מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

"שבעה"

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

…אָז תֵּרֵד עֲנָנָה לַבַּיִת וַתִּרְבַּץ בְּצֵל קוֹרָתוֹ,

כְּהַר אֵבֶל נֶעֱרָמָה וּכְגוּשׁ קַדְרוּת עֲרֵלָה,

לַשְׁכִּין עָקָה בַחֲלָלוֹ וּלְמַלֵּא פִנּוֹתָיו עָגְמָה,

שָׁחֲחוּ תַחְתָּהּ מִפַּחַד אֵם עַל שְׁלֹשֶׁת גּוֹזָלֶיהָ,

אֲחוּזֵי מָגוֹר וּבְעָתָה כְּצִפֳּרִים הִדְבִּיקָתַם סֹעָה

בְּזָוִית אֲפֵלָה נִכְנָפוּ, אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ נִלְחָצוּ,

חֲלוּצֵי נַעַל יָשְׁבוּ לָאָרֶץ, צְנֵפָה אַחַת אֲבֵלָה,

חֶרְדַּת אֱלֹהִים בְּעַצְמוֹתָם וּלְשׁוֹנָם לְחִכָּם דָּבֵקָה.

אֵיכָה שָׁמֵם עֲלֵיהֶם נָוָם, אֵיכָה קָדַר פִּתְאֹם!

אֵיכָה חֳמַרְמְרוּ כְּתָלָיו, טָבְעוּ בִמְצוּלַת יָגוֹן!

גַּם רָהִיטָיו כֻּלָּם דּוּמָם יִתְעַטְּפוּ בְצִלְלֵיהֶם,

עוֹדָם מַחְשִׁים, מִתְאַפְּקִים, כּוֹלְאִים אֶבְלָם בְּלִבָּם,

אַךְ עוֹד אַחַת מְעַט וְחִלְחֲלָה יְבָבָה חֲרִישִׁית,

וְגָעוּ הַקִּירוֹת בִּבְכִיָּה וְאַמּוֹת הַסִּפִּים תִּתְיַפַּחְנָה.

אָכֵן סָר מַר הָאָסוֹן, בָּאָה כְתֻמָּהּ הַשֹּׁאָה,

נֶהֱרַס קַן-מִבְטַחִים וְאֹהֶל יְשָׁרִים נָמוֹט.

פָּנָה זִיו הַבָּיִת, גָּלָה כָּבוֹד מֵחֲדָרָיו.

גַּם הִנֵּה מִפְלֶצֶת הַדַּלּוּת כְּבָר אוֹרֶבֶת וּבָאָה,

לוֹטֶשֶׁת מֵאַחַת הַפִּנּוֹת עֵינֵי עַכָּבִישׁ זְעוּמוֹת,

עוֹד מְעַט וְתָקְעָה בְקִירוֹת הַבַּיִת צִפָּרְנֶיהָ הַנֶּאֱלָחוֹת

וְדָבְקָה-בּוֹ כְּצָרַעַת נוֹשֶׁנֶת וּכְנֶגַע מַמְאִיר

וְהִשְׁרִישָׁה וּפָשְׂתָה בְכָל-חֹרָיו וּבְקִיעָיו כְּבָאְשָׁה.

כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת הַמְּרוּקִים מֵעַל רֹאשׁ הַשִּׁדָּה מִנֶּגֶד

רָאוּ פַּרְצוּפָהּ הַמְגֹאָל מֵרָחוֹק וַיּוּעַם זָהֳרָם.

דָּהוּ צִבְעוֹנֵי הַ“מִּזְרָח” בִּנְפֹל צִלָּהּ הַמַּשְׁחִית עֲלֵיהֶם,

מִקְלְעוֹת צִיצָיו וּפְרָחָיו קָמֵלוּ וּזְהַב אוֹתִיּוֹתָיו כָּהֲתָה עֵינוֹ,

אֲרָיָיו וּצְבָאָיו, הֲפוּכֵי רֹאשָׁם אֲחוֹרַנִּית, נִבְהָלוּ,

הָרְאִי חָבַשׁ פָּנָיו בְּסָדִין וַיֵּחָבֵא מִפָּחַד,

שֻׁתַּק דֹּפֶק הָאוֹרְלוֹגִין, הַזְּמַן כָּלָא נְשִׁימָתוֹ וַיִּדֹּם.

