מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הַמְּבַקֵּר

מאת: דוד פרישמן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

אגדה הֹדית


בראשית. בעלית קיר של עבים בין השמים ובין הארץ ישב היוצר הצעיר, בְּרַהְמַהּ הגדול –ורוחו מרחפת, מרחפת…

ואלפי יצירות ומחשבות של יצירות רחפו לפניו ורעשו ותססו בלבו של היוצר הצעיר, ואחת נפלאה מחברתה ואחת אוריגינלית מחברתה, בקרב לבו בערו המחשבות ובכל עצמותיו ובראשי אצבעותיו.

וככל אשר יקרה את כל יוצר אמתי וצעיר קרה גם אותו: רגע האמין בנפשו ובכחו אמונה גדולה, ורגע נפל עליו רוחו פתאום והוא התחיל להיות מסֻפּק בכשרונו –הלא הם הסימנים היותר מובהקים של כל גֵּנִיּוּס אמתי.

ויש אשר לבש אותו גיל פתאום על רעיון אשר מלא את כל לבו, ויש אשר נקלה פתאום הרעיון בעיניו ויחשוב את נפשו כאין… מי לא ידע את הרגעים הקדושים האלה של היוצר?

אך סוף-סוף לא יכול להבליג עוד על אחת המחשבות הכבירות, אשר העסיקה אותו בלי הרף. המחשבה לא נתנה לכבוש את עצמה. קם ברהמה בהתלהבות ונגש לעבודתו. יָצר ויצר ויצר. כמעט שלא ידע מה שהוא עושה, ויצירתו כמו השתפכה מקרב לבו. בסערה נולדה בו, ובסערה הולידה. יצר את שירתו הראשונה: את האור.

מיד כשכלה את היצירה האוריגינלית הזאת והביט בה, התחיל שחוק קל לסלסל את שפתיו. האלהים הצעיר מצא קורת-רוח במעשהו. ראה כי טוב –ולבו רעד בו. ואולם מקץ שעות אחדות התחיל הספק שנית לענותו. מי יודע? אפשר שיצירתו אינה שוה כלום. אפשר שבכלל אין לו שום כשרון…

זכר את המבַקר. „אפשר שאלך אצל זה ”, חשב בלבּו, ובלב מתפעם ומרחף בין תקוה ופחד בא עם יצירתו אצל המבַקר.

בבַישנות ובמרך-לב נגש אליו. „אדוני, סלח-נא אם אפריעך רגע. הרהבתי עֹז בנפשי –שָׂא-נא לי על עזותי –מתחיל אני –אבל אין דנין במדת הדין את המתחיל. אפשר שיש בי איזה ניצוץ של כשרון, אפשר שמלאכתי זו תצלח במעט. אני בעצמי לא ידעתי. באתי אצל חכם שכמותך, ואתה הורני-נא את הדרך. אשר אלך בה להבּא. אפשר ”…

המבט, שהביט בו המבקר פתאום, המית את המלה בעודה על שפתיו. המבקר היה זועם קצת, מאחרי שֶׁקֵבתו לא עִכּלה אותו יום יפה, ובכלל היה איש סר וזועף ומר-נפש ונרגן תמיד. נטל את היצירה הרכה, את האור, והסתכל בו רגע אחד. רק רגע אחד. פתאום השליך אותו מעל פניו, וכמעט שהשליך אותו לתוך הסל העומד תחת שלחנו. מרֹב רגילות כמעט שהמליטו שפתיו את המלים: „לא יודפס ”.

„בֹּסר! ”, קרא אחר-כך, „בֹּסר! נכּרת בזה מיד ידו של מתחיל. מי אינו רוצה בימֵינו להיות יוצר? הכל יוצרים! הכל מאמינים, כי כשרונות הם, כי גניוּסים הם, כי אמנים הן! כך הוא הדור הזה. ומה שנוגע למאמרך אתה, לאותו האור, שהבאת כאן אלי, האם לא תדע כלל, שיש בעולם מין דבר, שקורין לו חכמת האוֹפּטִיקָה, וכי יצירתך זו מתנגדת אפילו לחֻקותיה היותר-יסודיים של חכמה זו? זה ראשית. ושנית: חכמי-האסתיטיקה כבר באו לכלל דעה אחת, שיפיו של דבר מֻנח בשלמותו, והדבר שעשית אתה –משום שהחֹשך גוֹבל אותו בקצהו –אינו אלא קטע ”…

