רקע
אחד העם
מוקדם ומאוחר בחיים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

עורכי־הדינים יודעים – ומי כעם ישׂראל יודע – כי החוקים והמשפטים אשר לעם ועם לא כולם נשמרים ונעשׂים תמיד במדה אחת בשוה; כי בכל מקום ובכל זמן יש איזו חוקים, חדשים או ישנים, אשר לפי התורה הכתובה נחשבים אמנם לעומדים וקימים בכל תוקף, ובכל זאת לא ישׂימו השופטים והשוטרים להם לב, ואינם יוצאים אל הפועל כלל או לא במדה הדרושה.

חוקים כאלה, אם נתבונן אל רוחם ותכוּנתם, נמצא תמיד, כי מתנגדים הם ברוחם לרוח הכללי השׂורר באותו הזמן בחיי החברה המוסריים והמדיניים; אם חדשים הם – כי באו לעולם קודם זמנם ורוח מחוקקיהם הקדים להתפתח לפני הרוח הכללי של יתר החברה, ואם ישנים – כי כבר עבר זמנם והרוח הכללי עזב כבר מאחריו את רוח מחוקקיהם בימי קדם. בין כך ובין כך, לפי שאינם מתאימים להרוח השליט במהלך החיים בזמן ההוא, על כן, אף כי ינחלו כבוד ויקר ככל יתר החוקים, חסרי־אונים הם להראות פעולתם על החיים.

ובכל זאת, יפה עושׂים המחדשים המקדימים לחוק בכתב חוקים שעוד לא הגיע זמנם בפועל, ויפה עושׂים גם אוהבי הישנות המאחרים למחוק מן הכתב חוקים שכבר עבר זמנם בפועל: אלו ואלו יודעים, שמביאים בזה תועלת רבה, כל צד לשיטתו; לפי שאלו ואלו מבינים, כי סובב סובב הולך הרוח הכללי בחיי החברה, פעמים לפנים ופעמים לאחור, ועל סביבותיו אפשר שיגיע בזמן קרוב או רחוק לאותה הנקודה שעומדים עליה החוקים ההם, ואז, אם מוצא אותם מוכנים ועומדים לפניו, ימהר להתלבש בהם כנשמה בגוף; הוא נעשה להם סם חיים, להחיותם ולעשׂותם לכוחות פועלים, והם נותנים לו צורה ממשית, מוגבלת, למען יוכל עמוֹד. מה שאין כן אם לא ימצא אז תמונה גשמית להכּנס בה כרגע ומוכרח לשוטט באויר בלי כל תמונה עד שיברא לו בעצמו גְוִיָה חדשה מאַין, – אז הסכנה קרובה, כי בטרם יצלח לחזק עמדתו על הנקודה הרצויה, יסוֹב הגלגל ותעבור השעה המוכשרת לכך.

את החזיון הזה נמצא לא רק בחוקים ומשפטים חיצוניים, כי אם גם ברעיונות ומשפטים פנימיים. אין לך דור שלא נמצאו בו איזו אמונות ודעות בודדות, שאין להן כל יחס וקשר עם שיטת החיים השלטת בזמן ההוא, והן יושבות בדד בקרן זוית שבלב המיוחדת להן, מבלי לפעול ברב או במעט על הליכות החיים המעשׂיים. רעיונות כאלה הם על הרוב ‘מאוחרים’, נחלת דורות קדומים, שהיו בשעתם מיוסדים על המושׂגים וצרכי החיים בימים ההם, אלא שמעט מעט נשתנה מצב הרוח הכללי, נהרסו היסודות שהיו בנויים עליהם, והם קימים ועומדים בנס, נראים כאִלו חיים, אבל חייהם אינם חיים אמתיים, של תנועה ופעולה, כי אם חיי בטלה של זקנים אשר נס לֵחם ותש כוחם. זקנים בטלנים כאלה בקשו ומצאו החכמים ( Tylor ורבים אחריו) בכל ענפי החיים, והם מאריכים לפעמים ימים הרבה מאד.