שְׁכֵנוֹת רַחֲמָנִיּוֹת, דַּכּוֹת-לֵב, נְשֵׁי תְּחִנּוֹת וּמַעֲנֵה לָשׁוֹן,

אֲחָיוֹת לְאֵיד וּלְאַלְמוֹן וּלְמוּדוֹת תְּלָאָה וּמְרוּדִים,

נַעֲווֹת פָּנִים מִבְּכִי-תָמִיד וּצְבוֹת עֵינַיִם מִדִּמְעָה,

אֵלֶּה הָרְדוּפוֹת לְבֵית הָעוֹלָם לְתַנּוֹת שָׁם עַל הַקְּבָרִים,

לִדְפֹּק עַל דַּלְתֵי שְׁאֹל וְשָׁמַיִם וְלִשְׁפֹּךְ מְרֵרָתָן אָרְצָה –

אַף הֵן בְּבֹאָן הֲלוֹם בִּדְמִי-צָהֳרַיִם עֲטוּפוֹת רוּחַ,

מוּכָנוֹת לִמְנוֹד-רֹאשׁ וַאֲנָקָה – אַךְ תִּדְרֹכְנָה עַל הַמִּפְתָּן

וְנֶאֶלְמוּ פִתְאֹם לַמַּרְאֶה וּפָרְשׁוּ חֶרֶשׁ כְּשֶׁבָּאוּ.

אָז תִּכְבַּד עוֹד הַדְּמָמָה בַּבַּיִת וְקָדְרָה מִשֶּׁהָיָתָה.

חִוֶּרֶת וּנְמוֹגָה כֻלָּהּ וַאֲחוּזַת רֶטֶט תַּעֲלוּמוֹת,

מַבְלִיחָה מֵעַל סַף הַחַלּוֹן וּמְמַצְמֶצֶת בְּלִי חָשָׂךְ,

כְּעַפְעַף עַיִן עֲשֵׁשָׁה, פְּתִילָה סְמוּיַת שַׁלְהֶבֶת,

צָפָה עַל פְּנֵי שֶׁמֶן (נֵר-נְשָׁמָה לַנִּפְטָר),

וּבְאָצְלָהּ מֵחִוְרוֹן נָגְהָהּ זֹהַר כָּל-שֶׁהוּא, דַּק וְעָדִין,

כְּעֵין הַתּוּגָה הַצְּרוּפָה, עַל-פְּנֵי שְׁכֶנְתָּהּ הַקְּרוֹבָה:

כּוֹס מַיִם זַכִּים וּמַטְלִית צְחֹרָה בְצִדָּהּ

(בֵּית-טְבִילָה לְנִשְׁמַת הַמֵּת וַאֲלוּנְטִית נְקִיָּה) –

תַּרְעִיף יָגוֹן טָמִיר וּכְאֵב נֶעְכָּר בַּחֲלַל הַדְּמָמָה.

יוֹם יוֹם, בֹּקֶר וָעֶרֶב, כְּדָת שִׁבְעַת יְמֵי הָאֵבֶל,

אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה יִתְלַקֵּט לִתְפִלַּת-נְכָאִים חֲטוּפָה

מִנְיַן חֵלְכָּאִים אֲסוּפֵי מֵרְחוֹב וּשְׂכִירֵי פְרוּטוֹת,

וּבְהָרֵם בַּעַל-הַתְּפִלָּה קוֹלוֹ בְּבִרְכַּת “מְחַיֵּה הַמֵּתִים”,

וְהִתְעוֹרְרָה שַׁלְהֶבֶת הַפְּתִילָה, וְהִשְׁתַּרְבְּבָה וְעָלְתָה כֻלָּהּ,

וּמַרְאֶהָ כִּלְשׁוֹן זָהָב שָׁחוּט קְטַנָּה וּמְרוּטָה,

אַךְ פִּתְאֹם תִּתַּר, תִּתְחַלְחַל וְהִתְנוֹדְדָה כַּשִּׁכּוֹר:

