מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

"שבעה"

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

…אָז תֵּרֵד עֲנָנָה לַבַּיִת וַתִּרְבַּץ בְּצֵל קוֹרָתוֹ,

כְּהַר אֵבֶל נֶעֱרָמָה וּכְגוּשׁ קַדְרוּת עֲרֵלָה,

לַשְׁכִּין עָקָה בַחֲלָלוֹ וּלְמַלֵּא פִנּוֹתָיו עָגְמָה,

שָׁחֲחוּ תַחְתָּהּ מִפַּחַד אֵם עַל שְׁלֹשֶׁת גּוֹזָלֶיהָ,

אֲחוּזֵי מָגוֹר וּבְעָתָה כְּצִפֳּרִים הִדְבִּיקָתַם סֹעָה

בְּזָוִית אֲפֵלָה נִכְנָפוּ, אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ נִלְחָצוּ,

חֲלוּצֵי נַעַל יָשְׁבוּ לָאָרֶץ, צְנֵפָה אַחַת אֲבֵלָה,

חֶרְדַּת אֱלֹהִים בְּעַצְמוֹתָם וּלְשׁוֹנָם לְחִכָּם דָּבֵקָה.

אֵיכָה שָׁמֵם עֲלֵיהֶם נָוָם, אֵיכָה קָדַר פִּתְאֹם!

אֵיכָה חֳמַרְמְרוּ כְּתָלָיו, טָבְעוּ בִמְצוּלַת יָגוֹן!

גַּם רָהִיטָיו כֻּלָּם דּוּמָם יִתְעַטְּפוּ בְצִלְלֵיהֶם,

עוֹדָם מַחְשִׁים, מִתְאַפְּקִים, כּוֹלְאִים אֶבְלָם בְּלִבָּם,

אַךְ עוֹד אַחַת מְעַט וְחִלְחֲלָה יְבָבָה חֲרִישִׁית,

וְגָעוּ הַקִּירוֹת בִּבְכִיָּה וְאַמּוֹת הַסִּפִּים תִּתְיַפַּחְנָה.

אָכֵן סָר מַר הָאָסוֹן, בָּאָה כְתֻמָּהּ הַשֹּׁאָה,

נֶהֱרַס קַן-מִבְטַחִים וְאֹהֶל יְשָׁרִים נָמוֹט.

פָּנָה זִיו הַבָּיִת, גָּלָה כָּבוֹד מֵחֲדָרָיו.

גַּם הִנֵּה מִפְלֶצֶת הַדַּלּוּת כְּבָר אוֹרֶבֶת וּבָאָה,

לוֹטֶשֶׁת מֵאַחַת הַפִּנּוֹת עֵינֵי עַכָּבִישׁ זְעוּמוֹת,

עוֹד מְעַט וְתָקְעָה בְקִירוֹת הַבַּיִת צִפָּרְנֶיהָ הַנֶּאֱלָחוֹת

וְדָבְקָה-בּוֹ כְּצָרַעַת נוֹשֶׁנֶת וּכְנֶגַע מַמְאִיר

וְהִשְׁרִישָׁה וּפָשְׂתָה בְכָל-חֹרָיו וּבְקִיעָיו כְּבָאְשָׁה.

כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת הַמְּרוּקִים מֵעַל רֹאשׁ הַשִּׁדָּה מִנֶּגֶד

רָאוּ פַּרְצוּפָהּ הַמְגֹאָל מֵרָחוֹק וַיּוּעַם זָהֳרָם.

דָּהוּ צִבְעוֹנֵי הַ“מִּזְרָח” בִּנְפֹל צִלָּהּ הַמַּשְׁחִית עֲלֵיהֶם,

מִקְלְעוֹת צִיצָיו וּפְרָחָיו קָמֵלוּ וּזְהַב אוֹתִיּוֹתָיו כָּהֲתָה עֵינוֹ,

אֲרָיָיו וּצְבָאָיו, הֲפוּכֵי רֹאשָׁם אֲחוֹרַנִּית, נִבְהָלוּ,

הָרְאִי חָבַשׁ פָּנָיו בְּסָדִין וַיֵּחָבֵא מִפָּחַד,

שֻׁתַּק דֹּפֶק הָאוֹרְלוֹגִין, הַזְּמַן כָּלָא נְשִׁימָתוֹ וַיִּדֹּם.

