לוגו
מעֵבר לחיים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

(ספּוּר)    🔗

 

I    🔗

הוא אינו זוכר איזה מקרה הביאהו לידי “חשבון הנפש” זה שהתחיל מטרידו בימים האחרונים, שכן כל המאורעות שבחייו, בשעתם, אינם חשובים עליו ביותר, ולאחר שעתם, הם נשכחים ככל דבר שאין בו חפץ. אך זה ברי לו, שלא על-ידי ספר נתעורר עליו חשבון זה, כי אלמלא העמידו על כך אפילו פסוק אחד טפל, היה זה מתרשם ונזכר גם עם צורת האותיות שלו…

וכלום יש מאורעות בחייו?

חייו – קריאת ספרים. שאר כל הענינים ואפילו המחשבות שלו, הפורצות לפעמים בחידושים, אינן אלא כבלבול הקריאה, והוא אָץ לסלקן מעליו – בקריאה. ואם יש אי-אלו “חובות” או “תביעות” הנגררים אחריו, או גם מטים אותו אחריהם – הרי הם כל-כך קטנים וקלים עד שהם מסתלקים כלאחר דעת, או כָלים ובטלים מאליהם אגב קריאה…

ומה גרם והעלה לו “חשבון הנפש” זה, המטרידו ומעליבו זה כשבוע ימים, ואפשר זה כשנים או שלשה שבועות?

מניח הוא את הספר מידו, מתקפל במיטה כמפני הקרה, שוכב ותוהה, והרהוריו יאמרו לו: " לא מאורע ולא ספר, אלא, נראה, שסוף-סוף נתמלאה הסאה… נתמלאה החבית הפסיכית, ונוזליה צפים ועולים על גדותיה… נתלחלח רבצך, – שלא לרצונו יצֵא הדוב ממאורתו…"

אבל, לפי שעה, עדיין “רובץ” הוא בתוך ערפל קלוש וחמים זה של הקריאה… סדר ימיו עדיין אינו משתנה עליו במאומה. בבוקר, כשהוא פוקח את עיניו, הריהו מוצא את הספר מוטל לצידו במיטה – ומיד הוא מתחיל בקריאה. שוכב הוא במיטה מסואבה זו שכבר נתרגל לפשפשים שלה וקורא עד לתֵה. מתוך הקריאה הוא שותה את התה החִוֵר וצובט ולועס את הלחם השחור – נזכר שכבר האחיר שעה זו של בוקר ומתבהל ויוצא מדירתו שברחוב השוחטים. מהלך הוא בריצה לאורך היקַטריני עד שהוא מגיע לרחוב העִברים, שם הוא נכנס להוראתו כְּפוּף-ראש כחוטא ואשם בפני תלמידו המתרעם – קטן שמתקינים אותו לגימנסיה… ולאחר שהוא מסיים את השיעור מחומשו של שניידר, הריהו מתפטר ורץ כאילו הוא ממהר אל הדליקה להציל משם את רכושו – עד שהוא מגיע לביבליותיקה העירונית. שם הוא קורא, בולע וגומע עתונים וירחונים עד לחולשת הלב… וכשהוא יוצא משם בלב ריקן והולך בראש מבולבל, הריהו מעלעל בספר וקורא לקטעים גם בלכתו בדרך, עד בואו לסוֹניה – "מסעדת יחידים שבדיוטה תחתית בקרן הבַּזַרי והפושקיני. יושב הוא לסעוד וקורא בסעודה, קורא גם לאחר הסעודה – עד שהוא מאחר ויוצא לשתים שלש הוראותיו שלאחר חצות. הולך הוא להוראותיו וקורא, שב מהוראותיו וקורא, ושוב שותה הוא תה, חוזר וצובט לחם שחור וקורא, קורא שכוּב לאור הנר – עד שהוא נרדם. וכשהוא מקיץ בלילה, יש שהוא מכבה את הנר מיד, ויש שהוא גומר תחילה את הפרק שעמד באמצעיתו…

הכל כשהיה. אבל דומה הוא עם הקריאה של עכשיו, כאילו אחד עומד על גבו ועושה עליו אותו החשבון הריק, עושהו וחוזר ועושהו ומעליב ואומר: “עלוב שבעלובים, אימתי ובמה יהיו חייך מתחילים?”…

ובלילה אחד, בשכבו בין תנומה ויקיצה שהסתכסכו עליו מתוך הקריאה, נראה לו, ששני חצאי מוחו תלויים ומפרכסים כזבוב גדול בתוך רשת של קורי-עכביש שנמתחו עד לאין סוף – ורע לו… וכשקם בבוקר, ישב לכתוב – לכתוב ולא לקרוא… אדרבא, אם הגיעה שעתו של “חשבון הנפש” – הנה יעשהו הוא לדעת, באופן ברור יוציא את ה“סך-הכל” שלו בלי ויתורים ומבלי רחם!

כותב הוא במחברת ישנה זו, שמצא בין ספריו כתובה תיאורימות – את הביוגרפיה שלו…

מאוטוביוגרפיה זו, כנראה, תעלה מחאה עזה וקשה, מבטלת, מעקרת, ממגרת ומשברת את הכל מבלי רחם… אבל – הענין משתרבב ופונה לצדדין שלא כוֵן להם כלל, ושוב אינו יודע למה הוא? – מחאות כאלו כבר נאמרו גם בספרות בטלנית זו שבעברית… אגב, נתבהל לכשנזכר עד כמה אֵחר היום ב“שעה”, – צריך הוא לצאת בארבעים להעשירית, והנה זה חצי השתים-עשרה…

ובלכתו בדרך ובשבתו אצל ההוראה ובצאתו משם, נטפלה אליו גם האוטוביוגרפיה שלו… טפילה זו למה היא מלפפת אותו ונגררת אחריו כסמרטוט טופח?

מתחלת היא הביוגרפיה שלו מנקודת מבט זו: הוכחת היֶתר על גילוי הראש שלא בשעת התפילה, וענשה בצדה – מכת-לחי צורבת, מיד אבא בקהל-עם ועדה בבית-המדרש. וגומרת – אבל עם הגמר אין שום נקודה… מה בכך אם קורא הוא היום על הפרובלימות שבאידיאליות החדשה? מה בכך אם קרה במשך זה של שבע שנות מגורו באודיסה אלף, או אַלפּים, ואפשר כשלשת אלפים ספרים מכל המינים? וכי מה היה מפסיד אילו שכח בבת-אחת את כל הדעות וכל הידיעות שנשארו לו מכל הספרים והגליונות הללו? איזה שנוי היה ניכר אז בחייו?…

מבקש הוא את המכוון, את הרגש, את ההכרח שהוליך אותו בדרך ארוכה זו – ואינו מוצאו… החשבון לכאורה “חבּוּר” פשוט הוא של שורות זמנים – אבל כלום אינו עולה הימנו. שום “סך-הכל”, לא לעבר ולא לעתיד, אין השורות הללו נותנות…

שורה ראשונה: “מלחמת” האמונה והחקירה:

הוא, חייקל בן ישראל-מנדיל שו“ב, נער שנעשה בר-מצוה והוא רוצה להחליט – יש שדים, רוחות ומלאכים או לאו? ומעשי-ניסים האיך הם נעשים? והנה “מלחמה” לו בשביל זה מחוץ ומפנים: מחוץ – עם אבא ישראל-מנדיל שו”ב, “מלחמה” הממררת את החיים לכל, “שלום הבית היה שמיר ושית”… ומפנים – מרגיש הוא בלבו שהתאכזר על עצמו והריהו מעמיד את נפשו בסכנה גדולה, בזה שהוא קורא בספרים אלו שאבא קורע אותם ושורפם… מי יודע אם משתחרר הוא, על-ידי אלו הספרים, מן הטעויות שהכל טועים בהן, או שמתעים הם אותו ללא דרך? נשמט הקרקע מתחת רגליו והוא נתון בתוך תהום ואינו מבחין, אם עולה הוא ומתרומם לאמת שלמעלה כהרמב“ם והעקידה ז”ל, או שהוא טובע ושוקע לשאול תחתית ולס“ם, ר”ל, כאלישע בן אבויה ושאר “אחר”ים?… והוא נרעש ושׂשׂ, נפחד ומקוה כתגרן קטן זה בשעה שהוא עושה ספּקוּלאציה גדולה… מתדפק הוא על שערים – ואינו יודע, אם שערי-בינה הם או שערי מינוּת ש“כל באיה לא ישובון”?… והנה נפתחו השערים ונתגלה לו ה“סוד”: “אלהים בגימטריא הטבע!” – – – והוא – צפור דרור שנפתח כלובה… הפקר ורחבת ידים! טוּס ודאֵה לך לכאן ולכאן, מעלה ומטה, אילך ואילך – עשה מה שלבך חפץ!…

שורה שניה: הוא עושה מה שלבו חפץ.

ולבו מלא חפצים של “לאו”: חפץ הוא שלא להתפלל, חפץ הוא שלא להתענות, בקיצור, חפץ הוא שלא לעשות כל מיני מצוות-עשה אלו שהיו עליו לטורח, והוא מערים עליהן ואינו עושה. ושל “הן” יש בו רק חפץ אחד: הוא חפץ לקרוא, לקרוא באותם הספרים האסורים והנעימים – והנה הוא זה קורא בהם בלי שום מוּסר כליות… ובשביל להנצל גם ממוסרו זה של אבא, הריהו הולך אל בית דודו זליג, ה“נאמן” בטחנתו של ה“פריץ”, וקורא שם. בית זה עומד בירכתי חצרה של הטחנה שמחוץ לעיר, ושם בזוית, בצל עצי הפרי הוא שוכב וקורא, קורא בלי הפסק כאותה מכונת-הריחים הדופקת ונושמת בתמידות… דודו – יהודי כמוש, שאזנו סתומה במוך, ומביט על הכל בעינים דלוחות של בעל יסורים, – אדם מתון הוא ושותק מטבעו. דודתו, גם היא אשה שתקנית ככפרית הרחוקה מן הישוב; היא סורגת פוזמקאות ומכינה מאכלים ותופינים טובי-טעם, מחלָבן של שתי פרותיה, ומשגיחה על תרנגולותיה ואוזיה הרבים, המתהלכים בחצר עם אפרוחיהם וניזונין מפסלתן של התבואות שבטחנה. שני בני דודו, הנערים, הם כל היום בחדר. נשארות כאן רק שתי בנותיו של דודו: האחת שיינה-רחל, מאשתו הראשונה, בתולה פורחת טובת-לב, השוחקת בעיניה השחורות כאילו נודע לה איזה סוד מבדח… והשנית, רייזלי, ילדה ערמונית, מאשתו זו החיה. בת-תשע היא, עירנית, עליזה וליצנית – ומחַקה היא לפעמים התלהבותו של אביו “הדוד ישראל-מנדיל”, עד שאי-אפשר להתאפק משחוק. ונעימה, נעימה היא לו הקריאה בכאן, בקורבתן של שארותיו אלו! יושב הוא לו בפינה שלֵוה זו, שקול עבודה תמידית וריתמית נשמע לה מרחוק – והוא קורא. הוא, בנו של ישראל-מנדיל שו"ב, שמעולם לא יצא עוד מחוץ לשַרֶשְתָּא הקטנה, עיר מולדתו, – יושב לו כאן ויודע מה שנעשה בפריז, לונדון ופטרבורג, באפריקה, אסיה ואמריקה, בחצרות מלכים ובסוכות פראים, במסבּת רוזנים ובמכרות פועלים, באיי הים ובקולוניות של פלשתינא… ומתוך שמחה, שהיתה מעורבת אצלו ברגש נוח של תוגת-געגועים, היה מתחיל לשיר ומכון להשמיע קולו לשיינה-רחל:

צִיוֹן, צִיוֹן, עִיר אֱלֹהֵינוּ,

מַה-גָּדוֹל שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ!…

מציע הוא לפני שיינה-רחל ללמדה שפת-עבר. אבל זו משיבה בשחוק: “ואם לאו לא תקחני לכלה?” תשובה זו היתה מביישתו, ופסק מדבּר עוד בהצעה זו… מה שאין כן השפה הגרמנית – לזו הסכימה שיינה-רחל מיד, ואדרבא, היא הציעה לו שילמדו שניהם אצל המכונן החדש, גרמני צעיר, שבא לשרת בטחנה… במכונן זה הכיר חייקל כי אף-על-פי שגרמני הוא, אבל אנטישמי אינו. גם את שמם של שטֶקר ורוֹהלינג לא שמע זה מעולם… ומלמד הוא הגרמני את שניהם כאחד חינם, – ובעוד שחייקל עושה חיל בקריאה ובכתב, היא שיינה-רחל מצליחה יותר בדבּוּר, כי מדברת היא הרבה עם היינריך זה… ובעוד שחייקל שוגה בדמיונות ורואה את עצמו בברסלוי, בבית-מדרש-הרבנים, ושב משם בעטרת רב ומתחיל מטיף “לחבת ציון” ועושה לה נפשות בישראל, – ברחה שיינה-רחל עם המכונן ונתעלמה מעבר לגבול – – – –

כאן מתחלת שורה של מחאות וגעגועים:

הוא נהלך כצל, עצוב הוא ודומם ואינו יכול להביט אל ספר גרמני… לבית דודו אינו בא עוד, – הצער והחרפה גדולים שם מנשוא; אפילו רייזלי גם היא נשתתקה ומסתכלת היא בפני הכל בעינים מבוהלות… העיירה נתנַולה בעיניו: אנשיה עמי-ארצות וחסידים גסים השמחים לאיד אחרים, ונשיה כולן הולכות רכיל… שעמום וגעגועים… ובספרות העברית קמה צעקת החיים: – “חיים, חיים!” – צועקים כל “הצעירים” כבשבת שמברכין בו את החודש… והוא, חייקל, גם לבו מצעק בו “חיים, חיים!” עד שדמעות נושרות מעיניו… גם הוא כועס עד כדי חריקת שינים על שגרשנו את החיים מקרבנו, גם הוא מסכים ומרגיש שכל היסטוריתנו נעשתה בטעות, ש“ערכינו” אינם “ערכין”, שראינו מה שאין לראות, שהרגשנו מה שאין להרגיש, שכבּדנו מה שאין לכבד ושעשינו מה שאין לעשות… אין חיים בכל אלה… לקחנו את ה“סייף” וכרכנו ב“ספר”, לקחנו את החיים, את רגשי החיים וחנטנום באבק סופרים – לקחנו מה שהיינו צריכים להשליך והשלכנו מה שהיינו צריכים לקחת, ועכשיו אֵילו חיים, אֵילו חיים כאן?… מה יודעים הם כל הבריות הללו מן החיים? – האפשר שיהא גם הוא רומש כאן כתולעת בתוך עיירה זו המרופשה, הנבאשה והמעופשה? לא! צריך הוא להשליך את עצמו לתוך זרם החיים השוטפים, הגורפים ועוברים במלוא גדותיהם שם בכרכים הגדולים! צריך הוא “לעשות חיים” – ללחום בעד החיים, לעבוד בעד החיים! הוא יסע מכאן, הוא ילך להשתלם ולחיות בכרך גדול! לאודיסה ילך, לעיר של חיים זו; שם חברת “מפיצי השכלה” יש, שם “חברת-התמיכה ליא”י" יש, שם ציונים מפורסמים יש, שם חכמים וסופרים, שם תיאטראות, שם הים השחור וביבליותיקאות, בקיצור – שם החיים!

ובינתים, במשך הזמן של חליפות השורות הללו, נשתנו איזה ענינים שאינם מגוף הענין: נישׂאו אחיותיו, מת אבא מדלקת-הריאה וכו'… ומשהגיעה שנת חלירע ומתה בה אמא – נעשה הוא יחידי וחפשי לעשות את החיים כטוב בעיניו… אז נעשה הדוד זליג אפוטרופוס לדירה שנשארה לו לחייקל בירושה, והוא נסע לאודיסה.

ומכאן ואילך ערבוב שורות… קרעי עשן נדפים מן הארובה ומטורפים כביום הרוח – ועשן זה מטשטש את הכל… הוא נישא ומסתבך בכל, רוצה להתאחז – ונטרד וחוזר ונטרד.

הנה היא אודיסה – עיר גדולה לאין סוף, חומותיה רבות וגבוהות, ושמים בה מעט… התערוכות שבחלוני החנויות מבהילות אותו בעשרן, מבלבלות דעתו ואין לו מהן אפילו תענוג ראיה… אומרים, שהרחובות כאן מסודרים כרבּוּעי דף שחמטי, ואף-על-פי-כן, הוא אובד ביניהם ותועה, תועה הוא בחוצות ומתירא שלא יעברוהו המרכבות, הצבים והכרכרות וירמסוהו… וכמה בתים! בתים גדולים וגבוהים מלאי אנשים, בתים שאינם אומרים לו כלום – שום מושג אין לו ממה שבתוכם… כל אותם המחזות ואותם הדברים שקרא ברומנים וספרים אינם מספיקים לו למלאות בהם את ההיכלות הללו ולהלביש בהם את האנשים השונים הללו, הנחפזים והמטיילים ברחובות, – כל מה שקרא אינו שוֹרה ואינו מתישב לו כאן על שום מראה… הפרדס – יושבים בו לערבים בפינות חשוכות זוגות-זוגות של “הוא” ו“היא” חבוקים, מתאנחים ומשחקים בלחישה, – והוא, חייקל, מתחבא מפניהם שלא לבייש את הנאהבים והנעימים… בתוך הקרפף שבפרדס יושבים אנשים ואוכלים ושותים בתוך זמרה ונגינה ותרועת חצוצרות, והוא – אפילו לריחם של אלו אינו תאב…על הים – שביל זהב מצטחק ומפזז לנוגה הירח כלויתן בעל-קשקשת מופזה, וכמו כוכבים גדולים מציצים ונוצצים פנסי האניות – והוא זוכר שכוכבי-השמים היו יותר קרובים ואומרים מה לנפשו… הוא עובר ברחובות, והנה מיני בתולות, המטיילות לפני ביתן, קוראות לו מאמצע הרחוב – והוא מתבהל כנכוה ברותחין ובורח בחרדת נפש כמפני המשוגעות…

מין זוהמה מפעפעת בגופו בתוך כרך טהור ונוצץ זה… חולשת-דעת ותמהון-לב מפני ה“חיים” הללו… בודד – ומה ובמי יתדבק כאן?…

מתדפק הוא על דלתי בית-ועד ה“השכלה” בתוך שאר קרתנים עלובים כמותו – ויש בהם חצופים ורעבים יותר ממנו – וה“השכלה” מופיעה ונראית לו רק בדמות יהודי קטן אחד, זקן וקרח, מלוכלך, טרוד ומזיע, משומן ועגול כדג ממולא, ופניו כפני אותו הכפרי המביא גבינות בכל יום א' לשרשתא… “לך ושוב ביום פלוני” – מגמגם לו יהודי זה. והוא הולך ושב… ומדי בואו לדרוש אל ה“השכלה” אין היהודי הלז מכירו והוא מצמצם עיניו, פותח פיו, משלב ידיו על אחוריו ומסתכל בו ורואה – “פנים חדשות”… והוא מתחיל מתרעם ומתריז כנגדו, למה נוסף גם הוא על הראשונים? ותוך כדי דבּוּר הוא מתרצה, מבטיח לו מורה ופונה ומזהיר עם זה בשפת רוסיה מבולעה על כל הבחורים יחד שלא ישגו בדוקטורוּת אלא יקדישו את עצמם דוקא להוראה: “שכן למורים אנו צריכים, כי אין מורים בישראל!”

וחייקל אמנם רואה הוא בחוש זה כמה שבועות, “כי אין מורים בישראל” – ולבדו הוא עוסק ב“מלינין ובורינין” עד כדי כאב-ראש…

… בהורין, בהורין של אור החיים בתוך הענן – היא הציוניות…

הוא בתוך אגודת “שפה ברורה” – הוא במחלבה הציונית – הוא בתוך אגודה ציונית – הוא באסיפה הציונית – הוא בערב של ויכוח, ושם מדברים הכל ממש בלשון “מאמר ראשי”… מן המחלבה הציונית משלח אותו “יושב-ראש” אחד של “אגודה” אחת לילך ל“עבודה” עם אברך אחד שפניו מצולקות. משלח הוא אותם עם גליון למכור עליו “אקציות” ועם חוברת של שוברות לאסוף עליהם “שקלים”. האברך הוא המוכר, והוא חייקל, הנקרא עכשיו גֵילְפַן – הוא ה“אגיטַטוֹר”. והם “עבדו” – שלש אקציות מכרו ותשעה עשר שקלים אספו, – אך פלוני המצולק, מי שהיה בעל חנות ב“שוק הדחק”, לא החזיר את החוברת עם השקלים… בתור “עובד” ציוני הוא נדחק ובא להסתכל באסיפה קודמת לאסיפה רבתי של “חברת-התמיכה”… הוא רואה שם את הסופרים העברים, שומע את הציוניים המפורסמים, ה“גינרלים” – כמה עוז והדר וכמה בטחון! ישועה קרובה לבוא – קרוב היום הגדול! גם מורה ניתן לו אז; ועל-ידי מי? על-ידי ציוניים, – בהם החיים!…

אבל עדיין לא מצא לו הוראות, אף “שעה” אחת אין לו. כמה שקימץ בהוצאה – השמונים ושבעה רו“כ שלקח עמו לאודיסה, סוף-סוף, נתמזמזו בידו… מתוך יאוש הוא הולך לתיאטרון – אם לא עכשיו, בשעה שיש לו עוד שני רו”כ וחצי – אימתי?… יושב הוא שם, כאילו נכנס בטעות לחתונה שלא נקרא לה וישב בין המחותנים, ומרגיש הוא בעצמו שהוא מביט כחתול זה שנסגר בתוך בית זר – ואינו מבין כלל… אך כשנפלה הארטיסטה על הספה והשפילה ראש באין אונים וקראה בקול גוסס:

“счастһе.. счастһе..” (אושר… אושר…) נדמה לו שעיניה הקמות נשואות אליו – ודמעות שמו מחנק לגרונו… הן כמה רחוק עוד אשרו ממנו! – הלא גם מורהו הציוני טרוד תמיד ב“עבודה” ואינו מלמדו כלום… וה“חיים” – כלום לא נתרחק מהם כאן עוד יותר?…

… מלמד דרדקי אחד, העוסק הם הוא בציוניות, המציא לו שתי הוראות לשפת-עבר בעד שמונה רובל, ואסף אותו לתוך ביתו. שם התחיל ללמוד בעצמו, בעקשנות ובהתמדה של אכזריות – הוא אינו מודה עוד באסיפת שקלים משום שנעשה ציוני “קולטורי” ושוב אינו “עובד” – רק בשבת בבוקר הוא בא לחצרה של “יבנה” (בית-כנסת הציונים) להתוכּח ולהוכיח צדקת “הפרפקציה הצעירה”… ולפעמים הוא פוסק מלימודו כדי לבקש יסוד מדעי לציוניות, אך לימודי הקורס מעכבים ואינם נותנים לו להתעמק בדבר… כך עכּב הקורס עד שעמד למבחן ששה קלסים ו“נכרת “… אז התחיל עוסק באֶקוֹנוֹמיה-פוליטית כדי למצוא אותו ה”יסוד”, עוסק – ומצפה ליום הקראו לצבא…

הוא היה רוצה שילָקח לצבא, מרגיש הוא שגופו צריך לעבודה, ונפשו – לדיסציפלינה, ומנהגו – לתהפוכה. אבל, לא רצו בו… בדקוהו ומצאוהו שהוא כחוש וקצר-רואי – ופסלוהו… ובכן חזר ושב אל האקונומיה הפוליטית ואל ההוראות שסרסר לו המלמד הציוני ואל הקריאה המעורבת בלימודי הקורס ואל החקירה להשיג סוף-סוף הסימבּוֹליוּת מה היא? ואל הציוניות – לא שב… הוא יגע ולא מצא לה בשום ספר שום יסוד מדעי הגון, ותחתה מצא שיטה אחרת נאה הימנה: זו – רחבה ועמוקה, יסודה – מדע ממש, חומתה – חוק הטבע, וכותרתה – חירות ומשפט, משפט סוכך על הכל בשווה. זו – חיים היא למוצאיה אמיצי לב בגבּוֹרים! לה גבּוֹרים גם גבּוֹרוֹת, ובהם “חיים” – җизнь (חיים) בקֵרי קשה!

קפיצה אחת – ופסח גם על ה“בּוּנד”. אין הבדל בין הפרולטריים!

… ובין ה“חברים לדעה” מצא “קוֹמוּנקה” אחת עליזה ורעבה. נטפל לה גם הוא. כולם ששה יחד רעבים לימים מתוך ליצנות, מוכרים איזה בגד או ספר – והרי הם חיים ושמחים לשעה בפפירוסים, ב“מוֹנוֹפוֹלקה” (בקבוק של יי"ש) ובפת לחם שחור… הפפירוסים באים בזכותה של ה“חבר” אַנה איזראליבנה, היא “בריינדל קוֹזק” שלהם, המונופולקה – בזכותו של בן-זוגה, החבר ניקולאַי אדריאנוביצש, הוא “מיקוֹלקא השבת-גוי” שלהם, והלחם, כמובן, בזכות כולם בא, – והכל אוכלים ושותים ומעשנים ו“עובדים” מתוך מחלוקת נלהבה – ומעשים עומדים על הפרק… קיבל גילפן מדודו את שכר דירתו לשנה, ששים רו“כ – ועשתה ה”קוֹמוּנקה" הילוּלים " кутеҗъ " כמה שנאמר… הם ראו חיים שלשה ימים רצופים! סיימו את השמחה בחליפת נעלים ובלשכת תיאטר – לשמוע אל הפיגנֶרים. שמעו את האופירה והלכו לישון בראש כואב ובבטן רעבה… והנה לוּקחה אַנה איזראליבנה ונכנסה ל“ישיבה” (למאסר) – ונעלם מיקולקא בן-זוגה… והחבר “מוֹשקילי מזיק” אף הוא נסע מכאן ל“קוֹנדיציא” (הוראה בכפר) אצל בעל-כרס אחד, להשכיל את בניו בתנ"ך – והקומונקה, כשם שלא ידעה את יום הוָסדה כך לא ידעה יום ביטולה… אז הוצג גילפן לנאום באסיפה אחת שמחוץ לעיר – אבל גם “בעלי ההכּרה” הרגילים בנאומים, לא הבינו דבריו – סגנונו ספרותי-פילוסופי היה יותר מדאי – ולא הועילו לו גם הביטויים העממיים שתבּל בהם נאומו… ושוב אין הוא יודע מה עמו – סיאבון כלאחר השכּרון… תוהה הוא ובוהה על עצמו: איזו שייכות, איזו קוּרבה רוּחנית יש לו ולכל לזה?…

והנה השורה האחרונה, זו שאין לה עדיין כל סוף:

הוא קורה, קורא כדי להשכיח מעצמו את החיים ההם… הוא נתבדל וקורא כדי למצוא את האמת, אותה אמת שיש לה שורש בנפשו; קורא ואומר לנפשו: כל ימיך הסתפקת רק באמיתיות של אחרים, ונהפכו אצלך רק לפרזות ריקות ומעשים טפלים… הוא קורא ואומר: במה אתה שייך וקרוב לפועלים הללו יותר מלבּוּרים בטרַנסבַל, או לערביים שבמרוקה?… קורא ומחליט: אישיותך אתה קודמת לכל. רגשותיך, משאלותיך ומאווייך הם מרכז הוויתך, והם הם מרכזו של כל העולם הסובב אותך – ואתה “עבוד” ולטוש את נפשך אתה ונמצא אתה נעשה נקודה מאירה לך ולאחרים… הוא קורא וגם מפסיק לפעמים קריאתו בלימודי הקורס. סוף-סוף צריך לנצח את זה… ואותה ה“נקודה” שהיא צריכה להאיר נישאת ומרפרפת בתוך הערפל ועב הענן ושוב אינה מבקשת כלום, היא שכחה את עצמה, את תכנה, את תקוותיה ואינה יודעת אלא קריאה לשם קריאה – מין “תורה לשמה” שנה אחר שנה… תהום שאין לו חוף וסוף, ואפשר מעֵין ספק תורן נשקף לו שם מתוך הערפל: – אילו היה נכנס לרידקציה לעבוד בחלק של ביקורת ספרים – –

חפץ יחידי, ספק משאָלה, והיא כל-כך לא מובטחה…

… והנה הוא עומד בבוּלבַר הניקולאיבי (רגליו הוליכוהו בדרכו הרגילה לביבליותיקה, ונפנה לכאן שלא כדרכו…) עומד לו כאן באודיסה אדם אחד… מין ארגז של “שמות”, כזה שבבתי-המדרש, ארגז מלא גליונות מפוזרים, ואין לצרף מהם אפילו “קינה” אחת שלימה לתשעה-באב…

עומד הוא נשען אל הפּרוֹטוֹמי של פושקין הקודר בחום הצהרים ונעזב בראש חוצות מקושטים… עומד הוא ומביט על האילנות המאובקים, על העוברים והשבים – ותמה הוא, אם יש לכל אלה רעיון אחד המתיר ומכשיר להם את החיים והוא אינו יודע בו?… או כלום אפשר שלכל אחד ואחד יש רעיון שלו, מכוּון שלו, תכלית שלו בחיים? כלום עשירים הם החיים בכל כך רעיונות וכוונות עד שכל אחד ואחד מוצא בהם את שלו ולוקח? – – –

ראשי התרנים של האניות שבנמל נשקפים לו מלמטה בתוך חללו של יום קיץ, כשהם קודשים, יבשים ובודדים מבלי שום שייכות בין זה לזה… הנה מפליגה לה ספינה אחת גדולה בשאון-מים בתרועת-קיטור ובתימרות-עשן – היא מלאה נוסעים מנוסעים שונים למחלקותיהם, וכל אחד מהם הרי יודע הוא –

“что ищет онъ въ странв далеқой?” 1

והוא – אנה יפנה? אנה ילך בן-אדם שכמותו, שאין לו בעולמו אלא הבנה בתורתו של ניטשה ובפסיכיקה של הסימבּוֹליוּת, אמונה במבקריו של מַרכּס ובתורתו המחודשה של קנט, ידיעה רבה בספרות-היפה של כל עמי אירופה ובקיאות גאונית – בחומשו של שניידר? – – –

להתיאש – ואחר היאוש מה? – והרי עדיין בחור הוא, צעיר במבחר שנותיו, וכמה שנים יהא צריך לשאת את ה“יאוש” הזה? – – – – – –


לעבודה, ליגיעה הוא צריך. העבודה – רק היא הנותנת כוונה וחפץ בחיים… עבודה פשוטה, עבודה גסה רק היא עושה את האדם מקשה אחד שיוכל להתקיים גם בלי כוונה ובלי “רעיון החיים”… צריך היה לצאת מסביבה זו, להתחיל הכל מחדש, להתחיל בעבודה שבגוף ובידים, עבודה מעין של שׂכיר בפירמה אמריקנית…

וראֵה! – הרי זהו ה“סך-הכל” של חשבונו המטורף!… באמריקה, שם בארץ-העבודה, החירות וה“ביזנס” יעבוד גם הוא, ישתחרר מן הספר והפרזא – ויחיה ככל אדם, ואפילו כבורגני פשוט, אבל אדם, אדם בעל רשות יהיה, אדם הנהנה טפּה מן החיים…

הוא נשתקע בתוך עצמו בשאלה: כלום בשביל פּרדוֹכּס הוא חושב כך?… נתעורר והחליט: – “עבור את הים ושרוף את ספינת העבר!” – החליט, כי אין מוצא אחר לפניו, – והרגיש בעצמו כוח חדש, די אנרגיה בשביל להוציא את הדבר אל הפועל בזמן קרוב…

ופושקין קודר, בודד הוא לו בחום הצהרים וכאילו הוא אומר, “היה-היה איש – והרי לכם פרוטומי שחורה עם דלפינין משונים על חופו של הים השחור…”

ועדיין הוא עומד… ודאיוֹת קטנות ומצומצמות אובדות במרחבי ספיקות שאין להם סוף… סתירה ובנין, בנין וסתירה… תכניות נרשמות, נרשמות ונמחקות – ואין לפניו אלא גליון ריק ומטושטש…

ואף-על-פי-כן, החלטתו – החלטה: לאמריקה, לאמריקה!

 

II    🔗

עייף מהליכת-חפּזון בא גילפן אל ביתו, והכנה ראשונה לדרך אמריקה בידו – “מורה שפת אנגליה”… ועדיין הוא חוכך לומר: בעתים הללו, בשעה שהיציאה מתגברת בנגב רוסיה, מי יודע אם ימצא קונה לדירתו?… קושיא… והוא מסיר את משקפיו, ממשמש בצדי חטמו שנתמעכו מצבָתם – כלום יש לחשוש שלא תקעקע קושיא זו את הכל?… הוא חוזר ומרכיב משקפיו ומחליט: “ואף-על-פי-כן!…”

כארבעים רובל יש לו, ששים יקבל בחול-המועד של סוכות משכירת הדירה – והרי מאה; ובאלה ישליך את עצמו אל הים ויסע… אסור, אסור לו להשאר כאן בסביבה זו שהוא מתנַונה בה ומתמזמז ונמק בבטלנות… צריך הוא לעשות עוד נסיון זה בנפשו – ויעשהו!

ומיד ישב גילפן לעסוק ב“מורה”…

מרגיש הוא בעצמו שעולם שלם נשתנה בתוכו, ותמה הוא על עצמו, שלעת-עתה לא שינה עוד ממנהגו, והריהו יושב ועוסק – בספר

ובעוד ששמץ ספק נעלם שלא נתגלה עוד במחשבה, מחטט ומצנן את לבו – שמא יחזור בו לכשיבחל בלימודי ה“מורה” – נכנסה אליו בעלת מעונו ומסרה לו מכתב…

המכתב הוא מדודו זליג, וכתוב אליו “התורני המשכיל”: “הנה כפי שהיורש של האדון רוצה לעשות בבית-הריחים פאראדקיס (סדרים) חדשות”, – מצא לו דודו מקום אחר, “שטעלע (משׂרה) אצל הגביר המפורסם המופלא הר”ר אלעזר ברויטמאן שפתח לו ביר“ח וואלצאווע חדש סמוך לקארניצא”; והוא, הדוד זליג, יוצא להשתקע שם, ושוב אינו יכול להיות אפוטרופוס לדירה, ולפיכך “עצתו נאמנה” לחייקיל שיבוא וימכור את הדירה “ולהניח את המעות בתכלית”. “השכנה שלך – כותב הדוד עוד: – האשה ביילה גיטל רוצה לקנות את הדירה בעד 600 רו”כ ואפשר תתן עוד 50 כי יש לה בה פרנסה, ולכן ש“ב היקר למע”ה לבוא תומ“י, שעוד בית עומד למכירה ברחוב זה, ואגב תשב עם ב”ב ימים אחדים ותאכל ענבים שהם לרוב וטובים ב“ה בשנה זו במחנינו ותתענג בדשן נפשך”. ועם פריסת השלום בשם “כל ב”ב בכלל“, הריהו מייחד ומפרט: “בפרט בתי הבתולה מרת רייזעל שתחיה הקוראה ביכלעך (ספרים) בין בלה”ק ובין בשאר לשונות גריסט דיר ג”פ"… (פורשת בשלומך בידידות רבה).

