי. וחכמה כמותך הלא תבין למה אני מתכוין. בענינים כמו אלה, שומעת את, מה הוא הבעל בלא זוגתו?… אקוה להשי“ת, שעוד נתראה, בלא נדר, ונאכל בשמחה אצלכם לביבות, ואפשק לעקי”ך גם כן איה"ש… שומעת את? לעת-עתה אל נא יסבול בעלך ויהמו מעיך לו משום צער-בעל-החיים.

שולח אני לך על ידי בעלך מתנה – “תחינה חדשה על הפרנסה”, “תחינות להדלקת הנרות”, “תחינות לברכת החודש”, “תחינה אמהות שרה רבקה רחל ולאה” ועוד “תחינה חדשה לכפרות שלאגען”. גם שולח אני לך "מעין טהור ", שכל אשה צריכה להיות בקיאה בו ולהזהר בכל הדינים הבאים שם, כדי שתדע איך להתנהג. תקבלי רוב תענוג מזה. בתך הבתולה תקבל גם כן מזה תענוג משונה.

חיה-טריינא! יש לי אליך בקשה. כשהוואנצען שלכם ענו אותי אתמול בלילה, לא עליכם, חלצתי מעל רגלי את הוואלענע פוזמקאות שלי, ומרוב בהילות שכחתי אותם אצלכם על הטאפטשא“ן. בקשי אותם שם, במחילת כבודך, ויהא בעלך לובשם. מתנה הם לו ממני. שלום לכם, ועוד הפעם נא ונא לפרוס בגיני בשלום בניכם הנחמדים ובפרט בשלום הבתולה חסיא-גרונא באהבה רבה. למען השם ולמען השם לא לשכוח אודות בעלך. בעלך יש לו צער ועגמת נפש… הבייט”ש שלי, ששכחתי בהאלקירי“ל שלכם, הריני נותן במתנה להרבי. היא תועיל לו מאד… ממני הפורס בשלומכם בכלל ובפרט ובשלום הכלה חסיא-גרונא בפרט שבפרט, הקטן מענדעלי מוכר ספרים”.

כשקראתי את הכתב הזה לחיים-חנא בעלה של חיה-טריינא היה שמח ומאושר מאד והתענג מנועם לשונו וסגנונו היפה. בכל מלה ומלה, שיצאה מפי, היה סוטר לו על מצחו מרוב תמיה – איך יש דעה בבן-אדם לכתוב כזאת! וקרא ואמר: “אוי, כמה נעימה הלשון! מתוקה מדבש, כמו שאני יהודי!” – ברכנו זה את זה בשלום והלך לו לדרכו בטח ושאנן מפחד אשתו.

יג

עיפים ויגעים מעבודה קשה ומכל הבא עלינו אתמול נמלכנו אני ואלתר להחליץ עצמותינו ולהתנמנם כדי שעות שתים, ואחר כך נלך מזורזים לדרכנו עד ערב. ופישקא קבל על עצמו להשגיח על הסוסים ולטרוח בשבילנו בהכנת פת שחרית. “אני, כך אמר לנו, אני הלא נרדמתי לאחר אותו המעשה בתרדמה חזקה, כמי שישן לאחר שבא מן המרחץ, ובקושי העיר אותי רבי אלתר, כשחזר למקומי עם הסוסים”. אלתר נתרצה לי והניח ראשו על ברכי, ואני הייתי כובש את החבורה על מצחו בסכין ומהדקה יפה יפה כדי שתתמעט. אחר כך התחלנו שנינו פוהקים ומתמתחים, ובאים ומטילים עצמנו תחת העץ.

אלמלא החמה שיצאה מנרתיקה ולהטה אותנו בגבורתה היינו ישנים עד לאחר הצהרים. כשנתפקחו עינינו ראינו מדורת אש על ידנו, ואצלה קדירה רותחת עם בולבוסין מצטמקים בבצלים ובנוקניקא צנומה, וריחם ערב ונודף לאפינו. ותיכף ישבנו, שתינו מעט יי"ש ואכלנו לתיאבון. אנו משבחים תבשילו של פישקא, שיש בו מטעם יהודיי וראוים בולבוסיו לעלות על שלחן מלכים. והוא נהנה ואומר: אכלו, רבותי! יערב לכם ויתבסם לכם!

– נוקניקא-יהודית וכשרה זו מניין לך, פישקא? – אנו באים עליו בשאלה ומתמיהים.

– נוקניקא-יהודית מניין? – משיב פישקא – היא מן התרמיל! מזלי שחק לי ועלה בידי להצניע את תרמילי מפני הממזר, תפח רוחו!

– ספר נא, פישקא! – אנו אומרים לו פה אחד – ספר לנו מה המעשה שהיה בך?

– עט! – אמר פישקא ונאנח מלבו – ספור המעשה ארוך הוא, ארוך מאד.

– הן עוד היום גדול ופנאי יש לנו הרבה לשמוע את ספורך – אמרתי לו – בוא, רבי אלתר, ונרתום העגלות. אנו נסעה ונלכה ופישקא יספר לנו בדרך.

כשהעגלות היו רתומות ואני ואלתר חולקים על עגלה של מי נתועד, נגמר לבסוף בינינו, שמעשה פישקא יהא מסופר קצתו על עגלה זו וקצתו על עגלה זו. ועל פי הגורל זכה אלתר, שנתועד אצלו על העגלה בתחלה.

על העגלה של אלתר יקנה"ז

– היידי, פישקא, פתח פיך וספר!

כך אמרנו לו לפישקא לאחר שנתישבנו איש על מקומו בעגלה של אלתר והסוסים נתרצו לנו וזזו ממקומם – סוסו של יקנה"ז מושך העגלה והולך בראש, וסוסי, שמתון הוא בטבעו, מחל על כבודו והולך ומושך את עגלתי מאחורינו. אבל פישקא מסרב לנו, מרכין ראשו ומגמגם ואומר:

– מה אתם, מה?… מתבייש אני, איך פוצים פה פתאם ומספרים! קשה עלי הדבר ולא אוכל… לא אוכל!

אני מפציר בפישקא, מחזקו בדברי שיחה ומתק שפתים, ואלתר, שלא איש דברים הוא, אף הוא מדבר על לבו ואומר:

– שוטה שבעולם! אני אומר לך, שקשה אך ההתחלה, וכיון שנפתח הפה ויצאה מלה אחת הדיבור הולך אחר כך מאליו. דבר זה למדתי בי בעצמי. בקצור, אין בכך כלום! אתה בעצמך, שוטה, תראה אחר כך, שאין בכך כלום. בקצור, נשאת, פישקא, היתומה הסומית. ואם נשאת – נשאת, מזל-טוב לך! דבר זה שנשאת הרי שמענו, ומה עוד?

– ומה עוד? הרוח יכנס באביה שלה ובאבי-אביו שלו! – נזדרקו מפי פישקא דברי גדוף כגחלי אש בזעף ובנשימה אחת.

– היידי, היידי! – כמחמר אחר בהמתו היינו מאיצים בפישקא, שהפסיק דבורו ונשתתק. והוא פותח שוב את פיו ומספר ולא בזעף וזעם כבתחלה.

– אוי, אשה נאה קניתי לי!… הימים הראשונים אחר חתונתי חיינו בשלום כאורח ארעא. אני יצאתי ידי חובתי כנגדה. שמעו, יהודים, יסכר פי אם אכזב לכם! בבוקר בבוקר הייתי מוליכה ומביאה, כנהוג, למקומה אצל בית-עולם הישן שבתוך העיר, ושם היתה יושבת לה כדרכה תמיד על משטח תבן וקוראה לנדבות בניגון של קינות, שנגע עד נפש. כמה פעמים ביום הייתי מגיש לה לשם מזונותיה, פעם תבשיל חם של גריסין, פעם לחמנים חמה ופעם קשואים ותפוחים כבושים; מגיש ואומר: אכלי, אשתי, וייטב לבך! הרי כל יום היא יושבת תחתיה, משכימה ומעריבה וטורדת בעסקי פרנסה. ובלאו הכי הייתי בא אצלה כמה פעמים לראות שלומה ולסייע לה ב“פדיון”: להרצות המעות של נדבה וליתן לזה פרוטה אחת כנגד מעה של שתי פרוטות ולזה כנגד מעה של שלש פרוטות; להזכירה חובות ישנים, שיש אצל בעלי-בתים ידועים, שעברו עליה ולא סלקו לה מיד הנדבה ודחוה לאחר זמן, וגם לגרש מפניה פרה או עז, שנתאוו להוציא מתחתיה מלא פיהם תבן, בשעת טיול אדם ובהמה ברחובה של עיר. בחדש אלול, משמתחילים להשתטח על קברי אבות, הייתי נוהג אותה יום יום להיריד הגדול בבית-הקברות מחוץ לעיר, ועסקיה שם לא היו גרועים משל פמליא של כלי-קודש, כגון חזנים ושמשים, מקבלים ואומרי תהלים, נשים מקוננות ומקריאות, גבאיות ועושות פתילות ומודדות שדה-הקברות וכיוצא בהם. פרה חולבת היתה לה פרנסתה והיינו ניזונים בנחת ובריוח. אבל כשאדם שרוי בטובה הוא מבקש לו טובה גדולה הימנה, מי שיש לו פת קיבר רוצה פת נקיה.

– יודע אתה, פישקא? – התחילה זוגתי מדברת לי – בני אדם כמותי וכמותך לא יאבדו בעולם. המומים שבנו לגבי פרנסתנו הרי מעלות טובות הן. לוּ יש מומים אלה אצל אחרים היו מתעשרים, ואנו – לא אנשי מעשה אנו. רצה נא ושמע לי, לאשתך הזקנה ממך לימים ומלומדה בנסיונות יותר ממך. קחני, פישקא, והוציאני מזה לאותם מקומות הישוב המרובה באוכלוסין ותראה שנאסוף ממון הרבה בעזרת השם. כאן, במקום הזה, כמעט אין עוד מה לעשות. פעמים אתה יושב תחתיך שעות הרבה וממתין עד שירחמך אדם אחד מאלף ויתן לך פרוטה. רבים מספרים בהצלחתו של “לקיש” שלנו, חתן-החלירע, שעשה שם גדול בעולם הוא ופערילי אשתו. תיכף לאחר חתונתם הלכו להם למרחקי ארץ וגדלו והצליחו. “מטיל” המקבל, שמחזר בעיירות וקובץ על יד להשיא את בתו הכלה, פגע אותם בקישינוב. תרמיליהם, כך הוא מספר, מלאים כל טוב: פרוסות חלה גדולות מאלו, שנותנים לגוי של שבת אצלנו, גם ממליגה ואַליה של כרים ואילים נמצאים שם. פערילי פניה אדומים כפני חמה והיא שמנה ועבה, סנטרה מקופל בשומן ומראיה מראה דוכסית. את כסלון עירנו היא מואסת עכשו ואינה רוצה בה אפילו כשהיתה נתונה לה במתנה. יהודים כסלונים שלנו הבאים מאודיסה מרבים לספר את רוב אשרו של יונטיל-קטיעא, חתן-חלירע השני. הם ראו אותו שם זוחל על אחוריו בין החנויות והקדוש-ברוך-הוא מזמין לו פרנסתו במדה מרובה. הבריות מזינות עיניהן בו ונהנות ממנו הנאה גדולה, הכל תוהים עליו, משבחים ואומרים: הרבה בעלי מומים הרי אתה מוצא באודיסה ואין לך מום רע בעולם, שלא יבוא לאודיסה, אבל כל אלה הם כקליפת השום בפני בעלי מומים הכסלונים. אפילו אנגליה אינה מוציאה דוגמתם של אלו שבכסלון. כסלון שלנו נודעת לשם ולתהלה בכל העולם. יהודי כסלוני הכל משגיחים לו ורואים את פניו כפני בריה נפלאה. ובכן לא יעזוב הקדוש ברוך-הוא גם אותנו. ואתה, פישקא, שמעני, בוא ונלך מזה כל זמן שלא עבר הקיץ, ואל תאחר. לשהות כאן יום אחד, עבירה היא.

עשיתי רצון אשתי – והלכנו, אני החגר בראש והיא הסומית נהוגה אחרי.

מה אומר לכם, יהודים, השם-יתברך הצליח דרכנו, בכל כפר ובכל עיר שבאנו לשם, מצאנו חן בעיני הבריות ולמי שהיינו פושטים יד נתן לנו. בכל מקום היה “ההקדש” פתוח לפנינו ודלתות הבתים לא היו נעולות בפנינו – החזר על הפתחים כמה שתאוה נפשך, פשוט ידך וקבל ושים בתרמילך! שמש של בית-הכנסת היה נוטל ממנו כמה פרוטות ונותן לנו בשכר זה פתקי-הזמנה לשבת תמיד אצל בעלי-בתים בשכונה אחת. אשתי היתה מלמדתני הלכות קבצנות. בענין זה הייתי עדיין עם-הארץ ודיני החזרה על הפתחים לא היו מחוורים לי יפה, אבל אשתי היתה בקיאה בדברים הללו בכל פרטיהם. היא למדתני חכמה איך נכנסים לתוך בית, איך צריכים להתאנח כביכול ולכעכע, ואיזו צורה עגומה מעוררת רחמים צריכים ללבוש בשעת גניחה, איך צריכים לבקש נדבה או לתבעה, איך להתרעם ולדרוש יותר מכפי שנותנים, לדרוש ולדרוש עד שיתרצו ויתנו, ואיך צריכים פעמים להודות ולברך ופעמים לנאץ, לנבל ולקלל. כסבורים אתם, שדבר קל הוא הקבצנות, כל הרוצה לחזר על הפתחים יבוא ויחזר. חס ושלום! תורה היא וצריכה למוד.

– גם אני סובר כך – נכנסתי לתוך דברי פישקא ואמרתי – להיות עשיר אצלנו היהודים דיו המזל. מזל מעשיר ואין צריכים לכך שום חכמה כלום. עזות וחוצפא וחכמה וכיוצא באלה באות לאחר כך ממילא. אבל להיות עני, עני גמור ככתוב, לא די לו המזל בלבד, אלא הוא צריך להתחכם ולהתהפך בתחבולותיו עד שיוציא פרוטה מכיסם של נדיבים, ולהערים לבעל-הבית בכל מיני ערמה ולתקפו כך, עד שבעל כרחו יתן לו, אם נפשו חביבה עליו מפרוטתו ואינו רוצה למות מיתה חטופה תחת ידו.

– קובל אני עליך, רבי מנדלי – אמר אלתר – שאתה מפסיק ספורו של פישקא בדברים של מה בכך. הנח לו לפישקא ויספר. בקצור – לקבצניך, פישקא!

– אני ואשתי היינו קבצנים רגליים – התחיל פישקא שוב לספר – היינו נמנים למחנה הקבצנים הרגליים. אתם תוהים, יהודים, עלי ועל דברי. המתינו לי למעט ואפרש לכם הדבר כפי יכלתי.

הקבצנים שבעולם כתות כתות הם. הם מתחלקים כאנשי החיל למחניהם בשמותם ובכינוייהם… המתינו נא ואתישב מעט. סוגיא זו של קבצנות קשה מאד, יש בה ערבוב שמות ומינים משונים – אַרחי פרחי, טיילנים, קבצנים קבועים, עניים, דלים ואביונים, מקבלים, בטלנים ומלחכי פינכא – קבצנים הרבה כחול הים עד אין מספר. המתינו לי עד שתתישב דעתי ואסדרם לפניכם!

אבל לא הועיל לו לפישקא כלום. הוא נתאבך בכתות הקבצנים וגמגם בלשונו ובאתי אני לסייע לו. ומתוך דבריו המגומגמים למדתי, שהקבצנים אצלנו מתחלקים למיניהם האלה: “קבצנים רגליים”, אלו המטיילים והמהלכים ברגליהם. ומהם: “קבצני דניידי”, ארחי-פרחי דאזלין בעולם תמיד, ו“קבצני דלא ניידי”, אלו קבצני המקום. “קבצנים פרשים”, אלו “קבצני הקרונות”, הנוסעים והמשוטטים בעולם בעגלות. הפרשים מתחלקים ל“קבצנים ביתיים”, אלו הנולדים בבית, באחת העיירות, ועל הרוב בערי ליטא ופולין ונמנים לאחת הקהלות, ול“קבצני הבר או מדבריים”, אלו הנולדים בשדה בתוך העגלה, ואבות-אבותיהם היו נודדים בעגלות מעולם. הקבצנים הללו כצוענים הם ביהודים, כל ימיהם הם מתנודדים בעולם ממקום למקום, נולדים ומתגדלים, מזדוגים ופרים ורבים ומתים בדרך. הם בני-חורין, שאינם מקבלים מרות כצפרי דרור, וחפשים מעול דרך ארץ, ממסים וארנוניות ופטורים גם מתפלה ומכל המצות – אין אדון להם! בכלל “קבצני המקום” נמנים: “קבצנים פשוטים”, מיני יהודים ויהודיות, בחורים ובתולות, שנוטלים תרמילם ומחזרים על הפתחים בימות השבוע ובראשי חדשים ומקבלים פרוטות ופתותי לחם. יש מהם רודפים פעמים אחרי בני אדם בשוק, מחזיקים בכנף בגדם, קוראים נדבות ואינם פוסקים עד שיתנו להם איש כופר נפשו. “קבצני-כלי-קדש”, אלו הבטלנים והמקבלים, העניים והמכובדים בבתי-מדרשות, שהוקצעו למשניות ולתהלים ולאמירת קדיש בבית אבל ובבית-הקברות. בכללם גם תוקעים בשופר, מגיהי ספרים, תפלין ומזוזות וכיוצא בהם. “קבצנים לכבוד התורה”, כגון פרושים, העוזבים נשיהם ובניהם והולכים וחובשים עצמם בבית-המדרש באחת העיירות ולומדים שם גמרא על חשבון הקהל; בחורי-ישיבה, שמבלים זמנם ויושבים ומתקרצפים אצל התנור ומצפים יום יום לשלחן אחרים. “קבצנים לשם מצוה”, יהודים אחוזי מטפחות, גבאים וגבאיות מכל המינים, שקובצים על יד כביכול לשם דבר מצוה. “קבצנים צנועים”, אלו בעלי-בתים, עניים חשאים, ויורדים מנכסיהם, שמקבלים נדבות ואוכלים נהמא דכסופא בסתר. “קבצנים למחצה”, כגון מלמדי תלמוד-תורה בהרבה מקומות, שחצים מלמדים וחצים מחזרים על הפתחים בקופה של צדקה, ורבנים ודיינים וחזנים ושמשים וכיוצא בהם. כל אחד ואחד מאלה חציו הוא מה שהוא וחציו הוא כשאר הקבצנים היהודים לבושי תרמילים. “קבצני ימים-טובים”, אלו שהולכים וקובצים על יד בפרוס הפסח, בערבי ימים-טובים, בחנוכה ובפורים, בשעה שהיהודים בכלל נלבבים, מתחזקים ויוצאים מתוך רוב חדוה לחזר על הפתחים… לא למענם, כי אם למען קבצנים אחרים כביכול. “קבצני גמילות-חסדים”, אלו שכל ימיהם הם נוטלים נדבות בתורת גמילות-חסד, על מנת להחזיר כביכול בתודה ותשואת-חן.

– הזכירני נא, רבי אלתר – אמרתי לו לאחר שסדרתי את קבצנינו אליבא דפישקא – בבקשה ממך, הזכירני נא! אפשר יש עוד מיני קבצנים, ששכחתי לפקוד אותם לצבאותם בתוך כלל קבצני ישראל.

– למאי נפקא מינה? – אמר אלתר, מנענע בכתפיו ומביט עלי בעקימת חוטם, כמי שמביט על נער קטן בשעת קלקלתו – שכח, הוא אומר! העולם יהא חרב ושומם, חס ושלום, אם הוא שכח לפקדם! כאלו פקידה זו מסיני ואסור לאדם מישראל להיות קבצן אם לא יבוא בתוך הפקודים!…

– אל נא, רבי אלתר – אמרתי לו – אל תאמר כך, הקבצנים שלנו גאותנים וגסי-הרוח הם ולהוטים אחר כבוד כל שהוא. משום חשש פחיתות-כבוד עלול הוא קבצננו לירד לתוך חייו של חבירו. ישמרנו האל מדל גא!… ברוך מזכיר נשכחות – נזכרתי! יש ויש עוד הרבה מיני קבצנים: נכדים ובני טובים, ירושלמים, נשרפים, דוויים וחולים חולי מעיים ותחתוניות וכתבים בידם מאת הרופאים. קבצנים משמיעים על הכנסת-כלה, עגונות ואלמנות, מחברים וחזנים שאבד להם קולם. אין לנו להתבייש, רבי אלתר, אף אנו מוכרי-ספרים מותרים לבוא בקהל הקבצנים, והשתא דאתינא להכי קום וקרא גם בשם מדפיסינו וכל מיני “מוציאים לאור” וסדרנים, אותם ומשמשיהם, את הבחור הזעצער והמגיהים והסופרים למיניהם, כל הקהל הזה – יעמוד עם כל הקבצנים!… עתה, ר' אלתר, אנו צריכים לסדר את כל הערב-רב הזה ולתת לכל קבצן וקבצן מאלה את מקומו בתוך הפקודים.

– אִי-אִי, רבי מנדלי! – אמר אלתר כועס ומתרעם, נותן ידו למתחת בית-צוארו ומתחכך – די לי בקבצניך! גם לשמע אוזן מתחכך אני, כאלו פרעושים התרגשו עלי ואוכלים את בשרי. היית רשאי לקצר ולומר בקצור: כל ישראל קבצן הוא! וסגי… בבקשה ממך! הנח לפישקא ויספר לנו. ואתה בלום פיך ואל תכנס לתוך דבריו. זוהי מדה רעה בך. להשאיל לפישקא מלה, כשהוא נחנק ומתקשה בדיבורו, או לתקן פעמים סגנונו המגומגם – דבר זה אתה רשאי.

ובאמת כל הדברים הנאמרים כאן ולהלן בשם פישקא הם מתוקנים ומבוררים על ידי. פישקא שהיה עמוס בלשונו ומגמגם היה מוציא מפיו דברים מקוטעים ומובלעים בעקימת שפתים כחזן מאותו המין הידוע, ואני המשורר הייתי מסייע לו בשעת דחקו, חוזר על המלות שנחנק בהן ומתקנן על פי דרכי. ואם אין אני לו היה קשה להבין מה שמדבר, ואלתר היה דוחק ואומר כלשונו על פי דרכו: “בקצור, אין בכך כלום, העיקר הוא המעשה”, כאדם שדוחק את החזן, שלא ישהה הרבה בנגינותיו במוסף של שבת, כדי שיכנס לאכול חמין ומטעמים המוכנים לו בביתו מבעוד יום.

יד

– בקצור, פישקא – אמר אלתר, מעורר את פישקא ומזרזו, שיתחיל שוב לספר – בקצור, היית אתה ואשתך קבצנים רגליים והייתם מהלכים ברגליכם בחבה וריעות. ומה עוד?

– עך מיט מאן וואב ווי פישע מיט פיסיעך גאָי פיינדלעך! זאגט אי. אי מאן וואב פיעגט זאגין, מי קייכין גאָי פאמיעלעך ווי יאַקעס.

כדאי להשמיע פעם אחת את דבורו של פישקא כלשונו יהודית, שמתוך כך ידעו כמה קשה היה עלי הטורח להשלים שיחו המגומגם כתקונו ולתרגמו עברית. ותרגום של דיבורו זה כך הוא:

“מהלכים ברגליכם כקבצנים רגליים בחבה וריעות! הוא אומר. ואשתי אמרה, שאנו זוחלים כסרטנים”. – בהמשך הזמן באה אשתי בטרוניא עמי, התחילה מנאצת אותי ומלעיבה ברגלי הכושלות ומכנה לי כינויים מגונים ואומרת, שטעות גדולה טעתה בי. היא הביאתני בתור אדם המעלה. מן המרחץ לקחתני ונתנה לי מהלכים בעולם, בין הבריות; היא זכתה אותי בפרנסה טובה והעמידתני על רגלי, ואחרי כל אלה איני מכיר טובה לה ומתכוין להקניטה במעשי. ואני הייתי שומע חרפתי ואיני משיב, אומר בלבי, דרך האשה בכך וכך הוא במנהגו של עולם. כל בעל אשתו מייסרתו, פעמים בפה ופעמים גם במתנת יד. וכשוך חמת אשתי נתפייסה לי ופישקא שוב נתחבב עליה – היתה מניחה ידה על שכמי ואומרת כדרכה: היידי פישקא! והלכנו. “אט אזוי אבין מי זעך געייקט אין געקיאכין” – אני צולע והולך בראש והיא נגררת אחרי ושנינו שמחים וטובי לב.

ימים רבים נתלבטנו בדרך ועד שהגענו לעיר באלטה עבר שם זמן היריד הנודע בכל העולם. צער גדול נצטערה אשתי על דבר זה כאלו הפסידה אלפי כסף וזהב. אני מנחמה ואומר: הצער הזה למה? אם היריד עבר הרי באלטה קיימת, ברוך-השם, וכל הבתים כאן לפנינו הם! כלום לא די לנו עיר גדולה זו ובתים הרבה כל כך? והיא אינה מקבלת תנחומים, מקללתני ואומרת: הלואי שתשרף אתה והבתים שלך! אי אפשי בעירך, שוטה, בעיר מזוהמה זו! וכי עיר כזו אתה מציע לי? איני רוצה! שומע אתה? השתקע כאן במצולות טיט ובצה ותמחה מן העולם אתה ובאלטה עירך המטונפה!

– רבי אלתר! – קראתי פתאם בקול, קריאה של שמחה – האח, מצאתי! אכן יש עוד מין קבצנים, קבצנים…

– מציאה גדולה מצא! – אמר אלתר מתרעם ומצייץ בשפתיו – מצי-צי-ציאה!… עוד הפעם הוא בקבצניו ומפסיק את הספור. הרוח לא ישא את קבצניך, רבי מנדלי, אם תניח אותם עכשו. ואם גם ישאם הרוח אין בכך כלום.

– חס ושלום, רבי אלתר! הקבצנים הללו גומלי חסד הם, שמתנהגים עם בעלי-הבתים המשעובדים להם בחסד ומקיפים להם מסת-נדבותיהם בשמחה וברחמים. את אחד מהם ידעתי בכסלון ושמחה’לי דץ שמו. בפנקסו כתובים כל בתי העיר וכמה מכניס לו כל בית בשנה. הבתים, כך הוא אומר, כלם שלי ואני מעלה עליהם מס, הבא בתורת נדבה כביכול. כסלון מתחלקת אצל שמחה’לי לכמה חלקים והוא חוזר על הפתחים סירוגין, כל יום בחלק המיוחד לו. הוא נכנס לתוך בית בדיצה וחדוה ובזריזות. אם נותנים לו נדבה מיד מקבלה, ואם לאו הוא אומר: שלום, אזקוף אותה עליכם בתור חוב. וכביאתו בדיצה ובזריזות כן יציאתו. שמא שמעת, רבי אלתר, מעשה בקבצן כסלוני, שהתחתן עם קבצן מעיר אחרת ופסק נדוניא לבתו כל בתי כסלון? – אותו הקבצן שמחה’לי דץ הוא. ושמא שמעת עוד מעשה בההוא קבצן, שהיה מזומן לסעודת נשואין עם בטלנים נכבדים אצל עשיר אחד והכניס עמו קבצן, שלא מן הקרואים, וכשאמרו לו: אין אורח מכניס אורח, אמר, אדם זה חתני הוא, שפסקי לו מזונות – אף זה שמחה’לי דץ הוא. קצור הדברים, שמחה’לי דץ רואה את כסלון שהיא ובתיה שלו, והכסלונים עדרו הם וצאן מרעיתו. אמור מעתה, רבי אלתר, כלום לא היה ספר הקבצנים חסר בלא קבצנים ממין זה?

– לי לא אכפת כלל אלמלי היה שמחה’לי שלך כפרתנו וכפרת כל ישראל! – אמר אלתר בעקימת שפתים וחוטם כמתרעם עלי, הופך פניו כלפי פישקא ומזרזו שיחזור לענין ספורו.