„ואולם, אדוני ”, נסה האלהים הצעיר להצטדק, „זה הוא רק פרק אחד מִפּוֹאֵימָה שלמה בת ששה חלקים, שיש עם לבי להשלימה, ורעיון אחד שלם מקיף את כלם ביחד ”…

„מה שיש בלבך ומה שאין בלבך –דבר זה אינו נוגע אלי. בֹּסר, אמרתי, ודי! ”

ברהמה הוריד את ראשו. לבו דפק בו בחָזקה וכמו דמעות נראו בעפעפיו. בימים ההם האמין עוד מאד במבקרים. אך מעט מעט התחזק. נטל את אורו והלך לו וגנז אותו בארגז שֻׁלחנו ולא רצה עוד להסתכל בו. כמעט שנשבע בלבו, כי לא יוסיף עוד לעולם ליצור איזו יצירה. הן ברור הוא, כי אין לו שום כשרון כלל.

אבל בלילה, כשהדממה היתה עמוקה מאד, תקפתהו פתאום תשוקת היצירה שלו ולא נתנה אותו לכבשה בלבו. איזו רוח נעלמה הדפה אותו. קם לראש אשמורות וישב אל מלאכתו.

והיצירה, אשר יצר הפעם, היה – –הרקיע. זה הוא הפרק השני מן הסריה הנפלאה, שראה לפניו בחזונו. כשגמר אותו, הביט בו והתענג עליו. כל קרביו רעדו בו. הפעם הזאת הצליח. כמדומה לו, שהוא מעשי ידי אמן. „טוב מאד! טוב מאד! ”הגה ברוחו הקלה ויספוק כף אל כף. ובפרט אותה התכלת הצחה, אשר שפך עלפני הרקיע… ואולם לאחר רגע התעצב אל לבו. שוב התחילו הספקות.

וכשבּא אצל המבקר, קבלהו זה בסבר פנים זועפות, כמשפטו.

„לא יסכון! ”קרא כמעט שהספיק לשום בו עינו. „רקיע זה אינו רקיע כלל. אפילו הצעיר שבתלמידי בית-ספר לצַירים יודע לצַיר על-פני הבד רקיע יותר יפה. הצבע אינו צבע והקו אינו קו. וביחוד אותו הזֹהר. כשאתה מביט בו מתוך פֶּרֶסְפֶּקְטִיבָה הגונה, הוא הולך ונמוג. הקו מחויב להיות מקביל אל הפרספקטיבה. התכלת במקום זה ענוגה יותר מדי ובמקום זה קשה יותר מדי. יש בזה יותר משמינית שבשמינית של סנטימנטליות. מכיר אני בך מיד, שאין אתה אלא יפה-רוח גרידא, ואולם עצם האמנות רחוק ממך. בכל-אֹפן צריך אתה להתרגל תחלה זמן רב במלאכת הרשימה. ולא על-פי הטבע עליך לעשות את המלאכה, אלא על-פי סמל ”.

היוצר הצעיר שמע, נתן תודה, נאנח והלך.

ובכל-אלה לא יכול לכבוש את חזון לבו ולהכניעו. לא מצא דמי לנפשו. פתאום בלילה קם ויצר גם את הפרק השלישי: ארץ מדשיאה דשא, עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי. הצבע היסודי של כל אלה היה הירוק. הצבע הרענן הזה הרהיב את עין היוצר ועינו לא שבעה להסתכל בו שעה ושתים ושלש. התענג עליו והתענג. „טוב! טוב! טוב! ”

ואולם המבקר לא עשה הפעם דבר, אלא נתן קולו בשחוק. דמי לבו של היוצר קפאו בקרבו. והמבקר הוסיף: „כַּלֵּךְ לך! כתמים של דיו ממש ותו לא! עתה כבר ברור הדבר, שאין לך אפילו סימן של כשרון ”.

והאלהים הצעיר לא חדל עם-כל-זאת. ממחרת הביא לו למבקר את השמש! –עוד נסיון קטן.