שחוק המקרה, – ואיך לא ישחק גילפן? – ממש נס, איפֶקט, כברומן נושן! בו ביום, תיכף להחלטתו נפתחה הדרך לפניו… אך מזלו קורא לו לאמריקה!

וגילפן התחיל לשפשף ידיו זו בזו משמחה ורץ בתוך מעונו הצר… צר, צר לו מעונו – והוא נס החוצה. אנה ילך? ילך לגרינבלט!

הוא הולך, ובלכתו הוא קורא שוב את המכתב…

פלאות הוא רואה במכתב זה! ראשית, התואר “התורני” – ומאריך הוא הדוד פעם זו בדברם שלא כדרכו כלל. שאר המכתבים שקבּל ממנו גילפן מכתב לשנה, מכתב לשנה עם 60 רובל של שכר הדירה, היו מתחילים תדיר ב“אני שולח לך דירה געלד " וגומרים מיד: “כל המשפחה גריסט דיר ג”פ” – ותו לא… ושנית, המכתב כתוב כולו בלה“ק, סימן הוא – למה?… גם עצה טובה זו לאכול ענבים והמליצה שבצדה – “ותתענג בדשן נפשך” – כלום בכדי הן? ופרט זה: “בפרט בתי וכו' הקוראה ביכלעך בין בלה”ק ובין בשאר לשון” – מרגיש הוא גילפן איזו התקרבות בלתי רגילה ואינו מבינה, מה היא?

בכלל, הכל טוב ויפה עוד יותר משהיה רוצה!

הרי אדם הוא, מין “יש” שיש לו ערך ומקום בתבל!…


וגרינבלט – אֶקסטֶרני 2דייקן במעשיו ובעל-זקן ה“עושה” בשנה זו את הקלַס האחרון של הגימנזיום – הכין את גילפן בשני ימים ושלחהו בכל לבית-הנתיבות.

כמה עבודה, כמה מעשים נעשו בשני הימים הללו! דומים הם על גילפן שני ימים אלו כשני חדשים ברוב עניניהם: הוא החזיר את כל הספרים השאולים שהיו אתו ונפטר מהוראותיו ומסרן לחבריו, שתים לגרינבלט ואחת לאיסקובסקי העלוב (הלואי שיאריך ימים בהוראה זו, לפחות); קבּץ וברר לבניו וניקה את בגדיו ועשה חשבון עם בעלת מעונו; קנה לו מזודה וחבש בה את כל מטלטליו (על זה יש לו להודות לאיסקובסקי העלוב); קנה מסרק, מברשת, כתפות, נעלים – ודוקא צהובות! – ושלשה צוארונים מגוהצים; טבל בים ועשה “בּנקיט” עם גרינבלט ואיסקובסקי העלוב במזנון של הלנג’ירון…

בן חיל גרינבלט! – “הלאה – הוא אומר: – את המורה שפת אנגלית! היאנקיס ילמדוך ע”פ השיטה הטבעית, “חדר מתוקן” היא ניו-יוֹרק ומלמדים בה אנגלית-באנגלית… עוד מעט ובקשת את הררריש הרוסית המרעשת עולמות – ואיננה!" – ועם זה הראה לו על המכנסים שנתּקו מהם שני כפתורים, הוציא מחט וחוט וציוה עליו: “למד, למד, אחא, להצמיד כפתורים, כי היא בינתך ותעודת חייך בעולם החדש!”

בן-חיל הוא גרינבלט! – הוא לא נח ולא שתק עד שעשהו כלי כחפצו: היום העלהו על “הפרוספיקט האלכסנדרוני” והלבישו שם כתונת סטין כחולה ועליה פַּלתּוֹא אפור וקל, שכיסיו נפתחים מן הצד, בנוסח אמריקה, חבש עליו מגבעת תבן קלה. וכחצי שעה לפני הנסיעה משכהו עוד לבית-תספורת וציוה שם לעשות בלוריתו, לגלח זקנו ולסלסל שפמו בפיקסטוּאַר, לקחו והעמידו לפני הראי – וגילפן לא הכיר את עצמו…

– עתה, אתה ברוך-ד', סע והיה לחתן! – אמר גרינבלט וטפח לו על כתפיו.

בן-חיל הוא גרינבלט! אילו היה רוצה גם הוא לנסוע לאמריקה! עם בן-אדם שכמותו אין אובדין גם באי שמם!

– לאמריקה-לאמריקה-לאמריקה – דופקת הרכּבת חרוז חטוף-קטוף ורועדת בכל אבריה, נושמת ונישאה כחיה צמאה נלהבה ופולטת גזרי עשן על חלונו… וגילפן, לסתותיו לוהטות ובלחייו קר לו… נדמה לו שפניו אינם שלו. תגלחת זו למה? מה יאמרו שם בשרשתא על בנו הגלוח של ישראל-מנדיל שו"ב?… אבל בדיעבד – הרי גם זה יפה…

הוא יוצא אל מעקה המרכבה. רוח צח שוטפו בזרמו הכביר. שדות נִחָרים שנקצרו, שדות עם אלומותיהם, גרנותיהם וערימותיהם סובבים נסוגים אחור מפניו: – “פנו דרך!” – תוסס דרַקון-הברזל ורוקק עליהם בעשָנו, והדרך על אדניה ופסיה נמוגה נזולה ושוטפת תחתיו נבהלה, נחפזה, נרעשה… ואותו החרוז הקשה מושל בגבורתו, גובר ומכה תכופות בהלמות ברזל: לאמריקה-לאמריקה-לאמריקה… ותקיעה גדולה פולחת בחללו של עולם, בוקעת והולכת דרך אודיסה:

– שלום לביבליותיקה!…


הרכבת עמדה. בית-נתיבות. הוא יורד וקונה לו עתון של יום – אבל אינו יכול לקרוא בו; כחליפת יסודות נעשית בו – דומה הוא כאילו כל אטוֹמיו בהולים ומבולבלים בתוכו…

יושב הוא בתוך קהל צפוף מרובה גונים וכל גופו סופג אותו הריח של בשר-אדם המפעפע ברכבת, סופג הבל ופולט זיעה. הוא יוצא שוב להתבודד על המעקה ולתת את לבו ומחשבתו תחת הלמות מקבותיו של אותו החרוז התקיף…

הכל אָץ ובורח: עמודי תלגרף, שדות, אגמים, שוּמירות אדומות, נהרות, גשרים, תינוקות, עדרים, גנים, הרים וכפרים – רק היום הוא עומד… ארוך הוא היום, ארוך לאין מידה.

… בא הערב – והכל עדיין אץ, רץ ובורח, רק הכוכבים החיורים מביטים ממרום לתוך חלל מלא אבק ועומדים הם במקומם ולא יזחו – ואף-על-פי-כן, הלא נוע ינועו!…

כבדו רגליו מעמידה – והריהו נכנס ומציע לו משכב על הדף שלמעלה מן הספסל. שכב בתוך חום, עשן-טבק והבל של חושך, שלהבת-נר רועדת בו מתוך פנס נוקש, וריח בשרם של בני-אדם ושיחתם ונחרתם מערפלים עליו וחונקים אותו – ומלמדים אותו, בלי הפסק מלמדים אותו בשנתו לסנן מבין שיניו מין שפה מטושטשה…

… בוקר. צאת השמש… צלצל פעמון מחריד: “דַנְן-דננן” – זוהי התחנה האחרונה… עוד כחצי שעה של נסיעה ב“בעל-עגלה” – והריהו בשרשתא…

… לפני שבע שנים, בצאתו מעיר מולדתו, היה משַוה לעצמו כיצד ישוב לה לאחר זמן. דמיון זה היה של שני פנים: פעם ראה את עצמו והוא דוקטור – אם למדיצינה אם לפילוסופיה לא הכריע, אבל דוקטור יהיה – וכמה מראות נאים ומעשים יפים היו בענין זה; הוא מכובד, תקיף גם נוח לבריות, מתקן הוא כמה תקנות טובות בעיירה ומעורר וקורא את הכל לחיים חדשים, לסוף, הוא יוצא לפלשתינה, ועם רב ינהר אחריו ללוותו בברכת הדרך… ופעם ראה את עצמו שפניו חולנים ועצמותיהם בולטות – שחפת תוססת בחזהו, והוא שותק; שואלים אותו מה עשה? והוא עונה: “בקש בקשתי אלהים חדשים – ואינם, חבל על הישנים… עתה שבתי, באתי הנה לעצום את עיני פה במקום הזה, אשר נפקחו בו לראות ביגון-החיים…” – ועכשיו, באילו פנים הוא שב לשרשתא? –

לפי שעה הוא רואה שבעל-עגלה שלו, הַרן-לֵיב, לא הכיר פניו – הוא קוראהו “גוספודין סטויֶנט” ומספר עמו יהודית.

“סטודינט? מניין? ועל שום מה?” – מתפלא גילפן.

גם חיה-בריינה הרבנית הצולעה, היושבת בעגלה למולו עם שתי משענותיה (היא בודאי שבה עתה מן הלימן שבאודיסה) אינה מכירה בו. ושלום-מאיר הקישינובי שלצדו, חנווני טרוד זה, שהעמיס על העגלה שתי תיבות של סחורה – לא כל שכן. זה, כלום פנאי יש לו להביט בפני אדם? טרוד הוא, בהול הוא, מביט בשעון ומנענע ראש ואומר: “אוּ-וַה!… אחרה היום הרכבת כרבע שעה, בודאי!”…

גם הרבנית גם שלום-מאיר נזדקנו, והרן-ליב – הרי כל זקנוֹ הפך פשתן מאובק. נזדקנו אבל לא נשתנו. הרבנית עדיין היא נאנחת ואומרת: “אוי אב רחום וצדיק!” ושלום-מאיר עדיין הוא מסתובב וממשמש בכל כיסיו שמא שכח דבר, והרן-ליב ככוחו אז כוחו עתה ומנהגו אז מנהגו עתה; הנה יושב הוא לו על דוכנו עם שוטו המתדלדל עליו באויר והוא נוהם לתוך זקנו – ואינך יודע אם אומר הוא ב“איזהו מקומן” אם מספר הוא עם סוסיו… גם הסוסים כשהיו: קלוטים, שרועי עצמות ובעלי חֲכָכין, מנידים הם ראש וזנב מפני היתושים והצרעות ומצלצלים פסוקות בזוֹגיהם הצרודים, צלילים של שלוה והכנעה – צליל-צלילל…

צלילים אלו מביאים את גילפן לידי תכונה ילדותית; הוא יושב וסוקר ומסתכל בכל: בצללים הארוכים המהלכים לפניהם, בצריף הנופל שבשדה, בשבולת הנגררת אחורי העגלה, בדרדר הבודד ועומד כשומר עלי דרך… המחשבות שותקות ומשתקעות בשכחה, והוא מסתכל בכל בלי רעיון, כמו שהיה מסתכל בילדותו…

הסוסים מושכים ועולים בהר. הכל יושבים ומביטים לתוך חללו של בוקר יבש, רק שלום-מאיר אינו נח… דומה הוא כאילו הושיבוהו על גבי גחלים, והריהו מסתובב ומפנה ראשו לצדדין, כסבור למדוד את הדרך לאַמותיו מפנים ומאחור, – הוא יושב ודוחף באחוריו את מקום שבתו – להלן, להלן; לסייע את הסוסים הוא רוצה, “לדחוק את הקץ” הוא רוצה… שואף שואף הוא חנווני זה, “שאיפה” יש לו, “מגמה” יש לו – היום יום חמישי בשבת, יום השוק בשרשתא… וכלום אין ה“פדיון” שבחנות כדאי ל“שאיפה עזה” והתרגשות הנפש, כמו הצמדת כפתורים שבבית-מלאכה בניוּ-יורק?…

מדלעת מוריקה בגיא… לבוסתָּן זה בא עם חבריו לאכול בו בפעם הראשונה בתשעה-באב… עוד לא גמלו אז האבטיחים, ואכלו רק מלפפונים ופת עכו"ם שלא במלח!

… בראש ההר – הנה נשקפת שרשתא משפּוּלי ההר שכנגד, בגגותיה השחורים שעל בתיה השפלים, הצפופים… ואיה איפוא היער ההודישֶני? – רצחנים! העלו עליו הכורת… הנה מוטלים הם שם הרוגיו ומתיבשים בחמה – צבּוּרים צבּוּרים של קורות ניטשו על הגבעות בתוך קברים ירוקים, תלי-תלים של יונקות העולים מן הגזעים הגדועים… נפל האדיר ולא הגינו עליו בזכותם לא גג ירוק זה של הקלויז הטולנאית ולא גג-רעפים זה של בית-הכנסת הקר, ואפילו, להבדיל, לא זה המתנוצץ בכל חמשת ראשיו… וצליל פעמונים הולך מן העיירה וכָלֶה בחללא דעלמא – מה נפל שם בשרשתא, יומא דפגרא או סתם “פגר”?

הסוסים נדחפים במורד ההר, והעגלה מרקידה את יושביה וחבילותיה המוטלים בה – עוד מעט ויוטלו ממנה, והיא עצמה תתפרק! – והזוֹגים מצלצלים בבהלה ובטירוף-הדעת כבורחים מפני הדליקה ומשתעלים מעשן… הרבנית העניה! היא אינה יכולה לבטא אפילו “אב רחום וצדיק” בשעה שמימרה זו מתרוצצת בקרבה על ריאתה ועל כבדה ועל כל קרביה… אילו היה שב עתה דוקטור רב פעלים ולא “סטוּיֶנט”, כי אז קודם כל היה עושה אגיטַציה ליטול הר זה מדרכּה של שרשתא! –

והנה זה הר שני לו – ושוב הליכה של משיכה ושוב שלום-מאיר דוחף את העגלה באחוריו וקורא: “וַה-וַה! אחרה היום הרכבת, אני אומר, כרבע שעה, בודאי!”… והזוגים מצלצלים להם בצליל של שלוָה והכנעה: צליל, צלילל… על גבעת הקברות הם עולים


בין המצבות החדשות והישנות, הזקופות והנטויות, הלבנות, הצבועות והקודרות ומוחלדות, השלמות והשבורות פזורים ומפוזרים ונדים להם פה ושם אנשים ונשים – ראש-חודש אלול היום!… גם הוא, גילפן, יעלה לקבר-אבות לפני צאתו את העיר לבלי שוב עוד… לראות את אמא ואבא…

– “הוי-אוי, אב רחום וצדיק!” – אך מלבו הוציאה הרבנית אנחה זו…

הוא יעלה, יעמוד עליהם מעט, ויקח מקברו של אבא ומקברה של אמא קומץ עפר ויצרור אתו לזכרון…

והנה הוא רואה היאך הרבנית מנידה ראש, עושה פנים של צניעות ומוחה דמעתה בכנפה של מטפחת המשי הצהובה שלראשה – והוא תוקף על עצמו בשאלה: “ומה אעשה עם צרור זה?”… הוא רואה את עצמו על ספּוּנה של ספינה אדירה הבוקעת ומרתיחה את הים בכוחה – הנה נשקפת לו בת-ענק זו האדירה העומדת על פתחו של העולם החדש. התבנית הכבירה של “החירוּת " נשקפה אליו מנמלה של ניו-יורק והיא נושאת פנס ביד-עוזה למרום, מעל לצוקי הקרנים אשר קרן ראשה מסביב, והיא מביטה בפני ה”ירוקים" בתקפה וגבורתה, מבטה מצַוה – והוא זורק את צרור העפר הימה!… אין “עבר”, אלא “הווה” בלבד! –

כך-כך! אוירה של שרשתא מועיל לדמיון ולחלום…

עובר הוא בשוק, – הוא “השוק הישן” מקדמת דנא, – עובר הוא בתוך קרונות ועגלות, אִכּרים, סוסים, סייחים, שורים מעלי-גירה, וכמה יהודים סובבים הלכים ביניהם ו“מגששים בעגלות” – את כולם, כולם הוא מכיר, והללו פונים ומסתכלים בעגלתו של הרן-ליב, ואין אפילו אחד מהם מכירו… והוא הרי את כל אחד ואחד מהם הוא מכיר, יודע וזוכר… למה הקדים וגילח את זקנו? בזקן אפשר שהיו מכירים אותו – הן דומה הוא בקלסתר פניו לאבא…

ושרשתא חיה… בשוק דחק, צלצל, אבק, געיה, ריח חציר יבש, קשואים וכרוב, קול משא-ומתן, מחי-כפּים של העומדים על המקח – ועל הכל גובר קול, קול רם מערבב וממלל כמתוך החבית:

"כל דבר – חמש קופיקות!

כל הישר – חמש קופיקות!

חמש קופיקות, חמש קופיקות"!

את שרשתא כולה מוכר זה ב“חמש קופיקות”! – וקול שני מושך ובוקע כתקיעת-שופר:

– הי לדוֹאוֹוֹוֹד!!" (הו לזפּת).

נדמה לו לגילפן כאילו עודנו היום נער, ולבו דופק בו שהוא מאחר לבוא לחדר, אך אינו יכול לעזוב את השוק והוא תועה, תועה בו ומסתכל בכל, ואין איש שם אליו לב…

– לאן? – שואלו הרן-ליב ומסב אליו את פניו הפשתניים.

– לזליג ה“נאמן” – עונה הוא לו כמתוך החלום.

אתה… בן-ישראל-מנדיל שו"ב אתה?! – משתאה זה וגביניו מתרוממות מתמהון.

– כך…

הרן-ליב הסתכל מעט בו ובכותנתו הכחולה חגורת חבל בעל ציציות, שמעל למכנסיו, בו ובזקנו הגלוח, ולתוך משקפיו הציץ, הניד ראש ואמר:

– כּ-אַ-אַ-ך?! מוֹלוֹדֶיץ, וַסקא!

וגילפן נטרד מעולם ילדותו – – –

… והנה הטחנה – היא עדיין דופקת ונושמת כדרכה: “הב-הב!” – עדיין לא שׂבעה, אבל כבר נצטבעה באופן חדש, היא כולה אדומה… ומעשֵנת הברזל שלה גבהה, נזדקפה עוד יותר: “פאראדקעס חדשות” – הוא זוכר את הכתיב של שתי המלים הללו במכתב דודו, – והריהו יורד ממושבו…

בצל דלתו של השער רובץ נירון. כלב זקן נעשה זה, שערותיו האמוצות קלוטות ולפלוף לבן בעיניו האדומות, – מביט הוא בחשד מעל כפותיו כאורב, וכנראה, כבר קשתה עליו הנביחה. אבל עדיין הוא ירא גילפן שלא ישַלח בו זקן אשמאי זה את שיניו הקהות – הן גם הוא שוב אינו מכיר בו; אבל בוטח הוא בהרן-ליב, הנושא את כליו אחריו, שישמרהו מפני זה… לא כן התרנגול. זה, – אף-על-פי שחדש הוא – יצא מיד לקראתו מבין אגודת נשיו, המלקטות כמאז ומקדם בחצר הרחבה, מחא כנפיו ב“שלום-עליכם”-תרנגולי, ב“קוקוריקו” שלם, מתון ובקול רם, כיאות לתרנגול הגון…

ושם, לירכתי החצר, מבּין לשני עצי השיטה, מן האכסדרה הטובלת באור שמשו של בוקר – נשקפה לו גוויה צעירה, זקופה ומיושרה, עטופת חלוק ורדי, שניצבה ממולו מתוך הליכה והאהילה בידה על עיניה להביט בו…

הזאת רייזל?…

בית-זרוע רחב נופל לה מידה הנטויה שנתגלתה עד המרפק, רחב ומגיע עד לחזה הבולט – – –

 

III    🔗

גילפן – עוד לא נתישבה עליו דעתו מן הפגישה, עוד לא נתבררו לו כל הרשמים הראשונים של בית דודו, וההרגשות הראשונות עדיין מרפרפות ומשמשות לפניו בערבוביה: הידוּק-יד רכה ועזה זו של בת דודו וסבר פניה שנתאדמו מתוך שחקת ענוָה; הדודה, שעמדה משתאה למראה עם הפוזמק שבידה, ואביה הזקן המתון, שזקף עליו את העינים מעל למשקפיו ונתן לו “שלום עליכם” בשלש אצבעות קרות (בשתים מהן החזיק קמצוץ טביקא); הרגשת רצון שיצא ידי חובתו ונזכר לשאול תיכף לשלום אחיותיו הכפריות ושנוי יפה זה שבכלי הבית וסידורם החדש; חוברת ירחון חדשה והספר “על פרשת דרכים” שראה באותו חדר שהתרחץ שם בפלח סבון ריחני זה של רייזלי, ועם זה מוּסר רעיונו ששכח להביא איזו תשורה מאודיסא, – בקיצור, עוד לא הספיק גילפן לשתות כוס תה ראשון שמזגו לו, ולא הספיקה דודתו לברר לו מפני מה הם יוצאים לקרניצא, – והנה זה קפץ עליו ר' חיים השדכן בסוּפה וסערה ומהומה של דברים התוססים מתוך חוטמו!…

ר' חיים זה נדחף אל הבית ברוח כנפי קפוטתו כנופל מתוך טיסה באויר, פוחז ושוטל:

– בא?… צפרא טבא! – הרי-הרי – שלום עליכם!

ובעוד שהוא מבקש מעמד לרגליו, וגופו מסתובב לכאן וראשו פונה ונטרד לצד אחר, – פיו וחוטמו, הרי זה מפיחים כבר אמרים מטורפים, פולט מימרא וקוטפה באמצע, פולט מימרא וחוטפה חזרה אל שופר-חטמו השואף ותוקע ונע לצדדין כבריה חיה בפני עצמה:

– אני כמעט שהייתי “דופק לך בתלגרם”… חדשות באודיסה מה? – שביתה היתה… אבל לא היה שם, חלילה, כלום על ישראל?… הרי-הרי – בואה ונספר בדרך! בלי כובע? היכן הכובע? הרי-הרי הכובע, קח ולך עמי! עדיין לא אכלת?… ממש בכליון עינים צפּיתי – צריך היה לבוא ביום ג'… ובכן נלך?… נו-נו, יהודי-שרשתא! טוב שלא תשאל מה שהיה לי כאן עמהם בשבילך! בכּל הם נועצים חוטמם… דירה כאן, דירה שם – ממש ככלבים שבחוץ… הרי-הרי נלך, – אפשר לאכול אחר כך…

לגילפן נראה הדבר קצת משונה, והיה רוצה לשאול: ר' חיים מאי עבידתיה? צריך הוא גילפן למכור את דירתו לביילה-גיטל – ילך ויכתוב לה שטר קין עם “גמר חתימה טובה” של הנוטריון, והכל תם ונשלם; אך זלדקן ארוך וזמזמן חטמן זה, מה ענינו לכאן?… הוא בא לידי כעס ולא היה שותק עוד ברוגזו אלא כדי למצוא מאמר חריף של נזיפה, לשלח מעל פניו סרסור טורד זה – והנה נגלתה עליו רייזלי, שנתיצבה בין עצי הגן לפני החלון, ואמרה לו:

– הלא תלך לסעוד פת שחרית? – עיניה הטובות נצטמצמו מכתמי האור שרחפו על פניה, מצמצו וצחקו אליו בהלצה של מחילה על אותו עני, – ונצטחק גם הוא, ויצא וירד אל בין האילנות.

שם, בתוך הבית, ר' חיים עודהו מבלבל חללו של החדר, מחטם וצווח: “פורענות, פורענות, אני אומר לכם, בשרשתא זו!… דירה כאן, דירה שם – ממש ככלבים שבחוץ, – הכל מוכרים… למהר אנו צריכים! הרי-הרי צריך להחיש – צריך! צריך, צריך, אני אומר לכם! – הרי-הרי ערב-שבת בא!…” ופה, בתוך גינה קטנה זו, רייזלי השוקטה עורכת את השולחן תחת נופו של האגוז.

אילנות מספר כאן, אבל כמה חשובים הם במקום זה… גפה זו עם עטרתה העבותה של שׂכּים צומחים מבדילה בינם ובין שאר העולם, והכל צומח לו כאן בשלום ועושה פריו בחשאי; הנה האפרסק עם פירותיו השעירים, התפוח שצילו קלוש ותפוחיו הקטנים הייניים מתאדמים לפני שמש, שלושת העצים הדקים, העומדים כסגול, מסובלים שזיפים אפורים-כחלחולים – והכל שותקים. נחה שקטה היא הגינה עם בכּוּריה… דפיקת הטחנה ונשימותיה הכבדות אינן מתערבות כלל בתוך חמתה וצילתה של זו, – שאון זה סובב הולך הוא שם, סחור-סחור מחוצה לה, ואל הגינה לא יקרב… כאן רק צפצוף בודד של צפור וזמזום של דבורים, המסתובבות להן על ציצי הפרגין הקלילים ועל השמשנות הצהובות שנרדמו וראש להן כפוף. כאן רק רייזילי עם בתי-הזרוע הרחבים שעל ידיה החלקות ושולחן ערוך בכל: הרי חמאה, הרי גבינה והרי שלש ביצים חמות וכוס חובצה צוננת, פת שחורה ופת לבנה ועמהן גם צלוחית של יי"ש צלול ומזוכך, וכל אחד מוגש בכלי טהור, עומד שותק וממתין למי שיבוא ויהנה ממנו…

– צר לנו לעזוב את פינתנו זו – אומרת רייזלי ועיניה הטובות מזדקפות על הלִבנה הצעיר המרעיד מבלי לחש את עליו המתנוצצים כגזרי פּחים ממורטים…

ובאמת, כל פרדסי אודיסה וניו-יורק יחד במה הם נחשבים לעומת פינה קטנה וצנועה כזו שאצל חלוני הבית?… הכל כאן… והנה גם ר' חיים וחוטמו כאן!

– חטוף ואכול! – הוא מאיץ בגילפן ובולע רירו: – נטול לידים וברך… הרי-הרי זה נטלת? ובכן ברך נא ונלך!…

רייזלי מעלימה את השחוק שבפניה, מושכת גביניה ואומרת:

– עוד היום גדול, ר' חיים; שב ואכול – ויאכלו גם אחרים…

– “היום גדול”, היא אומרת. דירה כאן ודירה שם, וכאן ערב שבת – ועת לה לאכול!… לאכול? – שאוכַל אני? לא, איני יכול עכשיו! אלא מאי – מעט יי“ש הרי-הריני לוקח… יי”ש שָאני…

ור' חיים ממלא לו כוס, מברך עליו בקול רם “שהכל נהיה בדברו” ונותן עיניו בגילפן שיענה לו “אמן”, רואה הוא שראשו של זה מגולה – והריהו פונה לו אל הצד וטועם מעט, וחוזר ונותן יד לגילפן ב“לחיים” ובברכה שיתן ה' ויקנה לו במהרה בית הומה באודיסה, בשבע קומות – שלא לראות את היהודים שבשרשתא! – מפשיל ראשו והופך את הכוס, והפיקה שבגרגרתו נגררת מעלה ומטה בקול כפיטורי בפי ושט…

רייזלי מקמצת פניה משחוק ונפטרה מהר ממקום זה ברוח חלוקה המתנפנף…

– בתולה נאה וטובה, אני אומר לך, היא זו – מחטם ר' חיים ומנדנד אחריה ראש: – מזג טוב, אחת בעיר, אני אומר, אחת ואין שנית לה! “בריה” היא, כשרה וצנועה היא, בעלת בית היא! לא כבתולות של עכשיו, שבזמן הזה… כלומר, שהיא עולה על גביהן בכל אותם הענינים שבזמן הזה: בהשכלה, בלבוש ובדרך-ארץ ובעניני מוֹדה, ועל הכל מלומדת – פּשש מלומדת! – מספרת היא ברוסית “פחז כמים” – כמו אני ואתה ביהודית! גם באודיסה לא תמצא כמוה! ועל הכל – היחוס… יחוס… וכי מה שייך? – המשפחה… כולה היא מזג טוב! למדנים מפורסמים… כלום אינך יודע? – ברך על המזון ונלך. עכשיו, בזמן הזה אין משגיחין… אין בודקין, אני אומר, כל-כך ביחוס… העיקר הוא הקרן… רוצה אתה לברך בסעודת הצהרים? – מותר! סעודה אריכתא, – אם לא יסיח דעתו… נלך!

וילכו – – –

… יום מהומה ומבוכה וטירוף הדעת…

גילפן מרגיש את עצמו כנוצה קלה זו שחוטפה הרוח ומסובב אותה בגלגל בתוך עלטת-אבק וערבוב של חשש, קש, קרעי-נייר ועלים נדפים… ביילה-גיטל מצלצלת בכפות המאזנים, נשבעה לקונים ומהללת בלעז, וקובלת ומקללת ביוּדית: בניה – הלואי שישרפו – אל החדר אינם הולכים ועל הקונים אינם משגיחים – הלואי שיצאו עיניהם! וקולה חוזר ומתחונן על גילפן, בעל-הבית העומד כאן, מקמצת שפתיה הכחולות כמין כיס של שנצים ואומרת בפנים של ענוָה ובנעימות: “כל כך ימים ושנים יהיו לו להירשלי צְשַק, רבש”ע, כמו שיש לו מעות לקנות דירה! אלא מאי? רוצה הוא, אותו ממזר, לסבב ראשך בכחש ושלח עליך את הרמאי האדמוני, את בריל קְנַק; דומה הוא, שמצא איזה תם, נער קטן לרמותו"…

כך! יודע הוא גילפן מי הוא הירשל צשק ובריל קנק הללו, אך גם ר' חיים מצדו לא ינום ולא יישן והריהו אץ, רץ, שואף בחטמו וממלל, עושה את עצמו שליח לכל המקומות וחוזר בבהלה ומזיע, וכנשר על גוזליו ירחף על גילפן בכנפי הקפוטא המתבדרות, – מגין הוא עליו מפני הרמאים, מפני הירשלי צשק, האורב לו עם בריל קנק, ומרמז לו שיהא זהיר בביילה-גיטל זו העגונה משום “שדירה כאן ודירה שם” – והיא במזומן היא קונה… סותם ביד על פיו של גילפן וצווח: “וי, וי – תן לדבּר!” והרי הוא ר' חיים מדבר בעדו! – והוא, חייקל, או מר גילפן – הרי אינו אלא בחור, נער, אברך הבא אך עתה מאודיסה, ואף-על-פי שמלומד הוא, אינו יודע עדיין ביהודי שרשתא מה הם… והוא מסלק אותו לצדדין, מושכו לזויות, לוחש לו באוזן ומהלל וממלל ונופח לו לתוך אזנו בהבל פיו… בקיצור, את טובתו, רק את טובתו הוא מבקש. בלא זו, חייו אינם חיים והוא אינו ר' חיים… והכל רק בשביל מה? בזכות אבותיו, שימליצו בעדנו! – כי מי זה ידע את ר' ישראל-מנדיל ז“ל יותר ממנו? ומי היה מכיר כמותו בצדקת זו, בציפה-גננדיל, עליה השלום?… רק הוא, ר' חיים ידע מה טיבם ומה תוכם של אלו – הם היו יהודים, יהודים היו!… וכדאי, כדאי הוא, מר גילפן, בנו של ר' ישראל-מנדיל ובן-בנו של ר' יששכר בער ז”ל, שיגין עליו ר' חיים מפני יהודי שרשתא! – צריך הוא רק “לתת לשרת את עצמו” – והריהו מוסר מיד את נפשו עליו, באש ובמים יבוא למענו – ובאותו רגע!…

אבל זכות אבות זוכרים לו לגילפן גם שאר יהודים טובים שהתחילו מכירים אותו, והרי הם באים ונותנים לו שלום בעין יפה ושואלים אותו לחדשות מאודיסה… קרני-מישוש שאינן נראות בודקות אותו מכל צד… בודקים ומוצאים אותו בודאי שאינו אלא “אשכנזי טפּש”… סקירות אלו, לחישות אלו ואח"כ העמדת פנים של תמימות ושאילת פפירוסא לאחר שהודיע להם כבר שאינו נוהג בעישון – מיני עניבות עונבות כל אלו הבריות סביבו, ועל כולם בריל קנק האדמוני מסבך והולך, מרמז ומזהיר על הרמאות, ומראה לו במחוג לשם, על הירשל צשק, כי זה, אך זה יגאל, הוא יפדהו מצרתו, מדירתו…

גילפן מכיר בכל אלו, ואף-על-פי-כן, אינו מוצא את ידיו ואת רגליו בתוך כל אותן העניבות. כל יכולת ניטלה הימנו בתוך המהומה של הלחישות, הפגישות והבדיקות הללו… סוף-סוף הרי צריך הוא למכור את הדירה ואינו יכול לירוק בפני אלה ולעזבם, ולפיכך, קפץ והתיז את הקשר-הגורדי בבת אחת! – פתאום וִתּר חמישים רוּבל לביילה-גיטל, יהיה חמש מאות וחמישים – ובלבד שיוגמר הדבר! – – –

נסתתמו כל הטענות – ור' חיים הרי זה מוליכו אל הנוטריון…

מן הנוטריון הוא מוליכו לאדוני העיר, מן האדון – אל אפוטרופסו, ומן אפוטרופסו של האדון – אל הלבלר, ומן הלבלר שוב אל הנוטריון, וחוזר חלילה – ועדיין לא נעשה דבר…

כמה עסקים וטירודים יש בכל דבר קטן שבחיים!… אילו היה כאן הדוד זליג, אפשר היה הכל כבר נעשה, אבל עכשיו, זה בקרניצא הוא, וגילפן – רק לר' חיים בלבד עיניו תלויות…

וכבר מושך גילפן את עצמו לבית דודו, כבר כשל כוח רגליו – אך ר' חיים עדיין מושכו “עוד להליכה אחת זו – ותו לא”. אלא מאי, רוצה הוא לאכול? – הרי מוכרים כעכין ברחוב, כעכין טובים זרועי קצח… “כך אופים עכשיו בבית-המאפה החדש. הנחתומים “שרויים באדמה”; שנים מהם רוצים לצאת לאמריקה וגם הם מבקשים למכור דירותיהם… בקיצור, דירה כאן ודירה שם, ולפיכך יש להזהר בעגונה זו, בביילה-גיטל, שיש לה מזומנים; וכאן ערב שבת, וצריך לגמור – צריך, צריך, צריך!”