זָע הַוִּילוֹן בַּחַלּוֹן וְרוּחַ קַלָּה חָלָפָה,

וְרָחַף כָּל-לֵב מִמָּגוֹר סָתוּם וְלָבַשׁ חֲרָדוֹת –

הַאֵין נִשְׁמַת הַמֵּת הִיא הַבָּאָה בַלָּט בְּעַד הַחַלּוֹן

אֶל הַצּוּלָה הַקְּטַנָּה בְּמִקְוֵה הַזְּכוּכִית לִטְבִילָתָהּ,

וּבַעֲשׂוֹתָהּ רֶגַע קָטֹן, כְּדֵי טְבִילָה אַחַת, בַּמַּיִם,

וְעָלְתָה מִן הָרַחֲצָה וְהִסְתַּפְּגָה בָאֲלוּנְטִית הַנְּקִיָּה,

וּמְטֹהֶרֶת וְזַכָּה תָּשׁוּב בַּלָּאט לִמְנוּחָתָהּ כְּשֶׁבָּאָה.

אִי נְשָׁמָה טְהוֹרָה! אִם אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר

כִּי אַתְּ הִיא הַבָּאָה הֵנָּה לִפְקֹד אֶת-נָוֵךְ,

הֲלֹא תִתְמַהְמְהִי עוֹד מְעַט, עַד כְּלוֹת הַתְּפִלָּה כֻלָּהּ,

וְרָאִית וְעָטַפְתְּ גַּם אַתְּ כַּעֲטֹף כָּל-לֵב מֵחֶמְלָה

לְשֵׁמַע “קַדִּישׁ יָתוֹם” רָצוּץ וּמְבֻלָּע בִּגְנִיחוֹת

וּמְגוֹלָל בְּרִיר וּדְמָעוֹת, נִפְלָט כִּמְרוֹרֵי לַעֲנָה

מִפִּי עוֹלָל רַךְ וְחִוָּר, אֶפְרוֹחַ חָרֵד לֹא-לֻמָּד,

מֻצָּב בִּידֵי מְלַמְּדוֹ עַל סַפְסָל לְרַאֲוָה בַקָּהָל,

וְהוּא נִפְעָם וְנִגְרָשׁ כֻּלּוֹ, נָמוֹג כֻּלּוֹ בַבֶּכִי –

יְתוֹמֵךְ הוּא, הֲלֹא תַכִּירִיהוּ, הֲלֹא תְבַקְשִׁי עָלָיו רַחֲמִים. – – –

יָשְׁבָה אִמִּי, הֶחֱרִישָׁה, קְרוּשָׁה בְאֶבְלָהּ יָמִים,

פָּנֶיהָ – מִקְשַׁת קֶרַח, לִבָּהּ – אֶבֶן דּוּמָם,

אֶת-שְׂעָרָהּ עַד לְשָׁרָשָׁיו הִקְפִּיאוּ בִעוּתֵי יוֹם קָרוֹב,

שָׁחָה קוֹמָתָהּ פִּתְאֹם, גְּבָעוֹת נָפְלוּ עָלֶיהָ:

אֵיכָה תַעֲמֹד יוֹם אֶחָד – וּשְׁלֹשָׁה יְתוֹמִים עַל צַוָּארָהּ?

אֵיכָה תִשָּׂא לְבַדָּהּ עִצְּבוֹן יְמֵיהֶם וְלֵילוֹתָם?

אֵיכָה תַטְרִיפֵם לָחֶם, אֵיכָה תַלְבִּישׁ מַעֲרֻמֵּיהֶם?

מִי יוֹרֵם דֶּרֶךְ תְּבוּנוֹת וּמִי יַנְחֵם בְּמַעְגְּלֵי יֹשֶׁר?