פני המבקר נתקדרו ומצחו נעשה קמטים. אבל רגע אחד נאלם והעמיק במחשבות. היוצר הצעיר הזה, כמדומה לו, שסוף-סוף יש בו איזה דבר. יש בו ניצוץ. אלא צריך הוא למורה-דרך. מובן מאליו, למורה-דרך שכמותו. ובכן התחיל ללמדו. ספק לו על-גבי כתפיו להודיעו חִבּה יתֵרה ואמר:

„אין לכחש. המחשבה היא מחשבה לא רעה כלל. אבל הצורה, הצורה שבחרת לך! צורה כזו לא תעמוד בפני שום בקֹרת. ראשית: אותם הכתמים הרבים, שאני רואה כאן. נכּר מיד, כי המלאכה אינה מלאכה נקיה, ואתה בכלל אינך מקפיד על הנקיוּת. ושנית: השמש שלך לא היתה צריכה להיות עגולה, אלא מרֻבעת. האם לא ידעת או לא שמעת מימיך דבר על-דבר אותה האמנות, שקורים לה „אמנות קוּבּית ”, ושהיא עתידה באחרית הימים לכבוש את העולם כֻּלו? ”

ברהמה היה כאלו שפכו לו קיתון של מים קרים בפניו.

ובכל-זה לֹא חדל. ממחרת היום הביא אל המבקר הקשה את מפעלו האחרון שבאחרונים, את הפרק החמישי: שרץ נפש ועוף אשר יתעופף. אין זה כי חליפות המינים הרבות שביצירה זו, אותן הַוַּריאציוֹת השונות והמשֻׁנות, תקחנה אפילו את לבו של העַז שבמבקרים.

ואולם המבקר ראה ופניו רעמו מקצף. „למה אתה מסתולל בי, לענות את נפשי דוקא? כּעוּר, כעוּר, כעוּר! אותו השרץ השורץ על הארץ מוקצה, פשוט, מחמת מאוס! מי שנפשו סולדת עליו ומי שנפשו אסתיטית אפילו במקצת לא יוכל להסתכל בזה! –ואותו העוף הפורח, שאין לו מעמד כלל ואין לו אותו המוצק הדרוש, שהוא סוף-סוף העיקר ביצירה! נכּר מיד, שאין לך שום שַׁלְוָּה אֶפּית. כַּלֵּךְ לך! ”

יצא ברהמה מלפניו אָבל וחפוי-ראש. בלילה לא יכול לישון. אלפי מחשבות סערו בקרבו. רק עוד פעם אחת הוא חפץ לנסות.

ובבקר, בטרם יעלה השחר, קם לפעלו: –עשה את הבהמה ואת הרמש ואת חית הארץ. לבסוף באה לו עוד מחשבה אחת קטנה, מחשבה נוספת: עשה את האדם…

ועם הפרק הששי הזה שָׁלמה הפוֹאימה –המשא אשר הכביד על לבו הוקל.

ובלבו חשב: עוד רק הפעם אנסה –ויקם ויצרור את כל אלה בשמלה ויבֵא אל המבקר. הפעם הזאת היה עז ברוחו מעט יותר ובטוח בעצמו.

ואולם המבקר, כמעט שראה אותו, תקף אותו קצף גדול וכל סבלנותו פגה. „לא ”, צעק, „אין זה כי-אם קשר קשרת עלי! הלא רואה אתה, כי איש עסוק אני מאד ואין לי פנאי ליוצרים שכמותך! מֵילא, החיות שלך –מובן מאליו, שאפילו הצעיר שבצַירי-חיות אשר יהיו בארץ יעשה את אלה יפה ממך. ואולם האדם, זה האדם שעשית, העיני אנשים תנקר? האם לא ידעת, כי לא זה הוא, שאליו אנו מחכים, כי-אם למין אדם עליון, אותו אדם העליון, שאני עסוק עתה בקביעת סימניו וש… ”

„אבל יסלח נא לי אדוני. את האדם עשיתיבצלמי כדמותי. לא את האדםשלך חפצתי לעשות, אלא את האדם שלי. אני הוא היוצר, ואני את המחשבהשלי יצרתי. והמחשבה הלא פשוטה מאד: אני עשיתיו בצלמי ובדמותי, בכדי שיעשה זה אותי אחר-כך בצלמו ובדמותו הוא. מין שעשועים של חליפות. ולא עוד, אלא שכַּוָּנתי היתה: אברא-נא יצור, שיש לו רק חמשה חושים לבד, שבהם בכל-אֹפן אי-אפשר להשיג את תכלית כל התכלית, אשר פתרונה טעון רבוא רבבות חושים, ואשר עם-כל-זה אטע בלבו מין נטיה כבירה ותמידית להתאַוֹּת בלי-הרף לבוא עד תכלית כל המעשים, למרות חושיו המעטים, ואשר עד תכלית לא יבוא לעולמי עולמים. המחשבה הזאת היא אוריגינלית למדי. על זאת יודה גם מבקר שכמותך ”.