אלו הם ‘המאוחרים’, אבל גם פה יש כמו כן ‘מוקדמים’, צעירים שלא הגיעו עוד לפרקם, שנולדו בלבות יחידים מאנשי הרוח, העומדים ממעל לכל העם, ועל ידי סבּות ומקרים נאותים הצליחו בעליהם לפרסמם וגם לחבבם על הבריות קודם זמנם, בטרם יהיה הדור ראוי להבינם ולקלטם ככל הדרוש. אבל בהיותם רק ‘מצוַת אנשים מלומדה’ ואינם מתאימים למצב הרוח הכללי, על כן ישארו גם הם מחוץ למחנה הכוחות הפועלים ודומים בחייהם לעוללים ויונקים, שהגדוֹלים מחבבים אותם, מתענגים על שׂיחתם ולהגם, משׂחקים עמם לפעמים, אבל לא ישאלו בעצתם על כל מעשׂה.

וגם פה, כל זמן שהנשמה בקרבּם, יש תקוה לאחרית שניהם: המוקדמים – כי הרוח הכללי יגיע אליהם בלכתו לפנים, והמאוחרים – כי יבוא בם הרוח בשובו במעגלתו לאחור. ועל כן צדקו גם פה חכמי עם ועם, בהשתדלם לפרסם דעותיהם החדשות או לחזק דעות ישנות החביבות עליהם, מבלי שׂים לב, אם מוכשר הדור לקבלן, אם מקבלן לשמן או לשם דבר אחר, ואם אפשר לו לחיות בהן ולעשׂות מעשׂה על פיהן. יודעים הם החכמים האלה, כי לחלש החי טוב מן הגבור המת, כי כל הנמצא בלב האדם וחי שמה, אף אם בתמונה זרה ונשחתה, אף אם חיי בטלה בחדר צר ואפל שבלב, יש לו תקוה ללבוש ברבות הימים את צורתו האמתית, למלא את הנפש ולהיות הרוח החיה בכל ההגיונות והמעשׂים, בבוא העת הנאותה לו.

משל לרעיון מוקדם הוא רעיון אחדוּת האלהות בישׂראל כל ימי השופטים והמלכים עד גלוּת בבל.

בראיות ברורות הוכיחו דוד יוּם ( Hume ) ותלמידיו, כי לא ההשתוממות על הדר הטבע ופלאי חזיונותיה הביאה ראשונה את האדם להכיר את בוראו, כי אם הפחד והבהלה מפני המקרים הרעים המתרחשים בעולם. האדם הקדמוני שהיה נע ונד בארץ לבקש אוכל, בלי מחסה מזרם, בלי כסוּת בקרה, מורדף בלי חשׂך מתהפוּכות הטבע ומחיות רעות, – האדם ההוא לא היה מוכשר להתבונן אל חוקות שמים וארץ, להתפלא על יפי ‘הבירה’ ולהעמיק חקר אם ‘אפשר לבירה זו בלא מנהיג’. כל חושיו, רגשותיו ומחשבותיו התלכדו כולם רק בחפץ אחד – חפץ הקיום, ולפיהו ראה בכל הטבע רק שני דברים: את הטוב ואת הרע, את המועיל לקיומו ואת המזיק לו. מן הטוב התאמץ להוציא את התועלת האפשרית, מבלי להרבות מחשבות תחלה, בשביל לדעת מאין בא; אבל הרע, והוא הלא יותר מצוי ויותר מורגש, איך ינצל מפניו? – השאלה הזאת, אשר לא נתנה מנוח ללבבו, היא שהולידה בו ראשונה, כמעט בלי דעת נפש, את הרעיון הגדול, כי יש אדונים לכל חזיונות הטבע, אדונים שאפשר לפַיסם בדברים ולכפּר פניהם במנחה, למען יעצרו בעד הרע, ואף למען – כן הוסיף הרעיון להתרחב מאליו – ירבו להשפיע לו את הטוב. וככה היו לו לאלהים כל החזיונות והנמצאים הטבעיים הנוגעים ברב או במעט לחיי האדם ואשרו, ותמלא הארץ אלילים רבים, כרוב הרעות והטובות בטבע.