פישקא פוצה פה, מגמגם ומספר כדרכו, ואני מסייעו על פי דרכי והמעשה יסופר כך:

אנו לא היינו מהלכים בדרך אחד, אלא נוטים מן הדרך לצדדין והולכים – “און מי פיעגין קייכין” – פעם לכאן ופעם לכאן כטוב בעינינו. פעם אחת נזדמנו לעיר אחת, שנוח היה לי אלמלי נשאני הרוח לעזאזל ולא לשם. לאותה העיר בעצמה אין טינא בלבי. אדרבא היא יצאה ידי חובתה כנגדי ופתחה לי את בתיה והייתי מחזיר שם על הפתחים בכבוד. אלא בה פגעתי במלאך-המות שלי – “א קיינק אים אין די בייניע” – יבוא רקב בעצמותיו! ומעשה שהיה כך היה:

שיירא של קבצנים פרשים מקבצני הבר, הם וקרונותיהם, חנו בעיר באותה שעה, ומרידה גדולה היתה שם. אנשי העיר מבני-הנעורים נמנו וגמרו, שלא ליתן צדקה לעניים, לכל הפושט יד, אלא דוקא לעניים זקנים ולחולים ולבעלי-מומים. בחורים בריאים ובתולות ונשים בריאות הלא כח בהם לעבוד ולעשות מלאכה, ילכו ויתפרנסו מיגיע כפיהם. חסד של ישראל ורחמיו הרבים בלא בדיקה אינם אלא חטאת, שגוררים אחריהם רעות רבות וצרות. בשבילם רמאים ועצלים מצויים אצל היהודים, עצלים הרבה כפשפשים, שמוצצים את דמם ואוכלים את בשרם. כך אמרו בני עיר הללו ועמדו ויסדו בית-מלאכה והיו מכניסים לשם את כל הקבצנים הבריאים, שבאו למקומם, ומעבידים אותם בשכר כדי מחסורם, והיה הדבר קשה להקבצנים ונמנעו מלבוא לאותה העיר אלא לעתים רחוקות. ואלו הקבצנים הפרשים, שמצאנו מתאכסנים בבית “ההקדש” שבעיר, קראו תגר על התקנה הזו, מתרעמים ואומרים: ווי ווי על השחתת העולם! היכן החסד והיכן צדקות פזרונו של ישראל?… אחד מהם, אדמוני ובריא ועז מאד – תפח רוחו ועצמותיו! – היה מתרעם ביותר, צועק ואומר, זו העיר היא סדום! מפני מה “הנגידים” יושבים בשלוה כבני חורין ומלאכתם נעשית על ידי אחרים, רוב עשרם כלום לא מעמל נפשם וזעת אפם של אחרים בא להם? הם בעצמם חובקים ידיהם, יפה אוכלים יפה שותים ולאחרים, בני אדם כמותם, הם אומרים: לכו עבדו! עשיר כל מה שהוא מרב ה בשר וכרסו עבה הוא מכובד ביותר על הבריות ובריאותו זוהי שבחו, ואנו – בריאות הגוף עבירה היא לנו. עני בריא הרי מתבייש בבריאותו כגנב. הכל גוערים בו, למה אינו עושה מלאכה. בדין היה זה כבר “להחליף היוצרות” – ינסו להם “הנגידים” להטריח את עצמם ולעבוד בכוחם. כלום חולים הם?

כך היה אומר האדמוני, וחבריו הקבצנים שומעים ועונים ואומרים: יפה אמרת, פייבוש, יפה דנת!

פעם אחת הייתי מהלך בערב ברחובה של בית-הכנסת שבאותה העיר, במקום שיש הרבה עוברים ושבים, ובחוץ חושך וטפי מטר מטפטפים ויורדים בנחת. פתאם קול שמעתי, קול בכי ותחנונים שובר לבבות. עמדתי וראיתי לפני יהודי מדוכא ומדוכדך וכר על שתי ידיו הפשוטות, ומתוך הכר יוצא קול תינוק גועה בבכיה. וזה האומלל מתנדנד אילך ואילך ומנענע את התינוק כדי להשתיקו בדברי פיוס, מחנן קולו בבכי ומתאנח ואומר: אוי לי ואבוי לי, מתה אשתי והניחה תינוק קטן זה על ידי! אוי-אוי גם לך, פעוטה יתומה שוממה בלא אֵם!… אַ-אַ, הסי צפורי, הסי! מה אעשה לך יונתי, בתי העלובה? – כל העובר עליו יתן על ידו, ונשים רחמניות נדות לו ומשתתפות בצערו, והוא באחד: אוי לי ואוי לך! ומתנודד ומתנועע לכל רוחותיו. לבי נשבר בי מרוב חמלה על האב האומלל ועל היתומה השוממה, שעדיין היא בחתוליה, ואני נוטל פרוטה מכיסי ובא לההוא אב השומם. כמעט שפשטתי ידי אליו קפח על זרועי בכח וסופד ואומר בתוך כך: אוי, אוי לך! מאריך ב“לך” כמתכוין לי, כלומר, אוי לך פישקא! נרתעתי לאחורי מתבהל ומשתומם וחושש בזרועי כאב גדול. ומיד הפך ההוא גברא פניו אלי, נותן את הכר על ידי ואומר: שא את הילד והחזיק את ידך בו! די לי המלאכה בערב יום זה. ראיתי ונזדעזעתי: זו היתומה הקטנה היא פופי עטוף בסמרטוטים, וזה האב הוא “הממזר” האדמוני, פייבוש – יבוא רקב בעצמותיו! הוא עשה את כל המעשה הזה בלהטיו כמומחה, בוכה ומתאנח בקולו של עצמו וגועה בבכיה בקולו של תינוק.

אמנם כך צריכים להתנהג עם אחינו בני ישראל השוטים – אמר לי פייבוש – אם אינם נותנים ברצונם על כרחך אתה מערים להם ומוציא מידם בערמה. גם הרב, גם הדיין, גם הבטלן וכל הני כלי-קודש המכובדים כלם הרי מערימים ועושים מעשה להטים, אינהו בדידהו, ואני, אוי לי ואבוי לי, בדידי – ביתומתי זו השוממה. לחליבה אתן עומדות, בהמות!… אמור פישקא: אמן!

באותם הימים שהיינו מתאכסנים בבית “ההקדש” התחיל “הממזר” האדמוני מגנב את לב אשתי בשפתי חלקות, משמש אותה בשמחה וברצון ומגיש לה כל דבר, שהיא צריכה לו, עד שלבסוף נתקרבו יחד ונעשו רעים אהובים. הוא היה יושב ומספר עמה, מפטפט ומנבל את פיו, ואשתי היתה פוקקת אזניה כמסרבת כביכול לשמוע דברים מגונים. וכשהיה משבחה פעמים ואומר לה, שהיא יהודיה עבה ושמנה, כרסתנית ובעלת בשר כפי טעמו ורוחו, היתה מקפחת על גבו, גוערת בו בנזיפה ושׂוחקת תוך כדי דבּוּרה, ואף אני הייתי שוחק. אמת, פעמים הייתי שוחק במרירות, אבל מיד נמלכתי ואמרתי בלבי, מה הפטפטן המנוול הזה, שאתן דעת עליו? מחר הרי נפּטר ממנו, נלך איש לדרכו ולא נוסיף לראות פרצוף פניו עד עולם. ובלאו הכי למיחש לא מבעי, על הפתחים הרי אין אשתי חוזרת, ברוך-השם, אלא עמי, וכשהוא אוחז בידה ורוצה להוליכה, הרי היא דוחפתו מפניה בנזיפה ואומרת לו: לך ממני! אשת-איש אני ויש לי, ברוך הוא וברוך שמו, עם מי לחזור על הפתחים!

ביום השני לאותו המעשה בהאדמוני, שראיתיו בוכה ומבכה את התינוקת המדומה אצל בית-הכנסת, חזרתי על הפתחים יחידי. אשתי עמדה בבוקר ואמרה, שאבריה כבדים עליה ואינה יודעת למה היא פוהקת ומתמתחת כל כך, ודאי יש בזה משום עין-הרע, ועינא בישא שלטה בה. ובשביל כך ישבה תחתיה בהקדש כל היום. ואותו היום חלשה דעתי אף אני והייתי חושש גועל נפש עד כדי הקאה ומתריז מתוך גרוני, לא עליכם, והחזרה על הפתחים בגפי בלא אשתי אף היא הכאיבה את רוחי והייתי מרגיש, שאני שרוי בלא טוב ובלא עזר כנגדי. מה לי לשקר, רבותי, אני מודה לפניכם, משעה שאותו “הממזר” – יבוא רקב בעצמיו! – נתקרב לאשתי והתחיל משתעשע ומשחק עמה, נתחבבה עלי ביותר. אמת, פעמים הייתי כועס עליה מאד, אבל בשעה שנתמלאתי חמה כלתה נפשי לה, כאלו נמשכתי אליה בחבלי קסם, ומעשה כשפים היה בדבר. טעמתי באותה שעה מעין טעם של חיכוך הצרעת, שצער והנאה כרוכים בו ומורגשים ביחד. זו היתה “החזרה על הפתחים” שלא כדרכה, לא טעם לה ולא נעימות כבשאר הימים. פסחתי על בתים הרבה וכליתי מלאכתי בעוד יום.

כשחזרתי בתרמילי לההקדש מצאתי את אשתי יושבת אצל “הממזר” ומתלחשת עמו. פניה צהובים והיא מרכנת ראשה ושומעת לדבריו ושחוק-עדנים מרפרף על שפתיה. וכשבאתי אצלה ושאלתי בשלומה נזדעזעה ושתקה שעה קלה מפני טירוף הדעת. אחר כך נגעה בי במשמוש היד, כדרכה תמיד, ופתחה ואמרה לי:

– יודע אתה, פישקא, חולשתי מה היא? זו אינה עין-הרע, כמו שאמרתי בתחלה, אלא חולשה, שבאה לי על ידי הליכה ברגל. זו האשה המומחית, שמבקרת כאן את החולים, היא אמרה, שלי נאה ולי יאה חביטת עצמות במרחץ ועמידת קרני דאומני על גבי, ובלילה ראוי לשפשף בחומץ את כל גופי ולהזיע יפה יפה. דע, פישקא, להלוך ברגלי אי אפשר לי עוד. הרחמן, רבי פייבוש זה, ברוך הוא, נותן לנו בטובו מקום אצלו בתוך עגלתו. מה אתה אומר, פישקא?

והממזר, תפח רוחו, הציץ עלי בלעג ובסיקור עין דוקר אותי כחץ. הייתי באותה שעה כנער קטן זה, שרבו גוזר עליו להתמתח על העמוד ויהא סופג את הארבעים. גמגמתי שעה קלה בלשוני ולא ידעתי מה אומר ומה אדבר.

– למה אתה שותק ואינך משיב דבר? – נתנה עלי אשתי בקולה ובקצף גדול – ידעתי, שאין אתה חושש כלום לבריאות גופי. רצונך להפטר ממני במהרה ולהורידני שאולה קודם זמני, בדמי ימי. אבל היא לא תצלח לך, רשע! לא אמות כי אחיה ואתה תהא כפרתי! שומא אתה, פישקא, פּשפּש’קא? אמרוט ראשך, אשבר שניך, אקפח את שוקיך, אפוצץ את מוחך, ארצץ, אחצץ…

כיון שפתחה אשתי את פיה באלות וקללות לא במהרה היתה פוסקת והריקה נאצותיה עד בלי די, ומזעם לשונה הייתי נבהל מאד. עמדתי נרעש ומשומם בלב קרוע ומורתח, ואלהינו שבשמים הוא יודע את עניי באותה שעה. רע היה עלי המעשה להתארח לחברה עם “הממזר”, אבל לא יכולתי לעשות כלום ועל כרחי כבשתי את כעסי ואמרתי לאשתי בניחותא:

– הרגעי ודומי! נסעה, אם ירצה-השם, אני ואַתּ נסעה בעגלה. ולמה לא?

– כך נאה לך לדבּר – אמרה אשתי וחמתה שככה מעט – ולמה זה אתה עומד כגולם כשמדברים אליך ואינך משיב כלום? אדם זה, חנון ורחום, רוצה להוליכנו בעגלתו בחנם, והוא שותק ואינו אומר מודים! הלא תבוש ותכלם אתה, פרא אדם, בור ועם-הארץ!

על כרחי נשמעתי לה גם בדבר זה. השתחויתי להממזר ואמרתי: מודים אנחנו לך!

– רבי אלתר, עוד אחד נמצא לי! – קראתי בקול גדול.

– מזל-טוב! – אמר אלתר בלעג – עוד מיני קבצנים חדשים מצא! יהי רצון ויזמין לך הקדוש ברוך הוא מציאות טובות מאלה, ומי שאמר לעולם די יאמר לקבצניך די!

– לא בקבצניך אני מדבר עכשיו, רבי אלתר. אני עוד חיים-חנא אחד מצאתי, כאותו של חיה-טריינאף שאימת אשתו עליו. כמדומה לי, שפישקא שלנו אף הוא מקבל פעמים מיד אשתו חביטות ומכות לחי נאמנות.

טו

לאחר הפסקה מועטת זו התחיל פישקא שוב מספר, הוא מגמגם ואני מתקן דבורו ומסייעו כדרכי, ואלתר דוחק ומזרזו על פי דרכו.

הבוקר אור והפרשים יצאו מסדום, מעיר זו השנואה להם. יצאו בקולי קולות – קול רעש עגלות וצריחת אופנים, קול דברים מתוך גרונות ופיות נפתחים, הכל אוררים את העיר: ארורה היא וארורים יושביה, הלואי שתהא שרופת אש, בעלי-בתיה יתרוששו וכנשרפים יתגוררו בעולם! שלשה קרונות היו טעונים קבצנים עד בלי מקום – יהודים ויהודיות, בחורים ובתולות, קטנים עם גדולים, ואני ואשתי בתוכם. שחקה לנו השעה ונכנסנו, למזל-טוב, לתוך לגיון פרשים, שבמעלת הקבצנים העליונה.

מה אומר לכם, יהודי החביבים, עולם חדש נפתח לפני ונהניתי מאד במושב הקבצנים הללו בימים הראשונים. הייתי רואה ושומע אצלם דברים מופלאים הרבה, שאין הפה יכול לספרם בכל פרטיהם. הייתי שומע איך הם מלגלגים לכל הבריות ומלעיבים בהן, ואיך הם משתבחים בשקריהם ודברי תרמיתם ומספרים את מעשיהם הרעים בלשון תהפוכות, לשון גנבים ורמאים. ליי"ש הם קורין “חלב של פרה שחורה”, לצורת אדם – “לוח של מורה השעות”, גנוב – “יַבֵּם” בלשונם. את העשירים היו מקללים קללת חנם על לא דבר. הריני מוכן להשבע בטלית וקיטיל, שהם שונאים את העשירים הרבה יותר משהעשירים שונאים אותם. היו מכנים להם להעשירים שמות מגונים, כגון: עלוקות, זוללים וסובאים, בעלי בטן מלאה, וריקני הדעת, מצחם נחוש ולבם אבן. הם אמרו: מצוה להכעיס את בעל-הכיסין ולהזיק לו כפי שאפשר. ובכל צרה שלא תבוא היו אומרים: על ראש הנגידים תחול! והיו משלחים עליהם יסורים ומכאובות, כאב-שנים וחולי-מעיים, שחפת וקדחת, מכות וכל מיני מדוה וחליים רעים. ואותי היו מכנים לגנאי בשם “נגיד”, על שום שהייתי מלמד זכות על הנגידים וקנאתי לכבודם. אני, שהייתי דר לשעבר בבֵי-בַּני (בית-המרחץ) הלא גדלתי בין נגידים והיו לי עסקים עמהם, כגון לשמור צרורות בגדיהם, להגיש להם ספל מים ולקפל את כתנותיהם, וכיוצא בהם. הייתי שומע שיחת בחורים ובתולות, איך הם מתלוצצים ומשחקים ומשתדכים זה עם זה. בני עגלה אחת התחתנו בבני עגלה אחרת. מדת ההתחפשות היא אצלם מעלה גדולה, לפי שהיא נאה ומועילה לעסקיהם. בשעת הצורך היו מתחפשים, זה עשה עצמו חגר וזה סומא, זה נעשה גבן וזה מעוך וכתות, זו אלמית וזו נכפית. ובעלי מומים גמורים בטבע ברייתם, כגון אני ואשתי, עמדו אצלם במעלה העליונה. הם היו אומרים, מומים כגון שלנו הם מתנה טובה מאת השם יתברך לקבצנים – אלו דברים, שמביאים לבעליהם פירות הרבה בעולם הזה. כל המומים טובים ומום של אשתי עולה על כלם. ולא בשביל מום שלה בלבד היו מכבדים אותה אלא גם בשביל פיה, כשפתחה אותו פרחה נשמתם מפחד.

זה “הממזר” האדמוני – “אַי קיינק אים אין די בייניע” – יבוא רקב בעצמיו! – נתן עיניו באשתי ונטפל לה בכל נפשו. היה מטפל בה באהבה, מפנקה ומעדנה ומטעימה כל טוב: פול וקטניות ובולבוסין מבושלים וכל הבא בידו. אני הייתי רואה את מעשיו ואומר בלבי: מה איכפת לי? טפּל בה, פנק אותה, תן לה מעדני מלך, ומה אתה מבקש בזה? שמא לבקש אותה בעצמה בשביל יפיה ובריאות גופה ולעשות מעשיך אלה לשמה? זה אי אפשר, שהרי היא אשת-איש, ואסור לך אפילו להרהר בה, ואם אין מעשיך לשמה ודאי הם לשם המום שבה, פשוטו כמשמעו, אשה סומית יפה לפרנסה. ואם זו היא כוונתך, ולהחזרה על הפתחים עמה אתה מתכוין, הלא תתפקע מכעס, רשע – אשתי הרי היא מחזרת על הפתחים עמי, וכל טרחתך, שוטה שבעולם, אינה, אם כן, אלא טרחא לבטלה!…

ולפיכך הייתי שוקד ולומד הלכות קבצנות ודקדוקי עניות, כדי שתכבדני אשתי. וגדול תלמוד שהביאני לידי מעשה ועשיתי מלאכתי בבקי ורגיל. כלל גדול בחכמת הקבצנות: לעולם יהא עני מישראל נכנס לבית ברוגזא, מעמיד פנים זועפים ותובע נדבה כפריעת חוב. עשר נסיעות יעשה הקבצן: ממפתן לפרוזדור ומפרוזדור לטרקלין ומטרקלין לחדרי חדרים והלאה לחדר-המטות עד שימצא את בעל-הבית וזוגתו שם. לעולם אל יסתפק במה שנותנים לו. נותנים לו פת יבקש תבשילין, נותנים לו פרוטה יבקש לו כתונת, מכנסים ופוזמקאות וכיוצא באלה. כשמקבל את “הנדבה” לא יאמר: מודה אני! אלא יעקם פניו ויתרעם, ופעמים גם יקלל.

מה עשה “הממזר” האדמוני? “הממזר” האדמוני – יבוא רקב בעצמיו! – התחכם לי בתחבולותיו להפטר ממני. אמר נבל עלי בלבו: “בהלכות קבצנות הרי אתה, פישקא, לפני כקליפת השום. אני יודע בטיב אותו העסק מאה פעמים יותר ממך, וכשנתתי דעתי על עסקי פרנסה עם הסומית שלך ודאי יהא כרצוני. עוד מעט ותדע, בעזרת השם, מה אעשה לך”. – וכך היה. התחיל מתנכל לי בנכליו ונתן אותי לחרפה ולשנינה לכל בני השיירא ואקל גם בעיני אשתי. לא הייתי שומע מפיה עלע דברי קינטור, נאצות וקללות: תהא כפרתי, ולך למיתה וקבור תקבר באדמה ותאכלך רמה ויתמקמק בשרך, אתה פשפש’קי, נבלה סרוחה, בריה שפלה, גרף של רעי, ועוד דברי חירוף וגידוף שאין להם שיעור. בשעת כעסה הלא גיהנם פתוח גרונה וזיקוקין דינור יוצאים מפיה. זה הממזר, לא יעמוד לתחית המתים! הוא היה מגלגל עלי דברי עוונות ופשעים, להבאישני ביושבי הקרונות, עד שהייתי ללעג ולקלס לכלם. לא היה יום שלא כינו לי שם של גנאי חדש, ולא היתה שעה שלא אמר מי מהם דברי חידוד והתול עלי. נעשיתי הפקר והכל עשו בי כרצונם. כשהייתי מתרעם פעמים מרוב צער היו מתמלאים חמה ואומרים כלשונם: ראו נא, אחים, מה התיחם הנגיד הזה ומה נתחמרמרו פניו! וכשהייתי בוכה מפני המכות הגדולות שהכוני, היו מתלוצצים ואומרים: שמחה זו שאתה שמח ושוחק מה היא? ראו נא איך פישקא מלבין שניו! והיה הממזר נטפל להם ואומר: ישראל בני רחמנים, חוסו ומעכו לו באותו מקום שם תחת ירכו, בין השוקיים, היא רפואה בדוקה לשחוק, ואם דבר זה לא יועיל לו, חס ושלום, מהרו והחזיקו בפאת ראשו ובאזניו וסטרו לו כלאחר יד על פיו, וזלגו עיניו דמעות כמו מאכילת מרור ורווח לו. פקוח נפש הלא מצוה היא. פעמים היו משליכים אותי מתוך העגלה בדרך, וכשהייתי מדדה ורץ אחריה ברגלי החלושות, מאמץ שארית כחי ומנשם בקושי, היו תוקעים כף והריעו בקול שחוק: אשור-הייא, מהר-מהר, פישקא! הביטו וראו כיצד פישקא נושא רגלים וכיצד הוא מרקד לפנינו, אל תשלוט בו עינא בישא! אכן לו נאה לרקוד לפני חתן וכלה ולו יאה. פעם אחת יצאה בת-קול בין החבורה – וזה היה הממזר, תפח רוחו – ואמרה: פישקא אינו חגר כלל, אלא הוא עושה עצמו חגר ומשטה הוא בנו! שאו ידיכם, אחים, וגעו בכף ירכו בכח ויפשוט לכם את הרגל! קצור הדברים, יהודי החביבים, הייתי מסתגף בענויים קשים ויסורים רעים. ובשעות הרעות זכרתי ימים ראשונים בבית-המרחץ, שהייתי יושב שם כשררה בשלוה וברוב נחת.

– אם כן, עושים לדבר סוף בקצור – אמר אלתר – עומדים ונותנים גט ואומרים “ברוך שפטרני”. הרי לכך התקינו גט בישראל.

– דברת בחכמה – אמר פישקא, מתאנח במר נפש – אלמלי חכמתי אני ועשיתי דבר זה בשעתו הרי היה טוב לי וטוב עוד לנפש אחת… אבל איני יודע מה היה לי באותה שעה. אין זאת אלא מעשה כשפים נעשה בי. אוי לאותה בושה – לבי הלך אחר אשתי! כמה שנצטערתי ונסתגפתי על ידה, אף על פי כן חמדתיה בעטיוֹ של שטן. איני יודע אם זאת באה לי מפני עקשנות, כלומר: כשאתה, ממזר, רוצה להטיל שנאה ביני ובין אשתי כדי להפטר ממני, רוצה אני דוקא, על אפך ועל חמתך, להחזיק בה בתוקף עוד יותר מבתחלה ולהחזיקה בשתי ידי, או שמא נתאויתי לה שלא מדעתי על ידי קסמים. הרי יועילו קסמים לאשה לקחת נפשות, ואפילו היא מכוערה וכחושה, ומכל שכן עבה ובריאת בשר כאשתי. כמה פעמים הייתי אומר בלבי, כשתכפו עלי הצרות, טוב מותי מחיי צער אלה, אלך ואומר לה, לגרשך אני רוצה; אבל כיון שבאתי אצלה, והיא נגעה בי במשמוש היד ומספרת עמי, או הניחה ידה על שכמי ואמרה: הוליכני פישקא, – מיד הדבור נסתלק ממני ונהפכתי לאיש אחר!

פעם אחת הייתי מחזיר על הפתחים אני ואשתי בשמחה ובלב טוב, ובשעת רצון זו אמרתי לה:

– בּתיה, נשמתי, עד מתי נתנדנד בעולם ממקום למקום בלא מנוחה? הנדודים הללו אינם לפי כבודנו. בכסלון עירנו היינו שנינו ידועים בּשם. אַתּ הלא לקחתיני מבֵּי-בַּני, וכי מילתא זוטרתא היא בי-בני הכסלוני, שגדולי העיר, האריות שבעדה, מצויים שם! ואף אותך היו הכל מכירים שם וחולקים לך כבוד כערכך. עכשיו אנו מטולטלים, מתגוררים עם קבצנים גרורים במקומות אחרים ובין בני אדם זרים לנו, מי ידענו ובמה אנו נחשבים?

– כלום לחזור לכסלון אתה רוצה? – אמרה אשתי כמתרעמת – אם רצונך לחזור, רשאי אתה, פישקא. ואני איני רוצה, יש עכשו בכסלון עניים הרבה חוץ ממני. יום יום נוצצים שם קבצנים ומיני מקבלים חדשים, ובעלי-הבתים שם מחזירים איש על פתחו של חברו.

– בתיה, חיתי – אמרתי לה – כסלון היא לאו דוקא אצלי. העיקר הוא ישיבת קבע במקום אחד. הרי העיירות לפניך, בררי לך אחת מהן כרצונך ונתישב שם. ידיעה זו שאתה יודע, שהעיר שלך, אלה הבתים שלך ואלה בעלי-הבתים שלך – משמחת לב ויש בה שלום וברכה, וכדאמרי אינשי, כל כלב שורר באשפתו.

– במהרה, פישקא, במהרה! – אמרה אשתי בידידות, מתופפת בפיסת ידה על גבי – נשוט עוד מעט ונרדפה לדעת את העולם. האח, כמה נעימות יש בזה, כמה עונג ושעשועים! אל נא תדחוק את השעה, פישקא, והמתין לי מעט. המתין מעט ונבוא לעיר שלך, נבוא ונתישב שם במהרה במהרה!

“במהרה” זו, שאמרה אשתי, נמשכה ימים רבים בלא תכלית, ובאותם הימים הייתי בכמה וכמה מקומות, בערים ובכפרים, ונעניתי עד מאד. וכל הצרה הזאת באה לי בעטיו של האדמוני – יבוא רקב בעצמיו!

פישקא גנח מלבו, עצם עיניו ונשתתק. ואנו היינו ממתינים לו עד שנתישבה דעתו עליו והתחיל שוב מספר.

טז

על כנוי “נגיד”, שהיו מכנים אותי לגנאי, נתוסף לי מחדש שם “מקבל”. שם זה קרא לי הממזר האדמוני, ימח שמו, וכך נקראתי בפי כל הכנופיא: “פישקא המקבל”. מקבל הכל דורשים אותו לגנאי אצלם ואין מזכירים אותו אלא אם כן רוקקים שבע פעמים. שנאה זו שבעלי אומנות אחת והתגרים והחנונים שונאים זה את זה, כאַין נגד השנאה שקבצני-הבר שונאים את קבצני העיר וביחוד את הפמליא של מקבלים. קובלים אנו עליהם – היו אומרים – על הני סמרטוטים, יהודים כפופים, כתותים ומרוחי-אשך, שנדחקים ובאים בבתים ובכל מקום ואין נסתר מהם ומהמונם. הם ממלאים כרסם מסעודת נישואין וברית מילה ופדיון הבן, וכיוצא בסעודות הללו, פושטים יד ודורשים מן החיים ומן המתים, ואנו, אוי לנו, בנפשנו נביא לחמנו, לחם עצבים, בעמל ויגיעה רבה. מלחכי-פינכא אלה נטלו להם במנופוליס את ספר “התהלים” של דוד המלך ועושים בו עסק. אלמלי ידע דוד מלך ישראל ביד מי יפול ספר התהלים שלו ואיזו פרנסות יעשו בו כפופי-גב לבושי-סחבות ובעלי צורה עגומה הללו, ודאי שלא היה מביאו לעולם!

– שמעי, בתיה! – אמר הממזר האדמוני לאשתי – פישקא שלך לאו אדם הוא, ולעולם לא יהא אדם כאחד משלנו. “מקבל” הוא בכל אבריו ובכל מעשיו. כל עצמותיו אומרות, שמקבל ובטלן הוא. כל הטורח הזה, שיש לך בלכתך עמו בדרך, וזה החינוך, שאתה מחנכו בהוויות העולם, אינם אלא לבטלה – בהלכות עניות הדיוט גמור הוא כשהיה ואינו יודע מאי דקאמרי רבנן שלנו. אמנם כן, בתיה, לא-אדם הוא פישקא שלך, לא-אדם כדבעי! הרבה צער ועגמת נפש עתידה אַת לקבל ממנו בימים הבאים. חבל על בתיה יקרה כזו! אוי, מי יתן והיתה לי בתיה כמותך הרי נתעשרנו והיינו קובצים על יד רכוש גדול!

ואחר כל דברי זלזול ותחבולות מרמה להטיל שנאה ביני ובין אשתי ולהרחיקני מפניה התחכם לי הממזר והוציא עלי שם רע לפני אשתי, שאני מתעלס עם ריבה אחת שבעגלה ומשחק בה. בתוך חבורה זו של הקבצנים באמת נמצאה ריבה בעלת חטוטרת, שהייתי מסיח עמה ושופך נפשי…

– עם ריבה!… מה לך אצל ריבה? – אמרתי אני ואלתר קול אחד בנזיפה – תן תודה, פישקא!

– אותה הריבה – אמר פישקא – לא מולדת העגלה היא, אלא מולדת חוץ ונכריה, דוויה וסחופה ומלומדה בצרות מילדותה. הריני מתודה לפניכם, יהודים, שהייתי מתאוה לישב אצלה ולהסיח עמה. אמת, היינו יושבים פעמים ביחד ושופכים את נפשנו בדברי שיחה. היא היתה מתמלאה עלי רחמים ובוכה פעמים על צרותי ועל צרותיה הרבות. אוי, אלמלי ידעתם את הריבה, עלובת נפש זו! – סיים פישקא את דבריו בדמע.

– בבקשה ממך – אמרנו לו – ספר נא לנו, פישקא, מה אירע לה לריבה זו ומה טיבה.