המבקר לא ענה דבר עוד –והאלהים הצעיר יצא מלפניו ועיניו הזהירו והאירו.

ובבואו אל עליתו, השתטח מלוֹא כבודו על רפידתו. מנוחה מתוקה אפפה אותו. פתאום נפקחו עיניו לראות את אשר לא ראה עד כה: אין המבַקר הזה אלא נרגן קטן ומבקש-מומים תמידי, שאין לו בעולמו אלא הלכות יבשות ופסקי דינים וּכללים קבועים ומלים ריקות –ולב מבין אין לו. אין כלל בכחו של זה להבין מה שנעשה בלבו של יוצר. אין יוצר אמתי זקוק כלל לתורתו של זה!

ופתאום הבין האלהים הצעיר, כי יוצר הוא, וכי הפואימה, אשר עשה, יפה, יפה מאד. איזה גאון לבש אותו, הגאון של היוצר. יוצר, אשר עשה אלה, יש לו הצדקה לנוח.

וביום השביעי נח. הביט על יצירותיו והתענג. ופניו היו מאירות ועיניו היו מזהירות. אז ידע ברהמה כי הוא אלהים!

דוד פרישמן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד פרישמן
רקע
דוד פרישמן

יצירותיו הנקראות ביותר של דוד פרישמן

  1. כה אמר סרתוסטרא (פרוזה)
  2. הַצֵּל (פרוזה)
  3. דניאל דרונדה (פרוזה)
  4. בגדי המלך החדשים (פרוזה)
  5. הזמיר (פרוזה)

לכל יצירות דוד פרישמן בסוגה פרוזה

לכל יצירות דוד פרישמן

יצירה בהפתעה
רקע

העתונות

מאת דוד פרישמן (מאמרים ומסות)

יש רגעים בחיי האדם, שכח סבלנותו תפקע בו לגמרי ורוחו תקצר כולה ומרירותו תגבר עליו עד למדה זו, שהוא מוכרח לקרוא: הלואי שנהפכה לו לאותו יוחנן גוטנברג שליתו על פניו, קודם שהמציא לנו את מלאכת הדפוס שלו ונתן לנו חמדה טובה זו, אוחז בידי את התנ"ך שלי ואת שקספיר שלי ואת בירון שלי, אני מברך את הממציא שבע פעמים ביום, כי אלמלא הוא, בודאי ובודאי שלא הייתי יכול לקחת את מחמדי לתוך ידי בכל רגע שאני רוצה בהם, אבל כשאני לוקח לתוך ידי בבקר עם שתית התה את אחד מגליונות העתונים, מיד תהפך לי הברכה לקללה. בכל הרעות שמצאו את בני דורינו, אין אני יודע רעה, שתעכב את התפתחותו המוסרית של האדם יותר מן העתונות. מי יודע איזו דמות היתה עתה לעולם כולו ואיזו דרך הלכה התפחות זו, אלו אותם העשרה או מאת הסוחרים, העושים מסחר בעתונות, לא מצאו לנחוץ להם ולצרכי חנותם, לטמטם מדי יום ביומו את רגשותיו של האדם ולגרות בכל רגע את שרירות לבו ואת תאותיו הרעות ואת אינסטינקטיו הבהמיים. אפשר שבארץ מקולטרה במאד מאד, מקולטרה יפה-יפה, יש לה עוד לעתונות זכות קיום ואולי גם תועלת – אבל איה פה בעולמנו ארץ כזו? בארץ מקולטרה למחצה או שהקולטורה שלה מוטלת בספק כולה אין העתונות אלא סכנה. יושבים בעיר גדולה חמשה או עשרה אנשים, אנשים שמכלל סוחרים יצאו ולכלל סופּרים לא באו, מיני אנדרוגינוסים העומדים בתוך, ויש להם פרנסה שלהם בניר ובדיו-של-דפוס, והם מוכרים בכל יום איזו אלפים גליונות של ניר זה המשוח באותה דיו-של-דפוס, אלא שמסחרם זה מסכן, משום שבטבעו של מסחר זה מונח, שהוא גדל-אחריות, שבעצם מן המוכרח היה, אשר יבואו בו במגע-ומשא רק עם יחידי סגולה, שכבר נתבשלו הרבה, ואשר עם כל זה יש להם עסק בכל יום עם ההמון הגדול, שאינו בעל בחינה, ויש בכחם להשפיע עליו ולהטות את רוחו ואת תאותיו בכל רגע לכל אשר יחפצו להטותם. אם אסור לאדם לשאת בצלחתו ברונינג, אלא אם כן תתכן הפוליציה תחלה את רוחו ותדע אם כדאי הוא לתת לו הרשות להיות שליט לרגעים בחיים ובמות, – אם רוצה הוא, ירים את כליו זה על האדם שכנגדו, ימשוך בקצהו, ואותו אדם שכנגדו יפול ולא יוסיף עוד לחיות, ואם רוצה הוא, לא ירים ולא ימשוך, ואותו אדם ישאר בחיים, – על אחת כמה וכמה שהיה מן הנחוץ לתכן תחלה את רוחו של האדם הבא להשתמש באותו כלי-הזין המסוכן אלף אלפי פעמים יותר מאלפי ברונינגים ביחד, אותו כלי-הזין הנקרא עתון, ולעמוד קודם על אפיו ועל מדותיו המוסריות, משום שבכל רגע ורגע יכול אדם כזה להרים את עתנו על עדות ועל מחנות שלמות ולמשך בקצהו ולהפיל אלף מימינו ורבבה משמאלו. לכל-הפחות להטיל אימה בנשקו האיום הזה הוא יכולה סקונדה וסקונדה. הדבר תלוי רק במדת ישרו שלו ובמדת התפתחותו המוסרית.