שְׁכֵנוֹת רַחֲמָנִיּוֹת, דַּכּוֹת-לֵב, נְשֵׁי תְּחִנּוֹת וּמַעֲנֵה לָשׁוֹן,

אֲחָיוֹת לְאֵיד וּלְאַלְמוֹן וּלְמוּדוֹת תְּלָאָה וּמְרוּדִים,

נַעֲווֹת פָּנִים מִבְּכִי-תָמִיד וּצְבוֹת עֵינַיִם מִדִּמְעָה,

אֵלֶּה הָרְדוּפוֹת לְבֵית הָעוֹלָם לְתַנּוֹת שָׁם עַל הַקְּבָרִים,

לִדְפֹּק עַל דַּלְתֵי שְׁאֹל וְשָׁמַיִם וְלִשְׁפֹּךְ מְרֵרָתָן אָרְצָה –

אַף הֵן בְּבֹאָן הֲלוֹם בִּדְמִי-צָהֳרַיִם עֲטוּפוֹת רוּחַ,

מוּכָנוֹת לִמְנוֹד-רֹאשׁ וַאֲנָקָה – אַךְ תִּדְרֹכְנָה עַל הַמִּפְתָּן

וְנֶאֶלְמוּ פִתְאֹם לַמַּרְאֶה וּפָרְשׁוּ חֶרֶשׁ כְּשֶׁבָּאוּ.

אָז תִּכְבַּד עוֹד הַדְּמָמָה בַּבַּיִת וְקָדְרָה מִשֶּׁהָיָתָה.

חִוֶּרֶת וּנְמוֹגָה כֻלָּהּ וַאֲחוּזַת רֶטֶט תַּעֲלוּמוֹת,

מַבְלִיחָה מֵעַל סַף הַחַלּוֹן וּמְמַצְמֶצֶת בְּלִי חָשָׂךְ,

כְּעַפְעַף עַיִן עֲשֵׁשָׁה, פְּתִילָה סְמוּיַת שַׁלְהֶבֶת,

צָפָה עַל פְּנֵי שֶׁמֶן (נֵר-נְשָׁמָה לַנִּפְטָר),

וּבְאָצְלָהּ מֵחִוְרוֹן נָגְהָהּ זֹהַר כָּל-שֶׁהוּא, דַּק וְעָדִין,

כְּעֵין הַתּוּגָה הַצְּרוּפָה, עַל-פְּנֵי שְׁכֶנְתָּהּ הַקְּרוֹבָה:

כּוֹס מַיִם זַכִּים וּמַטְלִית צְחֹרָה בְצִדָּהּ

(בֵּית-טְבִילָה לְנִשְׁמַת הַמֵּת וַאֲלוּנְטִית נְקִיָּה) –

תַּרְעִיף יָגוֹן טָמִיר וּכְאֵב נֶעְכָּר בַּחֲלַל הַדְּמָמָה.

יוֹם יוֹם, בֹּקֶר וָעֶרֶב, כְּדָת שִׁבְעַת יְמֵי הָאֵבֶל,

אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה יִתְלַקֵּט לִתְפִלַּת-נְכָאִים חֲטוּפָה

מִנְיַן חֵלְכָּאִים אֲסוּפֵי מֵרְחוֹב וּשְׂכִירֵי פְרוּטוֹת,

וּבְהָרֵם בַּעַל-הַתְּפִלָּה קוֹלוֹ בְּבִרְכַּת “מְחַיֵּה הַמֵּתִים”,

וְהִתְעוֹרְרָה שַׁלְהֶבֶת הַפְּתִילָה, וְהִשְׁתַּרְבְּבָה וְעָלְתָה כֻלָּהּ,

וּמַרְאֶהָ כִּלְשׁוֹן זָהָב שָׁחוּט קְטַנָּה וּמְרוּטָה,

אַךְ פִּתְאֹם תִּתַּר, תִּתְחַלְחַל וְהִתְנוֹדְדָה כַּשִּׁכּוֹר:

זָע הַוִּילוֹן בַּחַלּוֹן וְרוּחַ קַלָּה חָלָפָה,

וְרָחַף כָּל-לֵב מִמָּגוֹר סָתוּם וְלָבַשׁ חֲרָדוֹת –

הַאֵין נִשְׁמַת הַמֵּת הִיא הַבָּאָה בַלָּט בְּעַד הַחַלּוֹן

אֶל הַצּוּלָה הַקְּטַנָּה בְּמִקְוֵה הַזְּכוּכִית לִטְבִילָתָהּ,

וּבַעֲשׂוֹתָהּ רֶגַע קָטֹן, כְּדֵי טְבִילָה אַחַת, בַּמַּיִם,

וְעָלְתָה מִן הָרַחֲצָה וְהִסְתַּפְּגָה בָאֲלוּנְטִית הַנְּקִיָּה,

וּמְטֹהֶרֶת וְזַכָּה תָּשׁוּב בַּלָּאט לִמְנוּחָתָהּ כְּשֶׁבָּאָה.

אִי נְשָׁמָה טְהוֹרָה! אִם אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר

כִּי אַתְּ הִיא הַבָּאָה הֵנָּה לִפְקֹד אֶת-נָוֵךְ,

הֲלֹא תִתְמַהְמְהִי עוֹד מְעַט, עַד כְּלוֹת הַתְּפִלָּה כֻלָּהּ,

וְרָאִית וְעָטַפְתְּ גַּם אַתְּ כַּעֲטֹף כָּל-לֵב מֵחֶמְלָה

לְשֵׁמַע “קַדִּישׁ יָתוֹם” רָצוּץ וּמְבֻלָּע בִּגְנִיחוֹת

וּמְגוֹלָל בְּרִיר וּדְמָעוֹת, נִפְלָט כִּמְרוֹרֵי לַעֲנָה

מִפִּי עוֹלָל רַךְ וְחִוָּר, אֶפְרוֹחַ חָרֵד לֹא-לֻמָּד,

מֻצָּב בִּידֵי מְלַמְּדוֹ עַל סַפְסָל לְרַאֲוָה בַקָּהָל,

וְהוּא נִפְעָם וְנִגְרָשׁ כֻּלּוֹ, נָמוֹג כֻּלּוֹ בַבֶּכִי –

יְתוֹמֵךְ הוּא, הֲלֹא תַכִּירִיהוּ, הֲלֹא תְבַקְשִׁי עָלָיו רַחֲמִים. – – –

יָשְׁבָה אִמִּי, הֶחֱרִישָׁה, קְרוּשָׁה בְאֶבְלָהּ יָמִים,

פָּנֶיהָ – מִקְשַׁת קֶרַח, לִבָּהּ – אֶבֶן דּוּמָם,

אֶת-שְׂעָרָהּ עַד לְשָׁרָשָׁיו הִקְפִּיאוּ בִעוּתֵי יוֹם קָרוֹב,

שָׁחָה קוֹמָתָהּ פִּתְאֹם, גְּבָעוֹת נָפְלוּ עָלֶיהָ:

אֵיכָה תַעֲמֹד יוֹם אֶחָד – וּשְׁלֹשָׁה יְתוֹמִים עַל צַוָּארָהּ?

אֵיכָה תִשָּׂא לְבַדָּהּ עִצְּבוֹן יְמֵיהֶם וְלֵילוֹתָם?

אֵיכָה תַטְרִיפֵם לָחֶם, אֵיכָה תַלְבִּישׁ מַעֲרֻמֵּיהֶם?