– אם כך רצונכם – נענה פישקא ואמר, מקנח עיניו בכנף בגדו – אם עדיין לא קצה נפשכם בספורי, אספר לכם הכל כפי דעתי ויכלתי. שמעו נא, רבותי, ולא תתרעמו עלי אם אנקש בלשוני ודברי יהיו מגומגמים.

ריבה זו היתה עדיין קטנה, כשאמה הביאתה לכסלון ביחד עם חבילות כרים וכסתות שלה ומלבושיה הבלויים. את החבילות הניחה שם בבית-דירתה של אשה זקנה בדמות מכשפה; דומה, שהיא היתה סרסורת לשפחות. הזקנה הזו היתה יוצאת בבוקר מן הבית עם אמה ושהו ולא חזרו על היום, והילדה נשארה לבדה בבית רעבה וצמאה. וכשבכתה פעם אחת לפני אמה, מתחננת לה ואומרת: קחיני גם אותי אתך, אמא! גערה בה הזקנה ואמרה לאמא: חס לך, יהודיה! אַל יודע, שיש לך ילדה, שמא יתקלקל העסק על ידה. לא היו ימים מועטים נטלה האם את בתה זו הקטנה והביאתה, למזל-טוב, בחשאי לתוך בית-המבשלים אצל אחד מאנשי המקום. משם הביאתה לתוך בית-בשול שני, ומשם לשלישי ואילך, עד שבזמן קצר נתגלגלה עמה בבתי-בשול הרבה, ובכל גלגול חדש נתרבו חמת האם ושנאתה לבתה. את אביה לא זכרה. כשהיא בקטנותה עדיין בעיר מולדתה היה האב הולך למסעיו תמיד ממקום למקום ולא בא לביתו אלא לשעה, כאורח בא לבית מלונו, וכאן בבתי-המבשלים לא ראתהו כלל. ולא די שלא היתה זוכרתו אלא שלא היתה יודעת אפילו אם יש לה אב, אלמלא אמה שהיתה מקללתו מאה פעמים ביום, בשעה שהתרגזה מעוני ומרוב עבודה והניחה בה חמתה. “תפח רוחו של אכזרי זה – היתה אומרת – את אשתו גרש לאחר שעבדה שנים הרבה אצלו עבודת שפחה במיעוט חלבה ודמה ועוד תלה ריחים – ילדה זו על צוארה, שבשבילה קשה לה לשהות ולעמוד במקום אחד והיא צריכה להחביא אותה במסתרים, כי מי זה רוצה להשהות מבשלת עם ילדה אצלו?” – וכך הרי היה באמת. כמה פעמים קפצה ובאה בעלת-הבית לבית-המבשלים, מרימה קולה וצועקת, אוי, מפני מה הכשילה רבונו של עולם במבשלת לא מהוגנה זו, שהיא שואבת השמנונית מעל הרוטב שבקדירה ונותנת לבתה! אף על פי שהבת נסתגפה וישבה בתענית. אמה הלא היתה מצניעה אותה כסחורה גנובה בקרן זוית על גבי התנור. שם ישבה כל היום קדורנית וכפופה ונאלמה בלי נשמע קולה. לריח מאכלים ערבים ועופות צלויים אחזה בולמוס והיא – בולעת רוק שבתוך פיה ושותקת. יושבת דומם, רעבה ושוממה עד שנזכרו בה והושיטו לידה פרוסת פת חרבה, ופעמים גם עצם מלוקקה ומה שנשתייר בקערה. ופעמים שכחוה ולא נתנו לה כלום, וכשנאנחה שלא ברצונה – ואתא חוטרא והכה לה על ראשה, על ידיה ורגליה ועל כל מה שנזדמן לו בגופה. ועם כל מכה ומכה היו שלוחות אלות וקללות לה ולאביה ולאבי אביה עד אברהם אבינו. כך היתה מבלה ימי ילדותה בענויים וסגופים על גבי התנורים. ומפני ישיבת קבע תחתיה שפופה וכפופה, נתעקם גבה והיא נעשית בעלת חטוטרת.

ממכון שבתה על התנור היתה רואה אדם אחד, שהיה בא לפרקים אצל אמה בבית-המבשלים. אמה היתה משתעשעת בו, מאכילתו פטומות וממלאה את כיסיו מעדנים וגם ממון נתנה לו פעמים. הוא היה בא פעמים בשעה מאוחרת בלילה ולן שם, ופעמים היתה אמא מתקשטת ויוצאת, לאחר הסתכלות ארוכה באספקלריא, ומניחה את בית-הבשול הפקר שעות הרבה. דומה, שהיא היתה חוזרת על גבר ומבקשת להנשא.

פעם אחת נכנס אדם אחד לבית-המבשלים במנחת הערב והוציא משם חבילות של אמא על שכמו. אמא מברכת את בעלת-הבית על אכילת מזון אצלה, נוטלת מעל התנור את בתה זו הערומה ויוצאת עמה לחוץ. היא מוליכה את הבת ומוליכה עד שמגיעה לסימטא אחת. “שבי לך פה! יהודים ירחמוך” – אמרה האם ונתעלמה.

יושבת לה הילדה העזובה ברחוב ואינה זזה ממקומה, כדרך ישיבתה תמיד על גבי התנור. הימים ימות הגשמים. טיפין של מטר יורדים ומלחלחים את בשרה והיא יושבת עטופה בכתנתה, היא כסותה לבדה לעורה, ומרעידה מפני הצנה. כששאלו לה העוברים: מי אַתּ, ילדה? אמרה: אני בת אמי. אמי אמרה, שאשב כאן דומם. אסור להשמיע קול. יבוא חוטרא ויכה!… כך ישבה עלובת נפש זו הרבה שעות בלילה עד שנגלתה עליה אשה אחת והטתּה בחלק שפתיה לילך אחריה והביאתה לתוך בית-דירתה השפלה בשכונת העניים.

ארכו לה הימים בבית אותה האשה ופטומות לא אכלה אצלה. אמרה לה האשה, שדודתה היא וגזרה עליה לקרוא אותה כך. דודה זו היתה מיושבות קרנות, מוכרת בשוק בולבוסים ולחמניות ומיני פירות כביכול, כגון אגסי-כל-נדרי ותפוחי-ארץ-ישראל קטנים. יום יום היתה עומדת והולכת לשוק בהשכמת הבוקר וזו הילדה הגבּנת נשארה בבית עם תינוק קטן, שטיפולו היה עליה, לשעשעו על ברכים ולהניעו בעריסה. ולא זו בלבד אלא שהיתה משמשת אף בעבודת הבית – להדיח כלים וקערות במים, לגרד זוהמא ודייסא-נוקשא מתוך הקדירה, לכבס סדינים מטונפים של ינוקא בכלי של שופכין, לשטוח בחמה על האיצטבא אצל הבית כסתות ומצעות של תינוק מזוהמות, ללקט בחוץ קיסמין יבשים להסקה ושאר מלאכות כיוצא בהן. וכשבאה הדודה, התגרנית, בערב מן השוק שלחה את אמתה זו הקטנה לחזור על הפתחים ולקבוץ על יד פרוטות ופתותי לחם, ובזה התפרנסה הילדה בעצמה ועוד נתנה לדודתה.

פעם אחת היתה מחזרת על הפתחים בקיץ, לעת ערב כדרכה, ואין עליה אלא כתונת בד ושמלה קצרה במתניה, ויצאה מן העיר ותלך ותתע בשדה. השמש שוקעת. השמים מתכסים בעבים. ברקים יוצאים ורעמים נשמעים ורוח קדים מנשבת. והנה עגלות באות מתוך העיר, מלאות בני אדם. וקול קורא מתוך עגלה אחת: ראו נא, ילדה גבּנת מהלכת כאן לפנינו ובוכה! ומיד קופץ אדם אחד – הוא הוא הממזר האדמוני “אַ קיינק אים אין די בייניע”, יבוא רקב בעצמיו – ובא ושואל להילדה מי היא ומה לה פה? – לדודתי אני רוצה, לשוב לבית דודתי! משיבה הילדה ובכוֹ תבכה. – בתי! אמר לה הממזר, מנעי קולך מבכי, אני אביאך לבית דודתך. ותוך כדי דבורו נטל אותה והטילה לתוך העגלה והלך לדרכו.

ומאותה שעה מתגוררת הגבנת בכנופיא של הקבצנים-הפרשים, שעשו את חטוטרתה סחורה להתפרנס ממנה. כשבאו לאחת העיירות היו מושיבים אותה ערומה כמעט ויחפה ברחוב העיר, שהמוני בני אדם מצויים שם, והטילו עליה לחובה, שתהא מתיפחת ופורשת כפיה לנדבה בניגון של קינות ומחזקת גם בכנף בגדם של עוברים ושבים. אם התרשלה בעבודתה זו, שלא לקיימה כהלכתה בכל פרטיה ומעט כסף אספה, נתחייבה מכת מרדות ועונש קשה. היו מכים אותה בעברה וזעם ומשליכים אותה בלילה החוצה ערומה ורעבה, ושם היתה מנהמת באמת ומיללת מכאב לב. ספרה לי, שפעם אחת היתה מושלכת החוצה בחורף, בליל קור וקפאון. הצנה אחזתה והיתה עוקצת את בשרה כמחט. והיא רותתת ומבקשת רחמים: פתחי לי, דודה! פתח לי, דוד! – כך היתה קוראה לאותם הקבצנים – היא צועקת, אי, דוד, מעתה אצעק בפני הבריות שם צעקה גדולה! היא בוכיה: אי, דודה, מעתה אבכה שם בחוץ בכי גדול! היא מבקשת: חוסו נא, מעתה אבקש שם, אבקש כדבעי! אבל הצעקה לבטלה – אין עונה!… היא משתתקת ואינה מרגישה עוד צער של קרירות וענוי נפש, תרדמה נופלת עליה וכמדומה לה שמחבקים ומגפפים אותה וחם לה מאד – באותה שעה נשאוה ממקומה והובאה הביתה קפואה כמתה… ימים רבים היתה חולה מפני המאורע הקשה באותו הלילה.

עוד מנהג זה נהגו הקבצנים בה. כשהיו רואים בני אדם חשובים נוסעים לקראתם בדרך הורידו אותה לארץ והתחילה לעשות מעשיה כמצות רצונם – פושטת יד ורצה פעם אצל הסוסים ופעם בצדי העגלה, מנהמת ומדברת תחנונים בבכי ופנים עצובים ואינה פוסקת עד שיתנו לה נדבה. וכשהיה בעל-העגלה חובטה פעמים בשוט היתה מקבלת את החביטות בלא ערעור והולכת ועושה את שלה, מפני שידעה, שחביטות שוט הללו אינן כלום בפני אותן המכות, שהיא עתידה לקבל, כשתחזור לבעליה בידים ריקניות… אין הפה יכול לדבר את צרותיה הרבות בימי ילדותה, ועוד היום היא סגופה ביסורים וענויים קשים. קשים יסורי גיהנם ויסוריה כאן בעולם הזה קשים ביותר. אוי, דמי רותחים בקרבי כשאני מהרהר בה. את נפשי הייתי נותן עליה ברצון כדי לפדותה מצרותיה. שמעו, יהודים, אין בכל העולם יונת-אלם טובה, נפש יקרה תמימה וטהורה כמותה!…

יז

דברי פישקא הטילו מרה-שחורה עלינו. אלתר היה מחכך את מצחו כאלו צרעה עוקצתו, מחכך ואומר בינו לבין עצמו: עט, עט!

– שומע אתה – אמרתי לאלתר – חייך! שפישקא השקה נפשו בריבה הגבנת. אין הדברים כפשוטם.

– מה לי לשקר – אמר פישקא – מרוב חמלתי עליה הרי התחלתי חומד אותה בלבי. כלתה נפשי ונמשכת לה שלא מדעתי, והשעה, שהייתי יושב עמה, שעת חיים וקורת רוח היתה לי. ומה אתם סוברים? חייכם! לא היה כלום, אלא היינו יושבים ומסיחים או שותקים ונהנים זה מזה. מרשמי פניה היה ניכר רב טובה וישרת לבבה. בהבטת עינה עלי היתה מעין זו שבהבטת אחות רחמניה על אחיה העלוב בשעת צרתו. בשעה שהשתתפה בצרות נפשי ועיניה זלגו דמעות – שפע חום של עונג נתמשך בכל אברי וחיתה רוחי. הייתי מהרהר ומהרהר… ואיני יודע בעצמי מה. מין רגש נעים היה מקשקש בלבי, מנחמני ואומר: אשריך, פישקא, לא עוד יחיד ועני, גלמוד ובודד אתה בעולם! – ועיני מתלחלחות מדמעות-גיל חמות.

הפעם לא קנאתי עוד את אשתי קנאה גדולה, ושעשועיה עם הממזר האדמוני לא הכעיסוני כל כך. אמת, בלבי עדיין התרעמתי על מעשיה, אבל לא זו היא התרעוֹמת ולא זה טעמה כבתחלה. כשעלתה פעמים על דעתי שאלה זו: רצונך, פישקא, שתאמר לך אשתך: די לנו לשוט בעולם, בוא ונתישב במקום אחד? לא הייתי משיב עליה בלבי תשובה ברורה, אלא משתמט ממנה ומהרהר “בה”, בהגבנת – זו הגבנת העלובה מה תהא עליה?… וראו זה פלא הוא! כפי שהצטננה אהבתי לאשתי ולא הייתי משתוקק לה כבתחלה, התיחמה היא לי ואלי תשוקתה. בעת רצון לה היתה מתרפקת עלי ומדברת דברי פיוס וחבה, והיו דבריה כדבש לפי. אבל מיד נהפך לבה אלי ודבש זה הקיאותי. היתה זורקת מרה בי, מקנטרתני ומצערתני עוד יותר מבראשונה עד שקצתי בחיי מפניה. הייתי נידון פעמים ברותחין ופעמים בצונן, בחמימי ובקרירי, ולא יכולתי לעמוד על אופיה מה לה ומה מנהגיה המשונים עמי, כלום נטרפה דעתה ונשתטית? לימים היה מעשה ונודע לי הדבר למה חרה לה ולמה בשגעון היא נוהגת עמי, ולי אוי ובושת הפנים לספר כל זאת.

פישקא נשתתק, ולאחר שנמלך בדעתו ונתחכך יפה יפה שעה קלה התחיל שוב מספר:

פעם אחת באנו לעיר קטנה ונתאכסנו כדרך הקבצנים בבית ההקדש שם. מה אומר לכם, יהודים, הרבה “הקדשים” הלא ראיתי בחיי וידעתי מה הם, אבל כלם היכלי-מלך הם בפני ההקדש של אותה העיר. בכל שעה שאני נזכר בו, הריני חושש חיכוך בבשרי ועל כרחי אני מתחכך. אותו ההקדש אינו אלא חורבה, דפנותיה עקומים וגגה כביכול כמין כובע מרוסק ומקומט שופע ויורד לאחוריה עד לארץ. גלוי וידוע לכל, שהקדש זה הריהו בחזקת סכנה וחושב להשתטח על הארץ ולהעשות גל של אשפה, אלא שבני העיר פדו אותו מרדת שחת, סמכוהו בכלונסאות ובמוטות ולחשו לו, שיהא מתחזק ועומד כך עד מאה ועשרים שנה. דרך שער גדול ורחב נכנסים לעזרה אפלה, מוקפת כתלים רעועים ומרוסקים, וניצוצי אור בוקעים לתוכה בעד החרכים. קרקע של העזרה עשוי גומות גומות ובכמה מהן עומדים מי זוחלין ומי גשמים, שמטפטפים דרך הגג של תבן מרוטט ומנוקב ככברה. מקק של קש מעוך וכתות מתגלגל שם עם שאר מיני סחבות וסמרטוטים, כגון תרמילים קרועים, מחצלאות בלות, אפנתאות וגילדאות של נעלים, סוליים שאין להם עקב, ועקבי סנדלים מסומרים ומחלידים, שברי כלי חרס, עיגולי חביות וידות אופנים, שערות ועצמוֹת וכיוצא בהן. כל אלה נובלים ומתכמשים שם בערבוביא ונותנים ריח. מן העזרה נכנסים לתוך בית דרך פתח נמוך, והדלת סובבת על צירה בנזיפה ושריקה גדולה. חלונות הבית קטנים וצרים ומרופפים בארובותיהם, והזגוגיות קצתן מזוהמות וירוקה עליהן בירכתים, וקצתן מנצנצות מפני הזקנה בגוונים ירוקים-צהובים משונים, ונצנוץ זה לא יפה לעינים כסריטה על גבי זכוכית לאזנים. ויש חלונות, שנייר עב ומטליות משמשים להם במקום זגוגיות. נסרים מונחים על גבי סדנאות כמין ספסלים נמשכים לאורך הכתלים ולאורך תנור גדול באמצע הבית. מוט ארוך תלוי באויר ואחוז בשני חבלים, היורדים לשני ראשיו מן התקרה המפוחמה, מזה אחד ומזה אחד, ועליו וגם על אונקליות שבכתלים תלויים בגדים וכל מיני כלים של קבצנים, בין של קבצנים פרשים ובין של רגליים, שמתאכנים שם בכנופיא זקנים עם נערים, גברים ונשים כאחד. ולא אכסניא בלבד ההקדש משמש, אלא הוא משמש גם בית-חולים. פה תהא מיתתם של קבצנים חולים וזה שער השמים לעליית נשמותיהם. הרופא עושה להם כל מה שאפשר: מעמיד קרני-דאומנא ועלוקות ומקיז ומרבה לשפוך על חשבון הקהל דמם של קבצנים עד שתצא רוחם, ובעל-ההקדש, שהוא הוא הקברן בעירו, מקבר אותם מיד בחנם. וזה הממונה אף הוא דר בהקדש עם בני ביתו בחדר מיוחד שם. ולא די לו שהוא ממונה על ההקדש והוא המשגיח על בית-חולים שם והוא הקברן, והוא השמש בחברה קדישא – הוא גם ושתי המלכה, או מרדכי כביכול בפורים, הוא הדוב כביכול, העשוי על ידי אדרת-שער הפוכה לשעשועים בשמחת-תורה, הוא הלץ והוא הבדחן והמלצר בסעודת אירוסין ונשואין. ולא עוד אלא שנטל לעצמו עוד פרנסה אחת, שהיה עושה נרות של חלב בשביל אנשי מקומו ובתי-מדרשות בעזרה של הקדש, וצחנת חלב מבושל ועלה ונודפת עד למרחוק.

בביאת הכנופיא שלנו היה ההקדש מלא אורחים בלא מקום. הממונה טורדם ואומר: רב לכם, קבצנים, שבת פה. צאו ולכו בשלום למקום אחר! וכיון שאותו היום היה יום חמישי, ניתן פה לקבצנים לבקש רחמים, שיתירו להם להתעכב כאן עד לאחר השבת. והיו הקבצנים מתקוטטים בכבוש המקומות ושוכבים צפופים על הספסלים וקרקע הבית. הפרשים והרגלים היו לשני מחנות ונלחמו בכח ידיהם בזעף ובבוז ומשטמה. ובשעת מהומה ומבוסה זו נשמע קול אנקה מפוצצת מאחת הזויות – אנקת איש זקן, חולה מסוכן, שהובא אמש לכאן, וקול תינוק קטן, שנלחצה רגלו במלחמה, ולבסוף כשפסקה המהומה נזדמן לי מקום צר באחת הפנות להניח שם ראשי. כמעט שכבתי, מיד לגיונות של פשפשים ופרעושים התרגשו עלי לאכול את בשרי. וכיון שראיתי שאין לדון עם שקצים תקיפים ממני ברחתי מפניהם להעזרה ללון שם הלילה. בחוץ חושך אפלה. רוח קר מילל כזאבי ערב רעבים, הולך וסוער ומנשב מתוך חורים וסדקים. קצוצי קש פורחים מעל הגג, יורדים ומתערבים בשאר מיני סחבות, הטסים באויר ומרקדים כשעירים יחד בתוך העזרה, וטיפין גדולות של גשם מטפטפות לשם פעמים. צמצמתי את עצמי בקרן זוית שם, שוכב בנפש מרה ומרעיד מפני הצנה. ובאותה שעה היו לי געגועים על בית-המרחץ הכסלוני, אומר בלבי: אוי, מי יתן לי אותו המרחץ, המרחץ שלי! אותו המרחץ הרי גן-עדן הוא, חום נעים שם משיב נפש. מה מאושר הייתי לשעבר בגן-עדן זה מקום מנוחתי. טוב טוב היה לי שם, לא חסרתי דבר, והנה נשא השטן אותה, זו אשתי, והביאה אלי כדי לגרשני על ידה מגן-עדן ואנוד בעולם. לא נבראו נשים אלא לצערם של בני אדם. למה הן ומה מועיל בהן? אך את הרע נקבל מהן… אבל מיד נזכרתי בריבה זו הגבנת וחזרתי בי. הרי זו טובה היא, נפש טהורה ותמימה, והישיבה עמה תענוג היא. יפה שעה אחת של קורת רוח עמה כאן מכל תענוגי המרחץ. אלפי מרחצאות הרי יהוּ כפרת צפרנה של אצבעה הקטנה. אך בעינה תביט וחום-עדנים אתה מרגיש בכל רמ"ח אבריך. – בוש והכלם, פישקא! ואל תחטא בפיך, הוכחתי את עצמי, נשים יפה כחן להנחיל אושר וברכה לאדם ולהפוך לו את הגיהנם לגן-עדן… והרהורים נעימים אלה, שהרהרתי בה, השכיחוני את עניי וצרות לבבי. קרן-זוית זו שנתכנסתי בה בצמצום ובצער, עכשיו רואה אני אותה יפה לפני, וצנה איני מרגיש עוד. אני קורא שמע על משכבי ברגש, עוצם עיני ומתנמנם, ופתאם קול צעקה גדולה העירני משנתי.

– ראו נא את הבריה המשונה הזו! – נשמע קול אדם צועק בפתח הבית ומטיל בכל כחו לתוך העזרה משא כבד, שנופל ומתחבט בקרקע כמו אבן – אף הוא אדם כביכול! אטו מילתא זוטרתא נפש יפה זו, דוכסית פטוצקי היא! ופה בעזרה אי אַתּ יכולה לשכב, דוכסית סרוחה ומלוכלכה?!

והקול קול הממזר – יבוא רקב בעצמיו! הוא עומד וצועק, נוקב שם הדוכסית פטוצקי ורוקק מחמת מיאוס, ואחר כך הוא הולך לו וסוגר את הדלת בזעף. הלבנה יוצאת מבין גושי העננים ונשקפת בעד סדקי לתוך העזרה ומאירה דמות אדם, המוטל שם כאבן דומם בלא רוח חיים. עמדתי ממקומי והלכתי לראות מי הנפש היפה הזו, או הדוכסית פטוצקי המשתטחת כאן. ראיתי – ונבהלתי! הגבנת שלי היא המוטלת לפני כמתה, מפני שנחבטה בכח על גבי קרקע. חשכו עיני והייתי נפעם ומשועמם כמפני האד, העולה מתנור במרחץ מיד לאחר שהוסק. אני מעמל את הגבנת המתעלפת, מעירה ומעוררה בכל מאמצי כח כדי שתתישב דעתה. וכשרפרפה באבריה נטלתיה על זרועותי בגבורה זו, שנתוספת לאדם בהול בשעת הצלת כלי חמדתו מפני הדליקה, והבאתיה לזוית שלי. וכמדומה לי שבאותה שעה לא הייתי חגר והלכתי הליכה ישרה ככל האדם. מעט מעט פקחה עלובה זו את עיניה וגנחה מלבה גניחה חשאית. ראיתיה עמי במחיצתי חיה וקיימה והייתי מאושר כאותו העני בספור-האגדה, שהוא רואה את עצמו פתאם בפלטין של מלכים יושב שם בהסבה על מטת זהב ביחד עם בת-מלך ומיטיב את לבו. פשטתי את קפוטתי וכסיתי בה את בת-מלך שלי, שהיתה מרעידה מפני הצנה.

– אוי! – גונחת הגבנת, משפשפת עיניה ומבטת תוהה ומבולבלה, שלא לדעת היכן היא.

– תנוח דעתך! – אמרתי לה – אני פישקא. ברוך המקום שאַתּ חיה.

– אוי ואבוי לי! – אמרה באנחה שוברת לב – למה לי חיים? טוב מותי מחיי צער אלה. הקדוש ברוך-הוא הלא חנון הוא ורחום ולמה זה ברא עלובים ואומללים כמותי אך להסתגף ולסבול מכאובים ויסורים כל ימיהם בעולם?

– אוי שוטה-חביבתי! – אמרתי לה בחן ובתנחומים וברחמים – ודאי הקדוש ברוך-הוא יודע מה הוא עושה. ודאי ניחא לו, שבני אדם כמותנו אף הם יתקיימו בעולם. אלהינו הוא אב הרחמים. הוא רואה, הוא שומע ויודע את הכל. כסבורה את, שטיא שלי, שאינו יודע את צרותינו ואינו רואה בענינו? להוי ידוע לך, שהכל הוא יודע והכל הוא רואה. הלבנה שלו, ראי נא, זו הלבנה נשקפה משמים אפילו לכאן, לתוך חורבה זו. אל נא, שטיא שלי, אל נא תחטאי בדברי פיך.

הגבנת העמידה עלי שתי עיניה מלאות טיפין של דמעות, שהיו מצהירות כפנינים לנוגה הירח. אותן העינים ואותה הבטה שלה, שהביטה עלי באותה שעה, לא אשכח לעולם!

כשעמדתי למחר בהשכמת הבוקר ראיתי הגבנת שלי שוכבת בזוית עטופה בקפוטתי ונרדמת תרדמת ילד שעשועים. פניה מלבינים ורוח חמלה ותחנונים שורה עליהם. שפתיה מזדעזעות פעמים, משתרבבות ומרחשות, ודומה שהיא מבקשת רחמים ואומרת: חוסו נא ואל תצערוני, בני אדם! מה פשעי וחטאתי, ולמה קמתם עלי? חנוּני, חנוּני, בני אדם, ואל תמררו את חיי, גם חוץ מכם שדי הֵמר לי! אל נא אחי תרֵעו, גם חוץ מכם שדי הֵרע לי!… ובקשת רחמים זו שברה לבי. עיני נתמלאו דמעה – ואני פורש ובוכה.

האיש הבא ראשונה לתוך העזרה באותו הבוקר היה הממזר האדמוני – יבוא רקב בעצמיו! עמד והציץ פעם עלי ופעם על הגבנת, ובלעג שנון פולח קרב וכליות הלך וחזר לתוך הבית.

יח

פישקא נשתתק פתאם והחזיר פניו לאחוריו כמתבייש. כל דברי פיוס ובקשה של אלתר, שיפתח פיו ויספר, לא הועילו כלום. – “עט!”… מלהג פישקא בעקימת פנים ואינו פותח פיו. דומה, שפישקא נתבייש בפני עצמו מכל דבריו עד הנה. מתחלה, כשפתח לספּר בהגבנת ונתלהבה רוחו, היה מדבר מתוך רוב חמימות את כל העולה על לבו ושופך את נפשו בדברים שלא לפי שכלו, מסיח דעתו מכל דבר והעולם כלו כלא היה לפניו באותה שעה. נשמת אלוה היתה דוברת בו, והדבור יצא מפיו מאליו, והיה מדבר ואינו שומע מה שהוא מדבר, עד שלבסוף עמד. הוא שומע את דבריו ותוהא על עצמו, דברים אלו מניין הם לו?! שומע אותם – ונתבייש עד מאד.

מי מאתנו, בני אדם, שאין לו בחייו, לכל-הפחות, שעה אחת של השראת הרוח, שעה, שהפה נפתח לו ורחשי-קודש תמימים וטהורים מבצבצים ויוצאים ממעמקי לבו כזרם של קיטור רותח מזנק ועולה בלהבות אש מתוך הר-שרפה? אפילו אתונו של בלעם שחקה לה השעה ונפתח פיה – ונאה דרשה. ואין צריך לומר הדרשנים, להבדיל. יש דרשן, שהוא מעלה גרה ואומר תמיד הבל הבלים, שקשה לשומעם, ופתאם שורה עליו הרוח, והפה, שהפיק הבל, מפיק שלא מדעתו דבר נאה, שכל שומעיו וגם הוא בעצמו וכבודו עומדים ומשתאים לו. הגרוע שבחזנים, שזמרת סוסים זמרתו ואין אדם יכול לשמוע את קולו ולראות עקימות פניו בשעת קלקלתו, פעמים רוח-השירה מנצנצת בו וברעש ובנהימה יגמא “יקום פורקן” ומסלסלו בגרונו, והצבור תוהא ונהנה. עברה השעה, נסתלקה הרוח ושבו כל אלה, גם החמור, גם הדרשן וגם החזן, להבדיל, לקדמתם והיו מה שהיו… שני יהודים ידעתי בבית-דפוס אחד, שהיו עומדים כל ימיהם ומגלגלים אופן המוכני שם בלא הפסק, ותמיד במקום אחד ובדרך אחד, ופניהם איש אל אחיו כגולמים. ופתאם נתרגשו והתחילו מגלגלים את האופן בזריזות ובנחת רוח, עיניהם מתלהטות ופניהם להבים, והם שוקדים ומגלגלים ונהנים כאלו הם בשמי שמים, וגלגל החוזר בעולם חוזר על ידם; כאלו כל גלגול שעושים יביע אומר, וכל נדנוד ידיהם יחוה הגיון לבם. עברה שעתם ונתקררה רוחם, העמידו עיניהם איש על חברו והביטו תוהים ומתמיהים, ולבסוף היה זה רוקק והופך פניו וזה רוקק והופך פניו, ושוב הם מגלגלים כדרכם תמיד ומראיהם מראה גולם.

