מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר

מאת: יהודה ליב גורדון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

(במקום הקדמה)

עוּרָה הַנֶּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָׁחַר. (תהלים ק"ח, ג).


בִּנְעוּרַי הִסְכַּנְתִּי לָקוּם מִשְּׁנָתִי

בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר;

אָז תָּקוּם עִמִּי בַּת-שִׁירִי תַּמָּתִי

לֹבֶשֶׁת עֲדָנִים שַׂלְמַת בַּד צְחַר,

תִּתְרַפֵּק עָלַי, נִתְרֹעֲעָה נָשִׁירָה,

נֶהְגֶּה כַּיּוֹנִים, הַכִּנּוֹר נָעִירָה.

וּבְטֶרֶם יָקוּם הַיְּקוּם שַׁחֵר לַטֶּרֶף

מְנַסֵּר גַּלְגַּל חַמָּה בָרָקִיעַ

אַרְעִישׁ מֵיתְרֵי נִבְלִי, אַרְעִישׁ לֹא אֶרֶף,

וּזְמִיר עָרִיצִים בַּמָּרוֹם אַשְׁמִיעַ;

קוֹלוֹת אֱלֹהִים יִתְמַלְּטוּ, יַעֲלוּ רוֹמָה,

וּכְרוּבִים יִנָּשְׂאוּ וַחֲלֹמוֹת אֶחֱלֹמָה.

אָז שַׁרְתִּי תַּעֲנוּגִים, אַהֲבָה וִידִידֹת,

בִּשַּׂרְתִּי יוֹם רָצוֹן, נַחַת וָחֹפֶשׁ;

שַׁרְתִּי נִחֻמִים, תּוֹחֶלֶת וַעֲתִידֹת,

וּבַת-שִׁירִי שָׁרָה בְּכָל אַוַּת נֶפֶשׁ;

וּנְטִיפוֹת הַחֲרוּזִים עַל צַוְּרוֹנֶיהָ

נָאווּ לִלְחָיֶיהָ וּפְנֵי נְעוּרֶיהָ.

עוֹד עָלָה הַשַּׁחַר, עוֹד נִבְלִי עָרַכְתִּי

לְהַרְנִין מוֹצָאֵי בֹקֶר וּלְשׁוֹרֵר –

וּלְאִישׁ אַחֵר פִּתְאֹם הִנֵּה נֶהְפַּכְתִּי,

לֹא אוּכַל עוֹד לָשִׁיר, רַק אֵבֶל לְעוֹרֵר!

חֲלֹמוֹת רָעִים בַּלַּיְלָה בִּעֲתוּנִי,

עַיִן לָעַיִן אֶת עַמִּי הֶרְאוּנִי.

הֶרְאוּנִי אֶת עַמִּי בְּעֶצֶם שִׁפְלוּתוֹ

וּפְצָעָיו הָרַבִּים עַד לִבְלִי חֵקֶר;

הֶרְאוּנִי הָרִשְׁעָה וּמְקוֹר דַּלּוּתוֹ –

מְאַשְּׁרָיו הַמַּתְעִים וּמוֹרֵי הַשֶּׁקֶר;

וַיֵּצֵא לִבִּי וַתִּשָּׁפֵךְ מְרֵרָתִי,

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וּלְקִינָה שִׁירָתִי.

מִנִּי אָז לֹא אָשִׁיר שִׂמְחָה וָנַחַת,

לֹא אֲקַו לָאוֹר, לֹא אוֹחִיל לַחֹפֶשׁ;

אָשִׁיר יוֹם מָר, אָשׁוּר עַבְדוּת נִצַּחַת,

אֶחֱלֹם דִּרְאוֹן עוֹלָם, עַבְטִיט וָרֶפֶשׁ,

וּנְטִיפוֹת חֲרוּזַי עַל צַוַּאר שִׁירָתִי

הֵם עַל אָבְדַן עַמִּי נִטְפֵי דִּמְעָתִי.

מִנִּי אָז בַּת-שִׁירִי שְׁחוֹרָה כָּעוֹרֵב,

אָלָה פִּיהָ מָלֵא וּלְשׁוֹנָהּ קִינוֹת,

מְנַהֶמֶת כְּבַת-קוֹל מֵחָרְבוֹת הַר חֹרֵב

עַל הָרֹעִים הָרָעִים, עַל עַם לֹא-בִינוֹת.

וּתְסַפֵּר לַאדֹנָי, לַדּוֹר. מַעֲשִׂים בְּכָל יוֹם

נוֹגְעִים עַד הַנֶּפֶשׁ. נוֹקְבִים עַד הַתְּהוֹם.