הוי העתונות! קוראים לה בימינו הממשלה הששית. אבל הלא גם בין הממשלות האמתיות יש עוד ממשלות ליברליות קצת, ממשלות רפּובליקניות, ממשלות העובדות ביחד עם באי-כח-העם, תחת אשר הממשלה הששית הזאת היא ממשלת זדון עצירה כולה, הדנה תמיד יחידית! ממשלה זו נתונה לפעמים ביד נער, והנער הזה, אם הוא רוצה, הוא כותב כך וכך, ואם הקדיחה לו שפחתו את תבשילו או אם דרך לו איזה יהודי ברחוב העיר שלא-בכונה על בוהן רגלו או אם העסק בכלל דורש את הדבר, מיד הוא בא וכותב מה שכותב ומגרה את יצר לב ההמון הרע ומשסה בזעום נפשו את האינסטינקטים האכזרים. הדיו שלו והקהל שלו והאינסטינקטים שלו – והוא נעשה אדון לכלנו. ינסה נא אדון כזה לבוא בלילה אל איזה בית-קונדיטוריה וביציאתו לא ימצא כרגע את הקלושים שלו במקום שהעמידם, וראינו אם לא נמצא ממחרת בבוקר את מאמרו ואת מררתו השפוכה על מדותיהם הרעות של בני-האדם ועל מצב הקולטורה הנמוך שבכל הארץ. אבל מה לנו ולקלושים שלו? האם מפני שאנחנו קונים ממנו את גליונותיו ונותנים לו האפשרות לאכול כשהוא רעב, יש לו לאדון היחיד והפרטי הזה הרשות המוסרית להיות לנו בן לילה “דעת הקהל”? מה יש לו ולקהל? מה יודע הוא את אשר עם הקהל ואת אשר בלבו? כיצד יש לו הזכות המוסרית להתעמר בנו כל-כך ולדבר תמיד בשם איזה קהל? האם משום שאנחנו קונים אצל חנוני זה בחנותו את הניר שלו, כשם שאנחנו קונים בחנויות אחרות את יתר צרכינו, הוא נעשה כבר ליחסן ולבעל-דעה לנו? קונים אנחנו אצלו בכל יום איזו טלגרמות, איזו ידיעות, איזו מכתבים מערים אחרות, איזו בשורות מארצות אחרות, איזו אינפורמציות ואיזו העתקות שהעתיק בשבילנו – אבל הוא מה?

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.