אני מסתכל בפישקא, שהדבור נסתלק ממנו, ומבקש תחבולות לפתוח שפתיו וידבר. ופתאם הגולם של רבי ליב שרה’ס עלה על דעתי. גוש עפר זה כשרבי ליב היה משים בו “שם המפורש” מיד היה עומד על רגליו והולך ועושה כל מה שאומרים לו. וזה נתן בי דעה לנסות גם אני דבר לפישקא, ואם הוא משונה מאותו דבר שבגולם, הרי לא הזמנים שוים ולא הגולמים שבהם שוים. מה שעשו להתעוררות הגולמים אבותינו בימים ההם תעשה לגולמינו בזמן הזה הריבה…

התחלתי מחמם את פישקא בהבל פי ומדבר ברגש על הריבה שלו, ובתוך דבורי נתחממתי בעצמי חמימות יתרה וסיימתי בדברי תוכחה ומוסר השֹכּל:

– אוי, כמה וכמה ילדים נקיים יש בעולם, שאובדים בעון אבותם, הזונים אחרי לבם ועיניהם, הני תרי סרסורי דעבירה, ובשביל כך הם מגרשים את נשיהם, משימים עצמם אכזרים על בניהם ומפקירים אותם! מה להם ולבניהם? הם אינם דואגים אלא לנפשם, למלאות תאותם, הולכים ונושאים להם נשים…

ודבורי נפסק באמצע ונשאר עומד כעצם בגרוני – ראיתי את אלתר והנה הוא מבולבל ופניו מתכרכמים מאד. לבי נוקפני על שלא נזהרתי בלשוני ואמרתי בפני אלתר דברים, מכוונים למה שהיה בינו ובין אשתו, ויורדים חדרי בטן. הריני מתחרט על מעשי, מוכיחני ואומר בלבי דברי כבושין לי לעצמי: אי מנדיל! כבר הגיע זמנך להשכיל, שלא לומר לאדם את האמת בפניו כנער ושלא להיות מוכיח ודובר אמת בגלוי כבסתר. הרי אתה יהודי בעל אשה ובנים, ברוך-השם, וזקנך מגודל. בא מועד שתהא אדם בדעה מיושבת ותבין מה שמועיל וטוב לך, לעצמך, בעולם הזה. הוי, לשונך, לשונך, מנדיל!…

ומפני מוסר כלמתי זו קבלתי עלי בנדר להזהר מעתה ועד עולם בדברי, לראות ולשמוע ולשתוק – מדה טובה זו של כל המחוכמים והבריות היפות, שהיא נאה ומועילה כל כך בחיים, ועלי לשבח את הכל, כדי להיות אהוב לבריות. הייתי מעביר לפני בדמיוני כבני מרון את כל הנפשות היפות שלנו, אותם הדודים, הנאהבים והנעימים והרצוים לכּל בשביל מדותיהם הרצויות, שם מנענעים בראשם לכל הצדדים, מסייעים לזה וגם מזה אינם מניחים ידם, עושים רצון פלוני ורצונו של פלמוני ויוצאים את כלם. על כל יום-טוב הם באים, ובכל משתה ושמחה, הלולא וחינגא, מקום להם בראש הקרואים. ששים ושמחים הם תמיד, מכשכשים בזנבם ומנשקים למי שידו על העליונה, מתמוגגים ומתמקמקים מרוב דיצה וחדוה כשמדברים עם מי שמצליח דרכו, אומרים “מזל-טוב” ומברכים אותו בעינים מדומעות מגיל ובמתק שפתים – הלואי שיתקיימו בו כל משאלות לבם ומחשבותיהם הטובות עליו תמיד יומם ולילה! הם מפליגים בצדקת פזרונו של נדיב פלוני, ח"י פרוטותיו מאליפות מרובבות בשפתותיהם, לעשירים הם נותנים כבוד, לגדולים גדולה ולבן עולם הזה אורך ימים וחיי עולם. להם פנים שוחקות תמיד, עינים מבהיקות, לסתות מאדימות וחוטם מפעפע ומזיע, שמחת עולם על ראשם והם נהנים ומדושני עונג.

אשריכם, דודים! מה טוב חלקכם ומה נעים גורלכם. אף אני אטול לי את השם “דוֹד” והיות אהיה כמוכם.

השם “דוד” הנייא לי כל כך עד שהייתי שונה בו ומשלשו ואומר בכוונה ובהנאה משונה: דוד! דוד דוד מנדלי! דוד דוד דוד רבי מנדלי!!!

וכדי לכפר על מה שחטאתי לאלתר התחלתי מתעורר עליו ברחמים, דואג לו כביכול ואומר: רבי אלתר חביבי, אוי, אתה יושב בדוחק! אוי, אתה נשתמטת על ידינו קמעה קמעה מעל מושבך עד שהגעת, בעונותינו, לקצה העגלה! נפשי תצא עליך, רחימאי. חייך, שנתכווצו עצמותיך מרוב ישיבה! בבקשה ממך, רבי אלתר יקירי, בוא ונעלה על העגלה שלי, שם אפנה לך מקום ותנוח על משכבך בשלום וברווחה. נשתה מעט יי“ש וייטב לבנו. עשה נא זאת למעני, רבי אלתר, למעני ולמען מנוחת נפשי, שתצא עליך מחמלה רבה! – אלתר לא היה מסרב לי, אף על פי שהיה משתטח כשררה מלוא קומתו בעגלה, וירדנו כלנו לארץ. ומעכשיו אני מכבד את סוסי, שיהא מהלך הוא בראש וסוסתו של אלתר אחריו, ואחרי טיול קצר ברגלינו היינו מטפסים ועולים על עגלתי, גומרים שם את ה”אשר יצר" ומברכים על היין. אני לקריצא – חכי ממתקים וכולי מחמדים. נוטל את הכוס ושותה לחיים ולשלומו של אלתר ומבקש לו מאת הקדוש ברוך-הוא טוב וחיים של עושר וכבוד, חן וחסד ורחמים וברכה והצלחה בכל אשר יפנה ובכל עת ובכל שעה, הכל כדרך דוד יפה אף נעים. גם את פישקא באהבה זכרתי ואברכהו בדברי נחמה ורחמים. אני משקהו ושוסה בו את היצר-הרע והוא מתחמם – והמעשה יסופר מכאן ואילך

על העגלה של מנדלי מוכר ספרים

יט

אותו היום ערב שבת היה ונתמלא בית-המדרש שבאותה העיר קבצנים – התחיל פישקא שוב מספר כדרכו וכלשונו ואני מסייעו ומתקן דבורו כדרכי וכלשוני – והקבצנים היו מתגוששים ומפסיעים זה על ראשו על זה ועומדים על השַׁמש בדוחק גדול. כל אחד רוצה להקדים את חברו ולזכות בפתקת-הזמנה לסעודות שבת אצל עשיר או בעל-הבית אמיד, שהחמין שלהם מרובים וערבים וקוגליה"ם שמנים. למעלה מכל הפתקאות היתה הפתקה לחוכר מכס הבשר, ולמטה מכלן הפתקאות לכלי קודש, לגבאי צדקה ולעוסקים בצרכי צבור, שכרסם רחבה, אוכלים הרבה ואינם מאכילים אלא מעט, מרבים באנחות וגניחות על עניי ישראל וממעיטים במזונותיהם. ועל זאת יתפלל כל עני לעת חלוקת הפתקאות, שפתקת-הזמנה אצלם אליו לא תגיע. ומי שאיתרע מזלו ונפלה בידו פתקה זו ילעגו לו חבריו כשם שמלעיגים למי שאין מזל לו בקרטיסים. השמש היה רתחני ועמד ואמר בחמתו: קבצנים, למה נפלתם כארבה על עירנו העלובה! מעולם לא היינו מושפעים כך בקבצנים לרוב. הקבצנים עודפים היום על בעלי-הבתים אצלנו… אין אתם אלא קללת אלהים, משלחת מלאכי חבלה בנו! הוא כועס וצועק והעניים עושים את שלהם, עומדים עליו צפופים, פושטים ידיהם וקוראים: הב, הב! ומי שיש לו נותן לתוך ידו של השמש מתן בסתר והוא נוטל וצועק ומחלק פתקאות. אני והגבנת עמדנו מנגד, מחוץ למחנה, שאנו כבעלי מומים לא היינו יכולים וגם לא היינו מעיזים לבקוע במחנה גדולי הקבצנים, האריות שבחבורה שלנו. בין כל באי עולם יש בני עליה ואפילו בין הקבצנים, ובני עליה הקבצנים רעים וגרועים אלף פעמים יותר מבני העליה העשירים. הממזר, ימח שמו, היה הארי בחבורת קבצנינו והוא קבל מיד שתי פתקאות בעדו ובעד אשתי באמירה בלבד, שלא להטריחה לדחוק ולבוא בעצמה, אלא רמז עליה להשמש באצבע ואמר לו: ראה, הנה הסומית שלי שם לפניך! ולאחר שנתפטרו הקבצנים ויצאו ופשטו בעיר איש ופתקתו בידו להאכסנאי שלו, עמדתית אני והגבנת לפני השמש ובקשתי ממנו בכריעה והשתחויה פתקאות בשבילנו. הציץ עלינו השמש בגיחוך משונה ולא אמר כלום. אמרתי לו: חוס ורחם על שתי נפשות עלובות, בעלות מום, ותם לנו מקום לטעום תבשילין ביום השבת, שכל ימות השבוע אינה באה לפינו גם כף אחת תבשיל חם. אמר השמש: תמו הפתקאות! כלום לא ראיתם כמה היו קופצים היום על פתקאות כאן, ולכם מה אעשה עתה? אמרתי לו: הא לך! ונותן תוך כדי דבור מעה נחושת לידו. נתבלבל ושתק שעה קלה. אמרתי לו: רצה נא במחילת כבודך! וצדקה תהא לך כשתרחמנו. נתעורר עלי ברחמים ואמר: שמעני, רבי יהודי! לממונך איני צריך והמעה מוחזרת לך. עוד פתקה אחת יש לי ואותה אתן לאחד מכם. לכו והפיסו מי יזכה בה.

– תן לה! – אמרתי לו, רומז בידי על הגבנת.

– לו תן! – אמרה לו הגבנת, רומזת בידה עלי – חייך, שלא אטלנה!

וכך אנו מאריכים ומפצירים אני בה והיא בי, וכל אחד עומד על דעתו ונשבע שלא יטול את הפתקה. השמש רואה ונהנה, מחליק זקנו ומסתכל בפנינו בנחת רוח. ואחר כך פתח ואמר: אם-כן, זאת עשו. עמדו שניכם לאחר תפלת ערבית אצל פתח בית-המדרש, ובשעת יציאת המתפללים ודאי יתנו דעתם עליכם ויזמינו אתכם לסעודה, ואף אני מצדי אשתדל בשבילכם.

שמר השמש הבטחתו. המתין להצבור אצל הפתח ובשעת יציאתו נתן עיניו בשני בעלי-בתים ואמר להם, רומז עלינו באצבעו: רבותי, קשה היה עלי מאד לשלוח היום אורחים לביתכם, שהרי אני מטריחכם בהכנסת אורחים כמעט בכל שבת, אבל אם אתם רוצים עשו חסד עם העניים הללו.

– באהבה וברצון – אמרו שניהם – מי יהודי שמשתמט מאורח בשבת? יום אחד בשבוע מנוחה ושמחה ליהודים, ולמה לא ישמח בו נפש נאנחה ורעבה במה שחננו השם? בבקשה ממך, זכה אותנו באורחים בכל שבת ושבת!

שני בעלי-הבתים הללו רמזו לנו ביציאתם והלכנו אחריהם. הם פוסעים והולכים בראש וסביבם ילדיהם, שעלו היום מן הרחצה ונתעטפו לבנים ובגדי שבת, ופניהם מלאים זיו ומבהיקים, ונראה שנשמה יתרה שורה בהם.

– שבתא טבא! – אמר בעל-הבית שלי בכניסתו, מביט לאשתו, שישבה על כסא מקושטה ופניה מאירים. על ברכיה השתעשע תינוק נחמד, ושתי ילדות נאות משחקות מימינה ומשמאלה – ראי, הקדוש ברוך-הוא הזמין לי אורח לשבת. ואלמלא כך הרי לא נתתיני לבוא הביתה. את דבריו אלה אמר בשחוק נעים והתחיל מנעים “שלום עליכם” בקול רם, מהלך אילך ואילך בבית. וכשהגיע ל“אשת חיל” עמד לפני אשתו מנגן ומטעים המלות, נוטל את התינוק על זרועותיו, מגפפו ומנשקו באהבה, וילדיו הקטנים מכתירים אותו ומתרפקים עליו בנהימה ובשמחה רבה. דומה, שמלאכי השלום, מלאכי עליון, היו שורים באמת באותה שעה בבית. ואני בעת רצון זו המה לבי להגבנת שלי והייתי מתגעגע עליה מאד.

השלחן היה ערוך כדרך בעלי-בתים אמידים. בעלת-הבית היתה נותנת לי מן התבשילים מנות יפות ומזרזתני לאכול ולא להיות ביישן, ואני אוכל לתיאבון בכל פה. הכל היה כדבעי, טוב ויפה מאד, אלא כשנזכרתי בה, בהגבנת שלי, ערבה מעט שמחתי וניטל טעם של דגים, של לוקשי“ן, של בשר ושל צימ”ס. בכל טעימה ובכל גמיעה אמרתי בלבי, שמא היא אינה מושפעת שם ברוב טובה כמותי. – לאחר הסעודה הזמינו אותי שאלין שם בלילה. ילין כאן אצלנו – לחשה בעלת הבית לבעלה – ההקדש הרי אינו אלא גל של אשפה, הפרוץ מרובה בו על העומד ואינו ראוי אפילו לדיר של בהמות, ולהיכן ילך? ינוח לו עלוב זה לילה אחד כדרך בני אדם… לאחר כל התלאות שאירעו לי אמש, הרי היתה המנוחה צריכה לגופי יותר מאכילה ולעונג גדול הלא היתה לי לינת לילה בבית חם על מצע רך וכסת מראשותי ושכיבת בן-חורין בפשיטת רגלים וחילוץ עצמות, אבל נזכרתי “בה” ומנעתי את נפשי מטובה זו. אותו בעל-הבית, שאכלה אצלו, דר בשכונתו של בעל-הבית שלי, נכנסתי לשם ולקחתיה והלכנו שנינו יחדו.

הלבנה זורחת ומאירה את הלילה. רוח צח וחם נושב בנחת והנפש נהנית ומתגעגעת. – בואי, אמרתי לה, בואי ונטייל מעט! להקדש אין לנו למהר כל כך. כשנזכרתי בו, בהקדש זה, סמר בשרי מפחד. אותו הזקן החולה, שהובא לשם והיה גונח אמש מלבו, התחיל גוסס מעלות השחר, ובין-השמשות יצאה נשמתו והניחוהו לכל יום השבת בעזרה, שהייתי צריך ללון שם.

ובשעת הטיול נזדמנו לסימטא אחת ושם גנות ופרדסים ואילנות זולפים בשמים. שקט ודממה בכל מקום בלא נשמע קול. בני העיר כבר ישנים, כדרך היהודים בלילי שבתות, שתיכף לאכילה שינה אצלם. מקום טוב מגדל דשאים נזדמן לנו אצל גדר אחד וישבנו שם.

אנו יושבים, מסתכלים ושותקים שעה קלה. כל אחד מאתנו שקוע בהרהורי לבו. הגבנת שלי מתעוררת ראשונה, מתאנחת מתוך לבה ושפתיה מרחשות בנעימה עצובה דברי שיר ידוע:

"אַבָּא שְׁחָטַנִי

אִמָּא אֲכָלַתְנִי…"

ראיתי והנה דמעות נושרות מעיניה, פניה מתלהטים והיא מבטת בי בשחוק מר. הבטה זו חלפה ומחצה את לבי, דעתי נטרפה עלי ובפעם הראשונה יצא מפי דבר שלא מדעתי ואמרתי לה: “חיתי!… מה לך, חיתי?”

– אוי, פישקא! – משיבה היא בלחש ונחנקת בדמעות – לא אוכל עוד נשוא. אוי, כמה לי להתנצח עמו…

– עם מי? – צעקתי מנהמת לבי – עם הממזר?! – ירקבו עצמיו!

– אלמלי ידעת, פישקא, אוי, אלמלי ידעת, ידעת!…

אני אוחז בידה, בראשה ומבקשה בדמע, שתשפוך לי את נפשה ותגיד לי את צרתה ולא תכחד ממני דבר. היא מניחה שתי ידיה על פניה, גוחנת ולוחשת לי בקול רועד וברמיזה סוד נורא, סוד זה, שלבי היה סולד בו, מתרגז ואומר: יהי רצון, שהרוח ישא את הממזר ואת נפשו יקלענה בתוך כף הקלע ולא יעמוד לתחית המתים!…

כ

פישקא שוב נשתתק וישב בנפש מרה נדהם ושומם. וכדי שיפתח פיו ויגיד לי תעלומות לבו, שהייתי משתוקק לשומען, אני מערים לו, מעוררו ואומר:

– עדיין הרי לא אמרת לנו, פישקא, אם הגבנת שלך יפה היא. ולכאורה מה ריבה גבנת, שתשא חן כל כך!

– מה סלקא דעתך! – אמר פישקא ברגש – בת ישראל מי מדבר ביופיה? כשהיא יפה היא יפה לה ומי נותן דעתו על זה? אמת, הגבנת אינה מכוערה. פניה צחים ושערות ראשה שחורות, עיניה ספירים. אבל כלום על דברים אלה הייתי נותן דעתי? וכי אחד הריקים אני, שאפנה לבי לדברי הבל, ליופי ונוי של נשים? אני לא ידעתי ולא הרגשתי כלום אלא מעין נעימות, שהוצקו בפניה ובמבט עיניה ובשפתותיה ובדבורה. נעימות אלה וחמלה גדולה, שחמלה עלי כאחות לי, וחמלה זו שחמלתי עליה גם אני, הן הן שחיבבו אותה…

– למאי נפקא מינה – הפסיק אלתר את דבורו של פישקא – בקצור, לחשה היא לך סודה. וסוד זה מהו? ספר נא פישקא, לנו אתה רשאי לגלותו. לא נערים אנו.

אלתר דוחק כדרכו ופישקא התחיל מספר כדרכו וכלשונו ואני מסייעו ומתקן דבורו על פי דרכי ולשוני – והמעשה יסופר כך:

מה שהממזר, שחיק עצמות, היה צובט ומועך את הגבנת הלא ראיתי בעיני כמה וכמה פעמים ואמרתי: אין זה אלא מעשה רשע, שמועך את האדם וצובטו כדי לצערו. אבל מתוך קובלנא שלה, שהיתה קובלת לפני על הממזר באותו הלילה, הוברר לי, שהצביטות הללו משונות בטעמן ובכוונותיהן ולא היו אלא צביטות של יצר-הרע… הממזר, ימח שמו, היה חומד אותה ועוקב אחריה תמיד, וכשמצא אותה פעמים יחידה באחד המקומות היה משיאה לעבירה בדברי פיוס ופתויים ומבטיח לה כל טוב שבעולם. וכשלא הועילו לו רכות התחיל מדבר עמה קשות ומאיים אותה, שיוציא עליה שם רע וישחיר פניה בפני הבריות, ובתוך כך פחז ותפס בה בזרוע, והדבר היה נגמר על פי רוב בכך, שהיא היתה נשמטת מתחת ידיו ובועטת בכרסו עד שנתבקעה כמעט, והוא היה משלם לה אחר כך שבעתים, מכביד עליה העבודה ומכה אותה מכות אכזריות. ולימים היה שונה מנהגו עמה, עוד הפעם רכות ועוד הפעם קשות. ויותר שהיתה בורחת ממנו יותר היה רודף אחריה, ולעולם לא עבר עליה שלא יכתש לה כתישין בצד ובכתף, ואפילו בפני הבריות, כאלו נתקל בה בשוגג, ולא עוד אלא שמעך לה בפניהן כלאחר יד.

מעשים מגונים, שאיני רוצה להוציאם מפי, היו מעשים בכל יום, אבל המעשה שהיה אמש עולה על כלם. כשהיו הקבצנים כלם בהקדש ישנים לאחר המהומה הגדולה בכבוש המקומות שם, והגבנת העלובה אף היא היתה מנמנמת בירכתי הבית אצל הפתח, והנה קול לחישה באזנה העיר אותה משנתה, והלחישה לחישת הממזר. גחין ולחיש לה ברחמים: בתי, המקום שאת שוכבת עליו צר לך, וצר לי עליך מאד. קומי ולכי עמי, יש בשבילך מקום טוב ושם תנוחי מעט. היא מודה לו על טובו הגדול ומבקשת אותו, שיחזור למקום מנוחתו. והוא עומד ומתחיל להתנהג עמה כמנהגו תמיד, כך וכך. גם אותי הוא מזכיר לה ומרמז על הקורבה שבינה וביני, מאיים אותה בעונשים קשים ובכל מיני פורעניות, ועלי אומר, שיקעקע ביצתי ויעקרני מן העולם. יצרו סוכן בו ועושה אותו כבשה וחיה רעה כאחת: רך הוא, קשה הוא, מכניע עצמו, מעיז פניו וקופץ – ומקבל מכת לחי, מכה רבה עד שכמעט נשרו שיניו. הוא מתמלא עליה חמה, נוטלה ומטילה לתוך העזרה בזעף ובחרפה וגדופה, ומה שהיה לאחר כך הרי אתם יודעים.

דבר זה לחשה לי הגבנת כשישבנו ביחד על גבי עשבים אצל הגדר באותו ליל שבת. שמעתי – ונבהלתי! ומפני הטרוף נסתלק הדבור ממני לשעה קלה ולא אמרתי כלום, אבל בתוכי התרוצצו רחשי-לב נוראים ומשונים, של עברה וזעם על הממזר, ושל חמלה ורחמים על עניה סוערה ועלובה זו, ושל עוד דבר-מה מופלא ממני, שהיה מושכני לה, מושך ומושך… ושלבסוף משכני בכח גדול כל כך עד שנזדעזעתי ממקומי ואחזתי בידה, שעדיין היתה מונחת על פניה, ואמרתי לה ברגש:

– חיתי! הנני למסור נפשי עליך…

– אח, פישקא! – אמרה לי באנחה, מתקרבת אצלי וסומכת ראשה על שכמי.

אני חש חום נעים בכל אברי ומרוב הנאה אורו עיני. אני מדבר על לבה ומנחמה כאדם מנחם אחותו האהובה, מנחמה ואומר: הוחילי לאלהים ואל תעצבי, אלהינו אֵל למושעות! והריני נשבע לה, שאהיה לה אח נאמן לעולם. היא מרימה ראשה ומסתכלת בפני ובעיני ושותקת שעה קלה ואחר כך היא פותחת פיה בשחוק נעים ואומרת:

– איני יודעת, פישקא, מה לי, שככה לבי טוב עלי באותה שעה, טוב מאד! אני רוצה לחיות…

וכך היינו יושבים ומסיחים בהרחבת הדעת ומנחמים עצמנו בתקוות טובות לעתיד, שברצות השם יתברך גם את הטוב נקבל ונחיה העושר ובכבוד כלבבנו. ועד שאנו מנשאים נפשנו לחיים טובים בימים הבאים, קול דפיקה נשמע לנו. אני עומד ממקומי והולך בחשאי, חבוי בצל הגדר ומביט למרחוק, והנה בצד סימטא זו כמראה אדם לנגדי, עומד אצל מרתף אחד שם ומתעסק בו. אני פוסך והולך עוד כמה פסיעות לראות מה זה עושה, ומיד הכרתי אותו, את הממזר – ירקבו עצמיו! הוא שבר את המנעול בדלת ונכנס לתוך המרתף. ואני ידעתי למה הוא נכנסף כדי לגנוב את כל מה שמצניעים שם לסעודת השבת. – פישקא, אמר לי לבי, עכשיו שעת הכושר לך לנקום ממנו נקמתך ונקמת הגבנת העלובה. בוא וסגור דלת המרתף בעדו וישכב כדוב שנאחז במצודה עד שימצא שם למחר ויוכה מכות נאמנות. – זו הפעם הראשונה שטעמתי כמה מתוקה היא הנקמה. דמי רתחו בי והייתי כשכור. הגישה להמרתף והגפת הדלת – דבר זה נעשה אצלי כהרף עין. פה נטמן הממזר כחפרפרת במחילת עפר! אמרתי עליו בשחוק, נוטל את החח שבדלת להכניס בו את הטבעת הקבועה במזוזה ולפוקקה מחוץ ביתד, אבל הטבעת נצדדה קצת ממקומה ואין החח נוגע בה, אני מושכו ואיני מועיל כלום. וכשהייתי מוסיף כח ומשכתיו בשתי ידי נפתחה פתאם הדלת לתוך המרתף מכח משיכה חזקה מלפנים, ואני נופל לשם, נתקל בהממזר, העומד על המעלות שם.

– האתה זה, רב פישל! – אמר הממזר לאחר שעמדנו שעה קלה זה כנגד זה תוהים ומחרישים – אתה הוא שבעצמך וכבודך עסקת כאן בדלת והסכמת לחלל את השבת בשבילי? האח, מה רב טובך! בוא חביבי, הבה נרדה למטה וכבר אכבדך שם כראוי לך. ותוך כדי דבורו טפח לי ברגלו ואני נדחף מן המעלות ונופל ומשתטח על הקרקע. וזכות אבות עמדה לי שלא נעשיתי גל של עצמות. – לפי שעה הסתפק אתה במועט, רבי פישל, והא לך כמתנת ידי – אומר הממזר, מרים אגרופו ומקפחני על גבי – והמוֹתר אי אתה חולה להמתין לי עד שאספיק להניח בתרמילי את התרנגולת הצלויה ואת הדגים ואת המקפה וציקי קדירה, שמתוך בהילות יתירה הבאה לי על ידך, השארתי אותם כאן. לא עברה שעה קלה חבטני חבטה חזקה ואמר: אני אחבוט ואתה מונה. הא לך אחת. אמור, פישל: אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת ואילך ואילך. מתנה זו נתתי לך מצדי ובשבילי, ועכשו הריני נותן לך גם מצד הבתולה, מצד הכלה הגבנית. וכך תהא מונה: אחת ותשע, אחת ועשר – מה מדה היא לטייל בלילה עם ריבה במקומות מסתרים? – אחת ועשתי עשרה, אחת ושתים עשרה ושלש עשרה – אכן ראיתיך קודם לכן מטייל עמה במבואות רחוקים – אחת ושבע עשרה – כמדומה לי שש עשרה, מנה וספוֹר, פישילי!

– ממזר! אי אתה כדאי להזכיר את שמה – אמרתי לו בחמה עזה, מתגבר ומתנפל עליו ואוחזו בשִׁנַי ושנינו נלחמים, אני בשִנַי והוא בידיו, שנינו שונאים זה את זה שנאת מות וכל אחד מבקש להרוג את חבירו. ולבסוף גבר הוא, מטיל אותי מעליו ואוחזני ומשליכני מלפניו ככדור בחמת כח. – ברך ברכת “הגומל”, שנעשה לך נס ולא מצאתי אותה שעה טובה לפני להרגך. לין הלילה כאן ושכב עד הבוקר, תחת דגים ממולאים ימצאו בעלי המרתף לפניהם דג חי, אותך, רבי פישל. שכב בשלום! מה אתה פוקד על ידי לאשתך? עוד בלילה הזה אמסור לה הכל – כך אמר הממזר ויצא מן המרתף.

כשנתישבה דעתי עלי ראיתי ראשית לי לעלות במעלות ולצאת מן המרתף. אני אוחז בדלת ומושכה והיא אינה נפתחת, סגר אותה הממזר מבחוץ. ואני עומד נדהם ואיני יודע מה לעשות. להתדפק על הדלת בחזקה אני מתיירא, שלא ישמעו ויתאספו עלי כגנב, ולעמוד בשפלות ידים גם זה לא טוב, ראשי כבד עלי ומבולבל מפחד וכעס ומרוב צער וכאב ממכות ידיו של הממזר. יורד אני ומשתטח על הקרקע בפחי נפש והרהורים עגומים עולים על דעתי ומראים לי מה שעתיד לבוא עלי מחר, איך יקבלו את פני בחרפה, ומקטן ועד גדול יבואו לראות את הגנב ויטיחו עלי דברים ומעשים שלא היו, וכל הרוצה יכני, ולי לא יהא פתחון פה להצדיק נפשי. ועד שאני שוכב בבשתי ומצטער הרגשתי שמתרפקים עלי בחושך, אני פושט יד – ואוחז בעכבר גדול, שצפצף ונתמלט מבין אצבעותי, ומפני התעוב קפצתי ממקומי מתחלחל ומתלחלח בזעה קרה. רגלי מתמוטטות ואני מסתמך לקיר לח וקר וסביבי חושך אפלה, ואומר בלב נשבר: רבונו של עולם! למה הרעות לי ונתת לי חיים, כלום חיי צער אלה חיים הם? ולמה, רבונו של עולם, עתה מיסרני כך, וכי לא היה נוח לי ונוח לעולם אלמלי לא נולדתי? בשביל מה ולמה נגזר עלי להיות עלוב כל כך? נפשי בוכיה, עיני דומעת ולבי צועק: רבונו של עולם, היכן אתה? ופתאם נתרעשה הדלת וקו אור בוקע לתוכו וקול צעדה נשמע על המעלות. סמר בשרי מפחד ואומר: אוי לי, עוד מעט יתפסוני וכמשפט הגנב יעשו לי! ועד שאני עומד ומרתית בכל אברי קול דממה נשמע, קורא לי בשמי: פישקא, פישקא! ומיד אני רואה לפני אותה, את הגבנת.