… היום נוטה לערוב, הרחוב נתרוקן כבר מן היריד, – עוד מעט ויוגמר הדבר. והנה צרה חדשה: רוצה היא ביילה-גיטל בחתימת-אחיותיו דוקא, שלא יהא שום ערעור על קנינה… ר' חיים אמנם אינו שותק, לוחש הוא לביילה-גיטל ומושך בצעקת סוד:

– גזל-נ-ית, קטל-נ-ית! – מה את רוצה הימנו? האברך עדיין לא א-כל היום!… למה את משהה, וכאן הרי-הרי הירשילי צש-ק?!… אחיותיו – זו בהודישֶן וזו בקרנישֶן, וכאן ערב-שבת, ערב-ש-בת!!…

אך ביילה-גיטל עונה לו בניחותא:

– מהיכא תיתי! – אכבדהו ויאכל אצלי… הלא תשתה, אדוני גילפן, כוס חמין?…

… נדהם מהמונו של יום, עייף ורצוץ כחיה מודחה שנמלטה מרודפיה, יושב גילפן העלוב בבית זה שבנוהו אבותיו וגרו בו כמה וכמה שנים בשלוָה,יושב ולועס כעכין בקצח מבית-המאפה החדש, שותה תה ומזיע, מבלי כוח… את עלבון החיים היה רוצה לשטוף מעל עצמו ועדיין הוא שוקע בו…

לבדו הוא: ר' חיים איננו – שָׂכוּר הוא לומר קדיש לנשמתו של נפתלי חשׂוּך-בנים, והלך לבית-המדרש לשעת מנחה ומעריב. ביילה-גיטל עומדת בחנות, ובתה, נערה קטנה, מוזגה לו כוס תה ומתעלמת ומתחבאה מפני יהודי גלוח זה שכותנתו הכחולה תלויה לו על גבי מכנסיו… השמש בא. אך הזבובים הרבים של חודש אלול עדיין מזמזמים במלוא הבית, מזמזמים ומעקצים…

כלום כדאי הוא הדבר בכל הטרדות הללו?…

והנה נכנס ר' ישראל הזקן (עדיין זה חי! – שכן ישן נושן הוא…) צועד הוא זקן זה, הקטן כתינוק, ונוקש במקלו על גבי הקרקע, גורר את סנדליו הכבדים ונוהג אחריו את ביילה-גיטל שהוא מושכה בידה. זו מהלכת אחריו, פיה שנתמתח לכל רחבו שוחק במחילה של ביטול-היש על זקן “עובר-בטל” זה, שאין מסרבין לו רק משום מצוה…

הזקן – לבוש רק תחתונים וטלית-קטן ארוכה שעל כוּתנתו – עמד באמצה הבית, נסתכל היטב בגילפן (האפשר שעדיין זה רואה גם עם הערב שמש?) ואחר כך פנה אל ביילה-גיטל והתחיל מניד את זקנו הקלוש ומפטפט מתוך יתר שיניו הרעועות:

– כך… עמדי אַת כאן. רוצה אני לומר לאדם זה דבר אחד בפניך, לא יהא זה רכילות או לשון הרע…

פנה אל גילפן והתחיל מנופף במקל למולו, כסבור להכותו, ואומר בקולו הרצוץ:

– שמע-נא, בחור! – אוהב אני לומר את האמת בפניו של כל איש… רואה אתה קורה זו? – הרים הזקן את קולו הרועד והתחיל מקיש במקל על גבי הקורה העבה הנתונה לארכה של התקרה: – קורה זו של אלון עשה אותה אביך, עליו השלום – דבר של קיימא, כמו שהיו עושים בימים ההם… אני והוא, להבדיל בין חיים למתים, נזדמַנו ביער; הוא, עליו השלום, ידע בי שמבין אני בענין עצים – וממני, ממני לקח עצה על אילן זה… עשרה זהובים שילם בעדו ועשהו שתי קורות; בעבה קֵרָה את המרתף, וזו – הניח כאן. והרי היא מונחת… על שום מה? לשום “תכלית”! – “תכלית” עשה אביך בנין זה, “נחלה” לבנו עשה, “נחלה” שתהא קימת גם לבני בנים… עכשיו קמת אתה, גלחת את זקנך ובאת לכאן – השד יודע מהיכן – למכור אותה?… בעל-הבית אתה – ומוכר?… אביך, עליו השלום, כל ימיו היה משלם עיסקא ועיסקא-דעיסקא – ולמה? כדי שתהא ה“קרן”, ה“נחלה” קיימת, ואתה למעות אתה צריך? “תכלית” נאה מזו יש לך?… כלום קטוֹנת מליקח אשה ולהתישב בנחלת אביך ולחיות בה? לחיות כדבעי, כמו שהיו חיים!… השבתות והמועדות שבבית אביך לא היו נאים? סיומי הש"ס שהיו עושים כאן לא היו נאים? לא בעלת-בית נאה היתה אמך? לא עשו כאן חתונות נאות בתוך חדר זה כאורח ארעא?…

– מה אתם מבקשים לכם, אני שואל אתכם, שַרלטנים, שקצים?!… שמא גם אתה רוצה לאמריקה?… שמע! עוד תשובו, כולכ-ם תשוּ-בו מאמריקה!… תשובו ותכו על לב: “אשמנו, בגדנו”…

כסימבּוֹל קשה של מיני רגשות שלא הודה בהם כל היום, רואה גילפן בזקן “עובר ובטל” זה… והזקן עדיין מנופף עליו במקל, פניו מצהיבות וקולו מושך ברעדה, מייסר ואומר:

– וכי לא עשתה זו, ביילה-גיטל, אמריקה טובה בבית זה? – בידים ריקניות נכנסה לביתך, ועכשיו הרי היא קונה מידך את הדירה – במה? במ-עות א-לו שנתנה לה דירה זו!… ודירה זו של-ך היא, "נ-חלה " היא לך מאביך, עליו השלום, ומאמך, נשמתה עדן, נחלת אבי-ך ואמ-ך, ש-קץ!…

– ומה אתם מבקשים שם באמריקה? אֵילו חיים אתם מוצאים שם?… לחלל שבת ויום טוב אתם רוצים? לטייל בֵּי-חינגא עם שקצות אתם רוצים?… אלו הם חייכם, שקצים?… כל-בים אתם! שרל-ט-נים ט-פשים! – – –

– משוגע… משוגע, בנאמנות! – משוגע, כמו שאתה רואה אותי חי!…

בלחש זה נפל ר' חיים אל אזנו של גילפן…

– וכי אינך רואה? זקן בן מאה – ואפשר בן מאה ועשרים… כבר עבר ובטל – והא ראיה – – – בן כמה שנים אתה, ר' ישראל?

– בן-כ-מה – אני יודע, והרבה שקצים שכמותך ראיתי בימי חיי, – וכמה שהיו מרמים הם את הבריות, אך ק-בּצ-נים נשארו לכל ימי חייהם!…

ואחר תשובה זו פנה הזקן אל גילפן ואמר בהראותו במקל על ר' חיים, שעמד שואף ומניע בחטמו מתוך שחוק ותולש בשערות המפוזרות שבזקנו…

– כך, בחור, כ-ך! זֶה-ה, עכבר-רשע זה יוליכך, יוציאך ויביאך – וטוב לך!…

והזקן עקר את רגליו והתחיל גורר את סנדליו אל הפתח…

יצאה גם ביילה-גיטל אחריו מתוך שחוק של חן ומשיכת כתפים על שגעונו של זה. ושוב ר' חיים מבלבל את האויר על גילפן העלוב:

– מבין אתה? מבין אתה, אני אמר, מר גילפן? – אני כך, בין מנחה למעריב, נזכרתי… הרי-הרי בבית-המדרש נזכרתי, בבין מנחה למעריב… נזכרתי, אני אומר, בך… נזכרתי, ואמרתי אלך נא ללוות אותך להתם – לבית מלונך, שלא תלך יחידי… כמאמרם: “תלמיד-חכם אל יצא יחידי” חַה!… באתי, והרי-הרי זה כאן! חַה-חַחַה! – נלך, מר גילפן!…

– מה אתה רוצה שוב?… – שאלו גילפן בקול אטום ועייף.

– רוצה אני? – איני רוצה כלום… הרי-הרי בדרך נדבר… אומר אני רק, מה נעשה? מה נעשה?!… צריך… הרי-הרי צריך לנסוע להביא את אחיותיך, שיחיו… אין עצה אלא זו שאמרתי לך קודם לכן; לזו שבהודישן אלך אני, אלך רגלי, במקלי וברגלי אלך אליה ואודיע לה, בלי שום הוצאה שהיא… ולזו שבקרנישן תסע אתה, ומהיכא תיתי – אורח חשוב תהיה; אתה בעצמך תסע – וכי יש לי חלילה איזו כוונה בדבר?… הרי-הרי מהיכא תיתי. רוצה אתה? ונסע ביחד…

– כבר שמעתי…

– לא… לא! – זהו רק אגב דבּוּר… הרי-הרי כדי דבּוּר… מדברים – ואני אומר: מהיכא תיתי… (ור' חיים מסיים בקול נגינה:) העיקר הוא – וי-וי! שכאן ערב שבת… ערב שבת… ודירה כאן ודירה שם… ערב-שבת – וי-וי!…

– מה אתה רוצה? – שואלו גילפן שוב בקול גוסס.

– מה? – לא כלום… כך… מבין אתה? – ערב-שבת… הרי-הרי ערב שבת כאן, ואפשר…אפשר יש לך רובל, אדוני גילפן?…

סיום זה אמר ר' חיים בקול אחר לגמרי, קול תחנונים עמוק שגילה את הסוד של “ערב-שבת” של כל אותו היום…

גילפן תחב מין ניירית לידו של זה ודחפה מעליו בגועל-נפש… הוא לא הבחין אפילו מהו נותן, רובל או שלשה.

– спасибо (תודה) – אמר ר' חיים ברוסית ובקידה של “השכלה” ובהודאה כַּלבּית: – וַה, רבונו של עולם! אלך לי להתפלל מעריב! עדיין צריך אני ללמוד פרק משניות… ואתה, אדוני גילפן, אל תצטער ואל תדאג הלילה… שבת שלנו – שבת שלהם – הָנֵי נָשֵי נביא לכאן, וביום ב', בלי נדר שבת, בבוקר יוגמר הדבר בכי טוב, אם ירצה השם!… אל אל תדאג – אני כאן, לא אעזבך, ותראה – אם ירצה השם – שמחר בבוקר כעלות הש-חר, אני שוב אצלך!! –

– איני מבקשך…

– לא… וכי מה שייך? – טרחה שלי, ובפרט למענך, אינה ולא כלום!… טפו – ותו לא! בואה בואה, מר גילפן, ואלווך!…

– אי-ני מבק-שך…

חטמו של ר' חיים נבוך. מין ריקוד משונה תקף את ידיו, ראשו ועיניו, וגמגום זעזע את שפתיו בבהלה:

– אלא-אלא… אלא – בְּבֶּה!…

– לך-לך!…

– הרי-הריני הולך! – נחפז ר' חיים והתחיל מרכּס קפוטתו שהיתה מרוכסת: – אני רק – ואינו כלום… הרי-הרי רואה אני שאדוני עייף – רואה… עייף – מהיכא תיתי… הרי-הרי רק מלה אחת כסבור הייתי לומר… בעיקר, היחוס אינו כלום… הלא אנשים אנו, ברוך-השם, הרי בני הזמן הזה אנו – כלום לא כך?… נוּ! הרי-הרי אני הולך! – ליל טוב! – – – – – – – – –

… שיירי העדר ששב מן השדה עודם תועים ברחובות וגוֹעים. האויר עודהו מלא מאבקו וזיעתו של יום. תינוקות, שיצאו לחירות מבית רבן, מעפרים בעפר – והרי לך עוד “שלום-עליכם” אחד!… גם זה, ר' שפטיל, שולח את קרני-המישוש שלו ובודק בענין הדירה… גילפן משתמט הימנו באמצע הדבּוּר ונמלט לסימטא אחת צדדית…

בורח הוא מפני הדירה שלו, והריהו דומה על עצמו ככלב עלוב זה שתלו לו שלפוחית נפוחה בזנבו – רץ ואינו יכול להמלט הימנה… הנה זה הטחנה – רוצה הוא להכּנס בשער ורואה שכבר קדמהו ברל קנק, שבא ודאי לדבר על לבו בבית דודו… וגילפן נרתע לאחור. הוא חש ונמלט אל השדה – וידיו על ראשו…

הכל קודר בחללו של ערב.

הוא נשתטח על שפת היאור ושכב שם…

שומע הוא מתוך עלבונו בקרקור הצפרדעים, רואה הוא מתוך עלבונו בתלוליות של חושך של היער ההודישני הנכרת, שבשפּוּלי ההר מנגד… רואה ואינו רואה, שומע ואינו שומע… ומשתקע הוא לתוך עצמו במראה אחד אידילי, שנצנץ לפניו בשעת מוסרו של הזקן ר' ישראל: שני יהודים, אחד ששמו ישראל-מנדיל, ואחד – ישראל, זה ארוך וזה קוץ, עומדים תוך יער מצל ומשוחחים בכובד-ראש: ר' ישראל מקיש במקלו בגזעו של אלון ענף וחזק ואומר לישראל-מנדיל: “את זה, את זה תקח”, וישראל-מנדיל מוציא את מטפחתו האדומה, מתיר צרורה ומרצה משם עשרה זהובים… בא גוי אחד והניף גרזן, הכה באלון, וזה נזדעזע בכל ענפיו ועליו… צווחת צפרים, והד רך ורטוב עונה ביער על כל חטיבה וחטיבה…

“את זה, את זה תקח” – למה? ובשביל מה? – – –

 

IV    🔗

כשוב גילפן מן השדה אל בית דודו מצא את הבית שכבר כבר האור בחלונותיו; רק בחלון חדרה של רייזלי נראה עוד אור נר. אמר: “כנראה, התיאשו ממני שאשוב עוד הלילה” – ונתקשה קצת, אם להכנס אל הבית “לאחר יאוש בעלים”… ולמה סר לכאן ולא לאכסניה? והרי כבר נתּק מן הבית הזה ומאנשיו, – כמדומה לו שעדיין לא שאל אפילו לשלום שני הבנים שאינם כאן… אבל הן יודע הוא היכן הם; הגדול אברהמיל, הרי עובד הוא בצבא, והשני, גרשון, כמדומה, עם אביו הוא, בקרניצא – בודאי רייזלי הגידה לו זאת… רייזלי זו, אף-על-פי שנשתנתה, עדיין “קרובה” היא,– כמדומה שהיא נקראת עכשיו “רוֹזה”… מפי מי שמע שם זה? – כלום אפשר מר' חיים? או השערת עצמו היא, לאחר שהיתה מספרת עמו ברוסית?… יש גם לשער, שהבחורים ה“עבריים” שבעיר, קוראים לה, בודאי, “שושנה”; הן “עבריה” גם היא ו“קוראת ביכלעך בלה”ק".

נירון ישן. הזקן אוהב הוא מנוחה כי נעמה ואינו מקדים פניו אפילו בנביחה קטנה. אפשר גם זה הכיר בו כבר שהוא בנו של ישראל-מנדיל ובן-בנו של ישכר-בער ז"ל?… תיתי לו, שזה לפחות אינו בודקו בדבר הדירה!

עמד גילפן אצל האכסדרה והביט לתוך חלונה של רייזלי, זו “רוֹזה”, או זו “שושנה”… היא ישבה כשראשה סמוך בכף ידה, לפניה נר סטיאריני דולק וספר פתוח, אך עיניה החבויות בצל גביניהן מביטות אל החלון הפתוח, עומדות ומסתכלות לתוך חללו של לילה, מסתכלות למולו ואינן רואות אותו…

חושבת היא… במה? – מי יודע לב בתולה קרתנית? אפשר רוצה היא להשיג תוכנו של המאמר “ניטשאניות ומרכּסיות” שבחוברת הירחון החדשה, או את “הקולטורה הלאומית” של “אחד-העם” – הרי שייכות גדולה יש להן לאלו ולשרשתא! מי הביאן לכאן?… והרי קרני-המישוש של יהודי שרשתא אינן בודקות כלל בכל אלו; אפשר לפתוח בית מאפה חדש ולאפות כעכין בקצח בלי משהו “ניטשאניות ומרכסיות”, ואין צריך לומר, שאפשר למכור דירה ולצאת לאמריקה בלי שום זכר ל“קולטורה לאומית”. כמו כן, הרי אפשר גם ל“בתולה” לעמוד בשידוכים ולקחת חתן שיש לו “שטעלע בבית-ריחיים וואלצאָווע חדש”, למשל, בלי הכנה קודמת אפילו של קריאת ספּוּרים על-דבר צרת המורות הכפריות האובדות בין אכרים אכוּלי-כנימה והזיה – ובלבד שלא יבדוק החתן ביחוס… ואף-על-פי-כן – מי יודע? הרי מבטה, מבטה זה הוא עמוק יותר מדאי, יותר משיעור “הבתולה הכלה”… איזו שאלה יש בעיניה הטובות?

הוא זוכר שטובות הן עיניה ואינו זוכר צבען… וזוכר הוא שלעינים טובות כאלו היה חולים לפעמים בימי האביב: בדמיונו – והוא משפיל ראשו ותומכו בחזה של “זו”, ועינים כאלו מושפלות ומביטות ברחמים על מצחו (יודע הוא במצחו זה, שהוא גבוה ויפה…) מביטות הן ברחמים, אך לא בהתעמקות כזו – וכי מה יש לראות שם בעומק לבו של אדם?…

ארור ר' חיים, ארורה הדירה! בלעדיהם אפשר היה באמת לבלות כאן ימים אחדים של שלוָה אידילית, ולשגות מעט בדמיונים… לנוח, להִנָפש מעט לאחר אותו השעמום של עֲבר-הספרים שבאודיסה ולפני עתיד-העבודה שבאמריקה…

הוא כעכע במתכוון, ורייזל נתעוררה ונגשה אל החלון:

– ערב טוב! – אמר לה גילפן, וקולו ביקש מחילה שלא בדברים.

– הנני, הנני לפתוח! – נחפזה רוזה בקול עונה רצון, ויצאה.

נתקל בה גילפן קצר-הראות, בפתחו של הפרוזדור האפל. לקחתהו רוזה בידו והוליכתהו אחריה. שבע פסיעות קטנות פסע אחריה בחושך ונדמה לו שהוא צועד בתוך הנצח, בתוך הנירוַנה, – שלש מהן פסע כשעיניו עצומות לגמרי – כאילו אומר: הוליכיני, הוליכיני את לאין סוף…

היא הביאתהו לחדרה, המשמש לבית גם מעין חדר-אורחים (מפני שהוא מקושט משאר החדרים). הביאה לפניו את המזון והחלב הצונן שהיה מוכן לו, שיאכל כאן, בשביל שלא להעיר את הזקן הישן בחדר-האוכל. ישבה ושאלתהו – גם היא בדבר הדירה!…

גילפן לא יכול לענות עוד במלים על ענין זה – והניע בידו.

ראתה בו רוזה שעייף הוא ולא נכנסה עמו שוב בדברים, ומשגמר אכילתו, נתנה לו נר ושלחתהו אל משכבו שהוצע גם לו בחדר-האוכל.

גילפן כבּה מיד את הנר ושכב שלא כדרכו – בלי ספר…

שכב – וכל אותה הערבוביה והבהלה של טירודים, מחזות וקרעי רעיונות שעברו עליו בימים האחרונים, השקיעו אותו בתהום של תוהו ששברי צלמים נמוגים ומתנפחים בו – והעינים הטובות, העינים השואלות, הן מרחפות על הכל, מסתכלות בכל ומבקשות… הן מבקשות אותו דבר האבוד, אותה נקודה הנצרכה, את העיקר, את הגרעין, את הלוז שבחיים, שיצמיח גן לחסות בצילו – בצל אילנות נושאי פירות…

פקח את עיניו – והרי יום… פתח את התריס – והרי ר' חיים יושב וממתין לו! – הוא שמר הבטחתו…

אמר לו גילפן:

– ר' חיים, רוצה אתה לקבל שכר-סרסרות? אל-נא תבוא אלי עד לאחר שבת. שומע אתה? אם לאו, – חלקך לבריל קנק…

אבל איום זה היה רק פתחון פה למבול של דברים: טענות ומענות – בריל קנק מאי עבידתיה? בריל קנק הרי אינו אלא שליחו של הירשל צשק, והירשל צשק הכל יודעים שאין מעות לאדון זה וכו‘; תירוצים – הוא בא לכאן אלא כך… ענין נכבד יש וכדי שלא יהא גילפן משומם לבדו וכו’; בקשות – כל מיני לשון של מחילה סליחה וכפרה וכו'…

אבל רק מלה אחת היה רוצה לומר לו בסוד, וכדאי לשמוע: הרי משפחה אחת הם, – הוא ו“היא”… מה? – הוא אינו רוצה לשמוע? יהא לאו – והריהו הולך לו!

– ובכן, שבת-שלום ומבורך! – מחר תהיה בודאי בבית-המדרש… מפטיר, הרי-הרי מפטיר אתה על פי דין… בנו של ר' ישראל-מנדיל בא ויפּטר בלי מפטיר? היכא תמצא?… הזקן – עם הזקן תלך… לא כך ר' יקותיאל?… הרי-הרי שאני מדבר דברים של טעם, ב"ה…

הזקן, ר' יקותיאל, שישב על האכסדרה ואמר “תיקוני זוהר”, הביט על ר' חיים באלכסון ולא ענה כלום… וזה כבר תפש את גילפן בצוארונו והריהו מדובב, נושם ונופח לתוך אזנו בהבל פיו:

– וכי מי נאה לו לדודך יותר? אתה, או זה השחור… בנו של אותו סנדלר – כיצד הוא?… שוורצמן-שוורצמן!…

– מה?!… – נשתומם גילפן ועיניו גדלו ועמדו מתמהון…

– והרי-הרי זה-זה! – זהו שאני רוצה לומר לך!… – ענה ר' חיים וחוטמו המהלך עיקם את הצחוק של שפתיו. ומיד שילב זרועו בזרוע גילפן, כנהוג בין אנשים אחים “שבזמן הזה”, – משכוֹ מן המעלות והתחיל מהלך עמו בחצר ומדבר:

– מבין אתה? מבין אתה אותי, אני אומר? האברך, כלומר שוורצמן זה אינו כלום – אלא כך!… ואם יאמרו לך חלילה על אותה “חתיכת זהב טהור”, על רוזה שלך – ירוק להם בפניהם! כלום אינך יודע יהודי שרשתא מי הם?… הוא ציוני והיא ציונית, כנהוג בזמן הזה, – והרי גם אני ציוני… ציוני בנאמנות! יש לי אפילו “שקל” – מהיכא תיתי – “שקל-צאהלער” אני – ומפני מה לא?… אלא שהוא “מזכיר” הוא לגברים, והיא, זו, רוזה שלך, “יושב-ראש” היא לכל הבתולות – והרי לך שידוך!… כך רוצים יהודי שרשתא!… אבל כלום אפשר? – חס ושלום! חלילה וחס! וכי תעלה על הדעת? קלמן סנדלר ור' זליג הנאמן, – הבַּלָן והרב שניהם מחותנים! הרי-הרי גם תינוק שבשוק לא יאמר כך!… והא ראיה, האברך עצמו, אותו שוורצמן שאינו טפש – הרי זה שותק… אני דבּרתי עמו… דבּרתי עמו, אני אומר… כלומר, לא כשדכן חלילה – אלא כך… משמשתי בדפקו של אותו בחור עצמו… האמת, – רק לשם בירור האמת בלבד דבּרתי… וזה נתרעם עלי – ממש נתרעם! – והאיך נתרעם? הוא נתרעם אני אומר לך ונתאדם כלפת, כמו שאני יהודי!… הרי-הרי בחור מבין הוא ויודע הוא ומכיר הוא “שאין קרבן זה עולה על מזבח זה”… אלא מאי? אביו משתבח בעיר… כן יחיה אותו שכּוֹר! וזו – הבתולה גופא…

– הניחה! – קרא גילפן שלא בקולו התדיר, עקר ידו מידו ועלה לו במעלות הבית. הוא כעס עכשיו על עצמו: תימה זו מה היא? קנאת היחוס של משפחתו אכלתהו?…

ור' חיים נשאר עומד באמצע החצר, ראשו שקוע ואצבעו מונחת לו על חטמו ששבת מתנועתו:

– הענין הולך, ברוך השם… – אמר בצאתו את השער.

… והרי לך גם האדמוני, בריל קנק!

– כבר מכרתי, כבר מכרתי! – קורא לו גילפן מרחוק ומניד לו יד שילך לו מכאן. אך בריל קנק מצדו מכיר הוא בנימוסם של בני-אדם ומצטחק לו ומתקרב אליו ופושט לו יד לשלום, כאורח “ריסטוקרטים”…

– מה רצונך? מה?

– נוּוּ!… – ענה קנק כמבויש קצת: – וכי אפשר כך בנשימה אחת? עשרת בני המן אנו קוראים? – – הדודה שרה פריל היכן היא? – פריסת-שלום יש לי בשבילה מאברהמיל…

שרה-פריל יצאה מן המטבח, והתחיל קנק מסיח לה בנחת, שקבּל מכתב מאחיו העובד בצבא, בפטריקוב ביחד עם אברהמיל בנה וכו'. אך כמעט שפנה גילפן לבוא בחדר אחר להסגר בו, – הרגיש בו קנק ועמד לו בדרך ואמר:

– ענין יש לי, אדוני גילפן, גם אליך, וצריכים אנו לדבר בו בינינו לבין עצמנו… כך, בתוך ארבע עינים – לא יותר…

גילפן נתאדם והתחיל מנענע בידיו וצועק:

– כבר, כבר יש לי כלה!… יש לי הכל, גם אשה ובנים! כבר מכרתי, כבר קניתי, כבר נתתי כספי ברבּית, כבר עשיתי עסק טוב – וכבר יצאתי לאמריקה!… הניחוני, הניחוני, הניחוני!!

רייזל, שראתה במחזה מגוחך זה, – לא הביעו פניה אפילו צל של שחוק. שאֵרה בעל-כשרונות מצוינים זה, זה שלא רצה לילך בדרך הכבושה של כל הבחורים ולא ביקש לו איזו “תעודה” נכתבת, – נתעלה עכשיו בעיניה על הכל. היא ראתה אותו מעל לכל הקטנות הללו המסתבכות עליו כקוצים סבוכים. לו עולם אחר, עולם נעלה, עולם של דעה, בינה והשכל, עולם זה שתדמהו, תשוהו ותשאף אליו – ולא תשיגהו…

ובריל קנק – פניו הצהובים לא נשתנו כלל, והריהו מצטחק וממולל באצבעותיו למול גילפן ואומר:

– אבל פפירוסא – הלא יש לאדון?…

– איני מעשן! אין לי כלום! – קרא גילפן ויצא ברוגז ובהרגשת מבטה של שארתו, – מבט רחמים כזה שהיה מתגעגע עליו לפעמים בדמיון…

– אדם שאין לו כלום ואינו רוצה בכלום – אמר בריל והביט בכוָנה עצומה בפניה של רייזל: – הרי זה אינו ולא כלום…

– חצוף! – זרקה בו רוזה ויצאה זועפה גם היא.

וגילפן חטף עמו כל ספר שבא לידו בחדר השני: חוברת הירחון החדשה, שני קונטרסי אגיטציא ציונית, “ש”ס-תחינה" ועוד ספר רוסי אחד, ירד אל הגן וקרא משם:

– אנא, אמרו נא לכל, שאיני כאן! יניחו לי!

הוא בא אל תחת האגוז, נשתטח שם על גבי השטיח, בכדי לקרוא, לקרוא כל היום, לקרוא עד כדי שכחה! – – – –

והוא קרא מאמר אחר מאמר, ספר אחר ספר, והכל נשכח ממנו. באה לידו ה“ש”ס-תחינה" העלובה ונתבדר מן הקריאה והרגיש שבתוך כך גמלה בלבו הכרה בענין שלא חשב בו כלל, – מאליו ושלא מדעת נתברר לו הדבר. בעצם אינו כדאי לחשוב בו, אלא שהענין מעסיק ואפילו מבדח קצת:

ה“בתולה” הגיעה עִתה “עת דודים”, והדוד והדודה רוצים בו שיהא הוא להם “חתן”. – אותו “כתם” שנכתם בו בית זה על-ידי שיינה-רחל, שברחה עם היינריך, מחייבם לירד דרגא, – ולפיכך מוטב להם בבן-משפחתם, ואף-על-פי שעדיין אין לו שום “שטעלע” (משׂרה). זהו סוד האריכות שבמכתב דודו עם ההצעה של אכילת ענבים, זהו סוד פריסת שלום בשם יחוד של רייזילי “הקוראת ביכלעך” כמותו, וזהו טעמם של המאכלים הטובים שדודתו מכינה לשמו כדי ש“תתענג בדשן נפשו” ועושה את עצמה כאילו אינה חוששת כלל למה שהוא מגלה ראש ואוכל בלי ברכה וכו‘… התמימה! בתה בגרה – וקנתה ערמה גם היא… גם הזקן ר’ יקותיאל מחריש לו בודאי מטעם זה: גם זה נזהר שלא להקניטו, ולפיכך הוא רואה אותו כאילו אינו ואינו מסיח עמו כלל… ולפיכך – רייזילי… אבל מצד זה אין שום סוד והערמה, רק “שאלות” יש כאן: סבורה היא ילדה זו, שהוא יאמר לה אותה “המלה החדשה” האחרונה שכל בני-הנוער מאמינים בה עוד בטרם שידעו מה היא. “פוסק אחרון” הוא לה, שהריהו בא “ממקור המחשבה והדעות”, מאודיסה, עיר זו של חכמים, סופרים ואנשי-מעשה.

ובכן, אדם חשוב הוא כאן; חושבים בו כאן בבית זה, חושבים בו הסרסורים והשדכנים בשרשתא וחושב בו הדוד בקרניצא, ואפשר גם שאר אבות שבנותיהם הגיעו לפרקן עם איזה פְּסוּל; ובודאי חושבים בו גם “המשכילים והציונים דפה” – ועל הכל בריה נאה וצעירה זו, רייזילי, המבקשת שעת הכושר לדבר עמו בענינים “העומדים ברומו של עולם” – – ממש אידיאל! אידיאל הוא של עלמה יפה ומשׂכלת, גבּוֹר מוכן לרומן, ואיזה “כוח אינטליגנטי” הוא כאן! ברצותו – בונה, וברצותו – סותר; “לֶקציא” אחת או שתים “על הזרמים החדשים שבחיים ובספרות” – וכל הציוניות שבק"ק שרשתא עברה ובטלה, ושוורצמן “הארי שבחבורה” (עדיין זוכר גילפן, את בנצי השחור זה; הוא היה נער מזורז ששׂכלו צר אבל ישר) “מזכיר” זה ישאר בלי “אגוּדה” וגם – בלי כלה יפה!…

הוא התחיל שוחק לכוחו וגבורתו – אבל גם נהנה. נהנה כמו באותם הימים שהיה שוכב כאן בגן זה וקורא, קורא ושמח שהוא רואה מכאן את כל העולם כולו, פריז, לונדון וכו‘, חצרות מלכים וכו’. גם עכשיו הרגיש פתאום שמחה זו המעורבת אפילו ברגש נוח זה של געגועים, – רק שיר אין לו כמו אז, להביע בו את רגשותיו…

השמש שוקעת. רוח פושרת נושבת מעל ומסלסלת בצמרות העצים שהתחילו מזהיבות בנוגה מתעבה ומדמדם. עדת דרורים מתלהלהת באויר; הן טסות כחיצים ויורות זו בזו בקול צפצוף חד ועז… נזדעזע הגן, ודינרים של אור-ערבּים אופזים קופזים בתוך הצללים מכל עבריו, מעלה ומטה – ותפוחים נושרים על גבי הקרקע התחוחה…

סוף הקיץ, סוף היום – ותחילת השבת… כבר, כבר לא הרגיש כך בחלוף הזמנים, ובפרט בשבת הממשמשת ובאה.

הזקן, ר' יקותיאל, יושב אצל החלון הפתוח לגן; טהור הוא, טוב ושָלֵו הוא, שערות הכסף שבזקנו ופאותיו הקלושות סרוקות וסדורות, הוא מעביר בסדר השבוע מתוך החומש המונח על סף החלון; זכוריות משקפיו מבהיקות, וקולו הרפה מזוקן רועד ומסלסל בתמימות של תינוק:

הוּא יָנוּס אֶל-אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי" – – –

הדודה גם היא טהורה ונקיה ושלֵוָה. דאגתה הכבדה, שהיא נאנחה עליה במסתרים, נמתקה ונזדככה עד כדי רחמים ותחנונים, ומטפחת המשי הלבנה מבהיקה בקרן החמה ודומה לכליל-זוהר על פניה שנזדקנו בלא עת… היא עורכת על גבי השולחן את מנורות הכסף והנחושת המנוצצות בזהרן התמים…

השבת באה; אולם הטחנה עדיין היא דופקת ונושמת בזעף, אך חרון אפה אינו מטיל שום אימה על היונים המסתובבות על גגה זוגות-זוגות והוגות חבּה זו לזו – הכל כבימים ההם… מי העמידוֹ כאן?…

– נקטוף נא פירות לשבת…

את זו אמרה רוזה שירדה אל הגן עם סלסל שבידה.

חגורה מרוקמת כסף מהדקת את מתניה וחוצצת בין שמלת תכלת חלקה ובין חולצתה הקלה, שחציה נפוחה וחציה מתוחה כקרום מזוכך על גופתה הרעננה. שני גלי שערות ערמוניות מרושלים על גבי אזניה הקטנות והזויות שבשפתיה מזדעזעות בבת-צחוק זו שפירושה אינו אלא: נעורים

 

V    🔗

שינה בעיר, שינה בחצר, שינה בבית.

