מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שירת יהודי התרגום

מאת: אברהם שמואל שטיין

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

פורסם ב-“דבר”, 27 במאי 1960

“כינוס יצירות שבטי-ישראל ללהגיהם השונים… הוא מצווה שהזמן גרמה, כדי להציל יצירות אלו מן האבדון הצפוי להן. השפה העברית יורשת את מקום הלהגים, והם הולכים ונשכחים, ויחד אתם גם יצירת הדורות הכתובה בהם”.

דברים אלה אומר פרופסור יוסף יואל ריבלין בפתח ספרו-מחקרו על “שירת יהודי התרגום – פרקי עלילה וגבורה בפי יהודי כורדיסתן”1.

דורות ארוכים – לדעת חכמים וחוקרים למן גלות אשור – חיו באיזורים ההרריים והנידחים של בבל ופרס בני הכורדי, בסביבה של ברכת טבע ונחשלות תרבות, של גלות מרה ושעבוד פרא, מנותקים כמעט כליל מהשפעת מרכזי האומה, וקיימו את יהדותם הדלה שעיקרה פולחן ומנהגים ומסורות ופזמונות. עולמם הרוחני היה בית הכנסת וה“כּוּתאַבּ”, היינו ה“חדר” – בזה התפילה המוציאה ידי חובתה בשמיעה מפי החזן, ובזה לימוד מעט שבמעט של תורה ודינים בתירגום ללשון התַרגום, שאך יחידים היודעים קרוא וכתוב בה, והיא, לשון זו שהיתה שניה לעמנו (אונקלוס, דניאל, חלק ניכר מהתלמודים) נשתמרה אך בפיהם בלבד עד לימינו אלה. ספוּרִים הספרים בעדה זו, ועיקר התורה להמוני העם – דרשת החכם.

בצדק מציין המחבר, שהטקס לצורותיו הרבות מזה, שהקיף את כל החיים היהודיים, והפולחן לגווניו השונים (פולחן מתים, מקומות קדושים, אש ומים) וכן המנהגים והאמונות (שהשפעת הסביבה עומדת בהם), קיימו יהודים אלה בייחודם תחת שליטתם העריצה של ה“האַגים”, השליטים הפיאודליים על חייהם וקנייניהם, ובמידה ידועה על נשואי בנותיהם.

ועם כל זה רבתה כאן שמחת-חיים והנאת-חיים, משתאות וסעודות וחגיגות מלוּוים חיי היהודי, תהלוכות בסך בריקודים ושירים וזמירות ונגינות, טיולים לרוב של גדולים וצעירים, ואין צורך לומר עליה לקברות קדושים (נחום האלקושי, דניאל וחבריו, עובדיה, סית (מרת), שרה ועוד), ויש עורכים זביחות בני-בקר עליהם. קהילות שלמות עולות לרגל, כל אחת ספר-התורה שלה עמה, בשירה ונגינה ומחולות ומשחקי-חרבות והדלקת נרות בעסק גדול וכו' – מהם מנהגים קבועים שנשתכחו ושרידיהם נשמרו כאן. במבוא המקיף לספרו, מונה אותם המחבר החכם, מתרגמו של הקוראן ללשוננו, ועומד על מקורותיהם, ועומד גם על מקומו של דוד הראובני שצמח וגדל כאן.

גם בשדה האומנות והאמנות קצרה ידו של שבט זה – החפצים המצויים דלי-דמיון, הקישוטים והפיתוחים (ב“רימונים” לספרי-תורה, קמעות, כוסות לקידוש וכו') פרימיטיביים. ואך לעומת זה ניכר כוחם באמנות שבעל-פה – בזמר ובניגון ובריקוד וב“הצגות” וב“משחקים”, הנוטלים מקום רב בחייהם.