– אוי! – צעקתי מתוך רוב שמחה.

– הס! – אמרה לי והחזיקה בידי – בוא ונצא מהרה מזה.

– חיתי, סגולתי, את נפשי הלא הצלת! – אמרתי לה בקול ששון, ומרוב חדוה נתבלבלתי, והריני מתודה לפניכם, אותה שעה לא נזהרתי ובפעם ראשונה בתוך מרתף אפל נשקתי לה. אני שואל אותה: מנין ידעת, שאני כאן? והיא מזכירתני, שבתוך רשות אחרים אנו עומדים עתה בלילה ולא עת לדבּר הוא. נמהר ונצא, אמרה לי, ושם בחוץ אספר לך הכל.

וכך היא המעשה, שספרה לי, כשיצאנו מן המרתף והלכנו לדרכנו: כיון שראתה, שאני בושש לחזור למקום רבצנו אצל הגדר, התחילה דואגת לי והלכה לבקשני. היא הולכת ומבטת כה וכה, והנה מצד הרחוב כנגדה אדם עומד אצל גג שפל ואמרה שאני הוא והלכה לשם, ועד שהיא הולכת קול דברים באזנה: “אתה עתה, רבי פישל, שכב כאן ככלב, הדלת נעולה בפניך!” שמעה ונתחלחלה ונשמתה פרחה כמעט, ומיד הממזר לפניה, צובטה כדרכו ואומר לה: שבתא טבא! צובטה שנית ואומר: בתולה חסודה וצנועה – ומשוטטת בלילה ברחובות ובשוקים! לכי לביתך, חצופה, בת שובבה! גער בה ודחפה ברגלו מאחוריה, והלכה עמו על כרחה. ובדרך היה פונה כה וכה ומביט כגנב נזהר לנפשו, מכתף את תרמילו המלא, פעם על כתף זו ופעם על כתף זו, ובינתים הוא מתעלל ונוהג בה קלות ראש. והיא עגומה ועצובת רוח, יודעת שבצרה גדולה אני ואין בידה להושיע, – הממזר הרי הוא מחזיק בה ואינו מסיח דעתו ממנה. פתאום נראית לפניהם חבורה של יהודים באה מ“בן-זכר”, והיהודים ששים ושמחים, הולכים ומדברים בקולי קולות, כדרך בני ישראל, ומגחכים ומלגלגים לאחד מהם, ששכח ונשא את מטפחתו בשבת, וכלום יש דבר מביא לידי גיחוך יותר מזה?! כיון שהרגיש הממזר בהם נשתמט מפניהם בזהירות יתירה וחפז ונס לתוך מבוי צר, והגבנת שלי נשתמשה באותה שעת הכושר וחפזה וברחה לנפשה.

ודבר מובן מאליו הוא, שהיא ממהרת להצלתי. אבל שערו בנפשכם כמה גדול צערה כשהיא תועה ברחובות ובסימטאות ואינה מוצאת את המקום, שישבנו שם בתחלה. יודעת היא שאני במצודה רעה והצלה צריכה לי תיכף ואין להשהותה אפילו רגע אחד, והיא תועה ולבוא אלי אינה יכולה! ובכן עברו לה השעות בטלטולים עד שמצאה בעזרת השם את המרתף והוציאתני משם.

אנו הולכים לנו ומסיחים בשמחה ובטוב לבב. אני לה: חיתי! הרי את עמדת לי בצרתי היום. והיא לי: פישקא! הרי אתה כאח עמדת לי בצרתי אמש. אבל כשהגענו להקדש עצבות נפלה עלינו ונשתתקנו. לבנו נבא לנו, שלא לשלום בואנו ונכון לנו ליל חושך.

שער ההקדש היה פתוח מעט וקו אור בוקע דרך בו לתוך העזרה מן החוץ. אנו עומדים בפחי נפש שעה קלה בחוץ, ואחר כך אני מזמן עצמי להכנס להעזרה בתחלה. כיון שנכנסתי ראיתי הממזר יושב בהסבה עם אשתי ואוכלים מתוך תרמילו המלא ומטיבים את לבם, וכשהרגיש בי לחש לה באזנה והלך לו, והיא עמדה ופתחה עלי פיה בכעס ובאלה, מקללתני ואומרת: אתה, הקל שבקלים, יכנס הרוח באבי אבי אביך! אתה מרשה לעצמך לטייל בלילות עם אותה החצופה, השפלה והבזויה! כסבור אתה שאיני יודעת דרכיך הרעים? אמנם ידעתי, את הכל ידעתי זה מימים רבים, אלא שאכבוש כעסי וחרפתי בלבי וכמעט שאתפקע מרוב צער. וכי כך תגמלני, רשע, על טובי, שהוציאתיך לעולם ועשיתיך לאדם? כסבור אתה, כלב שבכלבים, שכל העונות והפשעים יהיו נמחלים לך? – לאו! אני אוכיחך, ריקא, אוכיחך, פושע-ישראל, ויכנס הרוח בך, בריה שפלה, ובאבי אביך ואמך! אותך ואת החצופה שלך גם יחד אוכיח יד מי תקיפה ויכנס בה ויכנס בך ויכנס בשניכם ובאבות אבות אבותיכם!… הא, הא לך! אמרה בקול צעקה והתחילה מכה אותי באגרופה, הא לך בשביל מעשיך היום ובשביל מעשיך אתמול ותמול שלשום, הא, הא, הא לך ותהא כפרתי וכפרת ישראל! – בקושי נתמלטתי מידיה כל עוד נשמתי בי ויצאתי החוצה והיא עמדה בפתח צועקת ומקללת, ואחר כך סגרה בפני את השער ואמרה: בחוץ תלין ככלב!

אני עומד תחת כפת הרקיע עם הגבנת שלי בבושת פנים ושנינו מצטערים על כל הבא עלינו. אחר כך עקרנו רגלינו והלכנו, שלא לדעת לאן אנו הולכים, עצובים ושותקים, כל אחד שקוע בהרהורי לבו, וכשנתישבה דעתי ראיתי, שבחצר בית-הכנסת אנו עומדים. נפשי יצאה על הגבנת העלובה, כמה היא סובלת בעולמה וכמה מרים חייה, זה הלילה השני שאין לה מנוחה! נמלכתי עליה בלבי מה לעשות לה והיכן אמצא לה מקום לינה להניח שם ראשה, ועלה על דעתי להביאה לתוך עזרת-נשים – זאת מנוחתה הנאה לה. וכשעליתי עמה בסולם רעוע, שהתנדנד תחת רגלינו, ומצאנו את הפתח במשמוש ידים באפלה, נתקלנו בדבר רך וחם ונפלנו עליו, והנה רעש ומהומה, קפיצה וריצת רגלים סביבותינו ועלינו, ומכות וחביטות בצדינו ובגבינו, ואין אנו יודעים מנין הם. אני מפרפר ומרפרף ברגלי ובכל אברי, פושט ידים – ואוחז בזקן! ובזקן של מי אתם סוברים? בזקן של עז! שם רבצו עזים, שקנו להן עזרת-נשים מקדמת דנא למקום לינה עם תיש הקהל ביחד. – היכן את? אמרתי להגבנת, אל תתיראי, עזים של ישראל כאן, הרבה עזים במקום הזה, אל תשלוט בהן עין רעה. דומה, שאנשי המקום אמידים הם. – בקשתי את הגבנת ומצאתיה רובצת על גבי קרקע בשלום, אני עומד ומגרש את העזים ומטריחן ללון הלילה בחוץ, ואף אני אומר שלום להגבנת ויוצא וסוגר את הדלת.

על הסולם פגע בי התיש, עומד כנגדי בהרכנת ראש וקרנים וברוגז ומתכוין לנגחני על עלבונו ועלבון נשיו, שהתעללתי בהם. אני מתאבק עמו ומבקש להפטר ממנו והוא אינו מניחני, אלא הולך ומלוה אותי, עד שלבסוף עלה בידי להמלט מפניו לבית-המדרש.

ובבית-המדרש שוכבים סרוחים בטלנים על ספסלים ושולחנות כבני מלכים וישנים, נוחרים זה לזה בנחיריהם וחוטם אל חוטם קורא בקולות משונים. אשרי עין – אמרתי, מתקנא בם – ראתה את אלה כשהם נרדמים בשלוה. אך טוב להבטלנים בעולם הזה. מי בקבצנים ידמה להם ומי ישוה להם!… מקום נזדמן לי מאחורי התנור ואני משתטח שם על ספסל ומתנמנם. אבל אוי ואבוי! לי לא ניתנה ליהנות מהעולם-הזה. כמעט שישנתי ושנתי ערבה לי ויד נגעה בי ותניעני. אני משפשף את עיני ורואה לפני כנופיא של יהודים ופני יראי-שמים פניהם. הללו מבעלי “חברת תהלים” הם, המשכימים לבית-המדרש בכל שבת כעלות השחר ואומרים תהלים, ומקומם בבית-המדרש מאחורי התנור. על כרחי אני עומד ועל כרחי אני נוטל את ידי ומצטרף לאותה הכנופיא. ראשי כבד עלי, חבלי שנה עדיין על עיני ואני על כרחי יושב, מתמתח ופוהק ואומר תהלים!…

כא

לאחר שפגעה בי מדת דינה של אשתי באותו ליל שבת נתישב לי מה טעם נהגה בי מנהג קשה ובשגעון כל אותם הימים האחרונים – היא היתה כועסת על החברותא שביני ובין הגבנת. הממזר, ימח שמו, היה מוסר לה את זאת בדברי שקר מוגזמים ובדויים מלבו. כוונתו היתה לשם פרוד, שאשתי תתיאש ממני ותגרשני מפניה בשמחה, אבל הוא חשב וטעה, אשתי לא די לה שלא נתיאשה ממני ולא הסיחה אותי מלבה בשמחה, אלא אדרבה נתנה דעתה עלי ביותר וקנאתה בערה כאש בלבה: היכא דמי, בעלה יעשה נבלה זו! ריבה גבנית תיטב בעיני פישקא ממנה!… עלבון זה גדול מנשוא. על עלבון זה, אמרה באף וחמה, לא אוותר לו!

– ואלא מאי היא, כלומר הפלונית שלך, היא למה עשתה נבלה? הממזר מי התיר לה? – הקשה אלתר בניגון כלומד גמרא.

– לכאורה יפה שאלת – אמר לו פישקא – אבל כדי שיעור זה עוד למדתי חכמה בבית-המרחץ הכסלוני, שיספיק לי להבין, שאין זו קושיא כלל. איזה מקומם של מדברי לשון הרע בעולם משובח ויפה ביותר? הלא הוא בבית-המרחץ? ומי המדברים? דוקא אלו, שהשתיקה נאה להם. פלוני שבדאי הוא לועז על פלמוני שהוא שקרן. זה שאינו נאמן על פחות משוה פרוטה אומר: הלה גנב הוא. ההוא גברא שקמצן הוא ואת נפשו יתן בעד פרוטה אחת מכנה לחבירו “דבר אחר”. אדם קשה שלבו אבן קורא לחבירו אכזר, ומאן דחציף כולא האי אומר: פלוני עז פנים הוא, וזה שבשביל משהו של כבוד עובר כל עבירות שבעולם מגנה את חבירו, שהוא רודף אחר כבוד. בעריל החבטן, שחובט את הבריות על האצטבא העליונה בבי-בני, הוא היה מחזיק פעמים בשערות ראשו וצועק: אַי אַי! איני מבין, אדם היאך יפצה פה לדבּר באחרים בשעה שלבו יודע, שבעצמו גנב הוא, בדאי הוא, חצוף הוא, חזיר הוא. – ולמה אין אתה מבין? – היה משיבו איציק שומר הבגדים, – שוטה שבעולם! זוהי כל הצרה, שהאדם אינו יודע. מכיר בחבירו כתם כחוט השערה ואינו מרגיש הפרעושים שבחוטמו. ורבי שמריל, אחד הבטלנים הדרים בבית-המרחץ, היה מחזיק בפאת זקנו ומשחק ואומר: סברי רבותי, רבי בעריל ורבי איציק! במחילת כבודכם שניכם טעיתם. האמת הוא כמו שאמרתי בענין זה כבר: כל אדם סובר, שהוא רשאי ולא אחרים.

דברי שמריל שמו קטורה באפו של השטן, הרובץ לפתחי לבי, מכון לשבתו אצל בני האדם, והוא נעור ממקומו, מחטט במוחי ומזעזע רבות מחשבות בלבי, נובר בגנזי זכרוני ומתיז משם מעשים נשכחים ודברים עתיקים. נפשי נעשית רשות הרבים והיחיד למיני בריות וצורות משונות, שעולות ממקומותיהן בערבוביא ובקול המולה, והשטן מרמז לי עליהן, מתלוצץ ואומר:

– הרי הן לפניך הבריות היפות הללו, שהכל שרוי להן, הכל מותר להן!…

רואה אני את פניהן ומכיר אותן. הבריות הללו הלא ידועות לי כבר מימים ראשונים. אלו הן שידן בכל: בעניני העדה ובקופות של צדקה, בתקון העולם ובעניני היהדות ובכל עסק וצרכי צבור. נשים זקנות וצעירות, הדיוטות ומלומדות אף הן בתוך הבאים באותה הערבוביה. שלום עליכם, אורחים נכבדים ובריות נאות! – אומר אני בלבי – גלוי וידוע לפני המקום ברוך-הוא, שאיני רוצה לראות פרצוף פניכם ולהעלות שמכם על שפתי, כך קצה נפשי בכם. אבל כיון שנשאכם הרוח והביאכם לידי איני רשאי לפטור אתכם בלא כלום, ועל כרחי אספר על כל פנים קצת ממעשיכם וממנהגיו של כל אחד מכם.

והריני נוטל במחשבתי את אחד מהחבריא הזו ומתכוין להתחיל הספור בו. והוא מפרכס בידיו וברגליו, נאנח ונאנק, כתרנגול כפות זה בשעה שנעשה כפרת אדם מישראל, וחבריו עוינים אותי בפנים זועפים ומטילים עלי אימה, שאשמור פי ולשוני ולא אספר כלום. שוטים שבעולם! אומר אני בלבי, אימתכם לא תבעתני ולכעסכם ועקימת חוטמכם איני משגיח, לא תינוק אני שאתפחד מפני מתחפשים בעורות דובים. קופים אתם ולא דובים! והשטן עומד על ימיני ומסייעני, מלהט אותי ואומר: טול את זנבות האודים האלה, טול והעמיד לפני כל הקהל את בני החבריא היפה הזו, המורים היתר לעצמם…

– יפה אמרת, רבי שמריל! – יצא מפי קול קריאה בכח, לאחר שהייתי שותק ומעיין שעה קלה, עד שאלתר ופישקא נזדעזעו מקולי.

– מה אתה?! – אמר אלתר, מביט בי הבטה משונה, שיש בה מעין בוז ותמיה ותרעומות ביחד.

– שמעו נא ואספר לכם מעשה נאה – אמרתי לאלתר ולפישקא, שעדיין הם שותקים ומשתאים לי – בעיר גדולה של ישראל, לא בכרכי הים, אלא פה אצלנו, יש יהודים בעלי צורה, קריאי מועד ועוסקים בצרכי צבור, שדרכם לילך ולהז…

ופתאם נחנקתי באמצע התיבה ונפסק דבורי. הנשים סוקרות לי בתחנונים: חוס ורחם, ידיד נעים, כבוש עון וסוד אחר אל תגלה!… הן מלבבות אותי בעיניהן ומתחננות לי בחן ונועם, וחן זה של נשים עושה אותי רך וטוב, ומזין עיניהן הלוהטות לבי נמס כדונג. ובתוך כך נזכרתי בנדרי להדמות לדודים ולהיות כמותם דוד נעים וטוב לכל, דוד סלחן ומחלן ורצוי לכל הבריות, דוד בעל פנים שוחקות ומנענע בראשו לרעים ולטובים. ומיד הדבור חזר לי ויצא מפי בנהימה משונה:

– ישא הרוח את כלכם!…

אלתר ופישקא מסתכלים בי תוהים ומתמיהים, ואני מפרש להם ואומר:

– כנגד אותם בעלי הטובות שבאותה עיר ישראל אני מדבר. אותם ישא הרוח. אין לי עוד חפץ בהם ואיני רוצה לדבר בם ולספר עתה מעשיהם. ילכו להם לעזאזל! ואתה אל תתרעם עלי, רבי אלתר.

– אדרבה… מהיכא-תיתי… לדידי יוכלו להיות כפרת ישראל אפילו תיכף ומיד, ולא אתרעם, חלילה! אבל מה מדה היא, רבי מנדלי, להכנס לתוך דבריו של אדם בספורי מעשיות שלך! – אמר אלתר ברוגז, עוקם חוטמו ומנענע בכתפיו ושפתיו מרחשות בינו לביו עצמו: פיו כשק נקוב, רחמנא ליצלן! תשעה קבין של שיחה יוצאים ממנו. כלום יש צורך בספורי מעשיות שלו! שמא יודעים אתם למה הם?… ולאחר אמירת “פע, פע!” כמה פעמים דחף את פישקא במרפקו ואמר לו: נו, מה? בקצור, התמצית מה היא?

פישקא התחיל שוב מספר כדרכו, מספר ואומר:

יום עובר ויום בא והקרע ביני ובין אשתי הולך ומתרחב. היא מתאחה עוד יותר עם הממזר והאחוה ביניהם מתגברת, עושים אגודה אחת ומחזירים על הפתחים כאדון ואדונית שניהם יחדו, ואני איני מקפיד עוד על כך. לבי הרי הוא לגבנת העלובה ואיני מסיח דעתי ממנה אפילו שעה אחת. לכו לכם, הייתי אומר עליהם, לכו שניכם אפילו לשאול תחתיה ואין בזה שום עכוב מצדי. כל הבתים הרי לפניכם הם, לכו והחנקו בהם! כשנפגשתי פעמים אני והזוג היפה הזה, בשעת החזרה על הפתחים, היה הממזר מציץ עלי במנוד ראש, כמלעיג לי ואומר: אכן נתחכמתי לך! ואני הייתי רוקק בפניו והולך לי לדרכי, מהרהר בלבי: ואם אתה מטייל עמה מה הנייא לך? סחור, סחור ממזר, הלא אשת איש היא ואסורה עליך מדינא! הע-הע, אכן אף אני נתחכמתי לך. התבקע ממזר והתפקע!…

וברוב הימים נטפל לי סבא אחד מבעלי ברית הממזר, רשע, ערום וגנב כמותו, והיה מחזיר עמי על הפתחים ועושה בי עסקים טובים. הכל היו נותנים לו, איש כמתנת ידו, ברצון או באונס, כך היה למוד ברמאות, לעקם פניו עקימה משונה, מעוררת רחמים, ולרמז בידו עלי החיגר העלוב, נאנח וגונח מלבו. וכל מאמינים, שהוא אב רחום ואני בנו האומלל. – החגיר היטב, היטב החגיר, פישקא בני! כך היה אומר ודוחה אותי מאחורי בשעת כניסה לתוך בית. עקם צורתך, תכשיט שלי, והתאנח במרירות, אתה הכלב! בשביל אנחה שלך ישלמו לי הם במיטב כספם. בדרך היה מלמדני הלכות פיסח, ובינתים היה צובט אותי ומקללני לא מתוך כעס ואיבה, אלא מטוב לב. פעם אחת הכני על צפור-נפשי מכה רבה, כמשחק כביכול, עד שכמעט נשמה לא נשארה בי. מעות של נדבה היה נוטל לו, ובקושי הייתי מוציא פרוטה מכיסו. למה לך כסף, פישקא, היה מלגלג ואומר, הלא אתה נחמד מכסף ומפז רב. הלואי שלא יתרע מזלך, תכשיטי היקר, ותהא צולע על ירכך וחולה בכל אבריך כל הימים עד יציאת נשמתך!… פעם אחת בשעת דחקי הייתי תובע מידו חלקי בחזקה ומציק לו מאד. וכשראה שאני תובעו כך ואיני פוסק, פתח עלי פיו ואמר: דום, כלב חיגר! כלום בחנם תסע בעגלה שלי? כלום בחנם אטפל בנבלה סרוחה כמותך ואנהגך עמי על הפתחים? צא ולמד דרך-ארץ, עז פנים! אני אבוא בקובלנא עליך לאשתך. איני רוצה להרבות שיחה עמך ולא ידעתיך. אני איני יודע אלא את אשתך. היא מסרה אותך לי, מידה באה לי סחורה זו ולה אני עתיד ליתן דין וחשבון!…

רע היה עלי המעשה, רע מאד! עכשו הוברר לי כשמש בצהרים, שאני משמש לכנופיא של קבצנים מה שהדוב לצוענים. הם מוליכים אותי כדי להראות מומי בקהל ולעשות בי סחורה. את אשתי נטלו ממני, צדוה כצפור במרמה, והיא עוד תשית ידה עם רשעים אלה להיות להם עזר כנגדי. הלא היא עשתני סחורה ומכרה אותי ביד גנבים ורמאים. אבוי, אין אמת ואין יושר בעולם! – אין כל ספק, שלא אראה עוד חיים עם אשתי לעולם, ואם כן לישב כאן בכנופיא הרשעה הזו למה לי? אברח מפניה, אברח עוד היום. שעה אחת במושב חטאים אלה עבירה היא לפני המקום. הלא הם בני אדם רעים, שאין אלהים בלבם, פורקים מעליהם עול שמים ועול דרך-ארץ, בטלים הם מכל מלאכה, אינם יודעים דאגת פרנסה ומטילים עצמם על הצבור, מוצצים דמיהם של ישראל ועוד שונאים אותם! וכשפשפשתי במעשי מצאתי את עצמי פגום ומשונה ממה שהייתי קודם לישיבתי בחברת רשעים אלה. הרבה מדות רעות למדתי מהם. אין עצה להפטר מצרותי אלא לברוח מפניהם. אבל, אמרתי בלבי, איך אוכל להניח אותה, את הגבנת שלי? אותה שעה הייתי כעומד בבאר-שחת. מצד אחד קול קורא לי: למען נשמתך, פישקא, מהר המלט מזה, ומצד אחד הגבנת קול תתן: פישקא, פישקא למה שבקתני! ואני איני יודע מה לעשות – לחוס על נשמתי ולברוח, או לחוס על נפש הגבנת ולהשאר בשחת עמה יחד. ולבסוף גבר יצרי – ונשארתי, אוי לי, בתוך הכנופיא הרעה!…

אמרתי אחכמה ואמלט עם הגבנת ביחד. אבל חשבתי וראיתי שגם זה הבל ואי אפשר לי לעשות כך אלא דוקא לאחר שאגרש את אשתי, ועכשו כשאני נשוי הרי לתכלית מה אטפל בריבה כל הימים והבאתי עלי ועליה קללה ודבת רבים. תקנה אחת יש וגט הוא. אבל כלום תסכים אשתי לכך, הלא היא אשה רעה וקנטרנית ועושה הכל כנגד רצוני להכעיסני ולצערני. אף על פי כן, אמרתי, אשתדל בדבר זה, אולי יחוס הקדוש ברוך-הוא עלי, אולי ירחם, ולפי שעה שמרתי את הדבר, שלא יתודע לשום אדם.

משעה שאירע לי אותו מעשה בהאי סבא לא הסכמתי לחזור על הפתחים עם מי שיהיה מבני החבורה, אלא יחידי. סירוב זה עלה לי בענויים רבים, אבל אני עמדתי על דעתי ואמרתי, שוב איני רוצה להיות דוב בידי הצוענים הללו אפילו אם יהיו נוטלים את נשמתי. הממזר וחברו דעתם לא היתה נוחה מזה והראו לי את זאת בפועל כפיהם. פעם אחת הכוני ואמרו לי: מה לנו להוליך אותך עמנו, סחורה נאה, אם אין רצונך לעבוד עמנו ולהשׂתכר? לך מעמנו לעזאזל! – בשמחה רבה! אמרתי אני להם, אלך בשמחה אפילו מיד באותה שעה. הבו לי את אשתי, את אשתי הבו לי! והם מסתכלים איש בפני חבירו ומוציאים מפיהם שחוק גדול. ואתם הלא תבינו מדעתכם, שאין הדברים “הבו לי את אשתי” אלא אמתלא, ובלבי ויתרתי עליה ואמרתי: תקבל גט פטורין ותהא שלכם עד עולם. אמת, צער גדול היה לי מן המכות, שהוכיתי על קשיות ערפי, אף על פי כן קבלתי אותן באהבה, אומר בלבי, כשיראו אותי עומד במרדי ואיני מועיל להם יתנו דעתם להפטר ממני ואפטר על ידי זה גם אני מאשתי.

כב

– בתיה! – אמרתי לאשתי, כשנתיחדתי עמה פעם אחת בבית, מכניע עצמי לפניה, ולגילוי דעתה בדבר הגט נתכוונתי –למה, בתיה, תצעריני כך?

– תהא כפרתי, פישקא! – משיבה היא לי תשובה קצרה.

– הא למה?! – אמרתי לה כמתרעם – אני שלום ואת למלחמה. פישקא, את אומרת, תהא כפרתי! ולמה?

– אם להיות כפרה אין רצונך, ברוֹר לך מיתה אחרת: מיתה משונה, מיתה חטופה! – אמרה בפנים נזעמים, נרתעת ממני לאחוריה.

– לאורך ימים תחיי לי, בתיה! – אמרתי לה בלשון רכה – דייך, בתיה, דברי רוגז וקנטור, ומעתה נחיה בחבה ורעוּת כדת ישראל.

– כפרת ישראל תהא אתה פישקא והחצופה שלך עמך ביחד!

בלבי הרהרתי: היי אַתּ כפרתנו, את והממזר שלך ביחד! ובפה אמרתי לה כך:

– בת ישראל אין אונסין אותה, אמרי אינשי. אם לחיות עמי אין רצונך, מי כופה אותך, חס ושלום? הרי לכך תקנו גט בישראל. או חברותא או מיתותא, אמרי אינשי.

– ידעתי, ידעתי, באותה החצופה חשקה נפשו! להפטר במהרה מאשתו הוא אומר ולהכנס לחופה עם יפתו הבזויה והמנוולה. לא! לא יהא הדבר הזה ולא יבוא. תמותו שניכם יחד ותאותכם לא תתמלא. שבועה היא מלפני, שלא יתכפר עון החצופה עד עולם. וכך אעשה לה עד שתבחר מות מחיים. שומע אתה פישקון-פשפשקון? יכנס באבי אבי אבי אבי…

אשתי הרימה קולה וצעקה כל כך עד שעקרתי את רגלי וברחתי.

אוי ואבוי היה לי! אוי לי מעצמי, שנעניתי בענויים קשים והושחרו פני כשולי קדירה, ואוי לי מהגבנת העלובה, שנטלה חלקה ביסורים וסבלה בשבילי. אשתי היתה נוהגת בה מנהג גבירה עם שפחתה. בשביל דבר קל שלא כרצונה ענשה אותה בחמה, וגם הממזר עשה בה שפטים מצדו. רע ומר היה לשנינו. בשעה מאוחרת בלילה, כשהיו הכל ישנים, היינו מתגנבים ויוצאים החוצה כדי לשפוך זה לזו את נפשנו. וזו בלבד היתה לנו תנחומים בעניינו ולחצנו.