ישן הזקן ר' יקותיאל וזועף, – רואה הוא אותו בחור אודיסאי, הגלוח ולבוש כותונת קַצַפּית, שהוא יושב וקורא “תיקוני זוהר” בגילוי הראש… רוצה הוא הזקן לילך ולקרוא לישראל-מנדיל, – יבוא נא אותו חסיד ויראה את התכשיט שלו ויסחבנו מכאן בבלוריתו, – אבל רייזיל סגרה את הדלת בעדו: “היאך, היאך? – מדובב הזקן בכעס: – את הסבא סגרת?… דרך-ארץ, בתולה! – בשום אופן לא אתן לו את הרמב”ם למתנת-דרשה – אינו כדאי!"…

ישנה שרה-פריל וכל הלילה היא מסתבכת, נבוכה ומסתבכת בתוך רשתות של דאגה, רחמים, בושה, אהבה וטרדה… פוזמקאות היא מכינה לאברהמיל – אבוי לאמו! – ארבעים פרסאות עבר רגלי ביום אחד ורגליו בצקו… אח יקר, לחתונתה של רייזילי נחפז לבוא! בא ונפל ונשתטח על הספה ונושם ככלב עייף ומודח; “הא לך האלונטית – הא! נגב נא את זעתך”…

– פפוּ! פפוּוּ! – היא נופחת בפיה על פני בנה העייף ויגע… אבל המשומדת, רבונו של עולם, מה היא רוצה כאן? – ראה נא איזה “שְרָץ” בריא היא נושאת, כפרת כל ישראל יהיה! – ראה נא את לסתותיו הנפוחות, את כפיו שהוא שולח – איני סבתא שלך, איני! – בבקשה! הא לך פרוסת “לעקך” ולכי לך עם זה! איני יכולה, איני יכולה שתבואי עמו אל החתונה! רוצה את להפר לי את השמחה? – ראי נא את זליג, את אביך, כמה נזדקן – וכי נחת היא לראות את זה האוכל בגילוי הראש ואינו מברך?… הא לך, רייזילי, ואמרי לו שילבש כותונת לבנה זו כבן-אדם, וכי לא נאה זו? הרי מגוהצה היא!… וגרשון למה הוא חובש את לבניו? – כלום אפשר? – גרשון גרשון! – הרי יש לך זכות שלישית ונומר גדול – ולאן אתה, לאן?… הוי! אלמלי החתונה והמחותנים שבבית – כמה היתה בוכה, כמה היתה בוכה! – אבל היא אינה רוצה לערבב שעת נחת זו והיא מתאפקת, מתאפקת ובולעת אל קרבה את הדמעות, בולעתן כאבנים…

ישן גם גילפן – ויודע הוא ומרגיש שהוא ישן כאן – וטוב לו… איזה רעיון עמוק, חד וחלק יש לו לומר לרייזילי: “החיים, בין שאנו מודים בהם ובין שאין אנו רוצים בסוּבּיֶקטיביותם השכלית, הרי הם שוטפים להם ונושאים ספינה זו של עצמיותנו אל הסעודה שבגן, שהיא צריכה – העיקר היא “צריכה”, להיות עריבה לך, אף-על-פי שדשאי בשׂמים אלו, של האידיאליות המרפרפת על שטחם של סימבולי השכל הטהור, טהור כדמדומי חמה שוקעת, וכו' וכו'” – מין פסוק בלי נקודה מפסקת, ההולך ונמשך בניחותא של פילוסופיה בהירה ומבוררה, ומתעמק עד להפליא ומענג את הנפש בבנין חלקיו הצומחים ועולים זה מזה – הלואי שיזכרהו גם אחר כך, לכשיקיץ…

אינה ישנה אלא רוזה בלבד. החושך המעובה בהבלו של החדר הסתום, היתוש המתרכז עליה לרגעים בנהימה דקה מונוטונית ומזעזעה – מענים את המחשבה ומיגעים את הנפש. היא קמה, פתחה את החלון וישבה אצלו ונסתכלה בליל.

דממה. דממה שוקטת על תהומו של עולם ועל משקעו, על הבתים, על האילנות ועל גופה הדומם של הטחנה ומגדל-עשנה הקודר בתוך החלל… הכל קודר ונח, רק כוכבים סוקרים כעֵרים, מתעופפים כחיים – ודוממים. דוממים, אפילו בנפילתם… הם עֵרים, חיים, דוממים ונוצצים כמחשבות, כדמיונות, כמאַויים שבלב בודד –

… והרי תימה! כשישבה עם גילפן שאֵרה ושוחחה עמו עד לאחר חצות, הרגישה בשעת שיחה שמחת-הנפש כל כך מרובה; כפעם בפעם נדמה לה שהוא בוקע חרכים כברק, להראות לה אופקים חדשים שלא שיערה מעולם, – ועכשיו, רק בלבול וטשטוש בכל רעיונותיה ורגשותיה… על הרבה דברים חדשים רמז לה וגם את הנושנים האיר באור חדש לגמרי – ומה ראתה לאור זה?… הוא דבּר באופן חדש לה לגמרי, הוא דבּר… לא, הוא רק העיר על דבריה היא, – מין קלידיסקופא של אפוריזמין והערות היה מסבב לפניה, וכל הערה העמידתה פתאום מצד אחר, בזוית אחרת שלא עמדה בה מעולם… כמה צריך אדם לקרוא ולחשוב, כדי שיהיו עמו תמיד פתגמים כאלו מן המוכן! – דומה היא על עצמה כתינוק שהעבירוהו בשוק, בתוך המון מראות, ראה ושמח, עבר – ואינו יודע מה ראה, ואין בו אלא חידוש מתמיה בלבד… עדיין לא נתברר לה כלום… ואפשר שכבר נתברר לה, אבל לא מצד זה שהיא מסתכלת בדבר, לא מתוך יחס זה שמרגישה היא לאותם הענינים. כמה פעמים משכה אותו לשאלות אלו החשובות לה: מה לעשות? תעודת הציוניות מה היא? איזו השתלמות יש לבקש? באיזה ספרים לבחור? – והוא, הערה אחת הוא מעיר – והריהו עומד כבר מחוץ לגבול זה במין אירוניא מבדחת ומכלימה כאחת… נקודה גבוהה יש לו שממנה הוא סוקר ויורה זיקים וחיצי פַּרַדוֹכּסים על הכל… ואפשר שכל כך רוממה היא נקודה זו עד שכל אותם הדברים העומדים ברום עולמה נראים משם קטנים, דקים, פעוטים וקלים מסובין? – ומה היא נקודה זו? הן גם היא קוראת, דורשת ומבקשת, ועדיין לא נגלתה לה זו אפילו מרחוק…

היא קוראת, דורשת – אבל כיצד? היכן? ומאימתי? הן נערה קרתנית היא, אובדת בעיירה קטנה ורחוקה מכל מרכז של השכלה ודעת. רק ספר בודד ישׂיגה לפעמים מאותו עולם, אבל מה היא קרן אור בודדה המגיעה לפעמים בבית אפל, מול פני חמה שלימה השוטפת שחקים ומבהיקה אופקים וכל אשר בהם…

יחידה, לבדה גדלה כאן בחצר זה, היא עם מחשבותיה, היא עם הסתכלויותיה. בילדותה “אז” מעת ששבתה השמחה בבית והכל התחילו נוהגים אבלות בעלבונם ונעשו דוממים כאילו מוטל לפניהם מת בחדר, היה אביה העלוב מאמצה אליו, אל לבו הנשבר. הוא היה מדוכא בבשתו ודווּי בכלימתו הגדולה, בודד – ובוש לבוא באנשים אפילו בימי שבת ומועד… ובשוממותו התחיל מראה לה, לבתו זו שנשארה עמו, מין אהבה שתקנית ושימת לב מיוחדה, שלא היו כלל במנהגו. הוא היה מתירא לעזבה לבדה, להפּרד ממנה שעה, הוא היה רוצה שתהא תמיד עמו, על ידו, לנוכח עיניו, כאן, עמו תהיה. אך במה יקרבה, במה יאמצה אליו? התחיל מלמדה חומש, חומש עם רש“י, תהלים, נביאים – והיא, עד נפשה נגעה תורה זו שהיה אביה מלמדה בקול שנעשה שפל ביותר, נמוך ורך מיסורים, וכמה חשקה נפשה להִדָבק באבא, לנחמו, לעודדו, לתת לו קצת נחת, מעט נחמה… בבית-הטחנה תוך שאון מכונות הומות ודופקות מסביב, בתוך האד הלבן של אבקת הקמח, בין האופנים והגלגלים המסתובבים תוך רצועותיהם, היתה מתישבת על יד אבא, אצל שולחנו ולומדת לפניו ומשננת את הספּוּרים הנפלאים שבתנ”ך, את הדברים הרוממים המתמלטים כברקים – וממעל להם, בשמי תקרה, סנוּניות עפות בצפצופי בשורה, עוּף ושוּב מבעד לארובות העליונות, עוּף ושוב ככרובים קטנים… לפעמים היה אבא מושיבה על ברכיו, מחליק ראשה ומספר לה מעשיות על התנאים והאמוראים, על הצדיקים ועל החסידים שבישראל, מספר בקול כחולה, מספר בחשאי ובצנעא שלא יראה בם איש… וכמעין חיים נעלמים נִקוה בלבה, זך, טהור וחתום. וכך היה הולך ונקוה עד שהתחיל נובע בתפילה צנועה לפני “אל עליון קונה שמים וארץ”, “הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם”… היא התחילה מעצמה מתפללת בכל יום ושומרת כל אותן המצוות שרק הגברים נזהרים בהן. בשבת היתה מזמרת ה“זמירות” בשעת הסעודה יחד עם אבא, מזמרת בניגון כאַחֶיה, אך בצניעות שאננה, כאילו נטפלה אליהם רק דרך אגב… היא ראתה שאוהבים אותה יותר מאחיה, “בת יחידה” היא, והיתה נזהרה בהם שלא להקניטם… היא היתה בוֹשה מפניהם כשהיא אבא משחרם מוּסר ואומר, שהם “אינם רוצים ללמוד” – בוֹשה ואינה מבינה, האיך אלו אינם רוצים בכך? והלימוד הוא כל כך נעים וחביב ומרגיע את הנפש ומלא תנחומות-אל…

“אלמלי היתה זו זכר – שמעה פעם את אבא שהוא אומר לאמא: – והיה לנו בן עילוי, ואפשר גם גאון בישראל…” אלמלי… תמיד, גם קודם-לכן, היתה מרגשת ב“אלמלי” זה שאינו נותן לנחמה שתהא שלימה; אבל מרגישה היא גם, ש“אלמלי” זה מאַהב אותה עוד יותר על הוריה ובפרט על בת מינה, על אמה… כמתנת-חינם היתה בבית, ידיה עושות במלאכה, מיני רקמות ושיזורין, ומספרת לה לאמה ממה שלמדה וממה ששמעה, מספרת כך כמו שספּר אבא, בלשונו ובקולו, בחשאי ובצנעא; יודעת היא שנחמה גדולה יש בדברים אלו. ואמא יושבת לפניה, מניחה מלאכתה על ברכיה ומביטה בה תמהה כתינוקת, בעינים יראות ומשתאות היא מביטה – עד שהן נרטבות, והיא נופלת אל חיק בתה הקטנה, מצפינה ראשה בגוף ילדתה, מריחה ושואפת בחטמה בריח בשרה וצוארה ומפסיקה דבּוּרה בנשיקות ובקריאה חשאית: “בתי… בתי!…”

ובשבתה עם אמה רואה היא את נשי הפועלים שבטחנה באות אל אמא לתַנות לפניה את צרותיהן או גבאיות של צדקה ואלמנות הבאות לעורר רחמיה. אמא מתיחדת עמהן בחדר, והן מספרות לפניה את הכל, את כל צערן – ואינן בושות. מרגישות הן בשרה-פריל זו שבעלת צער היא, ויסורין כבושין בלבה, והיא יכולה להרגיש בצרות אחרים ויסוריהם, לשמוע ולא לספר, לשמוע ולתת תמיד בחשאי כמה שאפשר, לתת בלב-נדבה ובעין דומעת – וה' הטוב יכפר בעדה! פצע, פגימה, חתך עמוק נשאר בלבה מאותה בושה ואותה כלימת-חינם גדולה, – כי מי יודע אלמלי היתה חיה אמה של “זו”, אפשר, לא נכשלה ובאה “לידי כך”?… אֵם, אוי, רק אֵם יולדת, יודעת איך להשגיח בבת-בטנה, רק היא מכירה ומרגישה ב“דמה ובשרה”…

כך גדלה תינוקת זו, שהיתה עליזה מטבעה, בתוך אויר משקיט זה של רחמים, תוגה ואמונה רבה, ועליצותה נהפכה בקרבה למין אהבה עמוקה המשתעשעת בדמיונות, אהבה עזה שכללה את הכל, אפילו את העופות שבחצר. היא מזינה אותם ודואגת להם תמיד, וכשהיו צדים תרנגולת לשחיטה – היתה פורשת ובוכה במסתרים לגורלה של זו…

המורים, ששכרו לה ללמדה ידיעות כלליות, לא נתנו לה כלום מלבד השיעורים היבשים, שהיתה מכינה להם בדיוק. אך לפעמים היו מביאים לה גם ספר רוסי למקרא.

הקריאה שאהבה הביאתה אחר כך לידי הכּרות בעיר, כדי למצוא ספרים. ההכרות השיבו לה ששון-רוחה, אבל זה נכבש כבר בענוָה כפרית ובושת-פנים זו ששלטו כאן בחצר זה, וכשהיתה באה אל החכָמה רויטמן, מילדת שדרה אצלם כשנה וחצי לשאול ממנה ספר – היו פניה מתכרכמות בשאלתה, ורויטמן היתה משימה את הלורנֶט על עיניה ומביטה בה בהלצה קלה ובמאמר של בדיחות, כדרך הגדולים שהם מבדחים דעתם בקטנים, – והיא אז בת חמש עשרה, ומראֶהָ – “עלמה” גדולה…

הראשון שהתחיל מדבר עמה כאדם המדבר אל בן-גילו היה הסטודנט וָפסי שנשלח לגור בשרשתא… זה היה סטודנט בעל זקן שחור, ופניו שחרחרים-ירקרקים ומפריחים נקודות של אבעבועות ויבלות. כמדומה שכך היה גם לבו בקרבו… מרה ולא דם נזלה בעורקיו, ועיניו נוצצו באש שחורה. תורה חדשה נודעה לה לרוזה מסטודנט מר-נפש זה. טענותיו, לכאורה, צודקות, אבל היא לא הבינה שנאה כבושה זו, שאיפה זו של נקמה – למה? כלום רעים הם בני האדם כל-כך עד שאי-אפשר להחכימם ולהשכילם יותר בשלום ובאהבה? כלום אי-אפשר להיטיב בלתי אם על-ידי הרעה והאכזריות?… אהוֹב אהבה לשוחח עם אדם אמיץ-לב ומשכיל זה, וגם הוא ביקש חברתה, אך חריקת-השינים היתה לה לזרא… וביחוד נקעה נפשה ממנו לאחר שנוֹכחה כי בז הוא לעמו, ושונא הוא, שונא מוחלט, להרבה מן הקדוש לה והמקודש לעמה – מבטל הוא את היהדות, אף-על-פי שאינו יודעה ומכירה, מבטל עד כדי בושה וחרפה… וכשראתה את אמה שהיא דואגת מאד לרֵעוּת זו, פסקה מבּקש קרבתו – וַתשכחהו.

נשארה אחריו בלבה רק החלטה אחת, שצריכה היא ללמוד, ללמוד ולהשכיל, שתהא אשה העומדת ברשות עצמה. ומיד התחילה בלימודי הגימנסיה. היא היתה לומדת ושוגה כל היום על החיים בעיר גדולה, במרכז ההשכלה, בהיכל החכמה. הן הרבה תורות יש בעולם הלזה, הרבה משאלות, הרבה שאיפות ומגמות שלא הגיעו עוד לעיירה זו. והן, הלא הן הן ה“רעיון שבחיים” שכל הספרים מדברים בו… היא למדה, שגתה בדבר זה כל היום והיתה יראה לגלות החלטה זו להוריה, כי – “דיה לצרה בשעתה”…

והנה בא שוורצמן. גם זה שב מעיר גדולה ועמו קמה איזו תנועה בעיר. שתי אגודות ציוניות נוסדו, אגודת צעירים ואגודת בעלי-בתים פשוטים שרובם בעלי-מלאכה. “נאומים” נשמעים בבתי-כנסיות, מקבצים “שקלים”, מוכרים “מניות”, וריב בעיר על אודות התלמוד-תורה שהציונים התחילו מתערבים בעניניה וכו'… ושוורצמן זה נכנס פעם לביתם ותיכף, סמוך ל“צפרא טבא”, שאלה, מפני מה אין היא נלוית אל “האורגניזציא” ומפני מה אינה משתדלת להפיץ את הציוניות בין חברותיה?… והוא עשה עליה רושם בדרך ישרה וקצרה זו ובאופן דבּוּרו הפשוט.

הוא התחיל שולח לה, ולפעמים גם מביא בעצמו מחברות ציוניות, ספרים ועתונים עברים שלא קראה עוד מעולם. פעם אחת סחה לו את מחשבתה לעתיד, וזה הציץ עליה בעיניו השחורות, כמעט בשנאה, ואמר בקולו הגס והצרוד כמעט:

– עוד פעם אותה השַבּלוֹנה שהחזיקו בה כל ה“בַרישנות” (העלמות) המשכילות שלנו – “השתלמות” – כלומר, ללמוד את המלאכה ליַלד נשים ולבקש “פרקטיקה”… אַת, אַת בת עמך, – עבריה… את כאן היחידה היודעת עברית – ואַת צריכה להיות מורה, מחנכת לתינוקות, מורה ומחנכת לנשים… ודוקא כאן בעיר מולדתך, בעיירה נשכחה זו, מקום שלא הוכה עוד בשדפון ובמהומה של פרַזות זרות, אפשר תמצאי עוד לבות נאמנים, מקום לדעות ישרות, “ענין נאמן”… סעי, אם רוצה את בעבודה, עמדי למבחן ושובי לכאן – מורה!… והשאר יבוא מאליו, ואם לאו – תשתדלי להביאהו!…

והיא עשתה כדבריו. הוריה, אף-על-פי שנסיעה זו ל“מבחן” היתה בעיניהם דבר מיותר לגמרי, אבל לא התנגדו לה. דיפּלוֹם אינו מזיק בזמן הזה לענין שידוך… היא שבה, התחילה “בעבודה” המקוּוה, ולעת-עתה היא רואה שבכל התלהבותה לא הביאה אף היא אלא “פרַזה” בין עלמות שרשתא… בקרבה התלהבות, רגש, רוח-דעת מפעמתה, דמיונות נאים מרפרפים עליה כל היום – לערב תבוא באגודתה, שיסדה בסיועו של שוורצמן, והרי היא ביניהן מהלכת באפילה ומגששת בחדר ריק, בכתלים לחים ואטומים… שום אחיזה, שום דרך, שום מוצא אינה מוצאת… האגודה קנתה שתי אקציות, כל אחת מן החברות, הכניסה כבר את שקלה – ולהלן מה?… קוראת היא לפניהן מיני חוברות ציוניות, והן מפהקות או מתלחשות באיזו רכילות – ומצחקות… כיצד תעסיק את מוחן ואת לבן של אלו – ובמה?… כל אותו ענין אינו אצלן אלא מין “מוֹדָה”… מוֹדה – והלואי שקבלוה בלב תמים כמו שקבלו עליהן תלבושתה של “גֵיישה”… מה לעשות? מה תעשה בתעודת-מורה זו שיש בידה – אם מקום אין להורות בו? שלש, ארבע נערות עניות באות אליה, והיא מלמדת אותן בחינם, לקח אחד יש לה בשכר. זה, ולא יותר? – וכמה, כמה היא רוצה שתעשה מה! כמה מבהיל אותה הרעיון שהיא אינה עושה ואינה מועילה – ואפשר גם לא תהיה עושה ומועילה לעולם?! והלב זה התחיל מרגיש בריקנותו… ועוד פעם אותם הגעגועים ל“מרכז”, למקום ההשכלה והמעשה, מקום האנשים החלוצים העוברים בראש…

והנה בא שאֵרה זה משם, והיא קיותה לשמוע מפיו אותו דבר, אותו דבּוּר שיהא לה מורה דרך ומעשה לעשות, – הן קרוב הוא למקום המעשה והתנועה, חוקר ודורש בלי הפסק בחכמה, בספרות ובכל התנועות החדשות שבישראל ובעמים… קיותה – והרי היא יושבת ומסתכלת בליל. חושך של שתיקה ומנוחה מבהילה מכסה עליה כתהום בלי תכלית… מין רגש של שממון, של אי-הבנה בדברים מעיק על לבה, והיא יראה מפני האָבדן כתינוק שנשאר לבדו בחדר…

“בית-ספר, לבית-ספר אנו צריכים כאן!” – אומרת היא לעצמה באותה ההחלטה ששוורצמן חוזר עליה תמיד, אותה ההחלטה שהיא רואה בה תקותה היחידה… בית-ספר – שלא תהיינה הנערות גדלות עזובות וריקות כמו עד עכשיו, בית-ספר – שסוף-סוף יוכלו הכל להכיר בתועלתו. עוברת היא לפעמים לפני “חדר” ושומעת את קול הילדים היוצא משם, קולות מעונים, קולות של אנוסים קטנים מושכים שלא ברצון ובוכים על גורלם, וקול המלמד מנצח עליהם במין אכזריות, במין עקשנות של יסורין, ולבה מתלחץ כמו בצבת; נדמה לה ששם, שם כל לחצה ודחקה של הגלות שאין לה סוף… שם איזה דבר חביב ונחמד נעשה זעום ושנוא, נורא ומעיק, והוא קורא לעזרה, לגאולה, מתיאש מן החירות ומבכה את החיים העלובים, את הילדוּת הנובלה, ומושך, מושך וקורע את הנשמה… לא לחינם מתלבט הוא שוורצמן בענין זה כשתי שנים, מתוך “מסירות” ומכשולים. אבל מתי, מתי ישיגהו?

– “עוד חזון למועד” – הוא אומר, ודאגה עושה קמט בין גבותיו העבות: – “נראה, מה יהיה בחורף” – הוא מסיים בקול אטום, מטה ראשו ומכונן מצחו כשור פר מזומן לנגיחה…

עכשיו, כשסחה לו לגילפן על שוורצמן, מעשיו ותכניותיו – אמר:

– כך… גם אבא שלו עושה מלאכתו באמונה – סנדלים חזקים, אף-על-פי שהם מן המין הישן…

אי, כמה מן העוָל בהערה של ביטול זו! – היא היתה מוחה על דברים מבישים אלו, אלמלי… אלמלי נאמרו על שוורצמן…

“מן המין הישן”? – כמדומה, שרק עתה התחילו בדבר זה, בשאלת החינוך העברי, וכבר יש חדש… ומה הוא אותו המין החדש המתרוצץ שם וצר לו, עד שהוא צריך לדחוק ולהוציא את “הישן”? – עדיין לא הצילה מפיו דבר…

וכל העולם כולו דוֹמם, דוֹמם ושוֹרה בחושך, בחשכת צל שאינו נפסק, והשמים ממעל משפיעים עליו צינה רטובה ודממה. טהורים השמים ושחורים, רק כוכביהם המזהירים סוקרים זה לזה על אילו חיים, חיים של מעלה, שאינם מובנים כלל לאדמה…

“חיים”, “חיים” – מלה זו נשנית אצל גילפן כמעט בכל מאמר ומאמר. אפשר זוהי ה“נקודה” שלמעלה? – אבל “מין חדש” זה של “חיים” מה הוא? איזה חידוש יש בו? – הן לא מאכל ומשתה, או “לחם ומחזה” הוא העיקר – הלא בודאי יש “עיקר” גדול ב“חיים” אלו – ומהו?… אידיאל צבּוּרי? – והוא אמר: “אידיאל צבּוּרי צריך להיות רק כעין אטמוספירה שאינה נרגשת לגוף, והעיקר הוא אותה ה”נקודה" שלכל יחיד ויחיד החשובה כלחם לגוף; אותה צריך כל אחד למצוא בנפשו שלו ולפַרְנְסָה כדי שלא תהא נפשו ריקה"…

– “נקודה זו מה היא?” – שאלה. –

– “מה שלבך חפץ” – ענה – – –

וחפץ לבה – כמה חפצים בלבה! היא חפצה להיות מועילה, מיטיבה, להיות טובה, טובה לכל, לעבוד עבודה של תועלת ולהביא אושר לכל, כפֵיָה של ברכה. היא חפצה לדעת, להבין במה להיטיב, במה לנחם, במה להועיל וכיצד להיטיב, לנחם ולהועיל… היא חפצה לאהוב, לאהוב את הכל ולהאָהב על-ידי הכל, שיהיו הכל מרגישים באהבתה והיא, – באהבתם. היא חפצה לאהוב את האחד מיוחד שהוא צריך לאהבתה ושהיא צריכה לו, להשען בו, להאמין בו, ללכת אחריו, לעזור על ידו, לעשות טוב ביחד, לאהוב עד כלות הנפש… היא חפצה לראות חיים אחרים, לא חיים של עסקי תוהו ובוהו, חיים של זחילה ופיזור-הנפש כמו אלו שבעיירה, אלא חיים של עבודה שלֵוָה, משביעה, מבריאה ומביאה ברכה ונחת בעמלה. היא חפצה שיהיו בתי-ספר טובים המחנכים ומשכילים ומשעשעים את הילדים. היא חפצה שהכל יהיו נהנים מזיוה של תורה, חכמה וספרות. היא חפצה לאסוף את כל הנשים ולעוררן לחיים מושכלים, להרימן, להיטיבן, לקראן אל אידיאל יותר גבוה ונאצל מ“מודה” וממחולות ומרכילות – שתהיינה הכל עבריות רחמניות וגואלות לעמן, שתהיינה כולן משפחה אחת טובה ומיטיבה העובדת באמונה ובלב תמים ומביאה ברכה לעולם, לגדולים ולקטנים… היא חפצה להשתלם ולהשתלם, לעבוד ולעבוד עם בחיר-לבה הטוב, החזק, אמיץ הלב, החכם, המשכיל… עמו יחד תסע אל הקונגרס, ומשם, מעל במתו יצא קולה אל כל העבריות, קול מעורר לחיים, לגאולה, לעבודה, קול קורא להכּוֹן ולהתקדש ליום הגדול, ליום התחיל הגדוּלה, ליום גאולת עמה וחירותו, ליום של מתן תורה חדש, תורה אחת לנשים ולגברים!

אבל איך? כיצד? ובמה?…

ודממה בכל… הכל חתום ומהודק דממה… דממה שאין בה סוד… דומה היא לשמוע מין שירה נעלמה שופעת מן הכוכבים החיים במרום, מין הרמוניה חשאית של רזי עולם, מין נחמה לרפיון לבה, להמית נפשה, לגעגועיה התועים – ומסביב אך דממה…

רעדה, – כאילו פקע אותו הקפיץ המהדק את העולם בדממתו… עטלף מפרפר רפרף על פניה בסמרטוטי כנפיו… נקרעו נימי התעלומה והן רותתות ומתדלדלות… רעדת חלחלה וקרה מזעזעה את כל בשרה – ועדיין היא עמדת נשענה בחלון, שולחת ראש החוצה ומקשיבה…

– טוֹק-טך!… טוק-טך!…

השמש הזקן עובר שם ברחוב העיר ומעורר לתהלים…

– טוֹק-טַך!… טוק-טַך!…

דופק מכושו ממרחק על כל דלת ודלת, כקול חוב שאינו פרוע, כקול נוגש ותובע, כקול מזל קשה – דופק ומקיש בלב… והיא מקשיבה ומקשיבה לאותו קול הנושה וחוזר ונושה…

הכוכבים נעשים חיורים, פני המזרח התחילו מכסיפים כמעט – והולך משם ומושך ממרחק קול גבר קורא… וקול יחידי זה הולך ומעורר אחריו אחרים… הנה קול אחד צעיר, צלול, אמיץ קורא מקרוב, מבשר ואומר “קוקוריקו” שלם ומלא. עוד זה קורא, ובבהלת-מאַחר נעור גם התרנגול הזקן מן הלול שבחצר, נעוֹר בקול עז בקול שופר, ואחריו מהומת-חפזון של כל התרנגולים הצעירים, החוטפים ועונים ונפסקים באמצע הקריאה הצרודה שאינה לפי גרונם, אך כל אחד ככוחו יענה; והכל, התרנגולים, התרנגולות והאפרוחים קופצים, פורחים ויורדים ונפוצים בבהלה בתוך החצר, כיראים שלא לאחר את הבוקר, את היציאה לקדם פני שמש…

איזה רגש שאינו מובן וברור תוקף עליה ומעודדה… היא נועצת את עיניה באורו של המזרח הלבן עמום-האדים, לראות כיצד יאיר היום? – ולא שמעה כי נפתח מאחוריה החלון שמעבר השני שלפֶּתַח –

גילפן נתעורר מתוך הזיעה וההבל, ששלט בחדר-האוכל, הסמוך למטבח המוסק, פתח את החלון ושלח ראש להביט החוצה – ולעיניו הכהות, שקטנו ממשקפיהן שהוא נושא ביום ונצטמצמו מתוך השינה בלילה, נראה ראשה הפרוע של רוזה, וכתפה ואזרועה שהלבינו בחלון… הוא ראה אותה שהיא עומדת קפואה ומסתכלת לצד מזרח, ואמר בלבו: “נערה פתיה! מה אַת מבקשת בחללו של עולם – והאושר בך?… אַת האושר… הן יכולה אַת לתת אושר לאיש ולהיות מאושרה…”

מהר וחזר ושכב, שלא ירָאה לה, וגמר רעיונו: "לתת אושר ולהיות מאושרה – שנה שלימה בודאי… ואפשר שתי שנים… או אולי גם לזמן יותר ארוך. סוף-סוף עוד לא המציאו בני-האדם אושר יותר שלם מאשה טובה ונאה…

“ובנים?”…

 

VI    🔗

אמש, כשהלך גילפן לישון, ביקש בתוך החדר האפל ומצא איזה ספר ולקחוֹ והניחוֹ על ספּוֹ של החלון שאצל משכבו, בשביל שיהא מזומן אצלו לקריאה, לקצת קריאה על משכבו בבוקר. ועכשיו, כשהשכים לקום – נתלבש מיד, יצא והתחיל מטייל אילך ואילך לאורך האכסדרה, מטייל בחשאי ומסתכל משם בכל אותם המקומות הקשורים בזכרונו, ומציץ לרגעים לחלון זה שתריסיו עדיין מוגפים, חלון חדרה של רוזה. זוכר הוא שספר מוכן לו – ואינו נפנה אליו…

מין נשמה יתירה, נשמה חדשה מפעמתו, והיא הולכה וגדלה בלבו עם איזה תענוג של הוָיה… הכל נשכח ונשקע בתוך רגש של הנאה; הוא נהנה שהוא רואה את עצמו אצל בית זה, בחצר זו, אצל טחנה זו שהתחילה בעבודתה התמידית, נהנה שהוא צריך להזהר בצעדיו שיהיו קלים, כדי שלא להעיר את זו הישנה מעבר לתריסים המוגפים… נהנה שהוא נמצא מתחת לשמים הרחבים הפרושים על שרשתא, נהנה למראה השבת הצנועה שבבית ובחוץ, נהנה ומחכה כחתן בשבת שלפני חתונתו…

גם יצר זה של חשדנות, העומד על גבו בימים האחרונים ומשגיח בו מן הצד בעין בקורת ואזהרה, גם הוא הרפה ממנו וכאילו הוא אומר עכשיו בשחוק של הנאה: “נעניתי לך – יהיה אשר יהיה…” וקלה היא עליו אחריות מזלו ועתידו שקבּל על עצמו, ואינו חושש לה כלל, – וכי מאי איכפת לו אפילו אם יתאהב? אדרבא – והלואי!… מחכה הוא ליציאת שארתו – ויהיה אשר יהיה…

קוּסטאַקי, גוי זקן המשרת בטחנה, הביא חַמֵי-תֵה בפך הנחושת הגדול, הסיר את המנורות מעל גבי השולחן, קבּל פרוסה של חלה לבנה והלך לו בברכה. הדודה פרשה מפה לבנה גם על שולחן קטן זה העומד מחוץ לבית, על האכסדרה, והעמידה שם כוס תה עם סוכר ואמרה לו: – “שתה, חייקל”. רוצה היה לשאול: “ורייזילי אימתי תשתה?” – ולא נועז…

והריהו יושב לו חבוי בצל, מִקַוי השמש המשתרעים על גבי האכסדרה, ומביט בַיתה אל הזקן, שהוא יושב ומתנענע בנחת על “תיקוני הזוהר” וקורא בנהימה רכה כחתול בשעה שמחליקים לו על גבי עורו, מושך בקול של שלוה: “אַאיי” – וחוזר לזמזום נעימתו…

ו“היא” עדיין לא קמה.

הזקן יצא והתחיל מהלך על גבי האכסדרה, עומד ושואף טביקא לתוך חטמו, סוקר סקירה חוץ למשקפיו, לצדו של גילפן, דומה לומר לו מלה – ואינו אומר, נפנה ונכנס אל הבית ואומר לבתו:

– צריך לילך להתפלל, שרה-פריל…

זו הביטה בעינים נבוכות ואמרה אף היא:

– כך… השעה התשיעית…

מבין הוא גילפן שהדברים מכוּונים אליו, והוא קם ואומר בשחקת-מבוכה:

– לא לקחתי עמי בגדי שבת…

– ותתפלל כאן… – עונה הדודה בניחותא.

– כך… יתפלל… – רוטן הזקן ומשים את הכובע של סמיט על גבי הירמולקא שבראשו; פושט הוא את החַלַט ולובש את הקפוטא של משי ומתאזר עליה באזורו הרחב, מתעטף בטלית ועליה בזופיצא האטלסית, נושק מתוך לחש את המזוזה, יוצא ויורד במנוחה, כאילו אין כאן שום בחור אודיסאי… ומזהיר ונוצץ באורו של יום הוא צף ומתרחק בפסיעות קטנות, כנפיו הרחבות מכסות על פעמיו, ובית-זרוע של שמאל תלוי ריקן על צדו…

הדודה אף היא פרשה אל חדרה בחשאי עם ה“קרבן מנחה” וה“צאינה וראינה” להתבודד שם בתפילה ובתחנונים…

קן צנוע, שלֵו ורך הוא בית זה, – וגילפן רואה את עצמו בתוכו כצרור אבן קשה המיצר לבעליו הטובים… מין רגש של מוסר התחיל מחטט בו על הנהגתו שאינה מפיקה רצון מהזקנים שבכאן. עד עכשיו לא חשב כלל בזה, כי מה לו ולדעתם של אלו אם הוא נוסע לאמריקה ונפרד מהם עולמית? – אילו היו יודעים לפחות שנוסע הוא לארץ זו, אפשר, לא היתה הנהגתו נראית להם זרה כל-כך, – הכל יודעים שמנהג אמריקה שָאני – ומפני מה לא גילה להם עדיין שנוסע הוא לאמריקה?…

גם זכרון זה של שיחתו אתמול עם רוזה מביא אותו לידי חרטה. הוא נהנה ומתחרט כאחד: נהנה – מפני שהשכיל להשתמש כנגדה בכלי זינו, בפרדוֹכּסים סותרים, אבק זה של “איפכא מסתברא” שהוא רגיל לסמא בו את עיני החולק עליו, כדי שלא יביט לתוך נשמתו ויראה בחסרונה… ומתחרט – מפני שלא כך צריך היה לדבר עם נערה תמימה זו; הן מיחלת היא כל כך לדבריו, מקוה להם ומבקשת מהם שיורו לך דרך, מקום, מעשה ומטרה בחיים… אבל מה יש לו לומר לה לזו?… הנה תקום, תצא, תביט בו בעיניה השואלות (הן כל הלילה כולו לא יכלה לישון מפני ה“שאלות”) תתחיל בדבּוּר ושוב תציג לפניו בזהירות של ענוָה את שאלותיה, והוא – שוב ישתמט מהן, שוב יהא מזדקר עליהן בפתגם שאינו ברור… וסוף-סוף הרי תפַצע זו את קלפּתו ותראה שאינו אלא – אגוז אכוּל תולעה, בן-אדם שנשדף מתוכו…

ושוב הוא מרגיש בעצמו שעדיין לא מצא את ה“סך הכל” שלו… יודע הוא כמה אמתּיוֹת שנתקבלו ושלא נתקבלו, אותן ואת הפּוּכן, אבל אמת-עצמו, אמת יחידה זו שיוכל להתבצר בה ולהסתכל הימנה על העולם והחיים, אותה עדיין לא מצא, גם לאחר “מציאת אמריקה” שלו… ואפשר היתה בו זו, ואבדה שלא מדעת?…

“מה לעשות?” – שואלות שתי העינים הללו.