אך הנה לא רק מצד הטבע וכוחותיו העִוְרים בלבד סבל האדם הקדמוני צרות רבות ורעות, כי אם גם מאדם רעהו. מדינות וממלכות לא נוסדו עוד אז, וסדרים קבועים ומשפטים צדיקים טרם יהיו בארץ; בני אדם חיו משפחות משפחות, עדר עדר לבדו, ומלחמת עולם, מלחמה של כליה, שׂררה בין משפחה וּמשפחה. הרעות האלה שבין אדם לחברו גרמו גם הן ‘פחד ובהלה’, לפעמים עוד יותר מן הרעות הטבעיות, וגם פה בקש ומצא האדם עזר באלהים, אך לא באלהי הטבע, המשותפים לכּל, לו ולשׂונאיו, כי אם כל משפחה ומשפחה באלוה מיוחד לה לבדה, שאין לו בעולמו אלא היא וכל תעודתו רק להגן עליה מפני אויביה. ועל כן, אחר שיצאו ברבות הימים מן המשפחות ההן עמים שלמים עם חיים מסודרים, ומלחמת האדם באדם קבּלה תמונה אחרת יותר כללית ; אחר שיכול כבר האיש הפרטי לישב בשלוה הוא וביתו בתוך עמו ותחת המשפחות התחילו העמים לרדוף ולהחרים זה את זה בלי חמלה, – אז בטלו אמנם אלהי המשפחות או ירדו למדרגת רוחות ביתיות, אבל תחתיהם באו ‘אלהי העמים’, אֵל מיוחד לעם ועם, השומר עליו בעת שלום ועובר לפניו להנקם מאויביו בעת מלחמה.

הפּוֹליתיאיסמוס הכפול הזה, הטבעי והלאומי, מקורו איפוא לא בטעות מקרית בשקוּל הדעת, כי אם בעצם צרכי הלב ותנאי החיים של המין האנושי בראשית ימיו. ולפי שהצרכים האלה ותנאי החיים האלה לא נבדלו אז הרבה בכל הארצות, לכן אין להתפלא על כי אצל כל עמי הקדם נמצא (אם גם בשמות שונים ותמונות חיצוניות שונות) את האמונה הזאת האחת: האמונה באלים טבעיים, העוזרים את האדם במלחמתו עם הטבע, ובאלים לאומיים, העוזרים כל אחד לעמו במלחמתו עם עמים אחרים; אלא שאצל עם אחד בולטת יותר האמונה באלהי הטבע, ואצל עם אחר – האמונה באלהיו הלאומי, הכל לפי תכונות העם וקורותיו לשעבר, יחוסו אל הטבע ומצבו בין העמים.

לפיכך, כשנולד ונתפרסם בישׂראל בימי קדם ההם המושׂג המפשט של אחדוּת האלהות, לא יכול אז הרעיון הזה להיות אלא ‘רעיון מוקדם’ בלבד. רק יחידי סגולה ידעוהו ידיעה אמתית, חיה, שהלב מרגיש בה והרצון הולך אחריה, אבל המון העם, אע"פ ששמעוהו פעמים אין מספר מפי הנביאים וגם נדמה להם שמאמינים בו, לא היתה בכל זאת ידיעתם אותו כי אם ידיעה חיצונית, ואמונתם בו – אמונה בודדת, שאינה מקושרת עם החיים ואינה מביאה לידי מעשׂה. לשוא היה עמל הנביאים לָפַחַת רוח חיים בהאמונה הזאת: רחוקה היתה כל־כך ממהלך הרעיונות וההרגשות אז, עד שלא יכלה בשום אופן להכות שורש עמוק בלב, למצוא איזה חוט רוחני אשר יקשרה עם החיים.