פעם אחת ישבנו בלילה לפני בית-הכנסת. הכוכבים מזהירים ברקיע. שקט ודממה מסביב. אין שם נפש חיה וקול אדם, ורוח אלהים חרישית מרחפת באויר. היא יושבת על אבן גדולה אצלי, עטופה וכפופה ועיניה נוטפות דמעות ומנגנת בלחש אותה שירת-תוגה כדרכה תמיד:

"אבא שחטני

אמא אכלתני"…

ושירה זו ללבי כמדקרות חרב. אני מדבר על לבה, עוד מעט ירחמנו השם ויפדה אותנו מכל צרותינו, מנחמה ומנבא לנו חיים טובים ורוב נחת לעתיד לבוא בבית-המרחץ הכסלוני. ברצות השם וירים את מזלי אתמנה שם לשומר הכלים, והיא גם היא אפשר לה להגיע שם לכהונה, להיות מטבלת ומשמשת את הנשים. ובית-המרחץ לאו דוקא, לכשירצה הקדוש ברוך-הוא יזמין לנו בכסלון פרנסות אחרות. הרבה פרנסות יש לו שם. כסלון הלא ארץ-ישראל היא לעניים. העיר גדולה ובתים הרבה בתוכה, ותושביה תמימים ופשוטים ואינם חוששים למנהגי העולם, המתחדשים בכל יום. הכל עושה הישר בעיניו ואין מוחה בידו. בעלי-בתים אמידים, למשל, רשאים ללבוש קרעים ובלואי סחבות כרצונם, או לטייל בשוק בחאלטיל מזוהם, גלויי חזה וגלויי עקב, ואין מקפידים. ולהיפך, עניים ואביונים יוצאים פעמים בלבוש משי ובצבעונים, וגם על זה אין מקפידים. קשה להבדיל שם בין עשירים ובין קבצנים לא במלבושם ולא בנמוסיהם ודרכיהם. ומעשים בכל יום, שגבּאי צדקה הרבה קבצנים הם להם, עושים קופה של צדקה מעין פרנסתם ויונקים ממנה עם העשירים ביחד, אלו לאלו מסייעים וחיים יחדו באחוה ורעות. אין עניות חרפה היא לאדם והעושר תלוי במזל. מי שיש לו מזל מיד מתעשר. כמה בני אדם שם, שאתמול היו דלים וריקים, משרתים בזוים ושפלים ופתאם נתעלו והיו פרנסים ועוסקים בצרכי צבור! מאד מאד אפשר לי, אמרתי לה בנחמה, שגם אני הדל והקטן אתגדל בהמשך הימים ואתנשא לראש בעדתי ונזכה לרוב טובה, ונחיה שנינו בעושר ובכבוד ובנחת. אל נא תלגלגי לי, אמרתי לה, אל תלגלגי, סגולתי, אין אני מדבר דברי הבאי. דברים הללו שאמרתי מצויים בכסלון. אין לאדם שם אלא להיות יהודי – מאמין ובוטח… אח, כסלון, כסלון! כמה נכספה נפשי ליום זה, שאתפטר מהכנופיא הרעה שלי ואמהר בשמחה לך, לך עיר ואם בישראל!

– אוי פישקא! אין עוד כח בי לסבול – אמרה לי נאנחה מתוך לבה, סומכת ראשה על כתפי, ועל פניה שורה מעין בקשת רחמים.

אני מוסיף ומנחמה ביעודים טובים לעתיד. היא מסתכלת בפני ושוחקת.

– פישקא! – אמרה לי בלחש – אין לי בכל העולם גואל וקרוב אלא אתה. אתה אבי, אתה אחי, דודי ורעי. ראה פישקא, היה נאמן לי ואל תשכחני. השבעה לי כאן בקדושתו של בית-הכנסת, שהמתים מתפללים שם אותה שעה, ובתוכם אפשר יש גם אבי, שלא ידעתיו, והוא עד ביני ובינך – השבעה לי, שתהא נאמן לי עד עולם!…

ומאותה שעה הייתי מציק לאשתי בטענות ותביעות על דבר הגט ואיני מניחה עד שנגמר בינינו כך: הממון, שנתקבץ אצלי במשך הזמן שהייתי מחזיר על הפתחים יחידי, עלי למסרו לידה תיכף ומיד ולא להשלישו בתורת פקדון כדרך העולם. וחוץ משעבוד ממוני הריני מחויב לשעבד גם גופי, דהיינו למסור עצמי ברשות בעלי הכנופיא-הקבצנית, שבמשך כל ימות הגשמים הבע"ל יהו עושים בי עסק בלא שום טענות ומענות מצדי, דהיינו שתהא להם הזכות עלי להחזירני על הפתחים כרצונם בכל עת ובכל שעה, והממון והחפצים שיתקבצו על ידי, הכל תטול לה אשתי לכתובתה. – הממזר קיים דברי התנאים האלה בשבירת עצמותי, ושחק ואמר בשמחה: מזל טוב! והכל שריר וקיים – ואני שוב נעשיתי דוב, סחורה נאה. אותו הסבא שוב היה מחזיר עמי על הפתחים ואני אנוס הייתי להחגיר חגירה יפה כמצוות רצונו, להתאנח ולעקם פני עקימות משונות ולעשות כל מה שגזר עלי.

לאחר הפסח באנו לאחת העירות בגליל חרסון. בתחילת ביאתי לשם עדיין עסקתי לטובת הכנופיא ואחר כך עמדתי ואמרתי: די! פה תהא גאולתי. אשתי רפרפה בלבה ובקשה ממני ליתן לה זמן שנים שלשה ימים להתישב בדבר, ומיד חזרה בה ואמרה הן, אתגרש מחר. מרוב שמחה רחב לבי והיה צר לי המקום בבית וקמתי ויצאתי החוצה. הייתי מטייל כמה שעות ברחובות, ואגב אורחא חזרתי באהבה וברצון גם על הפתחים, שהרי מה שאקבוץ מעתה לי הוא. השעה שחקה לי והצליחה דרכי. החזרה מוצלחת על הפתחים כזו שבאותו היום לא ידעתי מעולם ודוגמתה אינה מצויה אלא פעם אחת ביובל. ברצות השם דרכי איש מברך אתו בכל. אין בית שנכנסתי לתוכו ויצאתי משם ריקם. ומזלי גרם ונזדמנתי לבית אחד, שהיתה שם ברית מילה. הקרואים היו מבוסמים ושמחים. עמדו והשקוני כוס יין כדי רביעית, ופרוסת דובשנין גדולה ולחמנית-דמלכותא נתנו לי, גם עשר פרוטות וחלת לחם אחת, ואני הייתי כובש את יצרי ולא טעמתי מהמעדנים הללו כלום, אלא מצניע אותם בחיקי להביאם דורן להגבנת העלובה שלי ולבי שמח. אמרתי, היום בלילה, בשעה שהכל ישנים ואני היא נטייל בחוץ אצל ההקדש, שם אתן המטעמים לה, תאכל ותהנה. עלובת נפש זו הלא כל ימיה רעים, דוויה וסחופה היא, ושעה אחת של קורת רוח לא היתה לה בחייה. תטעום מרת נפש זו מדובשני, שהבאתי לה, ותדע, שפישקא אח נאמן הוא, דואג לה ושומרה כבבת עינו. את בלעו יוציא מפיו ויתן לה. הייתי מדמה לי איך אנו יושבים שנינו היום בלילה ונהנים. היא טועמת מדובשני ונהנית, ואני רואה ונהנה ואומר: יערב לך, יתבסם לך! ובתוך כך אני מהרהר: יהי רצון ונאכל במהרה דובשנין ביום חתונתנו! אני מבשר לה ואומר: מחר תהא אשתי מגורשת ממני ברצונה ואני נגאל, והיא שומעת ושמחה. אנו מבקשים תחבולות להמלט מהכנופיא הרעה בחשאי ומצפים לישועה, אם ירצה השם, בקרוב. – כך הייתי מהלך לי על דרכי, מחזיר על הפתחים בשמחה ומדמה לי ישועות ונחמות. בדרך פגע בי שואב-מים וכדיו מלאים על שכמו. ופגישה זו הלא לדברי הכל סימן טוב ומזל טוב.

– בקצור, פישקא! – אמר אלתר, מבהיל את פישקא כדרכו – בקצור, סוף דבר מה היה?

יהא כך סופו של הממזר – ירקבו עצמיו! אוי לי אם אומר. אם נגזרה גזרה רעה על האדם, כל סימנים טובים שבעולם אינם מועילים לו, אפילו עשר גויות עם כדים מלאים פוגעות בו בדרך. – כשחזרתי בערב לההקדש לא מצאתי שם את בעלי הכנופיא. בשעת טיולי ברחובות העיר יצאו משם והלכו לדרכם, ואשתי והגבנת שלי עמהם. דבר זה נעשה בעטיו של הממזר ולהפטר ממני בערמה נתכוין, כפי שנודע לי לאחר-כך. יהי רצון, שיתאבכו בני מעיו בבטנו כשם שנתאבכו כל חושי בי ומוחי. והלואי שיחשך עולמו בעדו כשם שחשכו עיני באותה שעה! הכוכב היחידי, שזרח לי בעולמי, המוקף בעננים כבדים, שקע פתאם ונתעלם – אבד סברי, בטל סכּויי, הגבנת שלי אינה! שוב יחיד אני, בודד בעולם… אני יחיד ובודד, והיא מה, מה היא? עלובה היא, שעזובה וגלמודה היא, סגופה ומעונה ואין לה לפני מי לשפוך פעמים את נפשה! אוי, יהודים, כאבי כאב-משנה הוא!

בשעת נטילת הפרוסה הדובשנית מחיקי נשבר לבי בקרבי מרוב צער. הריני אוחזה בכפי ומרטיבה בדמעות, כדבר שמשתייר לזכרון לאחר מותו של ילד שעשועים ויחיד להוריו. הוי! צעק לבי, הוי, יחידתי, העלובה והשוממה, אפילו פעם אחת לא זכית לטעום טעם דבש בחייך המרים! מסתכל אני ומסתכל בפרוסה זו, שהזמנתיה בשבילה, מנשק לה וכורכה לבסוף במטלית כאבן טובה ומצניעה שוב בחיקי, ממשש בה פעמים ומהדקה ולוחצה אל לבי. כלום ידעתי מה היה לי?!…

כג

פישקא מניח שתי ידיו על פניו ופורש ובוכה. אנו מרגישים צרת נפשו, שגדול צערו מאד ואין מאתנו דובר אליו דבר. אף אנו נפשנו מרה לנו ואנו יושבים שקועים כל אחד בהרהורי לבו. אלתר שלי ממשמש בפאתו וחופף את ראשו, מעביר ידו על פניו ממצחו ולמטה העברה אחת וכשמגיע לסנטרו הוא מחזיק בזקנו בכל חמש האצבעות ואומר: עט, עט!… נראה, שהוא מבולבל, ולא לחנם הוא מבולבל ודברים בגו. ואף אני כמטורף, מעשה פישקא נגע עד לבי.

זה כמה וכמה פעמים הייתי תוהא ואומר בלבי: רבונו של עולם! אהבה זו שפלוני שוגה בפלונית, ופלונית שוגה בפלוני – מה טיבה? מה שדבר זה מתרחש פעמים בעולם שמעתי, אבל מה הוא לא ידעתי. הבריות אצלנו היו אומרות, שמעשה כשפים יש בדבר, ובא גם על ידי צלוחית של סממנים ידועים ועל ידי מיני עשבים ידועים של מכשפה, גויה זקנה. וזה שמכשפות ואותן הגויות הזקנות עלולות למעשים מעין אלה וגם להרכיב על מרדה או מטאטא אותו הבעל, שעגן את אשתו, ולהביאו אליה ממדינת הים – הרי ברור הוא כשמש בצהרים ומקוּים בעדותן של נשים צנועות הרבה ושל יהודים כשרים. השיגוש באהבה היה מוחזק אצל אנשי מקומי למין מחלה מעין קדחת ונכפה, רחמנא ליצלן, או לשגעון ודבּוּק ורוח רעה, ואין מומחה לכך אלא בעל-שם וקדר, להבדיל. כשהיו מסיחים בחולי אהבה היו מחזיקים בגבות עיניהם ורוקקים שבע פעמים ואומרים: לא עלינו ולא עליכם, בני ישראל! בחסידות ובעקימת פנים משונה. ולא עוד אלא שהיו מלגלגים עליהם לגלוג גדול כדרך שמלגלגים על שוטים ומשוגעים. וחולאת זו כשבאה באקראי במקומנו, לא באה אלא לעשירים או לקבצנים מופלגים, ובעלי-בתים מהבינונים לא ידעוה מעולם. ואני הייתי מתקשה בזה ושואל: מכה זו למה היא דוקא מכת עשירים וקבצנים? ודאי יש טעם לדבר – ומהו? הטעם של הגויה הזקנה לא נהירא לי כצלוחית של סממנים, שאמרו חכמינו. דעתי לא היתה נוחה מזה לעולם, אף על פי שהיהודים חשבו לי זאת למינות ואפיקורסות – יהודי היאך לא יאמין במציאות מכשפים ומלחשים וברוחות ושדים! יגעתי ובקשתי טעמו של דבר וכמדומה לי שמצאתי. עשירים שיש להם חלק בעולם-הזה, ומתפרנסים בריוח ובנחת, בהיתר ובאיסור כרצונם וטוב להם, לפיכך לבם פנוי לעסקי-אהבה. לשמה או לא לשמה – סוד זה כמוס אצלם. וכנגדם קבצנים גמורים, שאין להם כלום בעולם-הזה, לא דרך-ארץ ולא בושה, אלא אוכלים ונהנים מיגיע כפם של אחרים וטוב להם, אף הם דעתם פנויה לדברי-אהבים. שקדנים בעסקי אהבה ואישות אי אתה מוצא אלא בבני אדם שבמעמדות העליונים והתחתונים, ואדם ממעמדם של הבינונים, כל ימיו הוא טרוד במעשיו ואין בלבו אלא עסקי פרנסה. ראשית חכמה אצלו – העסק. כל מה שהוא עושה אינו אלא לשם עסק, ואף הנישואין עסק – האשה נקנית לו בנדוניא, במלבושים ובתכשיטים והוא מתנה עליהם מקודם, והכל כתובים ומפורשים בפרוטרוט בדברי הברית והתנאים. אם נתקיימו כמדובר, הוא נוטל את הכלה והולך עמה לחופה עם השדכן ועם הבדחן ועם כל חבורת כלי-הקודש, שמרויחים מעסק זה, אומר לה בפומבי: “הרי את מקודשת לי”, וּמעתה תלדי לי בנים, תעשי כל מלאכה ותסבלי ותסתגפי עמי ביחד עד מאה ועשרים שנה, אם רצונך לחיות ולא למות קודם זמנך. זהו עיקר הדבר, שאני דורש ממך. ואם יפה את או מכוערת, חכמה או טפשא – אין דבר זה נוגע אלא לך לעצמך ולא לי. אשה דיה שהיא אשה. אין אנו בני מלכים ואין לנו פנאי להסתכל בנוי וכיוצא בזה דברי הבל. יהודים אנו, סוחרים אנו, חנונים וסרסורים אנו, טרודים בפרנסה… יש יהודים, שאינם מדברים כמעט עם נשיהם, אינם אוכלים עמן על שלחן אחד ואינם מסתכלים בפניהן ואין בכך כלום – הם חיים! דעתם של שני הצדדים נוחה מחייהם אלה, ובשעת הכושר הם מברכים ואומרים: הלואי שבנינו יראו חיים טובים איש עם אשתו כמותנו! מתה אשתו של אחד מאלה, יקברנה ונוהג בה שבעה ימי אבלות כדת ישראל, ומקדים פעמים ונושא אשה אחרת עד שלא עברו שלשים יום למיתתה של הראשונה. וכדרך זה הוא נושא את השלישית ואת הרביעית ואת החמישית עד האשה, אשת-זקונים, שהוא נושא בימי זקנה ושיבה באמתלא להלוך לארץ-ישראל ולמות עמה שם. כל ענין הנשואין אינו ליהודי אלא לשם מצוה, לקיים מה שצוהו הקדוש ברוך-הוא. וכך היא גם אכילתו של יהודי בשבת, שהיא אינה אכילה גסה כפשוטה, כבשר-ודם, שצריך לאכול ולמלאות כרסו, אלא הוא אוכל בשביל לקיים אכילת שלש סעודות. והוא הדין בשתיית יין בפסח, כלום להנאתו שותה היהודי, מפני שהיין משיב נפש ולאחר אכילת קנידליך שמנים טוב ויפה הוא מאד? חס ושלום! אלא הוא מוזג לו את הכוס ונוטלה בידו ומכוין לבו ועיניו לשמים ואומר: הריני מוכן ומזומן לקיים מצות כוס וכו' שנית, שלישית ורביעית… יהודי משלנו אוכל ושותה ונושא אשה והכל לשם יחוד קודשא בריך-הוא ושכינתיה. אבל לא כן פישקא. כל הדברים האמורים לא נאמרו בו. לוֹ היתה הגבנת שלו נחמתו בעניוֹ, אורו וישעו ומעוז חייו. כשאדם טובע הוא מחזיק גם בקש להצלתו, ואם כן מה תמיה היא אם פישקא, שהיה נתון בצרה גדולה ואומלל מאד, החזיק בה, בהגבנת, ונפשו קשורה בנפשה? כשהנשמה כואבת ושרויה בצער היא צועקת וסופדת, ושפה אחת ודברים אחדים לה בתוך כל בני אדם. לשונו של הלב היא לשון אחת לכל באי עולם, לחכם ולהדיוט יחד – ואם כן מה תמיה היא, אם לבו של פישקא צעק לנו ונשתפך לפנינו ברגש, בדברים חמים ונמלצים? ובשביל שהדברים יצאו מלבו זעזעו את לבנו, כהמית נבל והגיון בכנור. כל תוכחתם של מוכיחים וספרי מוסר אינה מזעזעת את נפשי ומביאה לידי חסד ורחמים כאנחה מלב נשבר וכהגה וקול הברה של כנור.

בשלמא אני, שנפעמתי מספורו של פישקא, הייתי כחולם מפני פזור הנפש. אבל סוסי פזור נפש על מה ולמה לו שהוא כמתעתע? הוא מתנהל לאטו ובעצלתים ולא איכפת לו כלל, שתשעה באב ממשמש ובא וצריך למהר ולהביא קינות לבני העירות, נוטה מן הדרך לצדדין ופוסע והולך אצל תבואת שדה ועומד פעמים וקוטף ואוכל. וסוסתו היפה של אלתר לא טובה היא ממנו. לומדת את מעשיו ועומדת ואוכלת את עשב השדה כמותו. וזהו ממש כדבר הנהוג “בחדר”. כשהמלמד מסיח דעתו לדברים אחרים, דהיינו הוא עומד ומנענע את התינוק בעריסה, או מתקוטט עם אשתו, אף תלמידיו מסיחים דעתם מלמודם ועושים מלאכתם רמיה. ואני עושה באותה שעה מה שהמלמד עושה, נוטל את השוט ומאיים בו על סוסי ואומר לו דברי כבושין, והוא זוקף את אזניו, פושט את צוארו ומושיט ראש לשונו, בועט ברגלו האחרונה ומתריז ומצליף כנגדי בזנבו. אם כך אתה עושה לי וחציף כולא האי לא אחטם לך עוד! אמרתי לו, מכה אותו בשוט מכת מרדות. דבר זה לא היה ניחא לו ועמד קוממיות בהרמת אחוריו כלפי מעלה, אבל מיד נמלך ומשך את העגלה משיכה חזקה והתחיל מהלך כדרכו. ואף אנו נתישבה דעתנו וחזרנו לעניננו – פישקא מספר ואני מסייעו ואלתר דוחק, איש על פי דרכו ולשונו.

כד

פתח פישקא ואמר: בגפי יצאתי מאותה העיר, לאחר שנתעלמה הגבנת, והלכתי בדרך לבוא אודיסה, הולך ומצפה שמא אפגע בהכנופיא הרעה או אשמע מה על אודותיה. אבל תקותי לא נתקימה, מה שבקשתי לא מצאתי. נע ונד הייתי ימים רבים וקצתי בחיי מטלטולי הדרך עד שלבסוף באתי, בחסד עליון, עיף ויגע לאודיסה.

מר ממות היו לי באודיסה הימים הראשונים. גר ובודד הייתי שם ולא ידעתי לאן אלך ולמי אפנה. הכל שם נראה לי חדש ומשונה. אין הקדש ואין בתים הראוים לחזור עליהם. בעיירות של ישראל ובמקומנו הבתים – בתים כפשוטם, בלא מלאכת-מחשבת ובלא צעצועים, ופתחיהם לרשות הרבים. גע בדלת ודחוף מעט – ונפתחת לרוחה ואתה נכנס מחוץ תיכף לתוך הבית, וכל כלי תשמישו של אדם לצורך אכילה ושינה הכל שם לפניך. אתה צריך מעט מים – לפניך הם, לעביט של שופכין – הריהו, בוא ורחץ ידיך ואמור “אשר יצר” כחפצך. הא בעל-הבית, הא בעלת-הבית והא כל בני הבית, הקטנים עם הגדולים, פשוט יד וקבל, ושקה המזוזה וצא לך לשלום. וגם מבחוץ ביתו של ישראל ניכר. קופה של אשפה וביב של שופכין שלפניו, החלונות והכתלים והגג מכריזים עליו שבית יהודי הוא. ואף בריחו אתה מכיר של מי הוא. אבל לא כך באודיסה. שם הבתים, כביכול, אינם אלא מגדלים גבוהים בשמים, נוראים ומשונים. אתה נכנס דרך השער למבוא ושם הרימה פּעמי רגליך וטפס ועלה במעלות לעילא ולעילא ובקש את הפתח, וכשמצאת הנה הדלת נעולה, והיא עשויה מעשה צעצועים ופעמון לה בצדה. מיד חלשה דעתך ואתה מרגיש, שעני אתה ובריה שפלה. ולאחר שעמדת נרעש ונפחד שעה קלה תתחזק מעט ותאחז בחוט של פעמון ביראה והכנעה יתרה, אבל ידך רותתת, אתה מושך משיכה קלה ובעצמך מתבהל מאותה משיכה מרופרפה, כאלו הטחת דברים על פלוני ופגמת בכבודו וכבוד בית אביו, ואתה ממהר ונמלט על נפשך. וכשמצאת פתח פתוח לפניך מסטרא אחרא, המבשלת והמשרת פוגעים בך – ואתה עולה ויורד ואין בידך כלום. אתה עומד ותוהא: רבונו של עולם! עיר זו שבעולמך מה היא ובתיה מה הם? הקבצנים שלנו עם תרמיליהם היכן הם, ומה הם עושים כאן? כשה אובד תעיתי ברחובות ונסתכלתי בעוברים ושבים, שמא אראה עני בתרמילו ואשאל לו כיצד מחזירים כאן על הפתחים. אבל קבצן זה שבקשתי לא מצאתי.

ועד שאני סובב בעיר ראיתי מרחוק עלם אחד הדור בלבושו, תולה עיניו להבתים ופונה אילך ואילך כתועה. אמרתי בלבי, העלם הזה ודאי אורח הוא, אלך אחריו ואראה מה מעשיו. הוא בא לחצר אחת ואני אחריו, הוא עולה במעלות ואני עולה, הוא נכנס לפרוזדור מלפנים ואני עומד בפתח מבחוץ. עברה שעה קלה ונראה שם בכבודו בעל-הבית מגולח זקן ומראהו מראה “פריץ”. בא לו העלם ונותן לידו כמין ספר, שהוציאוֹמתוך כיסו, ארוך ורחב כתרמיל. הגלוח מסתכל בשער הספר ומחזירו להעלם בעקימת חוטם ובנזיפה ואומר: הניחה לי ואל תהא עלי לטורח בהבליך, אין לי בהם חפץ! העלם עומד לפניו בתפלה, משבח את עצמו ואת ספרו, אבל אין תפלתו נשמעת והוא יוצא נכלם בפחי נפש. הוא יוצא ואני בא, פושט יד ומקבל מעה של נחושת תיכף בלא שום טענות ומענות, ויוצא נהנה ושמח, אומר בלבי: עתה הריני הולך בדרך אמת. הקדוש ברוך-הוא ממציא לאורג את פשתנו, למוזג את יינו ולגר את מנהלו ומדריכו; מציאה זו, שזכיתי בה, לא ארפנה… הריני הולך אחרי העלם כעגל אחרי הפרה, למקום שהוא הולך שם אני. הוא אינו בר-מזל, בכל מקום שבא הוא נפגע, כאן אומרים לו: כמה נתרבו היום מיני בריות הללו ואין כח לסובלן! ושם אומרים: צא לך לשלום, אין אנו צריכים לכתביך. ודך זה יוצא נכלם בידים ריקניות. ולי, ברוך השם, השעה משחקת ועסקי טובים – נותנים לי, איש כמתנת ידו, פרוטה אחת או שתים, ואני מקבל בשמחה. תמה אני על אותו העלם ואומר: עני זה מאיזה מין הוא? כמותו לא ראיתי מימי אפילו בחלום. דומה, שמנהג המקום הוא, שיהיו עניים מחזירים על הפתחים בספרים, הם עניי הדור החדש, קבצנים משונים, מלובשים כאשכנזים גמורים. שוטים שבעולם! לחזור על הפתחים בספרים ולהתבזה להם למה לכם, בשעה שמותר לפשוט יד סתם? אני כמנהג אבותי נוהג, מחזיר לי על הפתחים בפשטות, שלא להתחכם הרבה, ומרויח יותר מאחרים בספריהם… ואיך שיהיה, שוטים הם אם לאו, אני עשיתי את שלי ונטפלתי להקבצן עם הספר, הולך אחריו בחשאי ובזהירות מרובה, שלא ירגיש בי. מתחילה היה הזיווג עולה יפה, וכיון שראה בן-זוגי שאני עוקב אחריו לא היה הדבר ניחא לו. התחיל מהפך פניו לאחריו, פוסע ועומד סירוגין, כמתכוין להפטר ממני. ואני עשיתי עצמי כהולך לתומי ואין דעתי עליו, ובלבי אמרתי: ממני לא תשתמט, אחי! אם גבר לא יצלח אתה בעולם, ואף לעצמך אינך מועיל, הרי לי אתה מועיל מאד. להורות לפני הדרך, כיצד מחזירים על הפתחים – אין מורה הוראה וחכם כמותך!

ולבסוף נפגעתי עמו גם אני. נכנסנו לבית אחד בשעה שבעל-הבית היה מזמן עצמו לסעוד. בא לו הקבצן שלי עם הספר והתחילו טענות ומענות ביניהם. זה מגיש וזה דוחה מלפניו, זה מדבר רכות וזה מדבר קשות, זה אומר כך וזה כך וכך – עד שבעל-הבית מתמלא חמה ומלוה את הקבצן שלי עד הפתח בחרפה ושם ראה אותי ומניח חמתו בשנינו גם יחד. פגיעה רעה זו ומשותפת לנו גרמה, שנתודע איש לחבירו. בשעת ירידה במעלות הציץ עלי חברי בפנים של רוגז, אני מחזיר את פני ואיני יודע מה לעשות, ממתין לו שילך הוא בראש, והוא ממתין לי, שאלך אני בראש, וכך אנו עומדים שעה קלה ושנינו מטורפים. שותפי פתח ראשונה ואמר:

– מה אתה מבקש, רבי יהודי?

– לא כלום! – אמרתי לו – אני מבקש מה שאתה מבקש.

– מה שאני מבקש! – אמר לי שותפי, תוהא ומודד אותי בעיניו מכף רגלי ועד ראשי – גם אתה מחבּר?

אני אמרתי, שהמלה “מחבר” היא אשכנזית, דומה למלת “חבר” בלשון יהודית, ורצונו לומר, אני חברו בקבצנות, ואמרתי לו אף אני אשכנזית כלשונו:

– כן הוא. מחבר.

– מה עשית? – שאל לי ואמר.

– עשיתי… ברוך השם! – אמרתי לו, ובלבי אני מהרהר לי: הלואי ותעשה גם אתה כמותי – ארבעים פרוטות הלא קבצתי!

– מה שם חבור שלך?

עוד הפעם מלה אשכנזית – אמרתי בלבי, ודאי לשמי הוא שואל ורצונו לומר: מה שמך, חברי?

– פישקא! – אמרתי לו.

– שמא אתכבד להכיר, ברשותך, את פישקא? – אמר לי בחן ובמתק שפתים.

– באהבה וברצון ובכבוד גדול! – אמרתי לו, מסתכל בו בידידות.

– והיכן הוא, חבורך?

– הרי אני בעצמי עומד כאן לפניך!

– לך לעזאזל! – גער בי ונס מפני בכעס ובקצף גדול.