והוא – תשובה אחת יש, ואותה יתן: “נוסע אני לאמריקה” – יאמר לה, ויצא לו ממצב של רמיה זו שהוא נתון בו בקורבתה של זו!…

והנה יצאה רוזה כשהיא לבושה חלוקה הוַרדי, מצמקת עור מצחה מכּוֹבד ראש, ושַׂחקת-רצון רופפת בזויותיהן של שפתותיה – כמדומה, שאינה צריכה שוב לשום תשובה…

– הלא תקדש?… – היא אומרת לו ומעמידה לפניו “קידוש”, צלוחית יי"ש ותופיני סוכר. ובעוד שהוא “מקדש”, היא מכינה גם פת-שחרית על השולחן.

שניהם ישבו לאכול. כמה נעימה היתה הישיבה אלמלי רגש זה של חוסר זכות הטורד מבפנים; סוף-סוף, הרי נהנה הוא כאן שלא בזכות, אלא על-פי טעות או רמאות בלבד, – אילו ידעוהו לא כבּדוהו…

שיחתם אינה מתקשרת. הוא אינו מוצא שום ענין לשיחה, והיא, כנראה, שוב אינה רוצה למשוך אותו לעניניה ולדרוש בעצתו, היא רק מבקשת למצוא אותו דבר החשוב לו ומעסיק אותו, להכּנס לעניניו היא מבקשת – ואינה מוצאת אותם… עוד מעט ועברה לדבּר ברוח היום, תפַהק ותאמר: “כנראה יהיה היום יום חם” – ותלך לה מאצלו ותעזבהו, אך הנה אמרה דרך אגב:

– קוראה אני ועדיין איני יודעת חדשות אלו, ניצשיאנוּת, סימבולוּת ודיקַנדנסוּת מה הן ומה שאיפותיהן?

כאן מצא לו גילפן ענין והתחיל מדבר בו, וכל מה שדבר יותר נמשך ביותר לתוך ענין זה, בראותו כי מפליא הוא את בת-שיחתו בדבריו, וכי תורה זו יכולה להיות לו לפי שעה כתריס בפני שאלת “מה לעשות?”, – כלומר: מה אתה, מר גילפן, אומר לעשות?"… הוא הרצה לפניה טיבן של המלות החדשות האלו הנשמעות בספרות, סבּותיהן של השאיפות הללו ומשאלותיהן הפסיכולוגיות של הסופרים, הציירים והחוקרים החדשים, דבּר ונתפלא בעצמו על האמונה והבטחון הנשמעים מתוך דבריו על עתידן של השאיפות הללו, דבּר והיה כמעין שאינו פוסק…

רוזה לא שאלה את עצמה בתחילה איזה יחס יש לה, וכמו כן ל“צבּור” ול“חברה” שהיא יודעת ונתונה בתוכם, להם ולתנועות ושאיפות אלו. היא רק שמעה ותמהה, תמהה ונשתוממה לידיעותיו של גילפן המרובות, על בקיאותו וכוח זכרונו. קטעים רבים בשיר ופרוזה הקריא לפניה על פה, תכנם של כמה ספרים, שעדיין לא שמעה שמם, הרצה לה. היא היתה יכולה לקרוא עוד שנה או שנתים ולא היתה מכירה כל כך בשאלה זו, כמה שנודע לה עכשיו על-ידי שיחה אחת עם גילפן… נדמה לה כאילו הביאה זה למדינה חדשה, לתוך אטמוספירה חדשה, בין בריות חדשות שרעיונותיהם והרגשותיהם אינם ברורים ומובנים לה, אבל מפליאים ומתמיהים מאד…

אחר-כך נתפעלה רוזה ונפעמה – הפעם הוברר לה מפני מה אין היא מבינה לגילפן ואינה יכולה להשיג דעותיו; כנראה, גם הוא מאותם ה“שואפים” החדשים שנתיאשו מערכיה ותורותיה של ה“חברה” ורוצים להתחדש במושגים ורגשות חדשים…

היא, אמנם, אינה רוצה להאמין שהאמת עם אלו; בכל אופן אין אמיתתם אמת לכל בני אדם הללו שהיא יודעת, לכל אלה הנכנעים והרוֹדים, השׂשׂים והאבלים, העובדים והבטלים שמסביב לה, אבל חידוש גדול שלא שיערה מראש יש כאן – ואפשר גם בשׂורה היא של אמונה חדשה? – אפשר אמונה חדשה ממשמשת ובאה לעולם?… לבה הצעיר חרד על המעשים שעשו בני-האדם מימות עולם ועושים עדיין גם עכשיו, על האידיאות והקדשים שנשאו וקידשו כל הימים – שמא הולך כל זה למיתה וכלָיה, שמא יתנדפו מפני אותם הרוחות והצללים הבלתי בהירים שמשיבים על העולם בני-אדם הללו החדשים המתאמרים להתחיל הכל מחדש… מין יראה כמפני נבואה של חורבן העולם, נבואה של פגישת קוֹמיטה בוערה בכדור הארץ, תוקף אותה, והיא מביטה בעינים תמהות, ברעיונות נבוכים בפני אברך כחוש זה היושב למולה ומטיף את דבריו המוזרים בקורת-רוח, כאילו הוא מספר בענין פשוט ותדיר… מין אכזריות נשגבה היא רואה, מין מכונה רבת סכינים מלוטשות נמשכת לעולם על-ידי כוחות נעלמים להכרית ולגדע… לאלהים חדשים הוא מנבא, לאלהים הבאים לשפוט את העולם באור צונן, בתענוגי צער עמוק, בתמהון של יופי, ביאוש משחרר, במעשים כבירים ונוראים, בשאיפות גדולות מהכיל… חזות קשה, חלום כבד לה כל דבריו – ועם זה רוצה היא שלא יפסיק מדבּוּרוֹ, כמי שרוצה לסכן בנפשו משום סקרנות ולעמוד ולהתבונן במקום הסכנה על עברי פי תהום…

כניסת הזקן ששב מן התפילה וברכתו ב“שבת שלום” עוררו אותה מן החלום, ונחה דעתה שחזרה אל המציאות; מציאות זו שבתוך ביתם, שהכל שם כל-כך פשוט ומובן… ונהנתה עם זה על מה שעתיד אדם בקי זה, אדם חדש זה, גילפן, להתעכב כאן בביתם, והיא עתידה לשמוע מפיו עוד חדשות רבות.

וגילפן מרגיש לפי מבטיה של זו כי נתעלה עכשיו בעיניה, וכאילו בזכוּת היא לו עליה זו – שכר לימוד… ומין יצר של דבּוּר דוחפו. דומה, כאילו נתגלה בו כוח חדש, והוא רוצה להשתמש בו, להראותו ולהכריע בו את הכל; ובשעת הסעודה כששאלוֹ הזקן – שסוף-סוף ביקש לתהות על קנקנו של זה – על בתי-הכנסיות שבאודיסה, התחיל גילפן מספר עליהם ועל חזניהם, גבאיהם ושמשיהם, מספר ו“מבקר” את כל ה“כלי קודש” שבכרך זה, הרבנים שבטעה“מ ושלא בטעה”מ, השו“בים והמוהלים, מספר כבקי בענין זה, מעיד ומביא ראיות הרבה “בדידי הוא עובדה” – ואינו חושש כלל לשמא יתבדה… מין שעשוע שובב של בדותות תקפהו, והוא מספר בדותה לבדותה ומתבל דבריו במאמרי חז”ל, כדי לעשות נחת רוח לזקן – ונהנה שדבריו מתקבלים כאמת ומקרבים אליו את לבותיהם של הזקנים, השומעים ומתפלאים… רואה הוא את רוזה התמהה שהיא מבקשת בפניו סימן של ליצנות נסתרה, – כי מה לו, לאדם החדש ולאלו? והוא רוצה להתמיהה עוד יותר, ומספר בדבר, כאילו באמת כדאי הוא לו ומעסיק אותו… בוחר הוא להיות בעיניה של זו חידה סתומה, הואיל ואינו יכול להיות פתרון…

עודם יושבים בסעודה ונכנסו שני בני ר' חיים השדכן. בתו הבתולה, ארוכה כאביה, אך מין מתינות, שאינה כלל בטבע אביה, נשקפה מעיניה ומפיה המצומצם, ודאגת עניות צנועה בפניה הכחושים, ואחיה, נער ביישן בן שש-עשרה, מסולסל בבגדיו הישנים, אינו יודע מה לעשות בכובעו, אם להסירו לכבודו של גילפן, או להשאירו על ראשו לכבודו של הבית, – לסוף, מצא עצה, שהתחיל מנופפו כמשיב רוח על פניו מפני החום…

רוזה הציגה את הבתולה לפני גילפן בתואר “הציונית היותר טובה שבאגודתנו”, ואת הנער בתואר “משורר צעיר הנותן תקוה”…

ובעוד ש“המשורר” מתאדם, מוציא חתיכות של נייר שנתישנו מרוב משמוש, מגמגם ומבקש סליחה ומחילה מלפני גילפן באמרים מקוטעים, על מה שבא להטריחו ולהראות לו “דבר”, משום שסוף-סוף צריך הוא לדעת אם יש בו “מה שהוא” אם לאו, – התחילה אחותו מתיעצת עם רוזה, למתי יועידו אסיפת אגודתן ומאין תקחנה כסף לקנות איזו חוברת ציונית חדשה…

גילפן עמד ושמע בשיחתן של אלו מתוך קריאה שקרא בשירים המדברים על ה“פז” שבעניים ועל ה“רז” שבליל ועל איזה “אז” ש“נס וגז” – ומשַוה עם זה לעצמו את ר' חיים, אביהם של אלו וביתו: האב – אדם טפש, פזור ובהול, עוסק בשידוכים וסרסרות, ובכולם יחד הריהו “לא יצלח”; האם, בודאי, חולנית ירקרקת ושופעת קללות כל היום; הילדים – מטונפים, יחפים ורעבים, ובתולה זו, כבר הגיעה לפרקה ונמקה בדלותה ובחוסר אהבה ותקוה, – ומניין הם לבחור זה, העומד כאן בלב חרד ובפיק ברכים, אלו “המאויים הנשגבים” וחשק זה לכתוב שירים? ומה לה לבתולה מזדקנת זו ולציונות? – איזה הכרח הביאם לכך – ולמה?… ומתוך כך הוא מתחיל לדבר אל ה“משורר” ואומר לו, שעדיין אין נכּרת בשירים אלו “אישיותו של המשורר”… וכדי להבינו אישיות זו מה היא הוא מביא לו ראיות ומשלים ממשוררים שונים ומדמה שיריהם של אלו לאלו וכו' וכו' – מדבר ואינו שואל את עצמו, דברים אלו למה, ומה מכריח אותו לדבר כל כך לנער זה?… הוא מדבר ונהנה שגם הנערות – ובפרט רוזה – מקשיבות לו, מדבר ומבאר לשומעיו היאך נשתנו בכלל ההרגשות של בני זמננו ואינו דומה תיאור הטבע של משוררי זמנו לתיאוריהם של המשוררים הקודמים…

בתוך כך באו עוד שני משכילים צעירים, לשאול בעצתו ולשמוע דעתו אצל איזו גימנסיה שבאודיסה נוח יותר לעמוד למבחן, – וגילפן התחיל מבקר את מנהגי הבחינה בכלל ולימודי הגימנסיות בפרט, שאינם אלא עמל-רוח-ונפש שאינו נותן כלום וכו' וכו'…

נכנס המכונן שבטחנה – אדם רוסי – כשהוא מאובק קמח, ואמר בהלצה, שאילו ידע גילפן את דודו המשרת קוֹנטרוֹליר במסילת-הסוסים, היה המכונן שואל לשלומו של דודו זה, – ומתוך כך הגיע לשאול אם נפתרה כבר השאלה של מסילת-הסוסים באודיסה? וגילפן התחיל מראה בקיאותו גם בענין זה, הוא הראה לדעת עד כמה החברה הבלגית, חוכרת המסילה, מנצלת ומרַמה את העיר, וכמה גדולה טפּשוּתם של יועצי “הדוּמא” (מועצת העיר), אבות העיר הנמכרים כעגלים וכו'…

המכונן הרכין ראשו, עמד ושמע, עד שהזקיף אגודלו והקיש בה על מצחו ואמר ביוּדית: “אַגוּטע קאָפּ!”… ורק אז הרגיש גילפן, כי ריח של יי"ש נודף מבן-אדם זה – – –

יצא המכונן, ורוזה ביקשה את האורחים לעזוב את החדר ולעבור אל הגן. –

“למה אני מדבר כל-כך?” – שאל גילפן את עצמו ברדתו אל הגן. הוא הרגיש שכבר הגדיש את הסאה וחש מין גיעול של דבּוּר רב בתוך פיו… אבל שומעיו – וגם רוזה בתוכם – אינם אלה משתוממים לאדם מרובה-צדדים זה הבקי בכל…

והנה נוסף עוד “נאור” אחד, אדם מקושט, משולח של פבריקה אחת למעשה נייר פפירוסי, וזה התחיל שואל לשלום “ידידיו” הסופרים העברים שבאודיסה; הוא נתוַדע אליהם באסיפה-רבתי אחת של חובבי-ציון ואחר-כך סעד עמם ביחד בריסטורן של סימון: “חברה נאה הם” – מעיד עליהם זה; וגילפן מדבר שוב…

הוא זה מדבר בגירוי-עצבים, רוצה הוא להקניט קומי-נוסע ריקא זה והוא מבטל את “ידידיו” כעפרא דארעא; בורגנים הם, צרי-דעת, בני-אדם פעוטים, או בחורים שפויים, נחשלים ומוגבלים, ובכלל, אילו סופרים יש בספרות העברית? הללו מחזיקים עוד בדעות שלפני המבול, והללו מחקים כקוף, מפטפטים כתוּכי כל מלה שהיא נראית להם כחדשה באירופה. והספרות העברית בכל מקצועותיה, כביכול, הרי אינה שוָה פרוטה-גרוטה שבורה ופסולה, אין לה לא סופרים ולא קוראים וכו' וכו'.

מרגיש הוא גילפן שחריף הוא הפעם לשומעיו יתר מדי, אבל אינו יכול לעצור ברוחו שנזדעזע, ואינו יודע מפני מה. מנסה אחד להשיב על דבריו, והוא סותם מיד טענותיו של זה בפרדוכס, בציטטה, אומר מאמר של סופר מפורסם בשם עצמו, ומאמר עצמו בשם איזה סופר מפורסם ואינו מתירא כלל שמא יאחז… שליט הוא על כל שומעיו, ושלטונו מרגיזו, מזעזעו ומקפידו – והכל מרגישים ומכירים שידיהם ריקות ואין להם מה “להשיב מלחמה”, ואינם יכולים להגן על מה שהיו רוצים להגן…

מרגיש הוא גילפן, כי אחר-כך, מדי זכרו את שיחותיו ששׂח היום, יחרוק שיניו ויקרא את עצמו: “טפּש, ריקא!” ויודע שהוא מחזיק את המסובים במצב שאינו נוח לא להם ולא לו – והוא מתחיל לאכול מן הפירות ששׂמה רוזה על השולחן, אוכל כדי לסתום את פיו… אך המשולח, עדיין דעתו בדיחה עליו, והוא משפשף ידיו זו בזו ואומר לגילפן:

– והציונים שלנו באודיסה – מה הם?… רבותי! יאמר לו מר גילפן מה שיאמר עליהם, אבל אני אומר לכם שבעלי פּי-פּי-ות הם – מיץ!… (הוא נשק ראשי אצבעותיו אל פיו) כדאי, בנאמנות! כדאי לשמוע כיצד נואמים וכיצד מתוַכּחים באודיסה!

– רבותי! – ענה גילפן כדי להתפטר בהלצה: – אם “בעלי פיפיות” אתם, ואכלתם תפוחים אלו, כדאי, בנאמנות, לאכלם!

גם ההלצה יצאה בנַלית…

נכנס שוורצמן. הכל קדמו פניו בחבּה של כבוד, וביחוד נראה היה, שרוזה שמחה לפגישתו של זה עם גילפן.

גילפן הכיר בו מיד אותו בחור שחור שהתחיל מתרועע עמו לפני צאתו לאודיסה. זקנו, שהתחיל אז לצמח, מכסה עתה על לחייו, גדוע וקשה. גם שערות ראשו קשות ונצבות כשערות הקפּוֹד, מצחו צר ומתקמט בבין גבותיו העבות הנוגעות זו בזו, ונכּר בפיו הסגור כאילו הוא מהודק היטב בשיניו – פה של עקשן, – עיניו השחורות עומדות בברקן, בוחנות ואפשר גם חושדות…

שוורצמן שאל את גילפן על אחד מעסקני הציונים, שהיה צריך לבוא לאודיסה בשבוע זה, אם לא שמע עליו שבא.

– העתונים לא הודיעו… – ענה גילפן שוב בהצלה, אבל רק המשורר צחק לתשובתו – וגם על זה נתבייש מיד… ושוורצמן רק הציץ עליו מן הצד ופנה אל רוזה ואמר:

– הערב תהיה אסיפת-האבות בבית מותּיל ארינדטור. כשלושים איש יבואו.

– באמת?!

– כלום יבואו?!

– ומותּיל ארינדטור נותן ביתו לאסיפה?!

כמופת, כמעשה ניסים נראה הדבר לכל…

ושוורצמן לא ענה על פליאותיהם, אלא הוסיף ואמר לרוזה:

– ואותך אני מבקש לבוא לאסיפה זו. התרגלי; בקרוב נכין גם לך אסיפה כזו, אסיפת-אִמות. אנו מצדנו צריכים להיות מוכנים בכל, ולכשיתקבל הרשיון לא נאחר את ראשית השנה.

– לכשיתקבל… – ענתה רוזה בחוסר אמונה והציצה לגילפן.

– לכשיתקבל, יהיו גם רהיטי בית-הספר מוכנים – ענה שוורצמן בבטחון, שנשמע בו כעין נזיפה לפקפוקיה של רוזה…

מין רגש רע התחיל מבצבץ בלבו של גילפן לאדם שחור זה המדבר בשלטן, נראה לו שאותו השחור מחה בבת אחת את רושמו הוא מלב הכל…

רוזה, כאילו הרגישה בדבר, אמרה לשוורצמן:

– אידיאה יש לי… נשתמש נא במקרה זה, שמר גילפן שוהה במחננו, ונקבע נא ערב לתיאוריה ולויכוח… כמדומני שמר גילפן אינו מן המסכימים לנו, ונשמע גם דברי הצד שכנגד…

היא דבּרה במין זהירות שלא ישרה הפעם כלל בעיני גילפן, הכנעה נראתה לו מדבריה…

שוורצמן לא הביע רצונו, וגילפן לא הביע סירובו – ונשתתקו הכל במין שתיקה שאינה נוחה.

לסוף אמר שווצרמן:

– אם רוצים אתם בכך, הייתי רוצה גם אני להשתתף בערב זה, אבל מחר עלי לנסוע לעיר הפלך לימים שנים שלשה.

– בדבר הרשיון? – שאלה רוזה.

– כך, – ענה שוורצמן בשפה רפה.

“להביא מנחה לעשיו” – חשב גילפן, ואותו הרגש הרע גדל בו עד שקשה עליו הדבּוּר, הוא הרגיש שעכשיו אינו יכול לומר אלא טפּשוּת או גסוּת מביישה…

– ובכן נמתין עד שובך – אמר אחד לשוורצמן.

– אבל בעוד שתהא התיאוריה ממתנת אין המעשה יכול להמתין – אמר שוורצמן והפנה עיניו הבוחנות לרוזה: – מחר אמסור לך רשימת האִמות שהיה כדאי לדבר אתן תחילה ביחידות. וכמו כן צריכים למצוא בית בשביל האסיפה. ביתכם הרי רחוק הוא מהעיר. יש לבקש את הירצנשטיין, אפשר תֵאוֹת היא לתת את ביתה. הדבר אינו סובל דחיות – עשי את המוטל עליך, ולעת עתה, האמיני שהאמת והעתיד אתנו

אִמרה אחרונה זו של חיזוק, ששוורצמן לא היה רגיל בכמו אלו בדברו בענינים תדירים ועכשיו הטעימה והדגיש בה ביותר, ולא בלי כוָנה של עיקוץ, – הסבה את עיני הכל על רוזה; נראה היה שהוא רוצה להעמיד עליה תריס בפני גילפן…

גילפן נתן משקפיו ברוזה, ונראתה לו כקצת מבויישה, העביר מבטו ונתנו בשוורצמן ופגע בברק עיניו של זה ואמר במחשבה: “אוציאנה מתחת רשותך…” וחזר והעביר מיד את מבטו ותלהו בראש האילן…

שוורצמן התחיל מתפרד מן המסובים וכשהגיע לגילפן אמר:

– ובכן, נקח עמנו דברים…

– לאו דוקא – ענה גילפן: – לעת עתה אין לי פנאי ורצון לכך.

– לעת עתה… – הטעימה רוזה את דבריו.

שוורצמן פנה וילך. רוזה נשארה עומדת במקומה, ומיד נתעוררה ותלך אחריו גם הוא.

אצל המעלות שלפני פתח הבית עמדו שוב לדבר…

– ומי מילל לקלמן סנדלר – אמר המשולח בכוָנה לעורר את גילפן למלחמת דברים: – מי מילל לו, ש“בנצי השחור” שלו יהא בן-אדם כזה?… הוא צריך היא רק ללטש מעט את לשונו באודיסה; שם, רבותי, אך שם מדברים! זכורני, כיצד קם שם – אצל האגודה “למען ציון לא אחשה” היה הדבר – קם אחד (והמשולח הראה בחוש כיצד זה קם) קטן, צעיר, פעוט, ממש נער, קם ופתח בזה הלשון:

– “Братья! мы держимся теперь за послвдній яқорь спасенія среди страшно бушующихъ волнъ черной не-проґлядной, ґотовящейся насъ проґлотить пучины”3

גילפן קם והלך לבקש לו ספר…

… הכל נתפטרו וההלכו להם, וגילפן השקיע ראשו בתוך הספר. הוא אינו רוצה, ואפשר גם בוש, להיות בקורבתה של רוזה – מנוחה דרושה לגופו ולגופה. צריך הוא להכניס זרם חדש לראשו, לטהר בו את האויר מן האדים וההבל שהכניסו בו האורחים הללו… המאמר שהוא קורא הוא באמת של אדם שמוחו בקו הבריאות…

כל ההרגשות שאינו רצויות דממו, שקטו, רק שוורצמן, “ארי שבחבורה” זה, עדיין הוא עולה ומבעבע לרגעים ממשקע השמרים שבקרקע הכרתו, ברק עיניו הבוחנות מטרידו כיתוש עקשן, אך הוא אינו נותן עליו דעתו – יזמזם לו… יהיה אשר יהיה…

צלצוּל הפעמונים מבשר בשמחת-אונס ערב יום ראשון.

הוא מרים ראש, מסתכל בכסא שישב עליו שוורצמן ואומר בפה מלא:

– אוציאנה, אוציאנה מתחת רשותך…

במה? באיזה כוח? וכיצד? – בזה לא חשב ונשתקע שוב בספר…

… ערב. השמים ריקים מבלי שמש, מבלי ענן, מבלי כוכב – אך כנגהה של איזו דלקה שבתהום מבריק שם בשפּוּלם… הזקן עודנו סועד “בשלש סעודות” ומזמר זמירות בקול נוגֶה ועמום… רוזה החליפה שמלותיה:

– שוב אסיפה… – מתאוננת לה שרה-פריל: – אפשר ילך גם חייקל אתך?…

– אני איני הולך לשם – מקדים גילפן לענות, ורגש של שממון תוקפהו; לבדו הוא נשאר כאן… ואפשר יבוא גם ר' חיים לטרדו בעסקי הדירה… מוטב שגם הוא ילך לו מכאן תיכף לאחר יציאת רוזה.

אור מעורבב של יום גוסס ברגעיו האחרונים ושל מגל ירח מתחדש. כוכב נוגה מציץ בודד וחיור בערבות רקיע טהור, כהה ומזוכך. יצאה רוזה… רואה הוא מעל לגדר את פארה הלבן רחב-השולים כשהוא מתנדנד ומתרחק. הוא עומד וממתין עוד רגעים אחדים, לובש את הפלתּוא ויוצא גם הוא.

לאן? לראות בעיר? – מתירא הוא מבני-שרשתא שלא יגששוהו בקרני המישוש שלהם…

ה“חול” תוקף וגוזל את השבת, מחפש ובודק את העיירה. חודר הוא בצלילים מבוהלים של פעמוני בעלי העלות, בענני אבק, בדבּוּרים גסים ומטורפים. יסורים ממשמשים ובאים וטורדים את המנוחה שבתוך רגעי הנצח, מן השבתון המתמזג באין-סוף שאינו משתנה ואינו מתחלף, טורדים וזורקים את הבריות אל תוך יורה זו, רחוב השוק, שהתחילה מרתחת רתחיה – “סיר אשר חלאתה בה”.

הוא פונה אל המבואות שלצדדין; אלו מכוסים עוד בסחבותיה של השבת הקרועה…

צועד הוא בחוצות האפלים המרופדים אבק, אשפה, שיורי חשש וקש. בתים קטנים, אלו מתדבקים ואלו מתפרדים, מביטים בחלונותיהם הקטנים, מציצים בחשאי, באור צנוע, אור פנימי ודל, מסתכלים ומקשיבים אל הנעשה מחוץ. ילדים רצים ומעפרים בעפר. שלש נשים יושבות על גבי אצטבה שפלה, ואחת לפניהם על הקרקע, וכולן מהגות ביחד, מאַנחות ומתַנות בתחלואים, במכות ובכל צרה שלא תבוא… וקול שירה, שירה ישנה הולכת ועורגת בנוסחה הישן נושן:

…"עוֹמֵד גְּדִי לָבָן וָצַח.

הַגְּדִי הָלַךְ לִסְחוֹר סְחוֹרָה"…

שתי נערות שלובות זרוע מטיילות להן בשמלותיהן התחתונות, הלבנות, ומתכונות להשמיע צחקן בקול רם ובהברות מצלצלות, ושני צללים שחורים עומדים מנגד, ונראים מהם ניצוצי פפירוסים עשנים, – איזו שייכות יש בין ניצוצות אלו וצלילי צחוק זה, הם רומזים זה לזה, אלו באִשם ואלו בזעזועי האויר…

זָכְרֵ-נוּ, זָ-כְרֵ-נוּ, זָאָאָכְרֵ-נוּ לְחַ-חַיִים!…

רפּטיציה לימים נוראים – ועדיין הוא מחזיק ר' אַהרלי בניגונו זה, מחליף הוא רק את האַלטים והסוֹפּרַנים, אבל ה“נוסח” אחד הוא בכל דור ודור, אותו לא יחליף ולא ימיר לעולם, והריהו מושך ומתחנן:

מֶלֶךְ-מֶלֶךְ, חָפֵץ-חָפֵץ בַּהַחַהַחַ-יִיִים!…

שני הצללים השחורים חוסמים את דרכן של הנערות הלבנות בהלצה מעוררת צחוק מבוייש ועליז – הרי “חיים” גם עם הנוסח הישן…

– חפץ-חפץ בַּחחחח-ייים – מנגן לו גילפן מבעד לחטמו, וימי נעוריו עולים ומלַוים אותו כצללים אלמים בשתיקת הליל יחד עם ניגוני ר' אהרלי… הרי בית-הכנסת – מקום שהמתים מתפללים בחצות וקוראים בתורה… הרי בית-המדרש – עכשיו אפל הוא, ריקן ודומם, אבל רואה הוא גילפן את הבית הזה שהוא מפיץ אור בכל חלונותיו בליל חורף ושלג, וקולות שונים מתלקחים כלשוני להבות ומתערבים בשאון אחד כגלי ים… ואצל התנור – שם כל כך חם וטוב…

והרי עזיו של חזקאל מרים’ס… והרי חדרו של “גֶרגֶלי ערבוביה-מלמד” – וכאילו הוא שומע עכשיו קול עצמו שהוא מושך שם בעצלות וביגיעה: “בּן – דער זוהן, צפּוֹר – אפויגעל”, ו“הרבי” מפסיקו בנזיפה צרודה ובצליפת-קַנטשוּג: (רצועה): “ארוח’ן טאטען! צפּור – איינער האט געהייסען צפור!”…

מיני מחשבות שיש להן יחס עם ההווה מתאחזות בזכרונות אלו שלעבר, והמחשבות חשובות הן, אבל עדיין לא ברורות, – ולאן מוליכים אותו כל הזכרונות הנושנים הללו?

בקצה העיר – בית חדש, לבן ורחב ומאיר בכל חלונותיו, – למי הוא זה? הוא סר לראות בו: מתוך ראשי מסובים רבים נראה לו שוורצמאן שהוא עומד שם, עומד איתן, תמוך על אגרופיו בקצה השולחן ומדבר, מדבר ומפנה ראשו לזה ולזה. כמין איזמל דקר לו בלבו:

– אוציאנה מתחת רשותך! – אמר כמתגרה עמו ונס מפניו על המגרש שמחוץ לעיר…

צריך הוא לחשוב, למצוא עצה מכרעת, דרך נכון – אך כל המחשבות דללו מראשו, נבוכו, נסתכסכו, ורק ההרגשות שולטות בו: ליל יפה מבלי רוח כל שהוא, מגל הירח נעלם כבר, וכוכבים לאלפים מתעלסים בכל זהרם. ריח בכּוּרים וירקות עולה מן הגנות ומתמזג בריח של עשבים כמושים ומתיבשים, ורוזה – רוזה מרפרפת עליו, אצלו, סביבו, הוא קולט ריחה, חומה, רוך גופה – ואיננה… יושב הוא לו יחידי בין שני גזעיה של הערבה המתפצלים משרשם לכאן ולכאן – מערבה זה היה קוטף “הושענות” – יושב הוא ומביט אל תוך השלולית; זו כבר דללה במשך השנים, רק קילוח דק של מים עובר בקרקעיתה, לוחך את השרשים ורועד, רועד ומרעיד בתוכו זהרוריהם הדקים של הכוכבים בקול המיה דקה-דקה… רוצה הוא לדמות את שוורצמן לערבה מבוקעת זו הרקיבה וצומחת כאחד. גם זה רָקֵב וצומח על שלוליתו ואשפתו… אבל זוכר הוא כיצד זה עומד איתן שם בתוך האסיפה, ועולה לו משל אחר כלפי עצמו: הוא הוא שנעקר מן השורש, נעקר והשלך כנצר נתעב…

מה יאמר, מה יאמר לרוזה? אבל כלום צריך הוא לה? מעין וילון של סוד מנפנף על רוזה ועל רגשי לבו יחד, וגילפן מתכוון לקרוע את הפרוכת ולגלות את הפנים המסתתרים והריהו משים לעצמו את השאלה בגסות רוח: “כלום רוצה אני ליקח את זו לאשה?”…

והנה ביתו, בית אביו לפניו. עוד פעם נכנס לתוך העיר, – מה מבקש הוא בה? הוא קרב אל הגפה ומביט בעד סריגי הקנים אל הבית. שם, אצל החלון המאיר, היה יושב אבא ומשחיז חלפיו, ואמא היתה יושבת כנגדו על הספסל הירוק ומורטת נוצות, שילוחים לבנותיה לעת חתונתן… והוא נזכר בזקן ר' ישראל שהקיש על הקורה העבה במקלו – וכאילו הבית אומר לו: “קבל, שקץ, חמש מאות וחמשים רו”כ – ולך לך מזה! שוב אין לך עלי שום טענה ומענה ודיני-דברים בעולם כלל"…

אנה מוליכים אותו מיני רעיונות וזכרונות אלו?…

אנה ילך? – הוא חוזר ויוצא אל מחוץ לעיר… הנה הבאר עם קילונה ושקתותיה. צפרדע בודדת מהגה שם ביראה מן הבוץ: קבוי-קבו… והנה הגשר – תחת גשר זה התחבא פעם עם שיינה-רחל מפני הגשם שהדביקם כאן, בלכתם להביא יי"ש של פסח מן “הרַטוּש” האדום; קטנים היו ונדבקו זה בזו מפני היראה וכל כך נעמה להם היראה… עכשיו, הוא רואה את עצמו עם אחותה, עם רוזה, הרחק משרשתא, הרחק מאודיסה, הרחק מניו-יורק ומאדם ומעיר, הם שניהם יחד… אבל כמה טפּשוּת, כמה ילדוּת בהרהורים אלו – ממש כתינוק שברח מבית-הספר הוא:

הוא עומד נשען במעקה הגשר ומביט אל העיירה. היא שותקת מנגד בגגותיה השחורים – שותקת ועונה לפעמים רק בנביחת כלב, או באיזה קול עמום כמו מתוך החלום… ומקור קדומים, מעין חתום נפתח בלבו ומבעבע מיני פסוקים סתורים, מיני חרוזים נוחים המושכים את “הנשמה”, והיא כאילו היא בוכיה עלובה בקרבו:

"הגידי לי, עיירתי, עיירתי מכורתי, מדוע אני בודד, בודד

"ונודד, תועה מבלי צל, אובד מבלי אור, בלי מחשבה,

“בלי רגש ומשא-נפש?”

"הגידי… אַיָם קדשי, איפה חטאותי, אנא באו יסורי, איכה

“נעלמו תענוגי, דללו תקוותי, נגרו עתידותי?”…

ומרגיש הוא שהמילים הללו איון בהן כדי הבעת “תוך הנפש”, והריהו עומד בשאלה: המשורר – כלום הרגשותיו יותר עזות עד שהן נדחפות כדי הבעה כבירה, או שאין זה אלא קפיטליסט של מלים, שלכל צרכיו הריהו נוטל מן המוכן באוצרו הרב ומוציא – מוציא גם יותר מכדי הצורך?… הנה הוא עומד בשעה זו ורוצה בהבעה, מבקש בטוי “מן הלב” – והריהו מחפש למצוא מלים כאלו שהלב רוצה לאמרן – ואינו מוצא… הוא חוזר ומלחש לעצמו:

"הביטי עיירתי, ראי נא, אוֹמנתי, כי עמדתי יתום… ראי,

"כי שדוף הלב וכמוש, ומיוּגע ואמל נופל הראש, חדל כל

"כוח – ואין כתף לתמיכה ואין קרקע למעמד ואין גם

“מקום לנפילה… דלל אָפס גם כוח הנפילה”…

ובעודו חושב ומחפש מלים, תקפהו רגש של בחילה לסנטימנטין ול“תחינות” הללו, ונזדעזע ונתבהל לשאלה: למה הוא עומד כאן? – הן שוורצמן ילוה את רוזה הביתה!…

ומיד התחיל ממהר אל בית האסיפה.