דפוס עברי לא היה מעולם בכורדיסתן, ואף בשאר מקומות לא נדפס שום ספר בלשון התרגום – לא של תורה, לא של תפילה וודאי לא של ספרות חילונית. מועטים חיבוריהם של יהודים אלה שנדפסו במקומות אחרים. בספריות בעולם אין כתבי-יד כורדיים, זולת אחדים שבמכון בן-צבי בירושלים. מעיד פרופ' ריבלין: “במשך כל השנים שאני נושא-ונותן עם יהודי כורדיסתן לא נזדמן לידי כתב-יד אלא חוברות בודדות של עלים בלים ממש, שהיו שייכים כנראה לחזנים, והן כתובות על-פי רוב ברשלנות… במקצוע הספרוּת הדתית, בעיקר הלכות שחיטה, שהיה בהן צורך שימושי, או פזמונים לשבתות, לחגים ולמועדים ולתשעה-באב, והיו בידי שוחטים ובידי חכמים שהיו קוראים בהם בציבור”.

והנה, בעמל שקוּד של שלושים שנה עלה בידי פרופ' ריבלין להעלות על הכתב, בעזרת חכמים ומקובלים כורדיים בירושלים, תירגום חלקים מהתורה בלשון התַרגום, וכן רשמו לו פיוטים וזמירות ותפסירים (פירוש שירי לפרשה או להפטרה); ועוד מחכה ליד הגואלת איסוף פתגמים ומימרות, ברכות וקללות, לחשים ונחשים, אף שירי-חול, בעיקר בלשון הכורדית.

אשר לשירה העממית ראויים לציוּן – מלבד שירי הקודש – שירי-העבודה בצוותא, שירי סעודות ומשתאות, שירי ארושין, קידושין ונישואין, שירי-אהבה ואַפּוֹסִים של גבורה, שירים בשעת טקסי הרחצה, קינות של נשים, שירי לעג ושירי ילדים.

דבר הלמד מעניינו הוא, שמשופע שבט יהודי זה באגדות-עם, אגדות קדושים, סיפורי מעשה ובדיחה, פרי הדמיון העממי היונק מן המסורת ומשנה ממטבעותיה, מהווי החיים וממקורות זרים (ערביים), וייתכן שגם ממסורות ואגדות של יהודי כורדיסתן (מדַי) שאבדו.

הספר שלפנינו הוא האסופה הראשונה והמקיפה של שירים ופזמונים של שירת יהודי כורדיסתן, מתוך הרב והמקורי שאָסף המחבר בעיקר מפיהם ממש שיובדרך כך הצילם משיני השכחה – ופרסמו בלשון מקורו ובתירגומו לעברית, עם פירושים מאירי-עיניים למוצאם של המוּנחים והניבים והדימויים והסמלים אשר ללהג היהודי-הכורדי בלשונות המזרח.

אחד המוטיבים האהובים על משורריהם הנעלמים של יהודי התַרגום הוא המוטב “דוד ובת-שבע”, שהוא, לאמתו-של-דבר, חלק ממוטיב נרחב יותר “מלחמת דוד וגלית”, מעוצב בוריאנטים שונים המטילים שינויים ביסוד הקדום של הפאַבּוּלָה (בנוסח המקרא והאגדה). בשיר אחד מסופר, כי בשעה שנפל גולית, ודוד עמד לכרות את ראשו ולשלחו לשאול – לא נמצאה לו חרב וביקשה מהערל אוריה החתי. ואולם אוריה היתנה תנאי, שתמורתה יתן לו אשה מבנות היהודים. דוד הבטיח לו, אך אלהים ענה לו: את האשה היעוּדה לך – תחילה אני נותן לו (בלשון הגמרא היתה בת-שבע ראוייה לדוד מששת ימי בראשית).

