מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הָאֲשֵׁרָה

מאת: נפתלי הרץ אימבר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

מֵרֶחֶם אִמִּי יָצָאתִי,

שִׂמְחַת אָבִי גָּבָרָה;

וּלְזֵכֶר יוֹם מוֹלְדָתִי

נָטַע בְּגַנּוֹ אֲשֵׁרָה.


הָאֲשֵׁרָה שָׁמָּה צָמָחָה

וַתַּעַשׂ בַּדִּים, פֹּארוֹת,

סָבִיב נְטִישׁוֹתֶיהָ שָׁלָחָה

וַתִּיף, בְּרֻבֵּי הַזְּמוֹרוֹת.


בִּרְבוֹת הַיָּמִים – שְׁנָתַיִם,

כֹּרְתוּ הַזְּמוֹרוֹת חֶרֶשׁ,

וְאָבִי בַּחֲרִיצוּת יָדַיִם

עָשָׂה מֵהֶם לִי עֶרֶשׂ.


יָשַׁנְתִּי, וְעַרְשִׂי הֵנִיעָה

בַּלֵּילוֹת יַד-אִמִּי,

הֵנִיעָה, וְשִׁירִים הִשְׁמִיעָה,

וַתְּהִי שִׁירָתָה עִמִּי.


בִּרְבוֹת הַיָמִים, הַשָּׁנִים,

אֲנִי יָלֶד-שַׁעֲשׁוּעִים;

אוֹהֵב שׁוֹשַׁנִים, נִצָּנִים,

לִרְדֹּף אַחֲרֵי תַעְתּוּעִים.


לַעֲשֹׂוֹת סוּסִים נְחָשִׁים,

מֶנָּה כָּרַתִּי פֹּארָתִי;

וּכְמוֹ אַחַד הַפָּרָשִׁים

רָכַבְתִי עַל סוּסִי.


בִּרְבוֹת הַיָּמִים, הַשָּׁנִים,

אֲנִי בָּחוּר כָּאֶרֶז;

וָאֵלֵךְ לָשׂוּחַ בִּרְנָנִים

עִם עַלְמָה שָׁם לְתִפְאֶרֶת.


וּבְצֵל הָאֲשֵׁרָה נִסְתַּרְנוּ

פַּחַד דַעַת נִבְעָרָה…

וּבְצִלָּה יַחַד נִדְבַּרְנוּ

דִבְרֵי אַהֲבָה נִסְתָּרָה.


כִּמְעַט בְּצִלָּה גָּוַעְנוּ

חוֹלַת אַהֲבָה עוֹרֵרָה;

שְׁבוּעַת אֱמוּנִים נִשְׁבַּעְנוּ,

לְעֵדָה זֹאת הָאֲשֵׁרָה.


וּלְיוֹם הַמּוֹעֵד הִגַּעְתִּי,

יוֹם שִׂמְחַת חֲתֻנָּתִי;

וּמֵעֵצָהּ כָּרַתִּי,

עַמּוּדִים לְחֻפָּתִי…


בְּאַחַד הַלֵּילוֹת עָמַדְתִּי

שָׁמָּה בְּצֵל הָאֲשֵׁרָה;

מַרְאוֹת נִבְהַלְתִּי, נִפְחַדְתִּי,

אִשְׁתִּי בַּבְּרִית שִׁקֵּרָה…


וּמַקֵּל-חוֹבְלִים כָּרַתִּי,

הַכּוֹת זוֹ הַסּוֹרֵרָה…

קָלוֹן מִכָּבוֹד שָׂבַעְתִי,

לְעֵדָה הִיא הָאֲשֵׁרָה.