סובב הולך הוא, חוזר ושב לפני ביתו של מותיל ארינדטור, ממתין ומחכה ומצפה אל החלון… שוורצמן מעביר גליון של נייר מזה לזה, כנראה הם חותמים עליו… "עובדים אנחנו "… אולם עד מתי? הרי כבר הגיעה השעה שתים-עשרה…

והנה הם קמים לצאת, והוא ממהר ומתיצב לנגד הפתח ומחכה, לבו דופק כבשעת הגורל… שומע הוא את קולה וקולו מן הפרוזדור – הנה יצאו שניהם ביחד, רוזה ושוורצמן, – גרונו נסתם, הוא אינו יכול לומר להם אפילו “ערב טוב”…

– הנה מר גילפן – אומרת רוזה, כמדומה, בשמחה: – והרי אתה משוחרר מחובת ההלויה.

היעזבנה עקשן שחור זה? – שאל; ומשהציץ לתוך עיניו של זה, נדמה לו, כי זה חושד בו שהוא רוצה להוציאה מתחת רשותו…

– היה שלום – אומר לו גילפן ופושט אליו את ידו לפרידה…

נפטר השחור והלך לו, ושניהם לבדם הם. הוא ורוזה עוברים ברחוב הנרדם העונה לשעטת צעדיהם באבני הרצפה הרעועה – ונתמלא הלב…

– הזהרי שלא תכשלי – הוא אומר ומכין לה את ידו שתחזיק בה. היא נשענת בידו, וזרם של אושר עוברהו עם רוך גופה; עיניה כמה יפות הן בניצוצותיהן המעורפלים מתוך האפילה… אילו היה יכול להודיע אל לבה, דרך העצבים שבידו ובידה הדבוקות זו לזו, את כל אותו האושר שבלבו…

השומעת היא את קול לבו, את תחנוניו הענווים?

“יותר איני רוצה, יותר איני צריך, רק קורבתך, להיות קרוב אליך ולזון את עיני בדמות תבניתך, ואת נפשי – במגע ידך הרכה”… כך אומר לבו בחרדת עונג, ובפיו אינו מוצא שום מלה לומר לה, וידו אינה מעיזה להדק ביותר את ידה אל גופו.

– לאן אתה אומר לנסוע מכאן?

– לחוץ לארץ, לגיניבה…

פתאום באה השאלה ופתאום ניתנה התשובה, – והתשובה היותר טובה!…

– לאיזה פַקולטיט?

– שם נראה – ונבחר.

– גם אַת צריכה היית לנסוע שמה – לשווייץ… רצונך להיות מורה, וכדאי היה לך ללמוד שם, לראות בתי-ספריה של ארץ זו…

רוזה לא ענתה כלום – אפשר, חושבת היא בעצה זו?… וחפץ חדש לגמרי נולד בלבו… פתח נפתח לעולם חדש ומאיר שלא שיער מראש… אפשר, עוד פסיעות אחדות – ויכּנס לתוכו, לחיים חדשים, חדשים לגמרי…

הראש סובב הולך – האפשר שיהא נוסף לו “פְּלוּס” חשוב כזה? הלא יוָלד מחדש! הלא.. הלא… קשה לקלוט אותו מראה, אותו מחזה, אותו עתיד, אותם חיים… הוא והיא חיים יחד בגנף, היא גיניבה… שניהם לומדים – לשניהם מטרה אחת מובנה… וחיים – הם חיים יחד…

הוא בולע אל קרבו אותה הגעיה, הצהלה, הזעקה, הרוצה להתפרץ מלבו!…

כמדומה לו שכבר נשתנה, – הרעיון עצמו הולידו מחדש, והוא כאילו אינו כלל זה שהיה לפני שעה


 

VII    🔗

…הוא מתכַּוץ, מצטמק ורועד משפע אושר וגיל, קדחת תענוגים מדובבת שפתיו בלי מלים – אין מלה להביע רגשי הערצתו, המון חבּתו, רננת נפשו… נופל הוא לפניה על ברכיו ורותת בחרדת קודש, הומה ומיבב בקריאות של חבּה, מתבייש וכובש פניו בשמלתה; מצחו על ברכיה – והוא מתפלל ומתחנן: “אל תעזביני!… רחמי-נא! סלחי! כפרי להמות-רוחי, ששון-אוני… אהבתי, אהבתי”!!… הוא בוכה, בוכה כילד בשמחת לבו… לוקח הוא את ידה הרכה הקטנה ואינו מאמין שבידיו היא, אינו מעיז להגיע את הקודש אל פיו… מעין חיים, מקור הקודש, זרם נדבות – איכה ישבור צמאונו בו?… חיים… חיים שנועמם, עוזם, הודם, זיום ותענוגם גדול הרבה יותר מכפי ששיער במאַוייו, יותר מדי דמיונו, יותר מדי שאיפותיו… ברכתם השופעת רבה מכליו, גליה עָצמו מכוחו, והוא אינו אלא כמידוּזה המתמוגגת וגדלה, נשקעה ונישאה בתוך גלים פושרים שבים…

…שלות אושר… נעימה היא עבודת היום, חדרו אצל חדרה, שניהם לומדים, עוסקים בחכמה, במדע, מדע בהיר ומבורר, הגיוני ולא קַפּריזי, ורוח של חיים, חיים שיש בהם תקוה ותכלית ברורה שוֹרה גם על ספרי-הלימוד… ולפנות ערב הם יוצאים לטייל על שפת הנהר, נהר-הרוֹנה…

שניהם ישבו בסירת-דוגה – והם נשאים על גלי התכלת בתוך אור ארגמן מבהיק. ידו תחבק מתניה – ואוחז הוא את רוזה "שלו " כמו שאוחז גוזָל רך וחמים… הוא מסתכל בהעינים הטובות, החכליליות מנוגה שמש שוקע, והעינים הטובות השקיעו מבטן בתוך הגלים המופזים – במה היא חושבת?…

הגלים הקלים לוחכים בפני הסירה, לוחכים, מנשקים ולוחשים ונושאים אותם בשביל של תכלת זה המתפתל בין ירק שדות והררים – שביל תכלת שאין לו סוף…

…צינה אחזה את רוזה… אויר ההרים וקסמי הטבע נסכו עליה עליצות משובה, ותשתובב יותר מכל בני חבורתם. היא טפּסה עלי צוקים, נזדקרה כאילה מעל לחריצים עמוקים, והוא נחפז, קפץ אחריה בסכנת נפש, – סער של בהלה וחרדה לשלומה נשאהו אחריה, עד אשר תפָשה, אֲחָזה ולא הרפה עוד ממנה… ויגעת גילה ומשובה נשענה בו, ונשימות כבדות הפסיקו את השחוק שבפיה… עייפים ויגעים שבו אל ביתם, ושם – נפלה על מיטתה והתחילה רועדת מתוך קדחת.

הוא אינו יכול למוש ממנה, הוא אינו נשמע לה לעזבנה לבדה לנפש. כאן, כאן יעמוד עד אשר יקל לה… את נפשו, את נפשו מי יקח, ויהיה נותן עליה! את ראשו היה נותן כופר אצבע קטנה שלה! מה יעשה? מה יעשה לה?… מדוע חלתה היא, מלאך טהור ועליז זה, ולא הוא?

לילה. הוא עודהו יושב על מיטתה, שומר עליה חרש, עוצר בעד נשימתו וסופר כל נשימותיה… הן מהבהבות את פניו, ולבו הומה, הומה וחרד… הן רק הוא לבדו לה כאן בגיניבה, לו ולהשגחתו מסרו הוריה אוצרם זה, ועכשיו מה יעשה? היאך יקימה? היאך יחלימה?… הנה התחילה מדובבת בשנתה קטעי אמרים מתוך חמה – והוא רועד, רועד וחרד בכל עצביו, בכל הרגשותיו… חם לה, היא משליחה מעליה את כיסויה, הוא גוחן עליה, והיא נתלית בצוארו – קשה לה… היא אינה מסרבת לו להפשיט בגדיה מעליה, והוא לוקחה בכוּתונתה על זרועותיו ומנדנדה כתינוק – הוא אביה, הוא אמה, הוא חתנה, הוא דודה ורֵעה, הוא שומרה היחידי כאן במרחקים… הוא מנדנדה ומיבב לה כאם רחמניה בשירת ערש – ומישנה… והריהו עומד כורע לפני מיטתה, מסתכל ומסתכל בה עוד…

עם שחר הקיצה רוזה בשחקת-תודה ותענוגים למול פניו: “עדיין אתה עומד עלי?” – היא אומרת… האושר שטפהו, אושר עד להטבע בו! שלמה ורעננה היא רוזה שלו – עברה הרעה, חלפה! עברה הרעה, – וכמה נעימה היא בחִורַת פניה! ושוב אינה בושה מפניו כלל – יודעת היא ומכירה שאך שנים שהם אחד הם… מטיל הוא את ראשו על זרועה החשופה, והיא חובקת אותו אל לבה, כובשת פניה תחת ראשו – והוא גווע באושר-נצחים… נפשו נאספה אל נפשה… במה? במה? במה זכה לבריה טהורה זו?…

– כלום אפשר? כלום אפשר?

הוא מתהפך על משכבו ומתרעם על דמיונו המוליכו שולל… אבל זה אינו תלוי כלל ברצונו. ותמונות מתמונות שונות ושעות של חיים עולות ומבצבצות ומתמלאות מאליהן, לוקחות אותו בשבי. הוא חי-חי בהן שלא מידיעתו ובחירתו, בשעה שגופו מתענה בנדודיו כל הלילה…

– כלום אפשר? כלום אפשר שיהא כך?

מצד אחד – הרי החשבון ברור, ברור ומחוּור כפרוזה פשוטה, מוכח ומיוסד כהשערה דַרווינית: הדוד והדודה רוצים בו, רוזה מכבדת אותו, מכבדת ועוד מה… מייחלת היא לדבריו, מתעסקת בו… מרכז של השכלה, השתלמות, שמיעת תורה מפי פרופיסורים – זהו ראש-מאַוייה של רוזה, מרום-משאלותיה שאינה מקוה לעלות ולהגיע אליו בקרוב, הוריה לא יניחוה; אבל עמו הלא ישלחוה, על כרחם יסכימו לזה, מאחר ש“החתן” רוצה בכך. הוא יכול להיות גואלה, ואיך לא תלך אחריו?… להוצאות – די להם בזמן ראשון במה שיש לו, מחיר דירתו שיקבל, ואחר-כך הלא ימצא לו עבודה, הוא ישמש קוריספונדנט או מתרגם לאחד העתונים – הדוד גם הוא יחזיק בידם… ברור הוא החשבון!

ומצד שני – עתיד מאיר זה עם כל קסמיו. הרי צריך הוא העתיד להיות מעֵין זה שבדמיונו, ואפשר גם יפה מכדי כך! – הוא ביחד עמה, שניהם יחד עובדים לשם מטרה אחת – כלום אפשר שלא יהיו מאושרים?… מאושרים – לא, זהו יותר מאוֹשר! על חיי שעה אחת כזו כדאי לתת את כל ימי החיים… לתת ולומר: “ראיתי, טעמתי חיים – ועתה, הנני ואֶכלה מתוך חיים, אגוע בנשיקתם”…

– אבל, כלום אפשר?…

במה? במה התקין לו אושר זה? מתי טרח עליו שיהא נהנה הימנו?… אך מזלו רוצה לשלם לו את השנים, אותן השנים שכָּלו בתוהו ובוהו, את ימי נעוריו העלובים שעברו עליו כעשן ויחרוּהוּ… הולך העתיד, קרב ובא מאליו – והחיים, אלו “החיים” שהיה מכנם, קורא להם ולא ידעם מה הם, – המה רחמו עליו ויחננוהו, והרי הם פורשים אליו כפיהם ומקבלים אותו באהבה

הווה נוח, עתיד נחמד… הווה ועתיד נפגשו – וכמה מתאימים הם זה לזה! פנים אל פנים יעמדו –וכמה קרובים הם זה לזה! פסיעה אחת – והעתיד המזהיר קולטו, והריהו שם ביחד עם רוזה, עם רייזילי שלו…

אבל פסיעה זו על גבי הפסק הקטן שבין ההווה והעתיד, היאך תהא זו נעשית?… כמדומה, עדיין איזו חציצה דקה יש כאן… חציצה באמצע הדרך… חציצה זו מה היא?… שוורצמן?… לא! אי אפשר, זה אינו נראה… אבל מה זה קודח בלב? קנאה יש כאן?… לא, אין “זה” חציצה… אלמלי פטפוטו של ר' חיים לא היה עולה “זה” גם על הדעת. ובכל זאת הרי יש הפסק קטן – ומהו זה?… רוזה מבקשת לה אידיאל צבורי, רוזה היא ציונית… אבל כלום אין הוא יכול לעבוד לאידיאלים אלו? כלום אין צורך של חיים בכל אותן האידיאות שניסה לעבדן בזו אחר זו ועזבן מתוך יאוש? כלום כופר הוא בשאיפותיהן? –הוא לא היה יכול להתדבק בהן רק משום שהיה עומד מחוץ לחיים שהולידו את אלו והכשירו הוָיתן, הוא נלאה בהן משום שהיו לו אלה רק מלים של אחרים, חידודי שכל ולא משאלות לבו של אדם חי… אבל הן עצמן, אותן האידיאות והשאיפות הללו, הרי הכל כשרות, הכל חשובות, הכל ראויות לאנשים חיים שיהיו עובדים להן אפילו במסירת-נפש. לאנשים חיים שהעולם צריך להם והם לעולמם, יש צורך אמיץ גם באדיאלים, – ועכשיו הרי גם הוא נכנס לחיים: “פנו מקום, הרימו מכשול, תנו לחיות לי ולרוזה ולכל אלה היקרים לנו”. – “מי הוא אלוהיך? ומה חפצך”? – “אלוהי רוזה – אלוהי, חפצה – חפצי. לו אעבוד, לו אשאף, לו אלחם!”…

קצת רומנטיות יש בדבר, אבל גם הרומנטיות היא רגש חי וקיים הוא בלבו של אדם חי…

אך פסיעה אחת, והוא יפסע פסיעה זו.

הוא יגיד לה את כל לבו, יתוַדה לפניה ויספר לה את הכל:

– “עקור נעקרתי מן החיים בטרם אפרח, והָשלכתי מהם והלאה כנצר יבש, כעלה נדף, וכל רוח נשאני לעברוֹ”… – לא! מליצה היא זו!

– “בודד ונעזב הוצגתי בעיר גדולה בתוך שאר נעזבים ואובדים כמוני…” – גם זו היא מליצה של רחמנות!

– “בן חורג הייתי לחיים…” – פוּי! וכי אי-אפשר לדבר בלשון בני-אדם?

– “עד היום לא מצאתי לי מקום ומעשה בחיים… מדוע? – אַלָה יודע…”

או:

– “אותו ספּוּר לא ארוך ולא חדש… תביעות נפשי פרעתי בתענוגים מסואבים וזולים, במחשבות זרות, בשאיפות שאולות, באידיאות שזכיתי בהן מן ההפקר”… – זה למה? למה לה הביוגרפיה שלו הטפילה?

– “כאן בארץ זו, בסדרי חיים אלו שאנו נתונים בהם, לא מצאתי חיים בשבילי… בקשתי חיים של ממש, עבודה של ממש, שאיפות טבעיות – בקשתי ולא מצאתי… ואומר לברוח לאמריקה”… – לא! כל הדברים הללו אין בהם ממשוּת כמו בחייו הטפלים…

צריך לדבר בקיצור:

– “חיי? – אל תשאלי לשעבר – אינו כדאי. רק עתיד אני רואה למעני – ובידך הוא! אַת, אַת חיי, אַת עתידי. אַת יכולה לתת בי כוח לחיים ולעבודה, את לי הרעיון, המכַון, התכלית שבחיים ואת יכולה לתת לי זכות לחיים!… חיי בידך הם. ברצותך את נותנת אותם בי – ועמם גם כל האידיאלים הקדושים לך. בגללך, בריה טהורה, אטהר ואתקדש ואתרומם… אותך ואת אלוהיך אעבוד כל הימים. בידך אפקיד רוחי, מוחי ולבי אשר החיית”… – אבל כלום אי-אפשר בלי זה? הריהו כאילו אומר בזה: “אדם ריקן אני, עני ואביון אני ומבקש בנדבה את כל הונו של רוטשילד”…

צריך לעזוב את דבר “האידיאלים”. אם יבואו – נקבלם, אם ימשכונו – נלך אחריהם. ואם לא? – הרי רבוא רבבות בני אדם חיים ואינם מכונים כללים לשם “אידיאלים”, חיים ונהנים מן החיים… די לו אם יאמר לה: “בלעדיך חיי אינם כלום, ועמך”…

לא! – לא פסיעה כזו הוא צריך לעשות כשיו…

הפסק בין ההווה להעתיד, ובפסיעה אחת לא מוצלחה יפול לבלי קום… אפשר ימתין עד שיתקרבו זה לזה מאליהם?… אבל כלום אפשר שימסור את הסבר ביד המקרה? – שמא לא יהא אותו מקרה שידחפנו אליה, והכל יאבד ממנו לעולם?… לא ולא! הוא צריך, הוא עצמו צריך להתחיל… איך? במה?…

והדמיונות הנאים עדיין מרפרפים ומתעלסים סביבו, רומזים, קורצים לו וקוראים לו מגיניבה…

ובתוך כך האיר הבוקר בחרכי התריסים – וגילפן קם ממשכבו.

מביט הוא אל המציאוּת שמסביב לו, ולבו נפעם, זע וחרד: כלום אפשר, כלום אפשר שמציאוּת עניה וחילונית זו תהא נותנת לו אושר כזה שהוא מקוה לו?…

אפשר! –

הנה יצאה הדודה, נסתכלה בו ואמרה מתוך דאגה חנונה:

– כלום לא ישנת יפה בליל זה? חייקל?

– מניין לך זה, דודתי?

– ומפני מה פניך חיורים רך?…

אפשר ואפשר! – הרי רוצים בו!

יצאה רוזה… רואה הוא אותה שגם פניה חיורים… למה התעלל בה הלילה? למה הֶחֱלה אותה בדמיונו?… שערותיה פרועות, מצחה ועיניה עמומי מחשבה – כלום זו היא משאת נפשו? זו היא שהיתה מפעמתהו כל הלילה?… זוהי! – זוהי אותה בריה טהורה וחביבה שהוא רוצה לזכות בה! זוהי שעתידה לטהר את נפשו מטומאתה, טומאת רוָק זקן ואובד… זוהי העתידה להכניסו לחיים טובים ומלאים!

והוא עדיין לא מצא לומר לה היום שום מלה, אלא “בוקר נעים” בלבד…

צריך, צריך להתחיל…

היא מכַונת בחדר. גמרה כאן ונכנסה לחדר שלה לעשות שם, – ושירה דקה חרישית הבאה שלא מדעת לשיר, אלא מתוך מחשבה אחת מתמידה ומוֹנוֹטוֹנית, נשמעה לו משם…

הפסק קטן יש – מהו? מתרחק הוא, או עומד על מקום אחד?…

כמעט ששמח בראותו את ר' חיים שנכנס בבהלה:

– הרי-הרי, מר גילפן!… הרי-הרי הבאתי לך את בעל-העגלה, את גצי… אצלנו, ברוך השם, הכל נעשה יפה בעתו – שב וסע!… אתה לקרנישן בסוסים, ואני במקלי אלך להודישן – הרי-הרי הכל כפי המדובר… אני מדבר ומקיים… כלום לא אמרתי לך שבּתי ציונית? הרי-הרי ראית אותה! – ועל הקטן שלי מה אתה אומר? – הא? – כֶּלי, ברוך השם!…

החוטם שואף ג' פעמים אילך ואילך, ור' חיים עושה פּנִיה לצד רוזה, רמיזה לשרה-פריל ומלילה באצבעות לצד הזקן, לקבל קמצוץ טביקא, ואומר:

– בתי שתחיה עם הקטן שלי – כל היום: מר גילפן, מר גילפן ושוב גילפן… הֶפצי! נו – גילפאן, חה! כך גילפן! ההפציוּ!… הרי-הרי, קח נא ושב נא וסע, מר גילפן! – היום אינו עומד…

ור' חיים מושכו לקרן זוית ומלחש עליו:

– שמא תאמר אחותך שם: “שכר חתימה”, כנהוג, ירושה תהא רוצה? – אתה הבטח לה לעת-עתה… “הבטחה ואהבה – אינו שוה מעות” – שומע אתה?… טפּש – כלומר, אדוני! – הרי-הרי תרעומת זו למה? – וכי איני כוּלי על צדך, חלילה?… הרי לטובתך, הרי-הרי לטובתך אני מתכַון – כן יחננו השי"ת בכתיבה וחתימה טובה!… אלא יודע אני, ברוך-השם, את הנשים… הן… הן – אל תצחק עמהן! – אני אומר דברים של טעם… נדן קבּלו אחיותיך, ברוך-השם, כלי הבית ירשו הן – ומה להן עוד? אלא מאי? – הבטח להן, גם אני אבטיח להן – ובלבד שתחתומנה… הרי-הרי לאן אתה? – שמע, שמע! – הטה אזנך ושמע! – אני מבטיח ולא אתה, ומה איכפת לך?… בטח בי! – אני כשאני מבטיח, כלומר לך, הרי-הרי זה “בשקל הקודש”… כלום שיקרתי לך? כזבתי לך? – וכי אין זו, רוזה שלך, חתיכה של זהב?…

ור' חיים מרפה ממנו, מנענע לו בראש ונאנח מתוך נשימה עמוקה של קרירות דעת:

– ההוי!… חתיכת זהב, בחיי ראשי… אוצר, אוצר של זהב, בנאמנות!…

כמה הוא מתעלל בו פטפטן זה, – ואף-על-פי-כן, הרי זה עושה ההתחלה… לבו דופק ומייסר – כמה חילול בהתחלה זו… ואף-על-פי-כן, אין הוא מוחה… רוצה הוא לצאת, לנסוע מכאן לפי שעה, ויעשה לו זה כאן מה שיעשה…

לוקח הוא את הפַּלתּוֹא וחושב, מה יאמר לה לרוזה לפני הנסיעה, בשעת הפרידה?… הדודה נותנת לו צרור עוּגות, צידה-לדרך – דואגת היא לו כמו לחתן, – והלב זע ממתנה טובה זו…

הזקן נותן לו ראשי אצבעותיו הקרות והרכות ואומר:

– לך לחיים ולשלום!

ברכה חמימה, כמדומה…

רוזה – הידוק יד, פגישת הבטות, שינוי מראה ונצנוץ עינים מתוך רגש – מה יאמר?

– נוּוּ?…

– נוּ-נוּ! – עונה רוזה בצחוק, – ור' חיים זה דוחפו בכתפיו לצאת…

הוא יוצא כמבוּיש, והכל מלַוים אותו עד למדרגות.

קשה עליו הפרידה, פרידה ליום תמים, ושעת הפרידה גם היא לא עלתה יפה – והרי אינו אלא כבר-בי-רב שהשדכן מוליכו ומדבר בעדו לפני המחותנים והכלה!…

רוצה הוא לפנות ולומר איזו הלצה – אך ר' חיים זה מחטם ומבלבל רעיונו בזמזום, מוליכו ואומר:

– שומע אתה? יותר מחצי רו“כ לא תתן לו לגצי, לבעל-העגלה, די לו! – שלש שעות נסיעה ולא יותר… וזכור, הרי-הרי זה אמרתי לך: מוטב שתביא את אחותך ללון כאן, משתלין אתה שם אצלה – והכל יוגמר בכי טוב, אי”ה, מחר בבוקר… מבין אתה? הרי-הרי זו שבהודישן אביא אני, ואתה תביא את זו – ונשב כאן ביחד ונדבר, הרי-הרי יש לנו ענין לדבר בו – הא?…

ור' חיים זה קפץ במושב-מעלה שבעגלה, מתקן שם רפידת התבן, מציע את השק ומחליקו, מתישב ורוקד על אחוריו:

– כך! כך-כך! כך יפה! הרי-הרי – שב, מר גילפן, כאן! ממש מיטה של הסבּה! –

גצי דופק בסוסים והם נרתעים בצלצול פעמונים, ר' חיים קופץ מן העגלה וקורא אחרי גילפן:

– זכור, זכור ואל תשכח כל מה שצויתיך!…

מרחוק, מעל לגדר, רואה גילפן, שר' חיים מטייל עם הדודה בחצר, מנענע בראשו ומדבר וקורא עם זה בתנופת יד לזקן העומד על האכסדרה – ורייזילי אינה נראית…

רוצה הוא לעודד את לבו הנופל ואומר לעצמו באירוניה: “המטרה מקדשת את האמצעים” – ורגש של בזיון ורפיון תוקפהו על פסיעה זו שבין ההווה והעתיד; בינו ובין אשרו, בינו ובין רייזילי – ר' חיים עומד ומסרסר:

– הִמְמְם! – נהם כמתוך כאב-שינים וכבש פניו בכפות ידיו…

אחד הניף למולו בכובע חשוּק-סמיט עם סימן של זהב… שוורצמן! – הוא הולך לרוזה!…

– עמוֹד-עמוֹד! – הוא קורא לגצי, מתקומם לקפוץ מן העגלה ונופל שוב על מושבו… למה ירוץ אחריו? מה יעשה שם? מה יאמר? איזו אמתלה יאמר לשיבתו? – ולמה זה נתבהל?… “נוּ-נוּ” – אמרה רוזה, וכמה חביבה ומעודדת היתה אימרה זו בפיה… אבל כמה טפוש ומגוחך היא “נוּ?” זה שלו!

– המממם…

הוא מפרש לעצמו דיאלוג זה כך: “נוּ” – אמר, כלומר: “מה אַת חושבת בדבר גֶנף?” – “נוּ-נוּ” – ענתה רוזה, כלומר: “עוד נדבר בענין זה, הריהו כדאי לכך”…

אבל גם עם פירוש זה אינו אָתי שפּיר, – שוורצמן לא ידבר כך…

– אי-אי! איי!! – הוא קורא מתוך שינים חרוקות.

והפעמונים והמצילה מצלצלים ומבלבלים צליל-צליל וקיש-קיש ביחד, והרחוב חי, חי מתוך בלבול וערבוב הכוָנה.

– תְפְּררוּ! – התפוררה קריאה משפתי גצי לסוסיו, והעגלה עמדה באמצע השוק.

– זה למה?

– שני “פַּרשוינדליך” (נוסעים) יש לי בכאן – אומר גצי ויורד.

ודאי אין זו אלא תחנה ראשונה, ודאי יש עוד “פרשוינדליך”, ולמה הוא יושב כאן בראש העגלה שיחזיר עמו גצי על “הבריות” ועל הפתחים? אבל אנה ילך? נראה לו שהכל מסתכלים ומתמיהים אליו.

בזיון ורפיון…

לאחר שעה, או שתי שעות של סבּוּב ברחובות ובשוָקים, יצאה העגלה כשהיא עמוסה “פרשוינדליך” ומטלטלים והגיעה לגשר שמחוץ לעיר:

– תפררוּ!

– שוב עמידה? זה למה?

– הנה בא אלינו עוד “פרשוין” אחד. חבר נאה לך, מר גילפן. אתם תדברו בעניני ציונות – ואנו נשמעה ונסעה.

גילפן הציץ, והנה שוורצמן, המוכתר כובע של מורה בראשו, בא. ומלַוֵהו הפייטן הצעיר, בנו של ר' חיים.

“מעשה נאַצ’לניק…” (שׂר) – חשב גילפן בבוז של כעס –

– שעה שלימה אנו עומדים וממתינים אליך, אדוני שוורצמן.

– לא אמת, ר' גצי. ראיתי, בשעה השתים עשרה – אמרתי, ועתה, שתים עשרה בלי חמשה רגעים.

– עוד נגיע לעת צאת הרכבת – אמר בשבתו על יד גילפן בראש.

– ואתה, גרשוני – אמר אל הפייטן המלוהו: – ראה שלא תאחר צאת הפוסטה ושלחת את המכתבים שהכינותי. אם יתקבלו המכתבים לכאן, אינך צריך לשלחם לי – ודאי אשוב ביום השלישי. והרי לך מִרְשַם הטבלה של בית-הספר, תן לנגר וזרזהו במלאכה.

– ורשימות האמות לרוזה דוחובנה? – שאל גרשוני.

– כבר מסרתי לה אני…

– נא, חבריא! – קרא ר' גצי, צפצף ועורר שוט לשלשת סוסיו: – היידאַ לארץ-ישראל!

זזה העגלה.

צריך לשוב מיד… צריך לדבר עם רוזה… רוזה דוחובנה… למה הוא נוסע היום הימנה?

והעגלה רצה ונוסעת לה בתוך ענני אבק ובלבול טורד של קשקוש אברים וצלצול פעמונים צרידים – להלן ולהלן – –

– ואצלו – שוורצמן יושב.

 

VIII    🔗

שוורצמן – אלמלא שינוי שאינו מבורר זה שנראה לו מצד רוזה ביחוסה אליו ואל בית-הספר, שהוא עסוק ביסודו, – היה יכול עכשיו להניח דעתו:

הרשיון כבר מובטח לו שיקבלו, גם מחברת ההשכלה קבּל הבטחת עזרה; ועל הכל – אסיפה זו של אתמול עלתה לו יפה.

סוף-סוף הצליח לברר לשלושים אבות כאחד את החובה שעליהם והיכולת שבידם לתקן בית-ספר בשביל בניהם. ובו בערב נתאגדו יחד לאגודה אחת של הורים וקימו וקבּלו עליהם בחתימת-ידם למסור את בניהם לבית-ספר זה שיפתח שוורצמן, לשאת עמו בההוצאות הראשונות בתור הלוָאה, ולעזור על ידו שיהא בית-ספר זה יכול להתקיים ולהשתכלל כראוי. שני הנגרים שבאגודה זו קבּלו על עצמם להכין רהיטים לבית-הספר בתנאים נוחים ובמחיר נמוך. מין רגש של התעוררות והתרוממות שלט בכולם, לאמור: דבר טוב אנו עושים, חובה נעימה אנו מקיימים, תיקון גדול אנו מתקנים. וכאילו היה כל אחד מהם מבקש בערב זה לפייס את שוורצמן, שהיה מתענה ומתחבט עד עכשיו לטובת בניהם, והם, האבות, היו עומדים להם מן הצד ומתעלמים הימנו…

שתי השנים שטפּל בהן, יגע והתלבט בתוך מכשולים שונים ומפריעים נבזים, בטלו בתוך שעה זו של נחת רוח, שעה שהגיע בה לתחילתו של אותו דבר שבחר בו ושמהו כמטרה לחייו.

לפני שתי שנים, בהגיע חדשי-הדרור, נשׂאו לבו לנסוע לשרשתא מולדתו, להרָאות אל הוריו ולנוח שם לפני צאתו לחוץ-לארץ. ארבע או חמש שנים אלה שגר בכרך גדול עסוק בלימודים ובעבודה של הוראה בבתי-ספר, רחוק מחוג משפחה ומתרחק מחבריו המורים, שלא מצא בהם איש כלבבו וכרוחו, מוזר מחיי הקהילה היהודית ואינו מוצא נחת גם בחיי האגודות הציוניות שבעיר זו – שנים אלו נראו לו פתאום כיובל תמים, ונתגעגע אל מולדתו הקטנה, אל בני משפחתו, בעלי-מלאכה דלים ושמחים, אל חברי נעוריו, ואפילו אל הרב הזקן שקרבהו לתורה בנערותו ודחהו מעליו בבחרותו, לאחר שהחמיץ… רצה שוורצמן לבלות עוד שלשה וארבעה חדשים בעיירה זו, להיות חפשי, בטל ונהנה מחייה השאננים, משבתותיה הצנועות, חגיה השמחים ומנהגיה, מנהגי האבות התמימים, וגם – הו חוטא! – להתענג על בתולותיה היפות והכשרות בטרם יצא ויפּרד מכל אלו לכמה שנים ויבוא בעולם אחר, עולם של חוץ-לארץ.

בא, ראה – ונשתומם: האמנם נשתנתה העיירה כל-כך בארבע או חמש שנים, או שכבר נעשה בה שינוי זה קודם לכן? אפשר, הוא בשכלו הצעיר לא הבין בהשתנותה בעת שבתו בה, אם מפני הרגלו, שהיה רגיל ונתון בתוכה, אם מפני הנזירוּת, שהיה נזור הימנה ונתון אל לימודיו, ורק עכשיו, לאחר שבא לכאן כאיש חדש, הכיר בה ובחליפיה. אפשר, שכל אותן המראות והתכונות הנאות, שמשכו את לבו ועוררו דמיונו בנכר, אינן אלא שיורי זכרונות של קדמת ילדותו.

אפשר ואפשר; אבל עכשיו אין לו אלא מה שעיניו רואות. ורואה הוא, שלא זוהי העיר ולא אלו הן הבריות שנתגעגע עליהן ממרחק. הכל נתקטן, נתחלל, נתרוקן ונסתאב. בני העיר נזורו זה מזה, נתפרדה חברתם. אין ענין, אין רגש מאחד, אין מרכז שינהרו אליו כל הלבבות ויתאחדו בו, אין מאור שיצהיל את החיים האפלים וירומם את הרוח לשעה אחת, לפחות. כל אחד טבוע ומפרכס רק בדאגתו, דאגת פרנסה, המיבּשת את מוחו ולבו. דאגה זו נתדבקה בהם כפַרזיט ומוצצת מהם כל רגש של חיים ונחת, כל חפץ ושאיפה חברותית וצבורית, כל תשוקה ואהבה למשא-נפש שהוא יותר נעלה, יותר נאה, יותר נאצל מן הדרישות והיסורין של חול. עניוּת, קבצנות נמבזה וקמצנות ברגשי אנוש ומשאלותיו, עם-ארצות גסה, חמריות שפלה עם שפלות-ידים מכלימה. כל אחד חי רק באיגואיזם חסר-אונים אלו וצמא לפרוטה, לפרוטה ולזוז…

וירידה מוסרית זו נכּרת בחיי בתי-האבות ובבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות – בכל מקום, וביחוד בימי שבת ומועד. יום שבתון, – ומכיון ששבתה הפרנסה, מניע יחידי זה שבחייהם של אלו – והנך רואה עד כמה נתדלדלה, נתכמשה ונתרוקנה נשמתה של אומה זו – – –

ההתרשלות, הריקנות והיאוש שבחיים אלו נראו לו לשוורצמן ביותר בחינוך הבנים. האות, לכאורה, עדיין משלמים בעד בניהם “שכר-לימוד” בפרוטתם האחרונה, כנהוג מימים קדמונים, ומשלמים הם בכפלים, גם ל“מלמד” וגם ל“מורה”; אבל אין זה להם אלא כעין “מס” בלבד, מס שאין להרהר אחריו ואין לבקש הימנו תשלומין ושכר שהוא. הבן – הרי המלמד לא יעשהו “רב”, והמורה לא יעשהו “דוקטור” – די לו שאינו הולך בטל. המלמד והמורה – זה מלמד “טייטש-ווערטער” בתנ"ך, או גם במיטודה לפי “רוח הזמן”, וזה מורה “טייטש-ווערטער” בפאוּלסוֹן ובגרַמַטיקה לפי “צורך הזמן”, – ואלו ואלו מענים ומכים את הילדים, מי בקַנטשוּג ומי בסרגל. מדבר אתה עם אב שרשתאי, והריהו מודה לך שאין בזה שום “תכלית” ולא כך צריך להיות, אבל מה אפשר לעשות עם התינוקות בעיירה קטנה? מוכיח אתה לו שאפשר ואפשר לתקן – ולתקן בלי “הוצאה” יתירה – אבל דעתו של מי פנויה לכך?