בעל ספר שופטים רגיל להתאונן על קלות דעתם של אבותינו בדורות ההם, כי בצר להם היו פונים תמיד אל ה' אלהי אבותיהם, וכאשר הושיעם מאויביהם, שבו בכל פעם לעבוד אלהים אחרים, ‘ולא זכרו את ה’ אלהיהם המציל אותם מיד כל אויביהם מסביב‘. – אבל באמת לא היו אבותינו קלי דעת במדרגה כזו, להחליף אמונתם כלבוש, לעבור על נקלה מדת אחת לדת אחרת מתנגדת לה; אלא חיו תמיד רק באמונה אחת, באותה האמונה הקדמונית של הפּוליתיאיסמוס הכפול. ועל כן, בעת צרה לאומית, בעת מלחמה ורדיפה מצד עמים אחרים, ‘צעקו בני ישׂראל אל ה’ אלהיהם’. לא שחזרו אז בתשובה, במובן הנביאים, לחיות מעתה באמונת האחדוּת המוחלטת, כי אם פנו אל אלהי אבותיהם, האל הלאומי המיוחד להם לבדם, להלחם באויביהם. וכשעברה הסכנה מחוץ והדאגות הלאומיות נדחו מפני הדאגות הפרטיות של איש וביתו, שב גם האדם אל האלילים הטבעיים של יום יום.

רק אחר החורבן, כשנשתנה מצב הרוח הכללי בקהל הגולה באופן הדרוּש לאמונת האחדוּת, – רק אז נקל היה לנביאי הדור לעקור בזמן קצר את האמונה ההמונית ולרומם רעיון האחדוּת להיות השליט לבדו בחיי העם ובכל הליכותיו ומעשׂיו. לא מפני שפתאום נשׂא אז העם מרום עיניו וראה ‘מי ברא אלה’, כי אם מפני שאסונו הלאומי חִזק בלבו את הרגש הלאומי במדרגה גבוהה מאד, עד שהדאגות הפרטיות פּנו מקום בראש אל הדאגה הלאומית, ובהתמכּרו בכל הגיוניו ורגשותיו אל הדאגה הזאת, מוכרח היה לאחוז בכל כוחו בתקוָתו האחת אשר עוד נשארה לו: באמונתו באלהיו הלאומי ובכוחו כי רב הוא להושיע לעמו, לא רק בארצו, כי אם גם בהיותו על אדמת נכר. אבל התקוה הזאת יכלה רק אז למצוא מקום בלב, אם נצחון מלך בבל לא היה נצחון אלהי בבל, כי אם אלהי ישׂראל, שהוא גם אלהי העולם, הוא אשר נתן בידו כל הארצות והוא גם יקחן מידו, כי לו כל הארץ, ‘הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו’. – וככה הבין והרגיש אז העם את התורה הגדולה אשר ידע עד כה רק מרחוק, מן השׂפה ולחוץ. הזרע אשר זרעו הנביאים לפנים על צחיח סלע עשׂה עתה פרי בבוא עתו, וקול נביא הגולה בקראו בשם ה': ‘למי תדמיוני ותשוו… אנכי אֵל ואין עוד אלהים’, – בהיותו מתאים מאד לחפץ העם ותקוָתו הלאומית, חדר עמוק עמוק בלבו והפך משורש כל נטיות רוחו והליכות חייו מימי קדם.

משל לרעיון מאוחר מוצאים אנו אחר דורות רבים באותה התקוה הלאומית עצמה – ברעיון ‘שיבת ציון’.

‘מתוך שלא לשמה בא לשמה’ – הוא חזיון מצוי ורגיל בחיים. יש אשר יפנו בני האדם ראשונה לאיזה דבר לא בשביל עצמו, כי אם בשביל יחוסו לאיזו מטרה הקרובה ללבם. אבל מכיון שהורגלו להתעסק בו ולחבבו, אם גם בשביל דבר אחר, הם מתקשרים אליו מעט מעט בעבותות אהבה שאינה תלויה בדבר, אשר תגדל לפעמים כל־כך, עד שלא ימנעו מלהקריב על מזבחה גם את מטרתם הראשונה, שהביאתם לידי אהבה זו. ככה יתחיל הכילי לאהוב כסף בשביל הנאת תשמישו, ולסוף הוא שוכח את מטרתו הראשונה, לא ישׂבע כסף ולא ירשה לעצמו אף להשתמש בו להנאתו.