בואו ושמעו ידידי

והאזינו כל חמודי

את אשר עשה דוד בן ישי

העד"ה2,

בן הפלשתים גבור חיל

ויתייצב יומם וליל

וחבו אותו עושה-חיל

העד"ה…

בנוסח אחר (אורמיה) של המוטיב הזה נזכר, שאוריה החתי היה נושא הדגל לפני דוד, שהביע חפצו לכרות ראש אוייבם של ישראל עוד בתחילת המערכה. אחרי-כן אומר הוא לאוריה לפתוח צואר גלית מן השריון, כדי לכרות ראשו:

אומר דוד אל אוריה החתי

"פתח אותו צוואר – הוי רשע – משריו זה,

אכרות ראשו בחרבו הוא בכוח,

אשא ראשו אצל שאול,

אצל הצבא,

אתן לך מהיהודים בת אחת יפה"…

ונראה לי, אגב, שרמזי ההדים הקדומים נשתמרו בקיציאֶת (השיר) הכורדי העממי, עשויים לזרוע אור ולהשלים ולהעמיק את הבנתו של סיפור “דוד ובת-שבע” הקטוע אשר במקרא.

מעשה סגולה עשה פרופסור יואל יוסף ריבלין בהוצאתו המושלמת והמאלפת של שירה זו, שגאלה ממש מן השכחה, פירשה והאירה ברוב בקיאות. הנה, לא רק השבט הכורדי נתקבץ בישראל, אלא גם מורשת רוחו קובצה בה.


  1. שירת יהודי התרגום, פרופ' י. י. ריבלין, מוסד ביאליק, תש"ך.  ↩

  2. פזמון חוזר ראשי התיבות: העידו על דוד המלך.  ↩

אברהם שמואל שטיין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אברהם שמואל שטיין
יצירה בהפתעה
רקע

שלמה שילר

מאת אברהם לוינסון (מאמרים ומסות)

שלמה שילר, אחד ממניחי היסודות של המחשבה הלאומית ומראשוני מוריו-מדריכיו של דור התחיה בגליציה, לא זכה – חוץ מפירורי הערכה של מאמרי-הזדמנות – למצבת-זכרון רוחנית, לסיכום ספרותי-ביקרתי, שינחיל לדורות הבאים את תמצית ירושתו הרוחנית. האין מקור הדבר בעצם אופיה של יצירתו? המעיין בקובץ כתביו מרגיש מיד הלך-נפש של כובד-רצינוּת וענוַת-מחשבה וזהירוּת במסקנות. מכאן – הכותרות האָפייניות: מחשבות, פירורי מחשבות, קטעי מחשבות, רסיסים, עוללות; בצד מסות מוגמרות על נורדוי ואחד-העם ומחשבות “על היהדות ועל הנצרות”, אנו מוצאים הרבה קטעי-מחקרים ושפע ברקי-מחשבות, שאינם מצטרפים לבנין של משנה שלמה ומסוימת. שילר יותר משחידש הלכות, אהב להסביר ולפרש, לחקור ולנתח תורות ומחשבות של אחרים. אולם במעט הטבוע בחותם-רוחו, גנוזה מידה רבה של עצמיות ומקוריות.

שילר היה בכל ישותו רציונליסטן. את הבעיות הנציולוגיות והסוציולוגיות, שהיו נושא-שעשועיו כל ימי-חייו, ניתח באיזמל ההגיון, בדק לאור התבונה המעשית. הוא אהב את הפשטות והתרחק מהפלפול. עם כל נטייתו להכללות ולהפשטות היה תמיד בכל מחקריו מחובר לקרקע המציאוּת. יותר מאריסטו ואפלטון וביחוד מעמנואל קאנט, שהשפיע על דרכי מחשבתו, אהב את האמת כהווייתה, האמת המדעית, הנצחית, המשועבדת פחות לשלטון הזמן והמקום. כי שילר הפובליציסטן, המחנך, העסקן, היה בתוך-תוכו איש-מדע, הוגה דעות. אכן, כנפי-רוחו הרחבות קוצצו בארץ. אחד ממבססי הציונות שקדם להרצל – התהלך בודד. “אחד-העם” הגליצאי לא גילה את אמיתו מארץ-ישראל. מורה-העם בגולה השקיע את עצמו כאן בהוראה והגיב מזמן לזמן על שאלות-שעה אקטואליות. אולם מתחת לתגובה זו על חזיונות-חיים זמניים – הד עמום של פעילותו בתקופת הזוהר הגליצאית – לא פסק לחתור אל יסודות הווייתנו ולתהות על צפוּני נשמת האומה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.