עוֹד יַעֲלֶה הַשַּׁחַר לָעִיר הָאָרֶץ

וּלְפָרֵשׂ מֻטּוֹתָיו יִפְרֹץ רַב-פָּרֶץ,

וּלְזַמֵּר מַשְׂכִּיל יִקְרָא לִי וִיעִירֵנִי. –

הַנַּח לִי! לֹא מְשׁוֹרֵר כִּי מְקוֹנֵן הִנֵּנִי;

לֹא אוֹסִיף עוֹד זַמֵּר, לֹא עוֹד אָשִׁירָה,

רַק חָמָס אֶזְעַק, רַק אֵבֶל אָרִימָה.

אִם בְּאֵלֶּה חָפַצְתָּ – הִנֵּנִי, הִנֵּנִי!

חֶפְצְךָ חֶפְצִי וּבְרָצוֹן אַשְׁלִימֶנּוּ,

עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל בִּכְנָפֶיךָ שָׂאֵנִי,

וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל, כָּל שָׂטָן לֹא יִסְתְּמֶנּוּ,

מֵחֶמְלָתִי עַל עַמִּי וּמֵרַחֲמִי אוֹתָם,

אַגִּיד לְרֹעָיו פִּשְׁעָם וּלְמוֹרָיו חַטֹּאתָם.

מִמִּקְצְעוֹת הַתּוֹרָה, מִפִּנּוֹת הָעָם,

כָּל מוּסַר הֲבָלִים אָבֹר, אָרִימָה,

כָּל רֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם,

וּלְנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ עַל נֵס אָשִׂימָה;

יַבִּיטוּ הַנְּשׁוּכִים – אוּלַי יֵרָפֵא לָמוֹ,

אִם עוֹד יֵשׁ רִפְאוּת. אִם עוֹד חַיִּים בָּמוֹ.

יהודה ליב גורדון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה ליב גורדון
יצירה בהפתעה
רקע

לצמיחת החסידות

מאת בר טוביה (פרוזה)

א

יובלות ומאות בשנים עפים כנשרים במרחבי מרחקים, וצללים כבדים ואפלים נמשכים אחריהם ומתפתלים כנחשים מסביב לנשמת האומה ויחידיה. רובצים הצללים כאבנים על פי המקורות העתיקים וכוח אין, אשר יגול את האבנים מעל פי המקורות, ואשר ישקה מים חיים נפשות רעבות וצמאות, עייפות ושוקקות. בבתי כנסיות מתלבטת תפילת ייאוש מר ויגון קודר, ובבתי מדרשות מתייפחת תורה שרופה באש מאוויים כנים וגעגועים דועכים. ואם יש אשר יתאדמו פני המזרח, וקרני אורה מתפרצות לצאת מתוך ענני אופל, חיש מהר ישקעו במעמקי האפילה, ושב החושך כשהיה. ומקרוב ומרחוק משתפכים צלילי פעמונים מתוך בתי מסגד, מתנשאים בעזות עד לב השמים. פעם יריעו בסערה ובגערה כמבשרי יום רעות לעם קשה עורף, ופעם יהמו בנחת ובחונף לכל שומע והולך לקולם. ועיניים נכריות בוערות באש תאווה, מטילות ניצוצות קודחים לתוך עיניים חולמות ושואלות, כמיהות ותמיהות, המציצות מתוך פנים דוויים וכסופים של בחורי ישראל שלא טעמו טעם-חטא.

והמקורות סתומים, והאבנים רובצות עליהם. הרצון דומם, ואיננו אומר כלום. אדם מישראל עושה את המותר, ומתרחק מן האסור בכוח כוחו של רצון רחוק ומתרחק, ואת כוח רצונו שלו איננו מרגיש. הרגש נרדם, וצלו האפל, הייאוש הקשה, בולע את האיש הישראלי, והדמיון הבורא עולמות שבת מעבודתו. בריאות קדמוניות פורחות באוויר, והגווילים שרופים. היהודי הולך ונעשה פיכח ופיקח, והוא נפוג ונדכה בחוסר כל רגש חי וחם. איה הרצון הקדמוני, איה הרגש האיתן, והדמיון היוצר אייהו? הנה סוחרים ומוכרים, הנה אומנים ופועלים, הנה לומדים והנה מקובלים. וכולם מתגדרים בעולם שאיננו שלהם. ואיה הבוראים והיוצרים, והנביאים איה הם? הנה היו גם לנו מקורות מהם שתו ומהם השקו דורות עולם. ועתה מה? היבשו המקורות וחרבו, והיו למדבר ציה וערבה, מקום שם נחשים ישכנו, ושעירים ירקדו שם? הנסתתמו המקורות בידי נכרים מידות אבנים, וכמעט שיבוא יעקב יגול את האבנים מעל פי המקורות? או אולי כוח יעקב עתה לא ככוחו אז, בשחר טל ילדותו, וראשו נמלא כבר רסיסי לילה סב ונוזל?

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.