מִי יוֹרֵם דֶּרֶךְ תְּבוּנוֹת וּמִי יַנְחֵם בְּמַעְגְּלֵי יֹשֶׁר?

מִי יַדְלִיק נֵר הָאֱלֹהִים עַל סִפְרֵי קֹדֶשׁ בַּלֵּילוֹת

וּמִי יַרְנִין שְׁחָרֶיהָ בְקוֹל תּוֹרָה וּתְפִלָּה?

מִי יָבִיא מִדֵּי שַׁבָּת מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם הַבָּיְתָה

וּמִי יְעַדֵּן חַגֶּיהָ בִּזְמִירוֹת נֹעַם וּרְנָנָה?

פָּנוּי עוֹמֵד כֵּס אָב, נִכְלָם – מֵסַב הַכָּבוֹד,

רֵיק מוּטָל תִּיק הַטַּלִּית, תַּרְמִיל מָעוּךְ וּמְחֻלָּל,

סָגוּר וּמְסֻגָּר “סִדּוּר” אַבָּא, נֶאֶלְמוּ דַפָּיו לָנֶצַח,

נִתְאַלְמֵן אֲרוֹן הַסְּפָרִים, נִתְיַתְּמוּ שׁוֹכְנֵי שְׁפַתָּיו,

לֹא תִפְקְדֵם עוֹד יָד, לֹא תַרְחִישׁ אֶצְבַּע גְּוִילֵיהֶם –

כֹּה שִׁבְעָה יָמִים הִתְפַּלָּשָׁה וְנַפְשָׁהּ מְאֹד נִבְהָלָה,

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי הִתְנַעֲרָה וַתֵּצֵא לְגוֹרָלָהּ.

בד-גסטין, תרצ"ג.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

הכינוס והניצול

מאת אברהם רגלסון (מאמרים ומסות)

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

בצדו של רעיון הכינוס לכתבים ישראליים שהגה ח. נ. ביאליק ז“ל, יש להעמיד את רעיון הניצול לכתבי אומות העולם, בחינת “וינצלו את מצרים”. מצע עיוני לניצול יש למצוא במשנת הרנ”ק. לכל אומה יש שר או מזל שהוא חיותה הפנימית – הרוחני שבה – והוא הנותן צורה לדתה, משפּטיה ומנהגיה. אומה מתנוונת וגוועת מחמת הפרת הקשר בינה ובין הרוחני שבה. אין הרוחני מת עם מיתתה של אומה, אלא עושה אומה אחרת כלי לעצמו (אם הראשונה לא צלחה לכך), או נהפּך לקנין אנושי כללי (אם הוא כבר בא על ביטויו השלם באחת האומות). מכיוון שכל האומות כלות, וישראל, הדבק ברוחני המוחלט, מקור כל הרוחניים, אינו כלה, נמצא שישראל הוא היורש האחרון לרוחני שבכל עם ועם;הוא הים אשר כל נהרות-התרבות השונים מוליכים אליו את מימיהם ומלחם, והוא מטהר ומזקק את כולם לאור הרוחני המוחלט.

אין מקוריותו של יחיד ועם בכליאת עצמו בתוך חומה חסרת-חלונות, בל תגענה אליו השפּעות זרות, אלא בבריאות-תאבונו, בכוח-עיכולו להפוך את כל הבא אליו לחלק מעצמיותו. האם רק שופטים ושוטרים נקח מבּריטאניה, ואת פראנסיס בּייקון ואת סמואל טיילור קולרידג' לא נקח? פּליטים מגרמניה האמולה נקבל, ואת גיתה שלהם ואת שופּנהויאר שלהם יסגרו בארונות ולא יזרימום אל תוך אפיק עברי? כספים מיהודי אמריקה נגבה, ואת פראנקלין ואת אמרסון לא נגבה מהם? את חג מלחמתנו עם יוון נחוג, ואת פּגישותינו החיוביות עם יוון בתלמוד, ברמב"ם, בתרגומי הומירוס לטשרניחובסקי, לא נהיה חוגגים וממשיכים?

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.