כשיצאתי מחצרו של אותו הבית ראיתי שותפי רץ בחוץ כמשתגע, נפנה לסימטא אחת ונתעלם מן העין. נשארתי עומד נדהם כמסוטר ותוהא על מין בריה זה, שאינו אלא שוטה ומטורף – עד שהוא רך ומתון רוח שטות נכנסת בו ומתמלא חמה על לא דבר! כמדומה לי, שלא אמרתי לו דבר להכעיסו, אני הייתי משיב לו אשכנזית כלשונו… הרי לכם, יהודים, מלים חדשות: מחבר, חבּורים, בורים! ואצלנו בלשון יהודית נאמר פשוט: קבצנים, תרמילים!… אבל מה לי ולו? יקחהו אופל! אמרתי, ומיד חזרתי בי. דרכיו ראיתי, איך הוא חוזר על פתחי נדיבים מאחינו בני ישראל בספרו, והם אינם רוצים לקבלו ומלבינים את פניו – נתמלאתי עליו רחמים ואמרתי, לא אותו, את הנעלב הזה, אלא אותם, את העולבים יקחם אופל!…

כה

לאחר ימים הכרתי את העיר אודיסה יפה יפה. ידעתי את רחובותיה ושווקיה ומוצאיה ומובאיה, גם תפסתי מנהג המקום וידעתי כיצד נכנסים לתוך הבתים. למה אודיסה דומה, לקופסא, שיש במנעולה דבר סתר ולאו כל אדם יכול לפותחו אלא מי שבא בסודו, וכיון שדוחקו בדעת מיד הוא נרתע ממקומו והקופסא נפתחת. לפני נגולו המון בתים, נאותים לעסקי פרנסתי, עם כל מעלות טובות של אותם הבתים במקומנו. ועניים הלא מצאתי שם עכשו עד בלי די, המונים המונים מכל המינים: עניים בתרמילים ועניים בלא תרמילים, שאין כדוגמתם בכל העולם. ירושלמים, יהודי פרס ומדי, שמפטפטים בלשון-הקודש, יהודים ישישים ותשושי כח וקבצנים עם נשים ובלא נשים, מיהודים אלו שהולכים למות ולהקבר בעפר ארץ-ישראל ובינתים הם קובצים על יד ואוכלים ושותים ופרים ורבים על חשבון הצבור. שם עגונות מבקשות את בעליהן, יהודיות חולניות ויהודים רצוצים, שבאים לרחוץ בלימן. שם בטלנים מדור ישן, שהם מצויים אצל יהודים כשרים בבתי-מדרשות, ובטלנים מדור חדש, מגולחי זקן, שמצויים אצל משכילים – עברינים בבתי עליזים ובתי-מרזח. שם אביונים מגוהצים ומקושטים כעשירים; אלה שהם אביונים גמורים ואין להם כלום, ואלה שלכאורה יש להם בתי חומה אלא שבתיהם מתמשכנים והם דלים וקבצנים גדולים ומשונים. כמה עניים מעניי מקומנו, שפגשתי, לא הספיקו לגמור את ההלל הגדול על אודיסה, אף על פי שאיני יודע מה מתענוגי העולם-הזה צמאו להם בה. אדם אחד מהם הסביר לי מה בין עני שבעיירות אצלנו ובין עני הדר כאן. שם העני אוכל פת חרבה ברגזה ובדאגה, וכאן הוא אוכל את פתו והכתרינ"ה בשוק מנגנת לו. הכתרינה באודיסה היא במעלה העליונה ומצויה בכל מקום. ברחובות תתן קולה הכתרינה, בבתים – הכתרינה, בבתי-משתה – הכתרינה, בקרקסאות – הכתרינה, ובבית-הכנסת, להבדיל, אף שם הכתרינה. תשואות מלאה אודיסה, כתרינה מלאה-דיצה, פסנתרין וסומפוניה מצויים בה, תרועה וקול זמרה. שם בבית-משתה אתה רואה שתויי יין משלהם אומרים שיר-עגבים על עלמות יפהפיות בבכיה ובצהלה כאחת, וכנגדם חייטנים יהודים מבוסמים יושבים ומנגנים פסוקי דזמירות או “אדם יסודו מעפר” בגילה ברנה ובשמחה רבה.

פעם אחת הייתי מהלך בצדי הרחוב והרגשתי פתאם דחיפה עצומה בגבי; אמרתי, אחד מעוברים ושבים דחפני בשוגג ואין להשגיח בה. אבל מיד הרגשתי עוד הכאה אחת בגבי וכאלו היא נעשית בכלי עץ. החזרתי פני לאחורי וראיתי את יונטיל חתן-החלירע, את יונטיל זה, בן-עירי זה שהוא קִטֵּעַ, מחוסר שתי רגליו וזוחל על ירכו וסמוכות של עץ, כמין טבלאות קטנות, בשתי ידיו. ויונטיל זה יושב לפני ברחוב, ידיו אחת למטה על טבלא סמוכה לקרקע ואחת אוחזת בטבלא למעלה נטויה כנגדי, תולה עיניו בי וגחיך ונהנה מפגישת-רעים זו. גם אני שמחתי ביונטיל, חברי הנאמן בכסלון, שהייתי מרקד לפניו ביום חתונתו, בבית-הקברות, בשעת החלירע, רחמנא ליצלן. נתן לי יונטיל שלום ואמר: – שלום עליכם, פישקא! אף אתה כאן, באודיסה שלנו! מה אתה אומר, פישקא, נאה היא אודיסה שלי?

וכשראה שאני עוקם את חוטמי ואין חן אודיסה גדול עלי כל כך, נתרעם קצת, כאלו פגמתי בכבודו ונגעתי אל עצמו ואל בשרו, ופתח ואמר:

– שמא אתה אומר, כסלון שלך היא עיר?! התולעת שבתוך הצנון אומרת שאין בעולם דבר מתוק הימנו. המתין נא, פישקא, המתין מעט ואראך את אודיסה שלי ונראה מה תאמר אחר כך.

יונטיל ספּר לי את כבודו הגדול באודיסה. הכל רואים כיצד הוא זוחל על ירכו ונהנים. בחנויות הרבה מקבלים אותו ברצון ונותנים לו בעין יפה. הוא מתפרנס, ברוך השם, בכבוד וטוב לו. וכששאלתיו על אשתו גחך ואמר: – אשה נאה, כביכול, נתנה לי כסלון! מוצא אשת-חלירע כלום ימצא טוב? והלואי הקדים החלירע לטורדה מן העולם עד שנישאת לי. לכאורה מעלה יש בה, שהיא מחוסרת שפה תחתונה, אף על פי כן כח לה בפיה. היא דברנית וצעקנית, מקללת ומפטפטת הרבה יותר מבעלת שתי שפתים בריאות.

אין עצה ואין תחבולה כנגד האשה – אמרתי בלבי – אשה רעה צועקת אפילו כשאין לה שפה אחת ואפילו שתים, ואפילו כשאין לה גם חוטם, והיא מתנפלת עליך אפילו כשהיא סמויה בשתי עיניה… ספרתי ליונטיל בקצור את המעשה באשתי הסומית ואת כל היסורים, שקבלתי בימי נדודי מידה, ואמר לי:

– שוטה! עשה מה שאני עושה. רקוק עליה וגומר… תלך לה לעזאזל!

– מה סלקא דעתך, יונטיל? תלך לה לעזאזל, אתה אומר, לעזאזל בלא גט! הרי אני יהודי ולישא אשה אני צריך!

– לישא אשה אתה צריך – אמר יונטיל מסתכל בי בלעג – חייך, פישקא, שכסלוני גמור אתה! השתקע כאן באודיסה, וברוב הימים נראה…

מאותה שעה ואילך היינו מתועדים לפרקים אני ויונטיל ונגררים שנינו ברחובות העיר, הוא זוחל ואני צולע. יונטיל לא היה מתכוין בטיול זה לשם טיול בעלמא, אלא כדי להראות לי את אודיסה שלו ולהתפאר עלי ברחובות נאים ובבתים יפים ובשאר דברים מעולים, כאלו כלם שלו הם וטובת הנאה יש לו מהם. בכל פעם שהראני דבר-מה היה מציץ עלי בפנים מבהיקות, מגחך בנחת רוח, כאלו על ידי רחוב נאה פלוני ועל ידי בית נאה של פלוני יתגדל ויתעלה בעיני, והיה דוחף אותי בצד ובכתף ואומר: מה, פישקא! נאה היא העיר אוֹדיסה? הגם בכסלון שלך שמא ראית כזאת? פעם אחת הראה לי את פרדס העיר מנגד לים-השחור, בשעה שהמונים המונים מאנשי המקום היו מטיילים שם, והוא בעצמו, כפי שהרגשתי בו, לא היה מעיז לבוא סמוך לו ועמד מרחוק, ממעך לי בצדי כדי שאתן דעתי על פרדס זה, ואמרתי לו:

– מה אומר ומה אדבר, יונטיל. ודאי עיר נאה היא אודיסה, אבל חבל שבני אדם אין בה! הגע בעצמך, כלום ראוים בני עיר זו שיהוּ קרויים אדם? וכי כך מתלבשים בני אדם וכך דרכי חייהם של בני אדם? אדרבה, בעצמך הבט וראה איך הגברים הולכים שם בפרדס שלך שלובי זרוע עם נקבות. אוי לאותה בושה! היהודים מגולחים והיהודיות מגדלות שער… השמלה סורחת לאחוריהן ומכבדת את הרחוב ובית-הצואר פתוח עד פטמות הדדים. כמה מכוער הוא וכמה מגונה דבר זה! מי יתן ובאו לכאן יהודינו, יהודים כסלונים, והית אודיסה עיר נאה כדבעי, נאה ביושביה ונאה במנהגיה.

יונטיל עוקר את ירכו משם וזוחל ומדדה אותי עמו מחריש ושותק, ודאי משום שנסתתמו טענותיו ולא היה לו מה להשיבני. בדרך פגענו בשני בני אדם מדור חדש ופשט יונטיל ידו להם. אחד מהם עמד וסח עמו ונתן לו “נדבה” והלך לדרכו.

– יודע אתה, פישקא, מי אלה? – אמר לי יונטיל בגאוה ועיניו מנצנצות מרוב הנאה – זה שנתן לידי הוא ראש המלמדים ב“תלמוד-תורה” שלנו. מכירי הוא. שומע אתה? מודה אתה, פישקא, שבעל צורה הוא?

– צורה זו לכל שונאי! – אמרתי לו, רוקק שלש פעמים – ממלמד זה אני דן עתה מה טיבה של “תלמוד-תורה” כביכול כאן אצלכם. אני שואל אותך, יונטיל, איך אין אתה מתבייש לומר זה, שהוא אדם טוב ובעל צורה הוא! אוי, החמצת כאן, יונטיל, והיית כאחד מאנשי המקום הזה! גם זה לנו מלמד! זה מלמד ורבי הירצלי מזיק, להבדיל, מלמד! רבי הירצלי מזיק שלנו, מלמד ב“תלמוד-תורה” שבכסלון, הוא יהודי בכל פרטיו. את כל העיר הוא מלא ועושה דברים הרבה, שאין להם שיעור. מי בהלוית המת? הוא! מי בשידוכים? הוא! מי בבית-הקברות באומרי תהלים? הוא! מי בלומדי משניות לעילוי נשמות של מתים? הוא! ומי במנין המתפללים בבית האבל? הוא! מחזיר רבי הירצלי, כדרך העולם, על הפתחים אחת בשבוע – הכל נותנים לו צדקה לתוך ארנקי שלו ברצון. רץ הוא בשמחת-תורה עם נערי “תלמוד-תורה” לבתי העשירים לכבדם באמירת “מי שברך” – נותנים לו שם כוס יין לקידוש. הוא צועק: “צאן-קדשים” והנערים עונים לו: מה-מה! הכל כדבעי, וכך נאה כך יאה. וזה האשכנזי, הפרנצויז שלך מה? מה טעם יש בתהלים שזה אומר, וב“מי שברך” שזה מברך? ומה טעם יש בקידוש, שהוא כביכול מקדש ובהלויה, שהוא מקיים?

– אם כך אתה אומר, פישקא, הרי טעית טעות משונה! – אמר יונטיל, נכנס לתוך דברי – המלמד שלי הרי הוא אינו מקיים כל אותם הדברים שאמרת!

– מה משמע – הוא אינו מקיים?! היכא דמי! מלמד בתלמוד-תורה לא יקיים אותם הדברים: לא יאמר “מי שברך” לעשירים ולא יקברם ולא…

– הוא קובר אותם! – נכנס יונטיל לתוך דבורי ואמר – הוא קוברם, פישקא, קוברם! אלא שהוא קוברם קבורה יפה בדרך אחרת…

ואני אוטם אזני משמוע דברי יונטיל ואומר לו: דייך, יונטיל, דייך! והוא אינו מניח לי והולך ומדבר:

– יודע אתה מי הוא זה, שהלך עם המלמד? זה אחד מטובי העיר, בריה יפה, עסקן בצרכי צבור כמו אהרן-יוסיל שטילפייפער שם אצלכם.

– דייך, יונטיל, דייך! – צעקתי בקול נהימה עד שעוברים ושבים שמעו ותמהו – לבר-נש זה אתה קורא בריה יפה, בריה יפה כרבי אהרן-יוסי! אמור, על כל פנים, להבדיל. רבי אהרן-יוסי שלנו הוא יהודי בעל זקן ופאות, רוממות אל בצורתו ובגרונו וממונם של ישראל בידו – מעות של צדקה ושאר מיני ממונות, שהוא מהימן עליהם. וכל מאמינים שהוא נוטל ויודע למה הוא נוטל ולאיזה צורך הוא נוטל, ועסקן זה באמונתו יחיה. והעסקן היפה שלך במה זכה, שיאמינו לו? באמונתו ויהדותו המשונה? בפאותיו הקצוצות?

– היינו הך! – נחלק יונטיל עלי ואמר – בפאות ובלא פאות היינו הך, כמו שאני יהודי!

– עט! – אמרתי לו – מה באת ללמדני בדבריך? אפילו אם נאמר, שאין לחלק ביניהם לענין נאמנות, אבל מי יאמר שהושוו גם לענין הכּבּוּד במציצה וסנדקאות. עלובה המציצה, שנעשית על ידי בריה יפה שלך. מציצה זו הרי נראית כּחוכא-וטלולא. ארבעים מיל מסביב אודיסה בוער הגיהנם – אמרי אנשי, ודבריהם אמת וצדק.

– אף על פי כן – אמר יונטיל, מתכוין לעוקצני – מוטב לי לישב כאן בגיהנם ולא בכסלון בגן-עדן.

יונטיל – אודיסה העבירתו על דעת קונו ויצא לתרבות רעה. אנו היינו מדיינים תמיד זה עם זה, מפני שלא דרכיו דרכי ולא מחשבותי מחשבותיו. וביחוד היינו חולקים על בית-הכנסת שבאודיסה ועל החזן ועל הרב שם. זה החזן כביכול לבוש חלוקא-דגלחים ומתפלל בדרך משונה ובטעם משונה – אינו נותן ידו על לחיו ואגודלו מתחת לסנטרו בפיקא של גרגרת, כדרכו של רבי יחיאל קלאגמוטער, החזן הבכיין שלנו, כדי להוציא קול עוז ועב מתוך גרונו ולשנותו לקול דק ולסלסלו בכמה וכמה סלסולים, מתגלגלים ועוברים מצפצוף לנהימה ומנהימה לקול דממה דקה; להפריח מפיו את התיבות, להבליען בנהימה, הרבה תיבות בגמיעה אחת ולפולטן בזו אחר זו בנחת ובמתינות; להתהדר לפני אבינו שבשמים ולומר לו “יקום פורקן” נאה ולהתחנן לו כבן צעיר ב“מי שברך” בניגון, שעניי קליבאן הנמוּשות אומרים – חס לו, לחזן זה, להטריח את עצמו בעבודה קשה זו, אלא הוא בעצמו שותק על הרוב, וכשהוא מוציא דבר מפיו מיד קולטים אותו משורריו ומטעימים ומסלסלים אותו בק"ן קולות משונים ומעורבבים, וערבוביא זו היא היא שירת המקהלה אצלם… תפלת “אין כמוך”, שאצלנו היא תפלה חטופה ואומרים אותה בשפה רפה, אצלם היא לעילא מכל ברכתא ושירתא ומאריכים בה ומנגנים בה ביותר. מוציאים ספרי תורה ועושים הקפות. וכי לא השחוק הוא לעשות הקפות בשבת כבשמחת-תורה! תאמרו, הרב היכן הוא? למה הוא אינו מוחה בידם? אבל הרב הרי לא טוב הוא מהם. לא די לו שאינו מוחה בהם אלא אף הוא עושה כמוהם. ולא עוד אלא הוא הולך בראש, והלוכו ולבושו לא כדרבנן. ובעיני יונטיל הדבר טוב. – אוי יונטיל! צועק אני, אוי מה היה לך?! כלום יצאת מדעתך ואתה מטורף! אדם היאך ישתטה ויתפקר כל כך? אי שמים – יכנס הרוח באבי אביך!… אני צועק והוא שוחק ופניו צהובות, מנענע עלי בראשו ואומר: פישקא, אתה שוטה! אין אתה מבין, פישקא, מה טוב. וכשראיתי, שהדברים לבטלה, יונטיל עומד על דעתו ואין לתקנו ולהשיבו מטעותו, גמרתי בלבי שלא לדבּר עמו שוב בדבר הזה. תתהפך לה אפילו אודיסה שלו, אני אחריש ולא אחוש לה כלל.

– שמע נא, יונטיל! – אמרתי לו פעם אחת – לישא וליתן עמך על אודיסה ומנהגיה איני רוצה. אתה קשה עורף ודברי לא יחזירוך למוטב. מוטב שנדבר בענין אחר. אני רוצה להמלך עמך על אודותי. מה יהא בסופי? בענין החזרה על הפתחים מאסתי. יש ויש היום עניים חוץ ממני, הנופלים על הבתים כדי ארבה לרוב ויכסו בקרוב את עין הארץ, ובעלי-הבתים מתרעמים ומתריעים עליהם. אני הייתי שמח בחלקי אלמלי נזדמן לי עסק כל שהוא להתפרנס ממנו. למדני, יונטיל, איזה עסק יכשר לי.

– לפתוח כאן בי-קמטור או בי-שולחני, כפי שקול דעתי, אין אתה רוצה – אמר לי יונטיל – וחנות של מיני תכשיטים וצעצועים אף זו אין בדעתך, ומה זה אתה רוצה?

– אל תהתל בי! – אמרתי לו – ענני כהוגן. כלום אין עסקים אצל יהודים חוץ מבתי-קמטורין וחנויות?

– יש ויש! – אמר לי יונטיל – יש בנו כמה מיני מוכסין, זה של בשר וזה של נרות וכיוצא בהם, גם גבאי צדקה, בעלי טובות, שתדלנים ועוסקים בצרכי צבור ומשמשיהם ומשמשי משמשיהם יש בנו. אבל – סחור סחור, פישקא, לעסקים הללו לא תקרב! נפתח ספר-פרנסה של יהודים ונבחר בשבילך מיני פרנסות לא מעולים כל כך כראשונים. יש לנו, למשל, משא ומתן בסמרטוטים. הרבה יהודים מתפרנסים מסמרטוטים. רוצה אתה בעסק זה?

– לא! – אמרתי ליונטיל, נותן טעם לדברי: – סמרטוטים הרי נקנים בכסף, והקונה צריך שיהא בקי בהטלאה ובאיחוי הקרעים, ואני עני והדיוט. לא אומנות ולא כסף בידי. בסמרטוטי-כסלון עוד אפשר לעשות עסק, שם הסחורה הזו בזול ואין מדקדקים כל כך בתקון הסמרטוטים, שיהיו מתוקנים ומגוהצים יפה יפה. לא כן סמרטוטי-אודיסה

– ידעתי, ידעתי! – אמר יונטיל, נכנס לתוך דברי – אם בסמרטוטי אודיסה אי אפשר לך, טול בצלים ושומים במקומם, תפוחים רקובים ושאר מיני פירות מקולקלים, אלא צריך אתה לידע, שלפי מנהג המקום אדם משים עצמו כסוס ומושך עגלה טעונה פירות ברחובות העיר ומכריז עליהם בקולי קולות.

– לצעוק אני יכול – אמרתי לו – ומומחה גדול אני בהכרזה. אבל למשוך כסוס בעגלה אין בי כח. וחוץ מזה הדרא קושיא לדוכתא: הכסף מאין?

– שמע נא, פישקא! – אמר לי יונטיל – עסקים בלא עמל ויגיעה ובלא שום מעות מכיס אי אתה מוצא אלא אותם העסקים, שזכו להם בני העליה. וחוץ מאלה איני יודע כלום. אמור אתה, שמא תדע.

– מכל העסקים טוב לי המרחץ – אמרתי לו – בבית-המרחץ של הקהל בכסלון, שגדלתי שם, רוח הבריות היתה נוחה ממני. שקדן הייתי בעבודה. אלמלא נשאתי את אשתי הרעה כבר הגעתי שם למעלה גדולה. אם באמת חשוב אתה קצת באודיסה, כדבריך, היטיבה נא עמי, יונטיל חביבי, יונטיל רחימאי, וסייעני להתישב בבֵי-בַנִי כאן. הראני נא, יונטילי, את כבודך ואת גדלך כאן!

הציץ עלי יונטיל בפנים שוחקות ואמר לי:

– פישקא! עכשו לא אשיבך כלום. לך לך מתחילה, במחילת כבודך, וראה בעיניך את בתי-המרחצאות כאן, ואחר נדבר.

חזרתי על כמה מרחצאות ונראו לי משונים מאד. הנשמע כזאת, מרחץ יהא כבית-דירה לכל דבר? שם אורה ונקיות, ספסלים מוצעים וכלים נאים. אראה בנחמה, שאספקלריא גדולה וגם מסרקות ראיתי שם! לפלות את הבגדים שם – חס ושלום! אפילו כתונת אחת תלויה כנגד התנור לא תראה שם. הכזה יהיה מרחץ אבחרהו? לא! אמרתי בלבי, מרחץ זה לא מקום מנוחתי הוא. לא תואר לו ולא מראה ולא ריח כמו למרחץ הכסלוני. ולהמקואות השגחתי – ועמדתי תוהא עליהן ושוחק. אצלנו אתה מכּיר את המים במקוה בטעמם ובריחם ובמראיהם. הם נראים עבים ומשונים משאר מימות שבעולם, ומיד אתה אומר: הללו של מקוה הם! וכאן מימי המקוה צלולים כמים בעלמא, שראוים לשתיה.

– מה אתה, פישקא? – שאל לי יונטיל לאחר ימים – ראית את המרחצאות כאן?

– עט! – אמרתי לו – מה אומר ומה אדבר. הכל משונה אצלכם, הכל לא כמו שראוי להיות. אודיסה שלך לא מקומי הוא.

כו

אמת, דעתי לא היתה נוחה מאודיסה ואף על פי כן נשתקעתי שם כל ימות הגשמים, מפני שלא יכולתי לצאת משם לדרך רחוקה ערום ויחף. וכיון שחם השמש והקיץ היה ממשמש ובא נתעורר רוחי בי ולא הניח לי לישב שם במנוחה. לשעבר היה הקיץ אצלי דבר פשוט כמנהגו של עולם – הקיץ קיץ הוא לו. הימים ארוכים, אור וחום לרוב, וירק עשב בכל מקום – אם כן הגוף נהנה וחם לו. הבהמות רועות בשדה – אם כן יש חלב, גם גבינה וחמאה, גם יש בצלים ושומים, צנון ושאר ירקות – ויהודי עני אוכל אותם עם פתו. ועכשיו הקיץ נראה לי בפנים חדשות. כביכול ניתן לו פה והיה מלחש לי ומעיר בלבי הרגשות מופלאות ומיני געגועים משונים… מעורר ומזכיר לי אותה, את הגבנת שלי. כל שיח, כל צמח וקול גל צפור היו מעוררים את דעתי עליה ונושאים לי שלום ממנה. ואני איני מהרהר אלא בה ומדמה לי, שכך היתה יושבת עמי, כך היתה מבטת, כך שוחקת וכך שפכה את נפשה. דמי היו מרתיחים בי, מרה-שחורה נעימה נפלה עלי ולבי מתגעגע ונמשך למרחוק למרחוק… מה ענין קיץ אצל רחשי לב וגעגועים? ואם הוא או עילה אחרת גרם לי את כל זאת – דבר זה לא ידעתי. אלא זה היה ברור לי, שאין שלום בעצָמי ולא לחנם הוא. מיום ליום נתמעטו כחותי ופני נפלו מאד.

– פישקא! – אמר לי יונטיל פעם אחת – מה לך שכך פניך רעים? חולה אתה?

– עט! – אמרתי לו, משים שתי ידי על לבי.

– הלב כואב? – אמר יונטיל ברחמים – אין רפואה טובה לזה מאכילת פת במלח.

– לבי נימח ונמלח גם בלא מלח – אמרתי ליונטיל נאנק וגונח – לבי הומה לי, מתרגש ומתגעגע ונכסף ולא ידעתי מה לי.

– ואני ידעתי – אמר לי יונטיל בלעג – נכסוף נכספת לכסלון שלך, לסרחון הנהר, המסולא בירוקה שעל פני מימיו, למקום זה, שהעניות שוררת שם והבצלים נותנים ריח. אל נא, פישקא, תתבייש, קום ולך לך למקומך זה.

לא היו ימים מועטים נפטרתי מיונטיל חברי והלכתי לדרכי.

הייתי מהלך דרך כפרים ועיירות ועיני משוטטות בכל מקום, שמא אמצא שם אותה הכנופיא הרשעה והגבנת העלובה שלי. לא יכולתי להסיח דעתי ממנה אפילו שעה אחת ותמיד הייתי מהרהר בה: שושנה זו בין החוחים מה שלומה? עלובה זו מי ינוד לה?… אם אין אני לה מי לה?…

קשים היו עלי טלטולי הדרך במקומות רחוקים ובין בני אדם זרים. ויותר שהגעתי קרוב לתחומה של כסלון הונח לי ביותר. אורו עיני כשראיתי את יהודי מקומנו. דבורם, הלוכם ומנהגיהם שעשעו נפשי. יהודי מקומנו באמת חביבים הם ונאים. פשוטים הם בלא שום חכמות כבני אדם אחרים, רוחם נמוכה ונפשם שפלה ואינם משגיחים, חלילה, בנמוסים מקובלים – בהבלי עולם אלה. פה לך – דבּר וקרא בגרון בכל כחך. חוטם לך – גרוף אותו וקנחו בכנף בגדך, או בבית-ידך. ולחוש משום “למה יאמרו” למה לך? מי שאיסתניס הוא ואין דעתו נוחה מזה יעצם עיניו ולא יראה, יאטם אזניו ולא ישמע. אוירו של מקומנו השיב נפשי והתחזקתי, ובלב נכון בטוח בהשם-יתברך עשיתי דרכי ובאתי בבוקר לתוך יער גדול, שם הטלתי את תרמילי מעל שכמי, פשטתי את קפוטתי ונשתטחתי מלוא קומתי תחת העץ בבין לציר ועשבים גבוהים ושכבתי לי בטח ואיני חושש כלום, לפי שאין לחוש כאן כלום ואין כל חידוש כאן כלום. היער יער ככל היערים, האילנות אילנות, העשבים עשבים והצפרים צפרים, ובכן אפשר להתנמנם כאן בהשקט ובטח ולנוח מטלטולי הדרך, ואני פוהק ועוצם עיני – ותנומה על עפעפי.

ואלי קול נשמע כקול צעדה וקשקוש עלים יבשים, הקול הולך וחזק והצעדים הולכים ובאים. מה זאת? תמה אני ורוצה לפקוח עיני, ומרוב יגיעה אברי כבדים עלי ואני שכוב כאבן דומם. איני שומע עוד כלום, שקט ודממה מסביב ומנוחתי נעימה. ולאחר שעה קלה של קורת רוח שירה-עצובה חשאית עולה באזני, וכמדומה לי, שכבר שמעתיה. שירה זו יש בה מעין מרירות ונועם ביחד, ממלאה את עיני דמעה ואת נפשי רגשי עונג, והיתה לי כגשם ונוגה השמש, הבאים פעמים כאחד. ופתאם החזיקוני בשער ראשי, לא ידעתי מי, וקול בהלה ובעתה שמעתי. אני מתעורר מהרה ומציץ מבין העשבים הסובכים עלי, והנה כד מלא גרגרים מפרי אדמה מוטל על הארץ לנגדי, וממנו והלאה כדמות אשה מרתיעה והולכת ומביטה לאחריה ביראה ופחד. ומיד נתיישב לי הדבר הזה. פלונית זו היתה מלקטת כאן גרגרים בשיר וקול זמרה, ובשעת מעשה החזיקה בהיסח הדעת בראשי ונתבהלה. אני עומד ממקומי, נוטל את הכד והולך להחזירו לידה. לא הגעתי עדיין למקומה והכד נפל מידי ואני כמטורף – עוד מעט ואנו עומדים שנינו, אני והגבנת שלי, מתמיהים ושמחים!

כל זה נעשה בהקיץ ולא בחלום. רואה אני בעיני אילנות גבוהים לפני ועליהם צפרים מדדות, פותחות פיהן בשירה ומשתתפות בשמחתנו. שנינו מאושרים ושוחקים בדמע. שנינו תוהים על פגישה זו וכל אחד ממנו מספר מה שאירע לו.

היא מספרת צרותיה, שתקפו עליה משעת יציאת הכנופיא אשתקד מתוך אותה העיר בחשאי. יציאה חשאית זו היתה נעשית בעטיו של הממזר, ירקבו עצמיו. לו לא היה ניחא, שתצא אשתי ממני בגט כדי שלא תהא מציקה לו שישאנה. הוא רצה בסומית ולא באשה סומית. את הממון וטובת הנאה, שמגיע על ידה, היה מבקש לו לעצמו, ואת הכבוד להיות בעלה מחל לאחרים. ועוד נתכוין בזה להרע גם לי, שלא אפטר מאשתי, ועל כרחי אשב בטל, שרוי בלא אשה כל ימי. קשה היתה עליו הידידות ביני ובין הגבנת והיה משתדל ועושה כל מה שבידו לבטלה, שלא תלך ותתרבה. וכיון שעלה בידו להפטר ממני התחיל מתעמר באשתי ולעשות בה כרצונו, מדעתו שאין תקוה לה להנצל מידו – אשה סומית ויחידה בעולם מה תהא עליה? לאחר ימים מאס בה ומסר אותה לאותו סבא אשמאי, שיחזיר עמה על הפתחים ויעשה בּה מעשהו כמו שעשה לשעבר בי. הממזר היה מצערה מאד ומכה אותה הכה ופצוע, והסבא אף הוא שלט בה ביד חזקה, עד שבמשך ימים מועטים הושחרו פניה וזקנה קפצה עליה. כל השנה היתה הכנופיא טסה בעולם – מסיימת הגבנת את ספּורה – מתהלכת מעיר לעיר, והיום בבוקר עמדה לשבות כאן ביער. והיא יצאה מתוך המחנה ללקוט פרי-אדמה ומצאה – פרי נחמד, אותי בכבודי ובעצמי!