מִי יַדְלִיק נֵר הָאֱלֹהִים עַל סִפְרֵי קֹדֶשׁ בַּלֵּילוֹת

וּמִי יַרְנִין שְׁחָרֶיהָ בְקוֹל תּוֹרָה וּתְפִלָּה?

מִי יָבִיא מִדֵּי שַׁבָּת מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם הַבָּיְתָה

וּמִי יְעַדֵּן חַגֶּיהָ בִּזְמִירוֹת נֹעַם וּרְנָנָה?

פָּנוּי עוֹמֵד כֵּס אָב, נִכְלָם – מֵסַב הַכָּבוֹד,

רֵיק מוּטָל תִּיק הַטַּלִּית, תַּרְמִיל מָעוּךְ וּמְחֻלָּל,

סָגוּר וּמְסֻגָּר “סִדּוּר” אַבָּא, נֶאֶלְמוּ דַפָּיו לָנֶצַח,

נִתְאַלְמֵן אֲרוֹן הַסְּפָרִים, נִתְיַתְּמוּ שׁוֹכְנֵי שְׁפַתָּיו,

לֹא תִפְקְדֵם עוֹד יָד, לֹא תַרְחִישׁ אֶצְבַּע גְּוִילֵיהֶם –

כֹּה שִׁבְעָה יָמִים הִתְפַּלָּשָׁה וְנַפְשָׁהּ מְאֹד נִבְהָלָה,

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי הִתְנַעֲרָה וַתֵּצֵא לְגוֹרָלָהּ.

בד-גסטין, תרצ"ג.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

רצפה בת איה

מאת אביגדור המאירי (פרוזה)

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

הסמל בא משליחותו ומודיע לי:

– "האויב פנה עורף ועזב את המערכה. איזה שד החריד אותו פתאם, או שזה מין-ערמה מצדו. על-כל-פנים: הוא ברח. הלכנו והלכנו ולא מצאנו שום איש. בעומק שלשה קילומטרים אין ריח אויב. הכפר באזאר נקי לגמרי. גם את האשפה שבתוכו חטף עם עצמו מזה-רעב הלה. הכל חמס, הכל לקח השודד הארור. אלא שלימינו של הכפר, לא רחוק ממנו, ישנה איזו אחוזה חרבה עם חצי בית ורפת בלי גג. כשקרבתי את הבית הנהרס למחצה, ראיתי אשה עומדת על הפתח הפתוח. אשה פרועת שער וקרועת בגדים, עומדת ועושה תנועות בידיה, כמי שמתרה בנו, שלא ניגש אל הבית.האשה היא כמדומני יהודיה. תנועותיה היו משוגעות ונוראות כל-כך, אדוני, שאמרתי בלבי, חשבתי אדוני, בוודאי מתחבאים שם אנשים בבית, אנשים מן האויב, האורבים לנו, ואנחנו – הרי אנחנו רק שלשה, ועמי ביחד ארבעה במספר והאשה מתרה בנו בסימנים, שלא נתקרב שמה. ולפיכך לא הלכתי הלאה, אלא חזרתי להגיד לאדוני ולבקש, שיואל-נא לתת לי עוד אנשים אחדים וביניהם גם איש המבין את הלשון היהודית, כדי שנוכל לדבר אתה.

– שטיא אתה, אחא – הדייקן. – אלא, שאם נחוצים לך אנשים – הא לך כל הפלוגה.

מכל מקום – חשבתי, מוטב, שבעצמי אלך ואראה, מה טיבה של אותה בריה ושל אותו בית שם.

לקחתי עוד אנשים אחדים והלכנו.

הכפר הנזכר באמת היה נקי. נקי ממש: מכל נכסיו.הכל החריבו בו, הכל חמסו, מלבד החתולים המייללים, שאיבדו את בעליהם, לא היתה שם בריה חיה. אחרי שעברנו את הכפר המת, הרחק כמאתים וחמשים פסיעה לימינו, ראיתי את האחוזה הנחרבה. העמדתי את האנשים שלי בשורה

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.