ואמנם צריך שיהא כאן איש שיפַנה לבו לכך. “כר נרחב” יש כאן ל“כוח אינטליגנטי” לעבוד ולהועיל. אבל הכל בורחים מכאן. מחבריו לא מצא שוורצמן אף אחד; איש לעברו תעו, זה לבקש תואר דוקטור, וזה – “חיים”, וזה – “מעשה”. נשאר כאן אחד – ונעשה “סוחר” קל-דעת הלועג באפיקורסות גם לישן גם לחדש. שנים שלשה משכילים חדשים מתגלים – וגם הם כל משאת-נפשם היא לברוח מכאן, “לצאת מן הגיטו” לבלי שוב אליה עוד.

גברים שפויים ופזורים, נשים חולניות ורגזניות, בחורים גסים, בטלים ומסואבים, בתולות כזבניות ומתיפּות, להוטות מוֹדה, מתאוות חתנים, מזדקנות ואוררות יומן במרִי-נפש, וילדים תמימים וחביבים – כמה הם מתנונים, מתנולים ומתענים כאסירי-חושך, ועל שום מה?… הם גדלים בתוך סחי ומאוס, מכות, יסורין וחרפות; נתונים בעול “דרך ארץ” ובעול תפילות, דינים ומנהגים שנפסלו וענשו תפלים מבלי רעיון, מבלי רגש ולחלוחית שהיא; גדלים ומתיבשים במיני מושגים רעועים ומעורבבים, גדלים ואינם מתכשרים לא בגופם ולא בשכלם אל החיים, וסופם – או שיהיו נשקעים בבִצתם וחלאתם לרקבון ולעפּוּש, או להיות נשאים כמוץ באין מקום ומעמד, מוּשלכים מתוך החיים, או נרמסים בתוכם כדומן.

ואַים איפוא אלו המבקשים חירות, גאולה ותחיה לעמם? כאן בעיר מולדתו, מקום שהוא מכיר בו ובאנשיו ביותר, הבין שוורצמן ראשונה מה רבה וגדולה היא העבודה שיש לעבוד בתוך עם זה כדי להחיותו ולהחלימו ולסדרו, ועד כמה כל “אנשי המעשה” אינם עושים מה “שצריך לעשות”. וכמה מוזרים הם ולפני זמנם הם כל אותן ה“תנועות” שהם חפצים להכניס לתוך אטמוספירה חולה זו…

מה לעשות? העבודה מבהילה ברבּוּיה, אבל בזה אין ספק שצריך להתחיל מבית-הספר, מחינוך הקטנים, שיהיו אלו כשרים וראויים לזמנם ולעמם יותר מאבותיהם האובדים והנחשלים.

וכי אין כאן מקום ואפשרות לבית-ספר עברי כזה שהוא שוגה בו? המלמדים עם התנ“ך מצד זה והמורים עם “הפאוּלסון” מצד זה – כלום אין אלו מעידים על החפץ והצורך ב”חינוך יהדותי ואנושי", זה שטובי-האומה מדברים עליו כל-כך בערים הגדולות ואינם מועילים כלום? כאן הרי הכל רוצים בחינוך כזה, אבל אין מי שיברר להם את ענינו ויסדרוֹ.

ואת המכשלה הזאת יכול הוא לקחת כאן תחת ידו ולתקנה. צריך הוא להשתקע בשרשתא ולהחל בעבודה. יראת חסידים וקנאים לא תבעתו, סר צילם מעל העם וגם הם עצמם נצטננו. אפשר עכשיו לעבוד, לתקן ולחדש בתוך העם בלי מלחמה יתירה.

מצד זה, בית-ספר מתוקן, מורה משכיל ומבקש להועיל הנושא משרת עבודתו בכבוד, ומצד זה, חדר מקולקל, מלמד בוּר ומורה מנוול – כלום יש ספק בדבר, מי ינצח את מי? אין אדם מניח את הטוב ובוחר ברע לדעת.

יסד שוורצמן אגודה ציונית בעיירתו והתחיל מתערב בעסקי הקהילה. הציונות מובנה היא לכל בן-ישראל, וקצת “מוֹדה” היא לצעירים, ובשמה אפשר לעשות כל תיקון ותיקון שהוא.

בראשונה שׂם עינוֹ ב“תלמוד תורה” שבעיר. בעזרת שנים שלשה עשירים שהזמינוהו להורות לבניהם, הרשו לו הגבאים שיתן שם לקח-חנם בשפת-הארץ ובחשבון, ובני אגודתו התחילו מאספים כסף, להלביש ולהנעיל את התלמידים לימות החורף. אבל כיון שהתחיל מתערב גם בלימודים העברים, בחשבונות ההכנסה ובשאר הדברים – דחוהו משם: "אנו מאספים נדבות בשביל “תלמוד תורה” ולא בשביל “שקוֹלא” – אמרו הרב והגבאים; ומצד בעלי-הבתים, לא מצא שום סעד, מה להם ולכל אותו ענין?

התחיל שוורצמן מתעסק ביסוד בית-ספר בשביל ילדי בעלי-בתים. אבל המלמדים והמורים, שהרגישו בו מיד ש“קוֹנקוּרֶנט” מסוכן הוא, הצליחו כבר להלשין עליו “על-צד-היותר-טוב” – "ציציליסט " הוא!

מין עקשנות נמרצה תקפתהו: “כוחי גדול מכוחם – אמר: – ואני צריך לנצח”. ובעוד שהוא מתהלך תחת ה“השגחה”, הספיק לקשר אליו את צעירי שרשתא ובעלי המלאכה שבה, הולך ומקהיל קהילות ודורש לפניהם בתיקוני החיים והחינוך, מעוררם לעבודה צבּוּרית וציונית, נוטל ילדים מן התלמוד-תורה ומוסרם לחבריו ללמדם קריאה וכתיבה. קצתם, מן הגדולים שבהם, מסר לבעלי-מלאכה, שקבּלו עליהם ללמדם אומנות. נתודע לרוזה – ומצא בה עזר כנגדו בין הנשים, טרוד הוא ועסוק, ואין נחת מכל אשר יצר, אלא עקשנות ובטחון לימים הבאים יאמצוהו.

בטחון – ומאחורי זה ממתינה לו גם מעֵין תקוה… רגש טמון שלעתיד, לפעמים ינצנץ פתאום כאגל טל שנגע בו קו של חמה, יגונב אליו כצליל רחוק, כרוח אביב בימי אדר – מן הוא? – רוזה שמו… ואז יעביר שוורצמן יד על מצח, מסיח האָרה זו אל מטמוניתה – והכל כדאי לו, כדאי ואינו כבד מנשוא…

המלמדים והמורים מפיצים עליו שמועות שונות ומשונות.

שוורצמן אוכל אבר מן החי, – והא ראיה, שאינו אוכל בשר שחוטה (וֶגֶטֶריאני היה); שוורצמן רוצה להרבות “ממזרים” בעיר, למכור נערות לסטמבול – ולפיכך עשה לו חברה ציונית זו של בתולות. עובר הוא ברחוב, ותינוקות יוצאים לקראתו בזמר מביתו של מנדיל הכתבן, עונים ואומרים: "שוסטערוק שוסטערוק! וואוּ איז ערגעץ דיין בייסטרוּק 4… הוא מושיט ספר קטן לגדול שבהם ואומר לו: “מיטיב נגן אתה – הרי לך ספר זה, ולמדת הימנו שירים יותר יפים”. ספרים הוא מפיץ בין הקטנים – האין זו ראיה שמיסיונר הוא, חבר לחברה הלונדונית? אומרים שכבר חרת לו אות צלב בבשרו – ולפיכך אינו בא גם למרחץ שבשרשתא. ובכלל, בחור זה אינו אלא משוגע, מטורף הוא בדעתו; יוצא הוא אל השדה ורואה נערים משחקים – ואף הוא ביניהם, הוא מלמדם מיני משחקים משונים, משחק וקופץ עמם כילד: – “רק בשרשתא אפשר שיהיו בני בעלי-בתים מתחברים לרוָק זקן ומשוגע, בנו של איזה סנדלר שכּוֹר, ומאמינים בו כבאלוהים!”

ושוורצמן סובל בלבו ומבטל בפיו כל אותן השמועות בליצנות שהיא לפעמים גם מרירה. יודע הוא שאין אזנים לרכילות משונות אלו, ובעיני בני שרשתא אינו אלא בן-אדם מתמיה קצת, – שהרי למה לו כל זה? בחור שכמותו, שמצא לו פרנסה בכבוד ובכרך גדול, בא “לתקן עולם” בשרשתא, “טובת הכלל” הוא מבקש; נראה, שאותו “גיד של בעל מלאכה” שיש בו, מגרה אותו לקפוץ בראש, להיות “איש הקהל”, “בעל חברה”; יקפוץ לו, יעשה לו, לא יועיל ולא יזיק…

והוא עושה את שלו. עושה – ואינו מרוצה מעשייתו. סוף-סוף, עדיין אין לו ענין קבוע ומעשה ראוי לו ולבני חבורתו לעבוד בו. אבל מקוה הוא כי סוף המעשה לבוא, ואז ימצא עוזרים על ידו; הצעירים שבעיר ובעלי-המלאכה כולם מתגדרים בו ומסורים לו.

עברו ימי ה“השגחה”, ושוורצמן התחיל שוב משתדל ביתר עוז להשיג רשיון ואמצעים לכונן בית-ספר, והמלמדים והמורים גם הם חגרו שארית כוחות להפריעו. אלמלי בעלי המלאכה שהיו עמו, כבר היו ה“גלנטוֹנים” – בעלי האגרופין – ששכרו עליו, מכים אותו נפש…

– צריך להוציא “גזירת הקהילה” לגרש את ה“גלנטונים” ממחננו ולא תשאר פרנסה מבריונים אלו! – צעקו בני משפחתו של שוורצמן.

– צריך ליסד ל“גלנטונים” ולכיוצא בהם שיעורים וקריאות לערבים – ענה שוורצמן במנוחה: – וגם זה עשה נעשה. – – –

– מה אתה רוצה ממנו? – שאֵלוֹ הרב בפני קהל עם ועדה, שעמדו בשעת מנחה בשבת “חזון” לפני בית המדרש: – למה לך מחלוקת? מה אתה רוצה לעשות בעיר?

– רוצה אני לבנות לכם בית-מדרש אחר תחת זה שחרב ונתרוקן אצלכם – ענה שוורצמן.

– הא כיצד?…

– רוצה אני לפתוח כאן בית-ספר לבני-העניים ובני-בעלי-בתים ביחד. בית-ספר שיגדל ויחנך את בניכם בתורה ובדעת החיים, באהבת העבודה, הטהרה והנקיון בבריאות הגוף ובחירוּת הרוח והנפש. ולא זו בלבד, אלא רוצה אני לפתוח כאן ביבליותיקה ובית-מקרא של ספרים טובים ויפים לגדולים ולקטנים, כדי שלא תהיו ריקנין, ולא תהא עם-הארצוּת מתגברת עליכם. רוצה אני לקומם כאן בית-עם, מין בית-מדרש ובית-קהל הוא, ששם יהיו אנשים משכילים קוראים לפני העם בדברי מדע, ששם יהיו מתיעצים כל בני הקהילה על עסקיהם ועניניהם לתקנת הרבים וטובת הכלל. רוצה אני להכין מן הצעירים המעולים שבעיר מורים הגונים יודעי תורה וחכמה – ויבואו הם תחת הבוּרים הללו, המענים ומשחיתים את בניכם שאתם מוסרים להם ללמוד. אלה יחנכו לנו דור של אנשים מועילים ומבינים היודעים למצוא להם מקום בעולם הזה, דור של יהודים מבקשי חירוּת וגאולה, היודעים לסדר את עניניהם בין בשעה טובה ובין בשעת צרה שלא תבוא, – רוצה אני שלא יהא ישראל עם בטלן נבזה ואובד דרך! זהו רצוני שאתם יראים מפניו! והרבה יש “רוצים” כמוני, “רוצים” העתידים להיות גם עושים ומעשים. ואני כיון שהתחלתי כאן בדבר, כדאי הוא לי לעבוד עליו – ואפילו שאהיה גונח עליכם דם!

– מין קלפּה, רחמנא לצלן! – – –

למחרת, נמצא מודבק אל כותל בית-מדרשו כרוז של “חרם” על שוורצמן ועל בית-ספרו שהוא עתיד לפתוח בשרשתא.

– כבר קהו והוחלדו כלי-זיין אלה – אמר שוורצמן; ובו ביום יצא לקבץ תשלומי האקציות של הבנק העברי. פגע בו חסיד אחד ונתרחק מד' אמותיו, שחק הוא ושחקו גם אחרים ל“חרם” זה.

ובאותה שבת, שבת “נחמו”, התחיל שוורצמן סדר-קריאות של היסטוריה בבית-הכנסת של החייטים. הוא קרא ובאר לפניהם ספר “נחמיה”. נכנסו גם שני “גלנטוֹנים”; אחד ארוך אדמוני, שפניו מכוסים קשקשים של כתמי-חמה, נתמתח מלוא קומתו, עמד – וכל אותו הזמן היו עיניו העקומות מכוונות לשוורצמן; והשני קצר ובריא נתיישב לו אצל החלון, שילב את רגליו הנעולות בוּטפורטים נוצצים, וראשו, התמוך על אצבעות ידו הפסוקות, היה מופנה ומביט אל הרחוב, – כאילו הוא ממתין כאן למי שהוא…

לסוף שאף הארוך רוח, נשם ואמר לקצר:

– שמעת, אחא? בחרב ופטיש עמדו הם!

נדנד הקצר בראש עד שנרתע הכובע על בלוריתו הקוזקית, גמגם ופסק:

– זְזְזְ-זהו אדם – ולא כּינה!

ויצא.

איש לא הבחין, אם אמר זאת כנגד נחמיה או כנגד שוורצמן.

– מעיז אני לחשוב – אמר אז שוורצמן לרוזה: – כי בל"ג בעומר הבא יכול נוכל לעבור בחוצות שרשתא עם גדוד של חמשים, ששים תלמידים מסודרים ושירי-תהלוכה בפיהם.

רוזה נתפלאה לו: כלום עדיין דבר זה נראה לו כל-כך פשוט וקרוב להעשות? רכילות, מלשינות ומפריעים מצד המלמדים העלובים הרואים בקפּוּח פרנסתם, חוסר כל השתתפות והכרת טובה מצב האבות, ואמצעים דלים מאד מצד שוורצמן עצמו – והוא כבר רואה הוא לעצמו בית-ספר של חמשים ששים תלמידים; ולואי…

והנה לא עבר חודש ימים משעת “החרם” – ונאספה אסיפה זו בביתו של מותיל ארינדטור, שעלתה כל כך יפה. כל הקרואים באו, כל הקרואים משתתפים, רשיון – ובית הספר חי וקיים!

ומה לה לרוזה, שכל הימים נשאה נפשה לבית-ספר שתוכל לעבוד בו, ועכשיו – עכשיו איזו שינוי יש בה?…

שינוי – אם יש כאן שינוי אינו אלא על ידי גילפן…

בבוקר, בשעה שהיה אצלה לדבר עמה על אסיפת האמות, הכיר בה שמחשבתה עסוקה בענין אחר, – מסופק הוא אם גם שמעה את דבריו כראוי…

כל האויר נצטנן וקפא סביבותיו בשעה זו, ואותו רגש טמון וחם שלעתיד, אותה האָרה הממתינה לו מאחורי הבטחון, זו שהיתה מבריאה, מגיהה ומטהרת את האטמוספירה שלו והבטיחה לו מה כלאחר דעת, זו כהתה, – וכאב אטום כבש את הלב… אז נתן בה את עיניו, ורוזה נתאדמה כולה כאילו נתפשה בשקר גס, במידה מגונה… והוא יצא משם כפוף ראש.

עוד מאתמול הרגיש בה שינוי זה.

שינוי – ואפשר אינו אלא השראה עוברת?

הוא הציץ בשעונו – שעת הנסיעה קרבה, בעל-העגלה יהא מחכה לו. צריך ללכת. העביר יד על מצח והסיח אותה הכרה קשה למטמונית אחת אפלה… שום דבר, ואפילו “אותו דבר”, אינו צריך להטריד אותו ממעשה זה שהתחיל. עבר דרך מעונו וקרא משם את גרשוני (הוא מלמד את גרשוני שפות ומדעים, וזה יושב אצלו כל היום) ובדרך לכתו אל העגלה ציוה לו מה שהיה צריך לצוות. כך, גם הפעם יעמוד לו רצונו; הוא אינו צריך לחשוב עכשיו “בדבר זה” – ולא יחשוב… ראה את העגלה ונזכר שראה בה את גילפן עוד בדרך לכתו לרוזה. לאן זה נוסע שלא בדרך אודיסה?…

כן, צריך הוא לנסוע עכשיו עם גילפן בעגלה אחת…

מזלו, אפשר, יהא גורם לו נסיונות קשים מזה…

אבל – תקבל נא חברת ההשכלה על עצמה לשלם שכר דירה, ובית-הספר יהא בטוח בכל אופן ואופן שהוא – – –

 

IX    🔗

…שטן המשחית, אך הוא יודע למה סכסכו הבריות וערבבו כל כך את עניניהם זה בזה! באלפי קשרים, ברבבות עניבות קשור כל יחיד, מסובך ותלוי בקרובים וברחוקים, ביודעים ובלא יודעים – ואי אפשר להשתחרר מהם ומהמונם וממהוּמוֹתיהם. עם כל זיז וזיז שהוא, על כל הרמת יד ורגל, אתה מרגיש משיכה בחבל, או בחוט שהוא מושך אותך לצדם של אחרים, או שאתה מושך בו את האחרים, שלא ברצונך, אחריך. תמיד אתה מושך ונמשך על אפך ועל חמתך לבלבל נפשך ולהטרידך מעולמך. רוצה אתה לשנות מקומך – והרי אתה נמשך מאיזו ביילה-גיטל העגונה, לך ועשה תחילה רצונה, כדי שתעשה אחר כך את רצונך, ונגרר אחריך עם זה איזה פטפטן טרחני ר' חיים, המאנס אותך בשירותו לעשות רצונך, כדי שתעשה את רצונו – ושלשתכם יחד נמצאים תלויים בשאר רצונות, ברצוני של אדוני-העיר ואפוטרופסו וברצונו של הנוטריון, התלויים גם הם ברצונות אחרים, גלויים ושאינם גלויים, ובאילו חוגים ו“משפטים בל ידעום”. רוצה אתה לילך אחריהם – ונמצאת קשור בטבורך “לזו שבקרנישן ולזו שבהודישן”…

לכאורה, זו שבקרנישן, פייגה, צהלה ושמחה כל כך שזכתה לראות את אחיה הנחמד ואומרת: “משכני – למענך, אחי, ארוצה!” אך סוף-סוף קשורה גם היא לכמה וכמה בריות ורצונות אחרים המושכים אותה לאחור: ה“טוֹמנא” – עת האסיף – הגיעה וצריך לאסוף את “יגיע כל השנה”, וכלום יכולה היא להפּרד מביתה ולעזוב הכל על בעלה? (הוי ואבוי! לב יודע מרת נפשו – גבר לא יצלח הוא!) – הנה הערלים, אלה באים ומסלקים חובותיהם, באגוזים, בשזיפין וב“שאר ירקות”, ולאלה, צריך לילך לביתם ולגבות מהם, וצריך להיות זריז ונזהר בהם מפני שהם אסורים ומקושרים כבר לסוחרים אחרים…

– הערלים, יבערו וידלקו, נתפקחו עכשיו יותר מן היהודים! הם מרמים אותך: כל השנה הם מוצצים ממך דם-התמצית, תבוא עת הסילוק – ומסלקים אותך בשה“י פה”י, מוכרים תבואתם לאחרים במזומן, וכיון שיש מזומן הרי הם הולכים וקונים כל צרכיהם בעיר. אם לחוב – הרי חנותה של פייגה, ואם למזומן – הרי בעיר הכל בזול – כן יחיו, רבש"ע! הירשקילי גראבּוֹס יש כאן, ויש לו חנות “מכל הצרות”, ואפילו מיני אירוגין יש לו, וכך יחיה אותו גנב, כמו שיתן לך להחזיק את השער! ולא זו בלבד אלא שגם משַסה הוא בך את הערלים. אף “גיד של יהודי” אין בו באותו רוצח!

ופייגה מוחה את הלפלוף שבזויות שפתותיה הכחולות ומתחילה לספר מעשה נורא וארוך לאחיה: מעשה בערל אחד שהיה לוקח ממנה כל צרכיו כל השנה כולה, בסחורה ובמזומן, עכשיו כשהתחילה תובעת בו, מה עושה הירשקילי? אומר הוא לערל: “הרי מוכרת היא פייגה טבק גלוי (שלא הורם מכסו), ואתה מתירא הימנה?”… הולך זה ומביא לה את הבולשת וחתמו עליה פרוטוקול – עכשיו תהא צריכה לישב בבית-הסוהר…

– וכלום יכולה אני, אחי, לעזוב “הכל שבהכל” וליסע לשרשתא? – “הוא” – היא מורה לו בראשה לבעלה שבחצר, המזפּת שם את סדנאותיה של העגלה: – הוא – מהו? “בהמה בבקעה”. אומרת את לו: “לך” – והוא הולך: “עשה” – והוא עושה, אך בעצמו – אינו כלום… שמא הבאת לו “המליץ” או “הצפירה”, אז יחזור לו כל העלם כולו לתוהו ובוהו והוא באחת: "אי-אי פיליטון! אי פיליטון!… אסוה, כפותה אני, אחי, על ידי ועל רגלי!

ואף-על-פי-כן כוחו של אח גדול, ונסוע תסע עמו, אבל לא היום, היום אי-אפשר… נראה שהיום כוח מושך אחר יש, הגדול ממנו. ומהו? – צריכה היא לנסוע לבארשן הסמוכה, להביא משם מעט סחורה לחנות…

– סחורה? הרי יכולה אַת לקנות בשרשתא; נסע, ומחר תשובי עם סחורה, ולמה לך לנסוע לכאן ולכאן?

– מדבר אתה כתינוק, אחי – עונה פייגה כשהיא מתאדמת ומגמגמת: – לכך אני צריכה היום, מסתמא צריכה…

אפשר “דמי חתימה” היא רוצה לשאול – כנבואתו של ר' חיים – ועדיין אינה מעיזה?… הוא זה רוצה להבטיח לה, אלא שהוא מבקש אמתלא נאה להבטחתו…

בתוך כך רואה הוא, שהמפתחות נזרקים מידי אחותו ליד בעלה, ולאחר רגע שב זה עם חבילה של לבנים, וזו מתאדמת שוב, מסלקת את החבילה אל הצד במבט של רוגז ונוזפת בבעלה ה“שלומיאלי”:

– כלך!… כלך לך מזה, בבקשה!…

וזה מנחמה בשחוק של טפּש ואומר בהלצה גסה של אפיקורס מעיז-פנים ומקיל-ראש:

– “דבר יהודי” הוא…

אז הבין גילפן שנסיעה זו אינה כלל בשביל קניית סחורה – וכמובן, נסתתמו טענותיו… צריך, צריך הוא להמתין כאן עד מחר!

ומה יהא שם, בשרשתא? גם זו חנה-רחל, אחותו שבהודישן, נמצאת בודאי קשורה בעסקיה ו“אסורה על ידיה ורגליה” כמו זו, פייגה שבקרנישן. אבל ר' חיים, ודאי עשה זה את משלחתו באמונה ומשך אותה והביאה לשרשתא. הביא – והנה הוא גופו, “הבעל-דבר עצמו”, איננו; ובודאי תשוב זו מלאת רוגז להודישן… ומחר, לכשיביא את פייגה מקרנישן, יהא אנוס עדיין לנסוע ולרַצות את זו שבהודישן; וזו, בודאי לא תהא שוב נוחה לרצות; הרי אומרת היא פייגה: “חנה-רחל תהא עליך ברוגז, והצדק עמה; משרשתא להודישן מהלך חצי שעה, ואתה לא נכנסת אליה לשַבת, כאילו אתה בוש, אחי, באחיותיך!”…

הודישן, בארישן, שרשתא וקרנישן – נדמה לו שהרוח נושאו ומפזרו על “שבע ועשרים ומאה מדינה”, וראשו סובב הולך… דבר גדול אחד יש לו, בשעה אחת מכרעת הוא עומד – ואלו, כל אלו, להיכן הם מושכים אותו?…

– מה אתה פזור כל כך, אחי? – מנחמתו אחותו: – כלום אינה בוּשה ואינה חרפה שקשה לך לצאת ידי חובה לאחותך וללון אחר פרידה של שמונה שנים, לפחות, לילה אחת בביתי? הרבה אחים יש לי? הרבה דודים יש לילדי?…

וי, שוב שכח! – ואלמלי בוש היה תולש שערותיו מכעס – היאך לא נזכר גם הפעם שצריך “לצאת ידי חובה” לילדים, לפחות, ולא קנה להם שום דבר למתנה, ואפילו בשרשתא?…

– ישראל-מנדילי! – קוראה פייגה בחבּה לבנה הקטן, נער מסורבל בן שש: – לך לדודך ושאלך בחומש…

הקטן נותן בו עיניו מתחת למצחו, משרבב שפתיו ברוגש ואומר בקול גס המתריז ברי"ש:

– והר-רי לא הביא תשור-רה מן העירר – – –

קשרים ועניבות ומשיכות ו“יציאות ידי חובה” – למה הם?

צופה אתה על ההרים, על הכרמים והגנים ועל השדות שמסביב – והכל, לכאורה, אומרים לך, שצריך אדם להיות יחידי, בודד בשבתו ובלכתו, עומד ברשות עצמו, מהלך בעולם של דרור ורחבת-ידים ואינו תלוי בדעת אחרים ורצונם… לחיות בקרן זוית שלו, אם כצפור, אם כזאב, אם כחפרפרת – אך לבדו… לכל היותר, הוא ובת זוגו… והרי לך “חיי-חברה”, “אורגניזציה” – כלום אי אפשר בלי כך?

ושממון, שממון מסביב בתוך כל היקפו של החלל השוקט והשָלֵו שבכפר… פה ושם, באילו זויות צנועות, באילו מקומות בודדים ונעלמים כל אחד ואחד טרוד ועסוק בעבודתו, – מתי ואימתי זה ימצא גם הוא את מעשהו, את מלאכתו?… גיסו ואחותו ושני בניהם נסעו לבארשן, ורק הוא נשאר עם המשרתת, גוֹיה זקנה, שאינה פוסקת מעבודה חשאית. בדד הוא, לבדו הוא מכל “חברה”, אבל מרגיש את עצמו כאילו אסרוהו והשליכוהו לבית-הסוהר… שממון, לצאת מן החצר ולטייל מעט בכפר בכדי להתבדר אינו יכול, – כלבי הכפר מתנפלים על כל עירוני, ובפרט יהודי, והוא עדיין ירא הוא את הכלבים – – –

ורגש זה של “יציאת יחדי חובה” תבעני הוא ביותר, עד כמה שאתה מבטלו, הוא אינו נותן לך מנוח…

למה היה צריך לומר לו לשוורצמן, כי רוזה רוצה לנסוע לחו"ל? שחור זה נתן בו את עיניו החודרות, מתּחילה תמוהות, אחר-כך חושדות, ולבסוף גם מבטלות. כאילו אמר: “רק אתה רוצה בכך”… והוא הרי לא הגיד זאת לשוורצמן אלא כדי “לצאת ידי חובה”… קשה היתה לו הישיבה בעגלה עם איש מכּר, חבר נעורים, זה אצל זה ולבלי דבר עמו דבר, שלא יהא נראה כאילו ברוגז הוא עליו – והתחיל לדבר אליו בענין זה, כלומר: “הרי איני מתירא מפניך ומראה לך את קלפי!”…

אבל מפני מה שוורצמן לא הרגיש את עצמו מחויב “לצאת ידי חובה”? – זה השחור, כנראה, יכול היה לשבת ולדום כל אותה הדרך, כאילו אין כאן שום גילפן… והרי בייש אותו שוורצמן במבטו, ואף-על-פי-כן, לא ביקש לפייסו גם בדבּוּר הקל – – –

… קשר, ריבולוציה צריכים לעשות לא על-בעלי הרכוש, אלא כנגד עזי-הפנים הגסים “אמיצי-האופי”, “מתמידי-הרצון”… חמורים! במה אתם לוקחים לכם קרנים להדוך אנשים תחתיכם? הלא רק טפּשוּתכם, קהוּת הרגשתכם שאינה נפגעת – זו היא גבורתכם! הרי הרגשתנו אנו, הרגשת “החלשים”, יותר עזה, יותר עֵרה וחשה. רצוננו משתנה, שכן עשירים אנו מכם ברגשות מרגשות שונים, – ולכן יש לנו זכות יתירה לחיים! ולמה אתם תופסים ואוחזים את החיים בידכם הגסה? – – –

הוא התחיל משתעשע ברעיון זה של ריבולוציה לשם קוּריוֹזוֹס בעלמא; הרי יש לבנות על זה שיטה חדשה שתהפוך את כל השיטות החדשות עם “האדם העליון” בכלל! שיטה שתשַנה את הערכין ש“בגבורה”…

ופתאום התחיל הלב דופק בבהלה… מה הוא עושה כאן?… למה הוא מחריש?… כפות המאזנים עומדות בשוה ומי שיקדים להניח דבר על הכף שלצדו – זה יכריע!… הוא או שוורצמן? –

במה? במה הוא יכול להכריע? מה הוא צריך לעשות? אילו היה יודע מה, היה מעיז פנים אף הוא, מגיס רוחו ועושה, עושה אפילו בסכנת נפשות! הוא אינו יכול עכשיו להשלים עם הרעיון, שלא הוא יהיה המכריע!

והוא מתרגז על רוזה רוגז גדול… עניבה חדשה היא – ומושכת… למה הוא מבקש לקשר את עצמו? – אושר… כלום אין האושר אלא תרמית הדמיון בלבד?… בקשת האושר – זוהי מקור כל הרעה, והעמל, היסורין שבחיים, שלילת המנוחה, סבּת הפיזור, קלקול החיים, מוקשי הדרור, טירוד הנפש.

– אי סמרטוּט! גבר לא יצלח! – הוא קורא על עצמו בהתעוררות מתוך מחשבה זו: – הכל אינו אצלך אלא אוֹבּיֶקט של חקירה!… כלום אינך שומע את זמרת הצפרים שבלבך? כלום אינך מרגיש שחיותך העצמית נתנה קולה הראשון ומתרוצצת לצאת אל הפועל? ניצני החיים הראשונים נראו בנפשך השוממה, ואתה זה מתנכל עליהם בשדפון פילוסופי!… כלום אינך רואה כי “היא” חייך, יותר מחייך, – כי “היא” הכל? כי שֵם רוזה תקרא – וכל הרגשותיך ירונו וכל עצביך יהמיון… אדם, בריה שלימה ונאה ממך, אדם כולו אתה רוצה לקנות לך! מבין אתה?… נפש אדם! והנפש הזאת הרי רוזה גופה היא"…

– רוזה… רוזה!– רוחשות שפתיו בחרדה, והוא כולו רועד, רועד בכל גידיו ועצביו…

ובריה זו נצבת לפניו בשתי פנים: קטנה, עירנית, עליזה וליצנית, רייזילי המחקה תפילתו של אביו, וזו – רוזה של עכשיו, סמל נחמתו בעולם… הרי טובה, ונדיבה היא אותה אם, הבריאה, המגדלת ומחנכת ככה בעולמה…

החמה שוקעת; רוח קלילה נושבת; יבבה דקה מתגעגעת ובאה מאחורי ההרים… כשכינה נעלמה מורגשת לו בשעה זו, שכינה המרחפת ומבקשת את הבריות הראויות לה, לטפחן בחשאי ולצרפן בברכתה… בריאה תמה, טובה וחנונה ורוצה להתגלות ביצירות פשוטות ונאות, לתתן כציץ של נחמה לעולם יתום זה…

ומרגיש הוא את זאת כיתום נעזב העומד בחוץ ומסתכל לתוך חלונו של בית-אב מאוּשר, – רואה הוא באשרם של אלו ורחמיו נכמרים עם עצמו ועל עלבונו הגדול… במה, במה תמו כוחות נעוריו ודללו רגשותיו היפים עד עכשיו? – הרי גם הוא היה יכול להיות מה… להיות בעל כובד ידוע, בעל משקל מכריע – ועכשיו מהו? והרי אינו יכול לעמוד בפני כל רוח מצויה; חוטפת היא אותו ונושאתו לאין מטרה, לאין תכלית ולאין כוָנה, ואם יאמר להתנגד – כוחו כאין…

באיזה שם מכנים למין אדם שכמותו בחברה הסוציאלית?…

וכמו טפּות כבדות של שנאה קרה נופלות כסם המות על לבו – ואינו יודע, רגש מקריש זה מהיכן הוא בא אליו? אם מנבחת כלבים הזועפים לעת-ערב, אם מפני שוורצמן והליכותיו הנראים לו לרגעים, אם מיראת יום מחר, יום של “עסק” וטענות ומענות ודין ודברים – – – –

 

X    🔗

ואף אמנם, יום המחרת, יום נמהר, מטריד ומבולבל היה לגילפן עוד יותר מיום זה שלפפוֹ ר' חיים ראשונה ונשאוֹ בחוצות שרשתא.