ואני מספר לה כל מה שאירע לי. עכשו, אמרתי לה, אני הולך לכסלון ונטיתי מדרך לתוך היער היום בבוקר, לשבות בו גם אני.

גמרנו שלא נתפרד עוד ולהשתדל בכל מה שאפשר, שאשתי תסכים לקבל גטה מידי, ובאם לאו, נתמלט שנינו מכנופיא זו ונצפה לישועה, מה יעשה השם לנו. ועד שאנו יושבים ונהנים – קול ביער נשמע, קול קורא בכח, ואמרה לי הגבנת: זהו קול בני הכנופיא, שמחפשים אותה וקוראים לה.

לאחר שעה קלה עבר עלינו אחד מבני החבורה והציץ עלי בחרפה, עוקם פניו ומלגלג. עמדנו ממקומנו והלכנו בנחת, ואותו בן-אדם ממהר והולך לפנינו לבשר את חבריו. מנגד לחורבה אחת, בית-מלון לשעבר, ראיתי בתוך היער עגלות ידועות לי, ועל מקום פנוי מוקף אילנות מדורת אש גדולה וסביבה בני הכנופיא יושבים ושמחים. יד הממזר שלוחה לי בראשונה, נותן שלום לי ואומר: חייך, שהיו לי געגועים עליך, רבי פישל! ומכה זו לך מידי תעיד עלי כמאה עדים כשרים – ויד כל בני הכנופיא באחרונה. זה אל זה קורא: בואו ונקבל פני “הנגיד”! ומכל צד, מימיני ומשמאלי, נושאים לי “ברכות-שלום” משונות עם מכות, חביטות ומהלומות, עד שנפל כובעי מעל ראשי. ועד שאני עומד ומקבל מכות נאמנות וראש לי חפוי לפי שעה בכנף קפוטתי, אשתי ממהרת ובאה וקוראה בקול ששון: היכן הוא? היכן פישקא שלי?!… שמחת אשתי צערתני יותר ממכותיהם של בני הכנופיא. שמחה זו לא יפה לגט. מוטב לי, אומר אני בלבי, שתשנאני ככל אויבי הרעים האלה. אבל היא באחת: פישקא, פישקא שלי! נפשי היתה סולדת בה כשראיתיה בניוולה – אשה סומית וזקנה, כחושה ותשושת כח. היכן משמן גופה ובשרה? היכן לסתותיה השמנות? ואיה איפוא פיה? בקושי הייתי כופה את עצמי לשאול בשלומה מפני הנימוס ולומר לה: מה שלומך, בתיה?

– יפה אמרת לי, פישקא, לשעבר: טובים היו הימים הראשונים לנו בכסלון. הכל ידעו אותי שם והיו מרחמים עלי ונוהגים בי מנהג כבוד – אמרה לי אשתי בקול רם, כדי שהכל ישמעו, מעמדת פניה בגאוה וגונחת מלבה, כיורד מנכסיו שמספר את כבודו ואת גדלו בימים הראשונים – די לנו בנדודים. השיבני, פישקא, ונשובה לעירנו ולבעלי-בתינו!

למשמע אזני דבּוּרה זה חשכו עיני ונתעותו פני, ואף הממזר עוה פניו. ודאי שהיה מתיירא שמא אגזול ממנו את זו שעושה בה סחורה, ואקפח פרנסתו. הוא מתמלא חמה, חרק עלי בשיניו ועמד והלך בזעף.

נשים ובתולות היו עסוקות אצל המדורה בשפיתת קדירות ובאפיית בולבוסין. והבחורים יש מהם באים ומתקרבים להן וצובטים אותן כלאחר יד ומנבלים את פיהם בדברי ליצנות. הנשים כועסות, כביכול, ומוכנות להקהות את שיניהם. הללו עומדות ומקללות אותם ומסיימות בשחוק גדול, והללו בורחות, כביכול, מפניהם ונתפסות לרצונן בידם, כתרנגולת זו, שבעצמה נמסרת לתרנגול ובאה תחת כנפיו, כשהוא נותן בה עיניו, ומקבלת באהבה ניקור זה, שמנקר לה בראשה. ויש מהבחורים הולכים ומתפזרים ביער. זה מתפרקד על גבי עשבים ונרדם, וזה מטליא את בגדו; זה מתחכך ומפלה את כליו, והללו מתגוששים ומתאמצים לנצח איש את חברו. בקצור – הקבצנים ששים ושמחים! אשתי חובקת אותי בידיה, מתרפקת עלי באהבה ופיה כנחל נובע. היא מפטפטת וקובלת על רוע מזלה, מספרת כמה נסתגפה ביסורים ובענוּים קשים ואינה מבקשת עתה אלא שאוציאה מכף העריצים, הקבצנים הפרשים האלה, לחיות עמה כדת ישראל עד מאה ועשרים שנה. היא מדברת ואני משיב לה בשפה רפה, ומבקש אמתלא להתפטר ממנה. וכשכלו לה הדברים וארכה לנו הישיבה במקום אחד, עלה בידי להמלט מידיה. קראתי להגבנת שלי והלכתי עמה בחשאי ונסתרנו בחורשה. שם הרציתי לה את עניני, שרע רע הוא מאד. בדבר הגט אין לדבּר כלל, אשתי לא תאבה ולא תשמע לי ותדחה דבר זה בשתי ידיה. ולישב בכנופיא של הרשעים אף זה אי אפשר, שאלמלי כך הלא אני מוכר את עצמי להשטן ושוב עלי להיות דוב מרקד בידי הרמאים, שיעשו בי כרצונם. ובכן אנו אין לנו אלא לברוח מזה בחשאי. והואיל ודעתם של בני הכנופיא ללון פה, הרי אין לנו שעה מוכשרת לבריחה יותר מלילה זה ומקום מוכשר ביותר לכך מיער זה. ועד שאנו יושבים ומעיינים בפרטי הרצאה זו נראה לנו מרחוק הממזר הולך ונוהג שני סוסים. ואמרה לי הגבנת: עד שיקרב אלינו ויראה אותנו יושבים ביחד, מוטב שנקדים ונתפרד זה מזה. ומיד עמדנו והלכנו איש לדרכו בפני עצמו.

כז

מאימת הממזר עלי הייתי פורש מן הכנופיא וישבתי לי מנגד תחת השיחים. ובשעה שבני הכנופיא היו עסוקים בדברי הוללות באה הגבנת ולחשה לי, שהממזר נמלך לצאת לדרך עם כל הכנופיא היום עד שלא תשקע החמה. ואלה שני הסוסים, שהביא עמו, גנובים הם, ובשביל כך הוא מקדים יציאתו מן המקום הזה. ובכן נתבטלה עצתנו ומנוס אבד ממנו. הגבנת העמידה עלי עיניה, מהרהרת שעה קלה ואמרה:

– התחזק, פישקא! עוד יש תקוה. לך ובוא להחורבה והתחבא שם על התקרה ובשעת רתימת העגלות ובני הכנופיא יהיו בהולים וטרודים ומשועממים אשתמט מהם ואבוא אצלך ונמתין עד שילכו לדרכם. שומע אתה? לך, פישקא, ואל תעמוד.

לא שהיתי רגע אחד והלכתי. לאשתי לא הייתי מחויב לילך קודם הפרידה. אמת, היא היתה עלובה, אומללה מאד, אבל מי גרם לה את זאת? היא התחילה בקריעת הקשר שבינינו והקרע היה הולך ומתרבה עד שלא יוכל עוד להתאחה, כשם שלא יתאחו שמים וארץ לעולם.

מדעתכם תבינו, יהודי החביבים, כמה התרגשה נפשי בכניסתי לתוך אותה החורבה. לאחר רוב צער ויגון רצה הקדוש ברוך-הוא להזמין אותי ואת הגבנת בפונדק חרב ושמם, שבו יוטל גורלנו ונתחיל מעתה לחיות חיים טובים. לעלות על התקרה לא היה קשה לי, מפני שהבית היה נמוך, וכותל אחד לאחוריו הגיע עד לארץ. התקרה היתה מרוסקת בכמה מקומות ומנוקבת ככברה עד שאפשר להביט משם לתוך הבית. אני יושב לי בקרן זוית וממתין ולבי מתפעם בי. דוחק אני את השעה ורגע ליום, רגע ליום יארך לי, מאזין וּמקשיב לכל תנועה קלה. קול קש יבש נדמה לי כקול צעדים – הנה היא פוסעת, הנה היא הולכת ובאה. וכמדומה לי שקול הברה עולה לי מתוך הבית. הרהור זה, שקולה הוא והיא קוראה לי, זעזע נפשי וקור וחום של קדחת ממשמשים בי בערבוביא. אני רוצה לקרוא לה, אבל מקוצר-רוח הדבּוּר נסתלק ממני. ובאותה שעה אני שומע מפורש את שמי, ואני מביט דרך הסדק ורואה – את מי אתם אומרים? ראיתי את הממזר ואת הסבא!…

– טול אתה עליך את סחורתך – אמר הממזר – תן דעתך, שהמכשפה הסומית לא תשתמט מידך. שומע אתה?

– אל תתיירא! – אמר לו הסבא – את שלי הרי זה עשיתי לה ואיני מתיירא אלא שלא תתנבל. זו המכשפה שוכבת עתה כמתה ואינה יכולה להזיז אבריה. כך הכיתיה היום.

– ואת החיגר, הסמרטוט הזה, אטול עלי – אמר הממזר – לא אוכל לראות את פרצוף פניו. כך אני שונא אותו. הריני מוכן להפרע ממנו. יש לי עמו חשבונות ישנים.

– דומה, שסוסיך הגנובים של יהודים הם – אמר הסבא – דלים הם וכחושים, עקומי-גב ודקי גרון, סבוכי-פאה ובעלי פיקא ותחתוניות כבעלי צורה ובריות יפות שלנו.

– תתמקמק לשונך, זקן אשמאי! – אמר הממזר – מוטב שתלך ותחפש, כלבא חציפא, כאן בבית ועל גבי התקרה, שמא תמצא מכשירי עגלה ישנים, שיועילו לנו. החורבה הזו הרי היתה לשעבר בית מלון אורחים ובעלי-עגלות.

אימות מות נפלו עלי וכמעט פרחה נשמתי מפחד. אחת מרגלי היתה רותתת ונתקלה שלא מדעתי בתקרה. שני החברים הללו תולים עיניהם למעלה ותוהים שעה קלה ואחר כך הם אומרים פה אחד:

– אבק זה פורח מן התקרה מה הוא?! דבר זה צריך בדיקה.

זלעפה אחזתני, חשכו עיני ונתבלבלה דעתי – ואני כמרחף ותלוי ברפיון.

עוד מעט הוטלתי מעל התקרה לארץ, והריני שומע בת-קול מכרזת עלי בכל תארי-כבוד ואומרת: ברוך-הבא, רבי פישל!

נפקחו עיני וראיתי את הממזר עומד לפני בתוך החורבה ומראה פניו נורא, כפני החתול בשעה שהוא מזמין עצמו לחנק את טרפו. את הסבא לא ראיתי עוד, ואני והממזר שנים אנחנו בבית.

– עתה אתה – אמר לי הממזר – אמור וידוי!… מה שהיה לי לעשות לך אשתקד שם במרתף אעשה לך עכשו כאן. פייבוש זוכר הכל ואין שכחה לפניו.

אני נופל לרגליו, בוכה ומבקש מלפניו על נפשי, אבל הבכיה לבטלה – אין תפלתי נשמעת! הוא מוציא סכין מכיסו ומחזיקו נגד פני ונהנה לראות איך אני מרתית ומפרפר בכל אברי. אני מפתה אותו ביעודים טובים לעתיד לבוא בעולם-הבא, ונותן לו במתנה גם חלקי לעולם-הבא, והוא לוטש עיניו לי ושותק. מניח אני את תענוגי גן-עדן ומתחיל לאיים עליו ביסורים של גיהנם ובעונש שמים, שהמקום יענוש אותו וינקום ממנו דמי השפוך, והוא מצמת ונושך שפתיו ומניף סכינו למעלה, עוד רגע וסכין על צוארי… ופתאם הוא נאחז בערפו וקול איום קורא לו: הרף ידך!

הממזר עומד מבוהל ומבולבל ומביט ברעדה לאחוריו, ומיד התחזק ושאג כארי:

– צאי, חצופה! מהרי וצאי לך, שמא…

– פה תהא קבורתי! – נשמע קול ברמה, והקול קול הגבנת.

– מהרי וצאי לך, חצופה! – גוער בה הממזר ודמיו רותחים בו – אל תביאיני לידי נסיון…

– אמותה עמו! – צועקת הגבנת, כשהיא אוחזת עדיין בערפו של הממזר.

– חצופה! – צווח הממזר והטיל אותה מעליו בכח עד שנתגלגלה על הקרקע ככדור.

– רבי פייבוש! – אמרה לו הגבנת, משתטחת לפניו ובוכה תמרורים, פורשׂת כפיה ומתחננת לו שירפה ממני ומבטחתו חיי עולם וכסא-כבוד בגן-עדן.

הציץ עלי הממזר ואמר:

– צר לי מאד, שלא זכיתי לערוף אותך כאן בחשאי, בריה סרוחה! אבל אם שחק לך מזלך, שלא אמעך אותך ככינה בסתר, נקה לא אנקך – לפוטרך בלא כלום אי אפשר.

ותוך כדי דבּוּרו הוא נוטל את החבל הכרוך על מתניו, כופת ידי ורגלי ואומר:

– שכב כאן, כלבא, ואל תשמיע קולך! שכב כאן, גדי כפות, שותק ומחריש עד שתצא נשמתך. ראה, הזהרתיך, רבי פישל. ואם צעוק תצעק ושמעתי והרגתיך! ושמא יתרחש לך נס וזכות אחת האמהות, עליהן השלום, תעמוד לך ותצא מכאן חיים, הזהר והזהר שלא תראה את פני, שביום ראותך את פני תהא כפרתי ותלך למיתה.

ולאחר שעקד אותי בא אצל הגבנת, שהיתה מתפלשת בקרקע, מיללת וסופדת עלי ותולשת שער ראשה, הודפה ברגלו ואומר לה בנזיפה:

– אי לך, חצופה! אכן ידעתי, הכל ידעתי. זו היתה לכם כאן ועידת-דודים, ועידת חתונה חשאית בלא חופה ובלא כלי-זמר כאן על התקרה… הרי אַתּ בתולה פרוצה, ובפני אַתּ חסידה ותתיפי בצורה של רבנית. מעתה אדע מה אעשה לך, חצופה!

ובשעת דבורו החזיק בה בשתי ידיו, ולאחר שהפך פניו אלי וצוני על השתיקה חפז ויצא עמה מתוך החורבה.

יסורי גיהנם סבלתי באותה החורבה. אש קדחה בקרבי ותיקד עד מעמקי נפשי. סמרו שערות ראשי ודקרוני כמחטים, ואני כמוזהר על השתיקה לא הייתי רשאי לבכות ולהשמיע קול. ולאחר כמה שעות הגיעו לאזני קול רעש אופנים וקול המולה של בני אדם וידעתי, שהכנופיא החבלנית זזה ממקומה ויוצאת לדרכה, ובתוכה, אוי, גם ידידוּת נפשי, הגבנת העלובה שלי!…

וכך שכבתי נעקד בידי וברגלי כרחל נאלמה ועיני מקור דמעה. החבל נשקע בבשרי ומנדנוד כל-שהוא חתך את גופי כאיזמל, ולא עוד אלא שצמתתני גם הַצִּמְאָה ואמרתי בא קצי. ומתוך כאבי הגדול וגם מסברא, שהכנופיא כבר נתרחקה והלכה לה, לא יכולתי עוד לכבוש עצמי ונתתי קולי בבכי, שמא ירגישו בי עוברים ושבים, והייתי צועק וקורא עד שנחר גרוני ותשש כחי. אי אפשר לי עוד לצעוק כבתחילה, אלא צועק מעט ופוסק, וקולי הולך ונפסק. נשמתי יוצאת ותלויה לי מנגד, ומלאך המות הולך ובא ליטלה ממני. מרגיש אני שקרב קצי ואמות בלא עתי. התאמצתי בכל שארית כחי לצעוק בפעם האחרונה ואמרתי, תהא לי צעקתי זו התקיעה הגדולה עם שקיעת ימי חיי…

אבל הקדוש ברוך-הוא שלח אותך, רבי אלתר, ואתה עמדת לי בעת צרתי והצלת את נפשי ממות!

כח

היום פנה. השמש שקעה וסוסינו מתלבטים ובאים לההר-הירוק שלפני כסלון, הלא הוא נודע כמעט בכל העולם. שיר קדמוני, יסודתו בהר ירוק זה, מקובל לכל העם מדור לדור. הכל יודעים אותו וכל האמהות והאומנות מיישנות בו את התינוקות. אמי, נוחה עדן, אף היא היתה אומרת לי בקטנותי שיר זה:

"עַל-זֶה הָהָר הַיָּרוֹק,

עַל-עֲשָׂבִים גְּבוֹהִים,

זוּג אַשְׁכְּנַזִּים עוֹמְדִים

וּרְצוּעוֹת בִּידֵיהֶם.

אֲרֻכִּים אֵלֶּה הַגְּבָרִים

וּמַלְבּוּשֵיהֶם קְצָרִים.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ…"

השיר הזה הוּטב לי מכל שאר השירים. מה יפה ומה נאה היה ההר-הירוק לי בחזיון ילדותי! סבור הייתי שהוא אינו גוש עפר ממש כהררים פשוטים אצל עיר מולדתי, אלא הוא קרוץ מחומר משונה, לא ידעתי אכנהו, והוא כהר הזיתים והלבנון – מעפרות ארץ-ישראל. ואותם האשכנזים נדמו לי כמיני ברואים משונים – בהמות בהררי אלף, במחילת כבודם! אמרתי, אלו הברואים המשונים הם לכסלון העיר מה שסמבטיון ליהודים האדמונים – הם הוא מעכבים את הבּיאה, הם במלקות והוא באבנים. הבא לכסלון לוקה, אין נקי!… וכשגדלתי וסבבתי בעולם והייתי גם בכסלון קניתי דעה לראות הכל כהויתם והבינותי פשוטו של אותו השיר. ההר הירוק הוא פשוט עפר מן האדמה ואינו ירוק כל כך, וביותר הוא עכור מטיט וזבלים. ואותם האשכנזים שם הארוכים נאמרו כנגד אותם בני-אדם, שמאריכים ידיהם ופושטים אצבעותיהם בחבילות של אחרים. מנהג המקום הוא, שהאורחים נכנסים לכסלון מחוסרי חבילות. ואלה שנעשו בעלי נסיון ויודעים להזהר, כיון שמגיעים כמה מילין לפני כסלון לבם על חבילותיהם, העינים ממהרות להביט מאחורי הקרון והידים ממשמשות בחבילות ובכיס, ורוכסים את הקפוטא יפה יפה בכל כפתוריה.

כל זה לא אמרתי אלא להודיעך, כשהגענו להר הירוק מיד הרגישו כל אברינו, לרבות החוטם, את כסלון מרחוק. ולאחר שקיימנו הלכות בדיקה במשמוש ידים ובשימת עין ובפריפת קפוטותינו נזכרתי בפישקא וראיתיו יושב משומם בנפש עגומה. אני משתדל לנחמו, לאמצו ולחזקו בדברים טובים, עושה עצמי שמח, כביכול, ומסיים דברי נחמה שלי בדברים הבאים בסופו של אותו השיר:

"אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ

שָׂמֵחַ לִבֵּנוּ.

נִשְׂמַח וְנָשִׂישׂ,

נִשְׁתֶּה עָסִיס,

נֹאכַל לְבִיבוֹת,

שְׁמֵנוֹת וְטוֹבוֹת,

וְלֹא נִשְׁכַּח אֱלֹהֵינוּ

כָּל-יְמֵי חַיֵּינוּ".

אל תדאג, פישקא! את אלהינו הטוב אין ראוי לשכוח, אל חנון ורחום הוא ובידו להושיע.

– אשאלך, רבי מנדלי, והודיעני – אמר פישקא במר נפש – למה הזמין האל הטוב שוב את שנינו העלובים כדי להפרידנו מיד? למה האיר פניו אלינו כדי שיחשך לנו לאחר שעה קלה ביותר? נראה, שאין דבר זה נעשה אלא להכעיס – ואוי אוי אצעק, להכעיס את מי? את שני בעלי-מומים עלובים מלידה, אומללים ונדכאים, שנוח היה להם שלא נבראו מלחיות חיי צער ויגון אלה!…

אני לובש צורה של חסידות ויראת שמים, מנענע בראשי ואומר: טע-טע-טיי! שפירושם בלשון בני אדם: אסור להטיח דברים כלפי מעלה… אין להרהר אחרי מדותיו של הקדוש ברוך-הוא, וכיוצא בהם דברים לאין שיעור. ותשובתי זו לפישקא לא נאמרה משום שמצאתיה נכונה וטובה, אלא משום שלא לשנות ממנהגו של העולם. כשאדם מתרעם מתוך רוב צער ויסורים רואה חברו את עצמו מחויב לומר לו דברי מוסר ולטעון כנגדו אפילו בטע-טע-טיי גרידא… כשיצאתי ידי חובת המוסר באמירת טע-טע-טיי, מיד פתחתי את פי ואמרתי לו, לפישקא, בלשון בני אדם:

– אמור נא לי, פישקא, מה שמה של אותה הריבה? אתה הלא היית קורא לה גבנת, עכשיו אני רוצה לידע מה שמה.

– לידע את שמה למה לך? – אמר פישקא, מעמיד פניו עלי בתמיה גדולה – פרסום שם הריבה בדברים מעין אלה לא לכבודה הוא.

– שוטה שבעולם! – אמרתי לו – אם אדע את שמה אפשר שתגיע לה טובה. אני הלא תמיד מהלך בדרך ואפשר יתגלגל הדבר על ידי למצוא את אבדתך. שומע אתה?

– ביילא שמה! – אמר פישקא בשמחה.

ומיד נשמע קול אנחה וקול נפילה ביחד. ראיתי ונבהלתי. אלתר מוטל על גבי העגלה ונאנח ופניו מלבינים כסיד.

– מה לך, רבי אלתר? – אומר אני לו ומעוררו – אפשר תטעום מעט יין? חלש אתה?

– בע! – אמר אלתר והתחזק וישב שוב על מקומו.

– ומה שמה של אמה? – אמרתי לפישקא – ומאיזה מקום היא? שמא תדע?

– יודע אני ויודע – אמר פישקא – הגבנת, ביילא, ספרה לי שהיו קוראים לאמה עלקי, ואף זאת, שאמה נתגרשה מבעלה בעיר בטלון. אמה היתה מספרת תמיד דבר זה ומתרגזת.

– מבעלה בעיר בטלון, אתה אומר. מי הוא זה ומה שמו של אותו הבעל שנתעלם מבשרו, מבתו הקטנה, והכרע הכריע אותה בילדותה? שמא יודע אתה, רבי אלתר, אדם קשה זה בעירך מי הוא ומה שמו?

אלתר ישב נדהם, פניו נתכרכמו, פיו פתוח ושותק.

– שמו… שמו – אמר פישקא, משפשף את מצחו כמתאמץ לזכור נשכחות – המתן מעט. כמדומה לי ששמו…

– אלתר! – צעק אלתר בקול נורא ונשתטח מלא קומתו על העגלה.

– כך, כך! – אמר פישקא, מציץ על אלתר ואינו מבין למה צעק – כמדומה לי, שחניכתו יקנה“ז. אמא היתה דשה בשעת כעסה את בשרה של בתה הפעוטה והשוממה וקוראה לה יקנה”זית, בתו של יקנה"ז!

עכשיו הוברר לי מה היה לו לאלתר ולמה נתרגש כל כך – ואני נרתעתי לאחורי כנכוה ברותחין.

אלתר בוכה ומכה בידו על לבו ואומר: אמנם חטאתי! אני אני השימותי את חייה. כדבריה כן הוא: “אבא שחט אותה”. ובשביל כך יד אלהים נשתלחה בי ואיתרע מזלי ונתקפחה פרנסתי, ובכל אשר אפנה לא אצליח.

אני משתדל לנחם את אלתר, מקטין את חטאתו ואומר, שהוא אינו אלא בשר ודם. יצר-הרע סוכן בנו, בני אדם. אפילו צדיקים גדולים, אבות האומה, נשמעים ליצר-הרע בעניני אישות ואינם יכולים להתגבר עליו. מצינו צדיקי עולם שנשים משלו בהם ועשום הדום לרגליהן… אמרה האשה – ולא חסו על זרעם מאשה אחרת ועמדו וגרשום מפניהם.

פישקא יושב ותוהא, וכל הדבר הזה נראה לו תמוה ומשונה מאד.

ובין כך וכך ויהי ערב ויהי לילה. הכוכבים נוצצים וסוקרים לנו משמי מרום בפנים מאירים, ובקצה השמים הלבנה עולה כמו מארץ ופני להבים פניה. דומה, שהיא אינה מבטת אלא עלינו, כי לכך נוצרה וניתנה ברקיע, היא וכל צבא השמים העליונים, להאיר לארץ ולדרים עליה בעיירות ולהולכי דרכים. אלתר התעודד וישב, נשא עיניו למרום ואמר:

– הריני נשבע בחי העולם, שלא אבוא לביתי, לאשתי ולבני בבטלון ולא אשיא את בתי הבתולה עד שאמצא את בתי העלובה מאשתי הראשונה. השמית והארץ עדים הם. אני הולך מיד לבקשה ואוי אוי למי שיעמוד בפני!

פישקא נופל על צוארי אלתר, מגפפו ומנשק לו בלא אומר ודברים, ואחר כך הוא נותן קולו בבכי ותחנונים ואומר:

– אוי, הצילו נא, הצילו אותה!

אלתר קופץ מעל העגלה שלי ועולה על עגלתו, אומר לנו שלום מרחוק, חובט את סוסתו והולך לדרכו. ואני ופישקא מביטים אחריו מחרישים ושותקים. העצבות תקפתני ולבי דוי. נשאתי עיני למרום והנה הירח והכוכבים מהלכים בגובה שמים רחוק רחוק מאתנו בני אדם, ופניהם אינם עוד אלי כבתחלה. מה אנו כי ידעונו, ילודי אשה כי יחשבונו?…

חובט אני את סוסי, את הנשר כביכול במרכבתי, שיטריח את עצמו וינהלנו בדרך. ובשעה מאוחרת בלילה עברה עגלתי על אבני נגף וצורי מכשול בחוצות כסלון בקול רעש והמולה, קול מבשר, מבשר ואומר:

הקיצו בני יעקב ושמעו, – עוד שני יהודים באים לכסלון!…

מנדלי מוכר ספרים
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מנדלי מוכר ספרים
רקע
מנדלי מוכר ספרים

יצירותיו הנקראות ביותר של מנדלי מוכר ספרים

  1. בעמק הבכא (פרוזה)
  2. סוסתי (פרוזה)
  3. האבות והבנים (פרוזה)
  4. רשימות לתולדותיי (זכרונות ויומנים)

לכל יצירות מנדלי מוכר ספרים בסוגה פרוזה

לכל יצירות מנדלי מוכר ספרים

יצירה בהפתעה
רקע

למען הפרנו את בריתך הצור

מאת משה בן יעקב אבן עזרא (שירה)

לְמַעַן הֵפַרְנוּ אֶת בְּרִיתֶךָ

הַצוּר, מָרַדְנוּ בְאִמְרָתֶךָ

וְעֵקֶב מָעַלְנוּ ְתוֹרָתֶךָ

בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים זוּלָתֶךָ ישע' כו יג

מַחֲמַדַּי כִּלּוּ בְּנֵי יִשְׁמָעאֵל

וּבשָׂרִי בִּלּוּ קֵדָר וְאַדְבְּאֵל

נוֹעֲדוּ וַיֹּאכְלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל

וְהֵם נַחֲלָתְךָ בְּנֵי בְרִיתֶךָ: מל"א ח, נא

שִׁמָּמוֹן הוּשַׂם מַחְמַד מְעוֹנָי

וּנְבָיוֹת וּמִבְשָׁם פָּשְׁטוּ עֲדָנָי

וַיְמַלְאוּ כְרֵסָם מִמָּעֲדָנָי

וְהִצִּילוּ עֵינִי לְעֻמָּתֶךָ: ש"ב כ. ו

הָיִינוּ לְשַׁמָּה בִּידֵי שַׁמָּה

וּלְבִזָּה לְמִזָּה וְנָפִישׁ וְקֵדְמָה

וְיָרַדְנוּ דוּמָה בְּפֶרֶךְ דּוּמָה

אַיֵּה גְבוּרָתְךָ וְקִנְאָתֶךָ? ישע' סג, טו

נְקֹם נִקְמָתֵנוּ אֱלֹהֵי עוֹלָם

וְדוֹן בָּם דִּינֵנוּ חוֹקֵר נֶעֱלָם

וְאֶל חֵיק אוֹיְבֵינוּ נְשַׁלֵּם גְּמוּלָם

וְנוֹדֶה וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ: תה' עט, יג …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.