עַתָּה הִנֵּה זָקַנְתִּי

מֵעֵצָהּ כָּרַתִּי – בְּיָדִי

הַמַּטֶּה הַזֶה, מִשְׁעַנְתִּי

רֵעִי בּוֹדֵד בְּמוֹעֲדִי…


עֵת אָמוּתָה – אָז אֲנָשִׁים

שִׁמְעוּ וַעֲשׂוּ כִּרְצוֹנִי,

מִמֶּנָּה תִּקְּחוּ הַקְּרָשִׁים,

לַעֲשׂוֹת מֵהֶם – אֲרוֹנִי…

(קאהיר, בשכבי על ערש דוי

עת אמרתי נואש לחיי, תרמ"ה)

נפתלי הרץ אימבר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של נפתלי הרץ אימבר
יצירה בהפתעה
רקע

שרה-לאה

מאת יהודה שטינברג (פרוזה)

שרה-לאה שרויה היום ברוגז. היא מכה את ילדיה, מקללת את גרשון בעלה, אף על פי שאין זה מטבעה. גרשון בעצמו מודה תמיד על הדבר ומתפאר בה, שהיא אשה “בלא מרה”. אדרבה, יש אשר הוא כועס עליה ושופך על ראשה קיתון של בוז ונאצה, והיא שומעת את עלבונה ושותקת. היא מלמדת עליו זכות במקרים כאלה: “פרנסה שמידי בשר ודם, אל אחטא בשפתי. בלי ספק הימרה את רוחו אדון החנות, שהוא משרת בה, ומה יעשה בעוניו? הילך ויבקש לו אשה מן השוק לשפוך עליה את כעסו העצור?”

אבל היום היא יודעת בעצמה, שהיא איננה מתנהגת כאשה עבריה. והכול על ידי מה שעלה פתאום היום בלבה ללכת בעצמה לקנות בשר במקולין. וכי לא יכלה לשלוח את ילדתה נחמ’קה?

“ולא המקולין אשם בדבר, אך בית המלון שעל הדרך. ולא בית המלון כי אם האורח שישב שם על יד החלון והביט החוצה”.

היא הכירה אותו תיכף, הכירה אותו בכתפיו, בטרם ראתה את פניו, בקווצות ראשו הנוצצות, בצווארו הקצר, בערפו.

ופתאום באה תאווה בלבה להשתעל. השיעול הזה למה היה לה? הוא שמע את קול השיעול הזה והפנה את פניו אליה. ודקרה במבטיו החדים. הוי, יודעת היא מכבר, עד כמה מכאיבים המבטים הללו. “נראה שגם הוא הכירני”.

היא היתה שמחה שיצא גרשון את הבית, וגם ילדתה נחמ’קה בת חמש השנים נלאתה לשמוע את קללותיה, ותצא להשתעשע עם ילדות השכנים. גם עזריאל’יק הקטן, ילד בן שנה, נבעת מפני גערת אמו, שלא הרגיל בה, והוא שכב בערשו מתחבא תחת מכסהו ומצחק עם שביב שמש האביב, שהתגנב אליו מבעד לחלון. שרה לאה חפצה להישאר בודדה. כפעם בפעם היא מחלפת את מקום שבתה מפינה לפינה; יושבת וקמה, יושבת וקמה. והיא חפצה לקום וללכת, בלי דעת אנה ללכת, ואך לבלי לעמוד על מקום אחד.

כה התנודדה כל היום, ובערב עשתה את עבודת ביתה בחיפזון וכמו מאונס; הציעה שולחן ומיטה לפני בעלה, הבריאה ותשכב את הילדים, ותשכב גם היא במיטתה. אבל היא איננה יכולה לישון, התמונה ההיא עומדת ומרחפת נגד עיניה.

שבע שנים עברו מן העת ההיא… היא חשבה, כי כבר נרפאה מן המכה הקשה ההיא. אבל המכה הישנה ההיא חזרה וניעורה. היא מרגישה את עצמה היום צעירה לשבע שנים תמימות. כאילו לא נישאה עוד לגרשון ולא ילדה לו את נחמ’קה ואת עזריאל’יק.

והיום ההוא עומד לפניה כמו חי.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.