כמה דברים של כמה וכמה פיות היה לו לשמוע ביום זה, לשמוע בבת-צחוק של נחת על השפתים, כדי “לצאת ידי חובה”…

הרבה קָבלה אחותו פייגה באזניו על מזלה, בשעת נסיעתם בבוקר מקרנישן לשרשתא, והרבה שִחרה אותו מוסר, שעדיין לא הגיע לשום “תכלית”. ובבואו, קדמהו ר' חיים אצל הגשר, קפץ אל העגלה, אחז בו ולא הרפהו עוד. על כל ניעה ותנועה שופך הוא עליו מ' סאה של מוסר, הוראות, הבטחות וסודות המעורבים זה בזה – ועדיין לא נטהר. הן חטא גילפן, שאוֹל חטא, שלא שב אתמול; זו של הודישן, חנה-רחל, כבר נסעה מכאן! – היא כלי מלא בושה ורוגז, ועכשיו צריך לתקן…

אך קודם שיסע “לתקן” את זו שבהודישן, צריך להזהר שלא “תקולקל” זו של קרנישן – הרי כבר התחילה גם פייגה מתרעמת; כלום יש לה פנאי לישב כאן ולהמתין עד שיסעו וירצו ויביאו את חנה-רחל מהודישן? –

אבל כאן נכנס ר' חיים כדרכו בעובי הקורה ועשה לה חשבון: כמה היא יכולה להשתכר ביום זה אילו היתה בביתה? כמה? עשרה רו"כ? והרי אחיה נותן לה תיכף לחתימה עשרים וחמשה! רצונה? והריהו נותן לה מיד עשרה, ותלך נא לעת-עתה, עד שובם מהודישן, ותקנה כאן מה שהיא צריכה לקנות – הרי ימי החג ממשמשים ובאים, ובודאי צריכה היא להכין מה לבניה, שיחיו – בגדים, למשל…

ובכן, נוסע הוא גילפן לזו שבהודישן. אבל ר' חיים שוב אינו יכול לסמוך עליו, וגם הוא עצמו אינו בטוח בכוחו שיוכל להביאנה עוד היום לשרשתא, ולפיכך צריך גם ר' חיים לנסוע עמו ביחד.

נוסעים – והרי שוב דברים. דברים ודברים מזמזמים באזניו ובתוך מוחו כעדת דבורים… מתי זה יִכלֶה הדרך? מתי זה ישמע קול אחר, ולא קולו של זה? ואפילו קול אחותו שתשחרהו מוסר!…

אבל – הה ליום! – אחותו אינה בביתה. הבית נמצא סגור על מסגר, אחותו ובעלה יצאו לאסוף בכפר “יגיע כל השנה כולה” – ואפילו ר' חיים לא מצא עצה אחרת רק לישב על האצטבא שלפני הבית ולחכות עד שובה, כי היכן יבקשוה?… ובכן יושבים הם על האצטבא, ור' חיים מדבר ומדבר, מחטם ומזמזם

יודע הוא גילפן שגם שוורצמן עסוק וטרוד שם, בעיר זו שנסע לשם, גם הוא צריך לגמור את עניניו בשעה זו, אבל זה, בודאי עושה הוא שם הכל במתינות ובלי עזרתו של שום ר' חיים שהוא, כאילו הדברים מסודרים שם וערוכים בשבילו כבר, – ומפני מה גם עמו אינו כך? במה קלקל הוא את מעשיו וערבב עניניו?…

והנה זה באה חנה-רחל. עומד הוא לפניה בשחוק של טפּש ושומע בתלונותיה ובשנינותיה הנאמרות בלשון חנינה, ברוגזה הנאמר בדברי ענוָה של “איני כדאי”, רוצה הוא לענות, אך היא בשֶלה, כמעין שאינו פוסק… בעצת ר' חיים נותן הוא לתינוק הירקרק והמלוכלך, שאינו יורד מעל ידיה, שני רובל כסף לתוך שתי כפותיו, אבל זו עדיין אינה מתפייסת ומצוה על התינוק שיחזיר לדודו את מתנתו… מבטיח לה ר' חיים עשרים וחמשה רו"כ, וגילפן מוַתּר ואומר: שלושים, – ועדיין אין הפיוּס שלם, אלא-אם-כן יסכים תחילה לסעוד אצלה לכל הפחות סעודה אחת… כלום לא אח הוא לה?

צריך היה להסכים, צריך היה לסעוד סעודה זו של ממליגא עם גבינה וחמאה ולשתות עליה יין אדום שהחמיץ, אולי תתפייס היום, אולי תחוס, אולי תרחם להתירו מחבלי העיגון… ואף אמנם גדולה לגימא; סוף-סוף נתרצתה לו אחותו, אך למה לה לנסוע היום והרי כבר עבר יום? תסע מחר! אלא מאי –פייגה? הרי גם היא, חנה-רחל, מצדה נתבטלה מתוך ביתה בשביל פייגה’לי כל יום אתמול… אבל כאן ראה גילפן בכוחו וגבורתו של ר' חיים, הוא בפיו, בחוטמו ובכל רמ"ח אבריו שהעבידם – ניצח! הוא הקים על חנה-רחל את בעלה השותק, עורר אותו על פי סוד – וזה יצא ואסר את העגלה, נכנס אל הבית כששוטו בידו ואמר:

– נוּ-נוּ, נסע!…

ויסעו ויבואו לעת ערב לשרשתא.

והנה ששון ושמחה, נשיקות, חבּוּקים ודברי חבּה וקבלת נחת, שמקבלות האחיות ברוב עונג אחת מבניה של חברתּה. ברוך הוא וברוך שמו! האחיות ובניהן – תודה לאל – יחד עם אחיהן היקר בביתה של הדודה שרה-פריל, שתחיה – ברוך השם, ברוך השם, שהם רואים זה את זה בקו הבריאה! כמה וכמה יש לספר ולדבר, הרי הלבבות נתמלאו כל כך צרות ויסורין בכל אותן השנים, וכבר, אוי כבר, הגיע הזמן שיראו “נחת” זו בזו, ובפרט באחיהן היחיד…

והאח משתדל לצאת ידי חובתו כראוי; נוח הוא לשתיהן, מדבר הוא עם שתיהן בסבר פנים יפות ושואל לשתיהן על עסקיהן ושומע את שתיהן בשוה, אלא שלבו – פתאום תפול בו חרדה והוא רופף ורוחף ריק כלאחר התענית, או רגש של זוהמה מרתיחו עד שראשו סובב הולך וגופו פולט זיעה קרה, ופתאום כעין גל של דמעה סותם וסוכר את גרונו… והוא מתבייש, מתבייש מאד מפני רוזה… למה זו מתעלמת כל כך מן העין? הנה הופיעה לפניו – ושוב איננה…

שואל הוא את עצמו: מה היה עושה שוורצמן, למשל, במצב כזה? ואינו יודע מה להשיב, – ולפיכך הוא מתנהג רק לפי הוראותיו ורמיזותיו של ר' חיים… מתירא הוא שלא ירגיז שוב את אחיותיו, מפני שנראה לו, שיש להן בשביל מה להתרעם עליו…

והנה נמלט ר' חיים למנחה ומעריב. ואלו הנשים מהגות עדיין, והתינוק הירקרק בוכה. רוצה גילפן לילך מכאן וחושש שמא יעליב בכך את אחיותיו – והרי גם הוא בתוכן עומד ומהגה, יוצא ונכנס, ושוב יוצא וחוזר…

שב הזקן מן התפילה, והדודה שרה-פריל התחילה עורכת את השולחן:

– לכו וטלו לידים – היא מפקדת; ועד שמצותה נעשית – הנה שוב ר' חיים מחַטֵם כאן!

עומד הוא בתוך הבית בפרישת כפים, כמבקש סעד ותמיכה, מתנשם מתוך בהלה, מדובב ומחטם, ולבסוף נשמע גם חתּוּך הדבּוּר:

– עם פוֹניה 5… עמו הרי-הרי אין לדבר סוף, כלומר עם פוניא… או אפשר שסתם לשונו של יהודי נשתלחה באמצע… עשׂו או יעקב, אך העסק ביש… כלומר אין רע, חלילה, אדון גילפן! אלא בלבול הדעת יש ויש…

יוסילי חרוסת, זה היושב בקונטורא של הנוטריון לעֵד קבוע, אמר לו עכשיו, לר' חיים, שהנוטריון מצא נימה בתעודותיו של גילפן:

– מבינים אתם? – מבאר ר' חיים: – פיל עמד לנו בדרך! – הרי-הרי יהודים אנו עם שמות של יתרו… כאן הוא כתוב גילפן, ובמקום אחר – גילפנט, כלומר, הליפנט, שכתבו הם בלעז גילפנט וקיצרוהו אחר-כך בגילפן… והרי-הרי לך גילפן-גילפנט, כלומר הליפנט – ובשם מי יכתבו את הקנין?… “הליפנט” – פיל עמד לנו בדרך! ומה נעשה?… מה-מה?! רע לך, מר גילפן? – הבל-הבלים! נמשח באופנים ותלך לה העגלה… הרי-הרי-הריני הולך למצוא עצה! יוסילי חרוסת ימצא עצה… ימצא, הרי-הריני אומר, אם אך ניתן לו מכה בצדו – וליל טוב לכם!

… ואין גילפן זוכר היאך התישב לסעודה עם כל הקהל…

יושבים צפופים כבסעודת חתונה. הנשים – אחת מכבדת את חברתה באכילה, זו דואגת לבניה של זו ומדברות – רבש"ע, כמה הן מדברות! ורוזה הריהי יושבת לעומתו, לעומת גילפן, שותקת ועיניה מושפלות כמו מחמת בושה… ואין קץ לדברים: מדברות הנשים על דבר “נחת” – ורמזים גלויים נאמרים על דבר שידוך, שידוך עם רוזה, ומברכות הן אותו על הכוס בזיווּג של אמת… אחיותיו רוצות בשידוך ומביעות חפצן עד כדי לבייש את רוזה…

– אנא, החרשנה… – הוא אומר לאחיותיו בקל נופל – אינני שואל בעצתכן…

כעין ענן מכסה על עיניו, אבל רואה הוא בעדו, שרוזה נתאדמה מאד על ידי אמירתו…

– היאך? – מתעוררת חנה-רחל בתרעומת: – כיצד?! אנו – מה אנו לך?! וכי לא אחיות אנו לך? כלום אחיות אנו רק לחתימה?! בוש, אחי! כלום לא מתחת לבה של אם אחת נוצרנו? גאוה זו מנין היא לך?! אפשר נוהגין כך עם אחיות באודיסה?…

לא! הוא צריך להפסיק את הדבּוּר מפיה של זו, – יודע הוא את פיה של זו משנים קדמוניות –צריך הוא לעשות איזה דבר מתמיה – ויעשהו… יפלוט נא אותו גל הסוכר את גרונו, יתן עליה קול נזיפה גסה כאשר יעלה פיו! נתעורר בזעף וקם – ויָנע כל הבית פתאום:

– קָ-קָ-קָ-קָ-קָ…!

למה הוא קורא כתרנגולת? כלום אינו יכול לומר “בבקשה”? מה אתו?! – עצבים?… ידו האוחזת במזלג רוקדת ומתופפת בשיני המזלג על הקערוּרית ועל השולחן ועל הלחם שלפניו – ופֶרץ של גניחות מתגלגלות זו בזו מתוך גרונו… הוא בוכה?… כך! ענן של דמעות לוהט בעיניו… טפּשוּת! – למה הוא עושה את עצמו בוכה? ומסביב – בעתה וחלחלה עליו. הנשים גוחנות עליו בחרדה:

– חי-חי-חי-חי…!

הרי זה הוא שוחק! שוחק או בוכה?… ראשו מופשל לאחוריו, והוא אינו מבחין – הלקולו תרקד העששית מתחת לתקרה?… שערורה… " אבל העצבים הרי אינם אלא דבר עשוי בכונה, אילו הייתי רוצה הייתי מפסיק מיד"… איזו יד זורקת מים על פניו, והוא עדיין אינו יכול להפסיק: “בושה, חרפה”… ההיתה עמו פעם כזאת? מעולם לא – ופתאום… לפתע פתאום – ואינו פוסק… “אפשר חלום הוא?”… דומה, שקרא פעם על-דבר בולמוס כזה… דרך נשים מטרונות… ברור רעיונו, והשחוק, או הבכי, עדיין אינו פוסק, מתפורר הוא בגרונו ומתמלט שברים-שברים: “האין זה מין שיעול?”… למה הם מורחים את ידיו? – מנערים אותו, מאפילים עליו, צועקים: “אוי-אוי!” ומכים ודופקים בגבו…

– הניחוהו, הניחוהו! – שומע הוא קול עצור של רוזה: – תנו לו אויר! עזבוהו! –

והנה “היא”, – עיניה גדולות הן כנפוחות… ידיו מתחילות תולשות בשערו: " הכל אבד!… יצאתי מדעתי…" מרגיש הוא שרוזה מחזיקה אותו באזרועו בבית-השחי, ועוד אחד מחזיק בו מצד שני, ומוליכים אותו… הושיבוהו, רוזה נותנת לו כוס מים, הוא תופש ידה בשתי כפותיו, והכוס מתופפת ומצלצלת על שיניו – –

… ורואה הוא את עצמו שהוא שוכב במיטתה של רוזה… שומע שבחדר השני מתפלאים ושואלים באנחה ובעתה: “מה זה, רבונו-של-עולם? – מה היה לו?”… וכאן עומדת רוזה למראשותיו, וגיסו, בעל חנה-רחל השותק, מפַתֵחַ לו את צוארונו:

– הֵרָגע נא, הרגע, גילפן! – אומרת רוזה ומחליקה בידה הקרה על מצחו: – אין דבר… הנה אפתח את החלון – ואתה שכב, תנוח דעתך…

“הכל נגמר”… – הוא וחשב ומתכוץ במיטה.

לטוב אם לרע נגמר? בזה אינו חושב – אבל נגמר… הכל נגמר, וכבר הוקל לו.

ועדיין סבור הוא, שברצון עשה “פַרְס” משונה זה, ואינו אלא מתבייש על שטות זו, שמכיון שהתחיל בה לא היה יכול, או שלא היה נאה לו להפסיקה מיד…

 

XI    🔗

“הכל נגמר” – עם רעיון זה הקיץ גילפן בבוקר מתוך רגש של אימת מיתה, שלא הפחידהו ביותר… דומה היה שנכנס כבר לרשותה של האפלה והשכחה הנצחית, וכמעט שנשתומם ליקיצתו זו שהקיץ פתאום להסתכל עוד בעולם…

נתרוקן הלב ושוב אין בו כלום – והוא אינו מרגיש אלא במחשבה שבמוחו: “הכל נגמר ואפס…”

מפני מה? – מפני שאין כוח מכריח ואין כל אמונה מַשגית אותו עוד לשׂוּם לדרך חדשה פעמיו… בעצמו אינו ולא כלום, ועם רוזה – היאך טעה לחשוב עליה מחשבה כזאת, כי הוא עמה יהיה?…

חלום… חלום אחד, שחזיונו היפה הוליכהו שולל בימים האחרונים – “כאשר יחלום הרעב והנה אוכל, והקיץ – וריקה נפשו”, כן הקיץ גם הוא. ריקה נפשו, ריקה ומבוישה מפני המציאות, זו שבעט בה והתמרמר עליה ולא רצה להכיר בה ובתקפה שאין להשיב. שארית האנרגיה שנשתמרה בו התכנסה, התעצמה – עד שהתפרצה ויצאה לבטלה בהיסתֶּריקא זו של אמש…

בושה וחרפה – אבל, הרי הכל נגמר כבר…

אמריקה, עבודת-הגוף – למה?… שווייץ, לימוד והשתלמות – למה?… בשביל מה יעבוד וישעבד את נפשו? לשם איזו תכלית? – והרי אינו מבקש שוב מן החיים “לא מעוקצם ולא מדבשם”… מי שקלקל קיבתו בתעניות וסיגופין שוב אינו ניזון כשאר הבריות, ואם יאכל במאכלם – מיד יקיאו. אתמול הקיא את “החיים” שהיא רעב וצמא להם, הקיאם לעיני הכל…

מין ר' צדוק הוא שאינו יכול לעכּל אלא מי-סובין ומי-גרוגרת צנומה: קריאה, או בטלה בצרוף שני שעורים – ודי לו; וכלום צריך הוא להבליג על עצלותו ורפיונו המעליב, לאחר שהחיים בטלים לו ומבוטלין?… חירותו של אדם רשות היא לו: יש מבקשה ע"י מעשה-מלחמה, ויש משיגה על-ידי בטלה בלבד. ומי זה יכול לאסור את הבטלה על אדם המבטל את הכל? אפילו עלובה תבענית זו, החובה המוסרית, הרי אינה יכולה לומר לו כלום.

ו“תורה” זו הרי כבר היתה נתונה בלבו וממוזגה בדמיו, והוא – האם לא הכיר בה עד הנה, או הכיר ונתכוון למרוד בה?

קשה היה לו להודות ש“יחף” הוא, שכבר נשלו מעל רגליו אותן הנעלים המצֵרות של החיים… הוא אמנם אינו “שותה” ואינו שולט באגרופו, אינו מתגולל בחוצות ואינו גורף ביבין כיחף, אך הרי אדם בטל הוא ומשוחרר, שאין עליו אסורים ומוסרות, וגם הוא עושה לו קצת מלאכה שאינה נקיה, כדי “חיונה” עלובה – מלמד “שניידר” לשנים שלשה ילדים… “יחף” הוא “ברוח היהדות” – “בטלן”, “פרוש”, “לפי רוח העת החדשה”… הרי זה כוחה של היהדות להסתגל לפי הזמן והמקום! – יש שהיא מושיבה את “יחפיה”, בטלניה, אחורי התנור בבית-המדרש, ויש שהיא מושיבה אותם בביבליותיקאות – ואלו ואלו אוהבים לעסוק להנאתם בפוליטיקה ובשאר דברים העומדים ברומו של “עולם המעשה”… ובעלי מחלוקת הם אלו, עזים וקשים! – ענין נפל בקהילה, במדינה, בארץ, או בחוץ-לארץ – ו“אחורי התנור” בוקע רקיעים, כאילו הם תלויים בענין, והענין תלוי בהם!…

כך, רק עכשיו הכיר ב“מפלגתו”… אכן, זאת הפעם מצא את מקומו “בחברה הסוציאלית”, – מקומו “אחורי התנור”… הוא אמנם שוב אינו מתערב בריב לא לו, – מפני ש“חקרן” הוא, טפּוּס של “בעל עיקרים “, בטלן של “חומר היוּלי” ו”ידיעה ובחירה” המסתכל ב“עולם עובר” זה, “עולם ההפסד והבּליה”, ואומר: “הכל הבל… גם קמצוץ טביקא, גם קלפּה של בצל איני נותן לך בעד כל אלה!”…

“הכל הבל” – ודאי יאמר כך, ואף-על-פי… אף-על-פי שהלב העלוב עדיין אינו מסכים על זה…

שוכב הוא כאן במיטה זו ועל כרים אלו שספגו לתוכם מהויתה של רוזה, מנשימתה, חוּמה וריחה… אילו היו מניחים לו לשכב כאן, לשכב, ורוזה תהא יושבת עליו כ“אחות רחמניה” – כלום אין “העצבים” חולי? – הרי חולה הוא וחלש… ואילו היה יכול לשכב כאן ולהרגיש מראשותיו ברחמיה של רוזה; הן כדאי הוא לרחמנות, לפחות…

אבל כבר צריך הוא לקום ממיטה זו, לקום ו“לכלות מעשהו” – ולנסוע לאודיסה… שם ישכב לו, יתפרקד על איזו מיטה מיושבת פשפשים ויסתכל בתקרה כאַות נפשו… יבוא אליו אוסקובסקי, שתקן עלוב זה, ישב לו, יפתח ספר, ישב ויקוסס צפרניו ויפליט, יקוסס ויפליט, עד אשר יקום ויצא בשתיקה, – והוא עדיין יהא שוכב במיטה… אבל כאן – הרי הכל נשמעים כבר מחדר-האוכל; צריך לקום… באמת, מוטב היה לו לברוח מהם בהחבא, לצאת דרך החלון ולברוח לאודיסה בטרם יראה פני איש מהאנשים האלה, – סוף-סוף בושה היא לו להביט בפניהם…

… הוא נכנס בשאלה:

– תימה! ר' חיים עדיין לא בא?

כמה אי-טבעי קולו זה. הרי התמיה את הכל, כולם הציצו בו בעינים חשדניות…

פייגה נגשת אליו ואומרת:

– אפשר נלך לרופא?

– אי! – הוא קורא בסירוב ועקימת פנים (והרי אין זה מצדה אלא חנופה בלבד) והוא חוזר על שאלתו:

– ר' חיים עדיין לא בא?

– היה, ושלחה אותו רוזה מכאן…

נגשת אליו חנה-רחל עם התינוק הירקרק והכרסני שעל ידיה, מניחה כפה על מצחו:

– כמדומני שראשך חם, אחי…

– אי – הוא מסרב שוב (גם זו רוצה להראות את דאגתה לו) – מה אתן רוצות ממני?…

נכנסת רוזה ובאה מן הגן וגליון של עתון בידה:

– בוקר נעים! – הערבה לך שנתך?

זו – קולה כמעט כתמול-שלשום הוא, גם שחקתה הרגילה מזעזעת את הזויות שבשפתיה… הוא מגיס קולו כבורגני שׂבע ועונה:

– אָ! – ישנתי כמו לאחר רחצה!

הזקן – אותו זקן במה הוא חושדהו? נדמה לו שמשקפיו של זה מנוצצות אליו במין שנאה

גיסו, בעלה של חנה-רחל, עומד לו מעוטף בטלית, ופניו מוסבים אל הקיר ב“שמונה-עשרה”.

והדודה שרה-פריל עושה כדרכה בכל בוקר, מושיטה לו כוס תה, אבל עם זה אומרת היא לו ביראה מסותרה:

– מכבר אתה סובל חולשה זו?…

“כבר נתחרטה, או עדיין לא נתחרטה על השידוך?”…

– אין דבר, דודה! – עונה הוא לה בעוז מבטחו של בן-חיל – לפני חודש ימים ישבתי בביתו של אחד ממכירי, רופא הוא; נכנס אליו אחד מידידיו, אופיצר בריא ורם כעוג מלך הבשן, ישבנו שם כשעה, דבּרנו ושחקנו, ופתאום, תקף מין שחוק כזה את האופיצר עד שנפל מעל הכסא והתגולל על הרצפה; כולנו נבהלנו, אך בעל-הבית, שרופא מומחה הוא לעצבים, שחק ואמר: “אין זה כלום, מקרה כזה יכול להיות עם כל איש, לאחר התרגשות ופיזור מרובה”…

למה הוא משקר באופן מגונה כזה? ולמה הוא מעמיד פנים אמיצות בשעה שמוטב לו להיות נראה כחולה? – והרי אף אחד אינו מאמין לבדותה בזויה זו שספּר… הנה נתן בו הזקן את עיניו מעל למשקפיו, סגר את ה“זוהר” ועמד – פסק-דין קשה הוא רוצה להשמיע עליו?… הוא מקמט מטפחת-החוטם שלו, מזדעזע ואומר:

– עם אדם… עם ירא-שמים… עם מי שמאמין שיש אלהים בעולם… אי-אפשר… אי-אפשר, אני אומר, שיקרה עמו.. כַּ-כַּ… כדבר הזה!…

כמה זלזול וגועל-נפש בקולו הנרגש!

רוזה מעמידה בזקן עינים גדולות של תמהון ורוגז:

– נא, זקני!… את זה איני מבינה כלל, זקני!…

הזקן מניף את מטפחתו האדומה כמגרש יתוש בנזיפה:

– אַת… אַת!… כלום מה את מבינה?!… הרבה…. הרבה “הם” מבינים!…

והוא יוצא בכעס ובפנים מכורכמות אל האכסדרה.

ועינים, עינים מכל הצדדין מביטות אלו באלו באימה וחשד…

גילפן – קרה מפעפעת במוחו, קרה מעין זו המורגשת בפה מטעמן של טפות-וַלֵיריאן… זיעה קרה מכסה מצחו – נראה, שחוששין לו שמא “דבּוּק” יש בו…

אך רוזה נגשת אליו, מניחה כף-ידה על כתפו ואומרת:

– הלא נשתה את התה בתוך הגן כדרכנו?…

“אחות רחמניה!”… – הומה לבו אליה, והוא לוקח את העתון מידה…

היא שׂמה כוסו וכוסה על הטס, והוא יוצא אחריה, כשפניו כבושין בגליון העתון, כאילו הוא קורא בו בלכתו…

בגן, – גן זה השוקט ושותק בכל עליו לפני שמש, כעומד מחכה וצופה לסופו של איזה עולה לגרדום – בגן, אצל השולחן, נתישבה רוזה עמו על ספסל אחד, קרוב אליו, – ופתאום הרגיש צורך גדול לדבר אליה הפעם דבר-אמת, דבר מעומקו של לב…

– רוזה – אמר: רוזה… אני נוסע מכאן…

– לשווייץ בודאי?

– לא… לאודיסה. אשוב לאודיסה…

– מפני מה?… אני, למשל, אלמלי בית-הספר זה שאנו רוצים לייסד, הייתי נוסעת לשווייץ…

– אבל אני… לי אין מה לעשות שם…

– היאך? – אתה עם כשרונותיך…

– כשרונות… אין בי כשרון לחיים, רוזה… – אמר והטיל ראשה על כתפה.

היא לא השמיטה כתפה מתחת ראשו – הן אדם יחידי וגלמוד הוא זה, וכנראה, צריך הוא לנחמה…

– רוזה… רוזה… עד הנה הייתי עומד מחוץ לחיים – ואצמא ואתאַו להם… קנאתי בכל הבריות המשתתפות בחיים… נגשתי אל החיים, קרבתי, נגעתי – ואראה כי עומד אני כבר מעֵבר לחיים

רוזה נבעתה ואחזה בכף ידו – וזו חמה ויבשה היתה…

– אל תחשבי, רוזה, פן אשלח יד… אל תיראי… לא יכולתי לבחור ולקחת את חלקי בחיים ולא אוכל גם להאבידו לדעת… מעֵבר לחיים… אך מעֵבר לחיים אעמוד כאינוַליד זקן… מאימתי זקנתי? – כמדומני שלא חייתי כלל; אבל כבר עברתי על כל זה – ואין אונים ואין חשק לשוב… עומד אני מן העֵבר הלז, ואין לי מה לומר, אלא: “הבל הבלים”… חכמה נושנה… אבל יש “קוהלת” שלא ראה חיים, צעיר ואומר: הבלים!… אַת ושוורצ…

אך כאן נסתם גרונו… הוא הקריב את כף רוזה אל שפתיו היבשות והחמות, נשק את הכף הוַרדית-חיורה:

– רוזה… – חינן בקולו ולא ידע מה –

הציץ בעיניה הטובות, ושוב נשק את הכף:

– רוֹזוּניוּ… – חרד קולו, עצם עיניו ושפתיו דבקו שוב אל הכף הרכה והרעננה, דבקו במציצה קלה וארוכה…

בלאט השמיטה רוזה את כפה מעל שפתיו, ובעיניה נתלו דמעות… איש אומלל ועלוב לפניה, איש קרוב – והיא אינה יודעת במה תשועתו; עדיין אין זה מובן לה כלל… וצר, צר לה על צעיר-זקן זה, צר כמו לאב חולה, או ליתום קטן ונעזב…

– ובכל זאת, יעצתיך לשנות את המקום, לנסוע לחוץ-לארץ… מקום חדש, חברה חדשה…

– לאו-לאו! – קרא בהתעוררו כממאס בדבר: – להתחיל עוד בעסק חדש, תעודת-מסע לחוץ-לארץ – ענין, כמו זה שאצל הנוטריון כאן… הליפנא-גליפנט-גילפן – אי-אפשי בכך! –

– אבל גילפן! – נשתוממה רוזה לטעם זה והתחילה מגמגמת בחנינה ונחמה: – אבל צריך… צריך אדם… טרחה כזו…

– לא! אינו כדאי… – הפסיקה הוא: – רוזה… גם את אין לך מה לומר לי, כמו שלא היה לי מה לומר לך!…

הוא נתעורר, התחיל גומע בגמיעות גדולות את התה שנצטנן, ונשמע מן הבית בלבול-זמזומו של ר' חיים המחטם…

– היי שלום, רוזה… – אמר בקול נופל, ויקם ויושט לה ידו.

– למה? הן לא נוסע אתה בשעה זו, והרי נתראה עוד…

– כך… אבל – היי שלום…

הוא לחץ שוב את היד החביבה ולא העיז יותר להגיעה אל פיו – – –

… ומנוחה, מנוחה שלימה בנפשו, מנוחת ילד לאחר שבכה ונתנחם. מזמזם לו ר' חיים, נחפז ורוקד כנגדו ומושכו לנוטריון עם אחיותיו – יהא כך. נשבעה ביילה-גיטל שבועי-שבועות, וכותבים וחותמים ונותנים לו מעות וממטירים ברכות, לו ולביילה-גיטל – ומברך גם הוא… נותן הוא מעות לאחיותיו, ושוב ברכות – יהא כך. הולכים הביתה, אוכלים, ביחד, אחיותיו נוסעות לביתן ומבקשות אותו שיבוא עוד אליהן – יהא כך, הוא מבטיח להן כשאלתן… הכל, הכל נעשה מאליו כמו שהוא צריך להעשות, או כמו שאינו צריך להעשות – אחת היא. “מעבר לחיים” – פתגם אחד מצא: “מעבר לחיים” – והכל אתי שפיר, ושוב לא אִכפת לו כלום – –

רק על דבר אחד הוא מתקשה: למה היה ממהר כך בגמר הענין?… מלכתחילה מה היה אכפת לו אילו היה נמשך הענין כדרכו, והיה יושב כאן עוד שבוע? – אכן, ר' חיים הוא דחפוֹ, ונחפז גם הוא מבלי לשאול, למה?…

צריך לילך לביילה-גיטל, לקבל את המוֹתר ממחיר הדירה ולמסור לה את “הקנין” – והוא הולך. צרורות, צרורות של מטבעות כסף ונחושת – הרבה מהן מחוקות – מוסרת לו ביילה-גיטל במנין ובידים רועדות, והוא מקבל ונותן בכיסי מכנסיו ומוסר לה את הקנין בפני עדים. הכל שותים יין ומברכין, וגם הוא שותה ומברך. נותן לר' חיים כמה שהוא תובע, ושוב ברכות – אמן, כן יהי רצון!

רק שני דברים טורדים יש: צרורות המטבעות, הבולטים מכיסיו, מושכים מכנסיו וממעכים שוקיו, ור' חיים, שהתחיל מדבר עמו בגלוי אודות השידוך…

– חייך, ר' חיים – הוא אומר: – שכבר יש לי כלה באודיסה, והחתונה תהיה בשבת “בראשית”.

– כך?! – משתאה ר' חיים ונבעת: – ואנכי – אנכי לא ידעתי… הרי-הרי כלום אפשר שגם דודתך לא ידעה? בתמיה?…

– מניין לה לדעת? אבל חייך שכך, – רופאת שינים היא…

– בֶּה! – אומר ר' חיים ובולע רירו בשחקת-בושה: – “ארבעים יום קודם” – שָאני…

חטמו מתנועע כאילו הוא תר מקום ודרך לבעליו:

– נא… מילא… בודאי נוהגין כך עכשיו… הרי-הרי… כלה יש לו והוא שותק… הֶהֶה… מה רציתי לומר?… כך… וה, רבש"ע! שכחתי… כך, נזכרתי!… (הוא מתגרד בראשו) – זוגתי, לא עליכם, חוששת בשיניה ורוצה אני לשלחה לאודיסה… גם שאר מיחושין יש לה… ובכן – מהיכא תיתי, אני אומר – הרי-הרי אדי, ברוך השם, השׂתכרתי אצלך ביושר… כלום שלא ביושר חלילה? גם אדוני הדוקטור מסכים! – בודאי תהא גם אתה דוקטור… ביושר, אני אומר, השתכרתי אצלך – ואתה נהנה, ברוך ה', כפי שאני רואה… ובכן – תשתכר גם “היא”, זו הרופאה שלך, תשתכר אצלי… היכן הוא משכנה? כלומר, האדריסה, האדריסה צריך אני לדעת…

גילפן מכיר בערמתו של זה ועונה במנוחה:

– בֶּזְאימֶנה 8, רויטבלום – – –

והכל נגמר… פטור הוא מכל, ואפילו מר' חיים.

יוצא הוא לשוב אל בית דודתו, והנה שוורצמן עם כובעו המסומן עובר מצד השני שלרחוב… ודאי הולך הוא להביא בשורה טובה לרוזה בדבר בית-הספר – ילך לו… אבל הוא שוב אינו יכול לילך שם – למה לו להזדמן שם עם “זה” ביחד… הלב – חתיכה טפּשית זו, מה היא רוצה עדיין?…

הוא מחזיר פניו – ואינו יודע, לאן ילך עתה?…

– גוספודין סטוּיֶנט! – קורא לו הרן-ליב בעל-עגלה מאמצע הרחוב ומנופף לו בשוט: – אימתי אנו נוסעים אל התחנה?

– היום!

– יָאוֹת! בשעה החמישית! – בביתו של דודך אבקשך!

– שם!

ועכשיו, אך השעה השנית, ומקום אין לו לבלות בו שלש שעות ארוכות הללו שעד לחמישית… אנה יפנה?

– ביילה-גיטל – הוא אומר: – האפשר לי לנוח בבית שלך ולנמנם מעט?

– בבקשה, בבקשה!

הוא נכנס אחריה אל הבית שלה, והיא מטילה לו כר על גבי הארגז הירוק, ארגז זה שהוציאה ממנו אותו מטמון הממעך עכשיו את שוקיו, – יצאה וסגרה את הדלת…

סוף-סוף לא מצא מנוחה אלא בצל קורת בית אבותיו..

שוכב הוא ומביט אל הקורה העבה: “של אלון עשה אותה אבא” – כמדומה, שעדיין מונחים שם חלפיו של אבא בתיקיהם… ומה יש לחשוב עוד? הולך הוא ליקח את החלף הגדול, זה של “הגסות”, יפשיל ראש ויעבירו כאן – ויתרוקן לו הריזֶרווּאַר בשטף אדום וחם זורק מפי-הצואר בחי-חי-חי… אבל אבא עדיין יושב כאן ושונה בגמרא: “מניין לשחיטה שהיא מן הצואר?” – – – ונתבהל גילפן מתוך התנומה שנסתכסכה עליו: הרי צריך למהר אל הביבליותיקה – כלומר, להרן-ליב בעל-העגלה, לזרזו, שלא יאחר אל התחנה, לשעת יציאתה של הרכבת.


  1. “מה מבקש הוא במרחקים?…”  ↩

  2. אקסטרני – לומד ומתכונן מעצמו על מנת לעמוד בבחינות.  ↩

  3. – “אחי! אנו אוחזים עתה בעוגן האחרון להצלתנו, מבינות משברי–נחשולי עלטה סוערה של תהום הנכונה לבלענו חיים”…  ↩

  4. סנדלרון, סנדלרון! והיכן הוא זה ממזרך?…  ↩

  5. פוניא – כינוי לרשות ברוסיה.  ↩