גם הרעיון הדתי הגדול אשר התעורר לתחיה בעמנו אחר החורבן הראשון, מתּחלה רק כיסוֹד וחזוּק אל התקוה הלאומית, התפתח והתחזק אחרי כן, בימי הבית השני, עד שמלא לב העם והתרומם על כל אשר בו וגם על הרעיון הלאומי, אשר ממקורו שאב לפנים כוח וחיים. כל החפצים האחרים נסוגו אחור מפני הדתיים, והעם לא שאל ולא בקש עוד כמעט מאומה, כי אם לעבוד את ה' במנוחה ושלום. אם נתּנה לו בקשה זו, היה שׂמח בחלקו ונשׂא עוֹל זרים בדומיה וסבלנות; ואם לא, אז התגבר כארי ולא נח ולא שקט עד שהיה עוד הפעם בן חורין לעשׂות באין מפריע רצון אביו שבשמים, אשר אהבוֹ עתה, לא עוד כמלפנים, על מנת לקבל פרס לאומי, כי אם בכל נפשו, ‘אפילו הוא נוטל את נפשו’.

ועל כן, אחר החורבן השני, הרגיש העם ביותר לא חורבן הארץ, לא חורבן החיים הלאומיים, כי אם – ‘חורבן הבית’, אבדן המרכז הדתי ואי־היכולת לעבוד את ה' בהיכל קדשו, להקריב לו תמידים כסדרם ומוּספים כהלכתם. החסרון הזה הרוחני יכול להמנוֹת על ידי אמצעים רוחניים: תפלות כנגד תמידים, בית הכנסת כנגד בית הבחירה, ירושלים של מעלה כנגד ירושלים של מטה, ותלמוד תורה כנגד כולם. מזוין בכל האמצעים האלה יצא העם לדרכו הארוכה והקשה, להתהלך מגוי אל גוי, ובכל ימי גלותו הרבים למד תורה הרבה, התפלל הרבה, וגם בתורתו גם בתפלתו לא שכח את תקוָתו הלאומית לשיבת ציון. אבל התקוה הזאת לא היתה עוד כאותה של בבל, שחִזקה את ידיו לפעולות גשמיות, שהולידה לו את זרובבל, עזרא ונחמיה, כי אם תקוה שאינה אלא תנחומין ללב, שמַתשת כוח בעליה ומישנתּוֹ על ברכיה לחלום חלומות נעימים. כי עתה, כשגבר האידיאל הדתי על הלאומי, לא יכול עוד העם להסתפק במועט, לראות בשיבת ציון רק ישועה לאומית לו לבדו; צריך היה ‘שתתפשט ארץ ישׂראל בכל הארצות’, כדי ‘לתקן עולם במלכות שדי’, כדי ‘שיאמר כל אשר נשמה באפו ה’ אלהי ישׂראל מלך'. ולפי שקוה יותר מכדי כוחו, לכן חדל מעט מעט לעשׂות גם מה שבכוחו, ורעיון שיבת ציון, מכוסה בענן כבד של דמיונות וחזיונות, התרחק מעולם העשׂיה, לא יכול עוד להביא בדרך ישרה את הידים לידי מעשׂה, אבל גם אז עוד לא חדל לחיות ולפעול פעולה רוחנית בלב, ועל ידי זה – לפעמים גם על החיים המעשׂיים, אף אם במסתרים או בארחות עקלקלות. בראשונה היו אבותינו שואלים באמת ובתמים: ‘שמא היום או מחר יבוא משיח’, ומחשבים דרכם בחיים על פי שאלה זו. וגם אחרי כן, אחר שמעט מעט נחלשה האמונה בישועה קרובה, מקוֹצר רוח, ולא באה עוד בחשבון בחיי יום יום, – גם אז יכלה עוד לשוב ולהתלקח לפעמים על ידי איזה בעל הזיה, להתגשם גם בתמונה מוחשית, באותן התנועות הידועות בשם ‘משיחיות’, שבהן התעורר העם להשתמש באמצעים מעשׂיים להשׂגת תקוָתו, וכתקוָתו כן היו האמצעים המעשׂיים ההם רוחניים ודתיים. אבל מאז יצא המשיח האחרון (ש"צ) לתרבּות רעה, וגם התפתחות ההשׂכלה לא נתנה עוד לכל חולם בהקיץ להוליך שולל רבבות אנשים, – מני אז נתק הקשר בין התקוה הזאת ובין החיים, חדלה להֶרָאות כל פעולה, ולוּ גם רוחנית, על העם, חדלה להיות גם נחמה ביום צרה, ותהי לזקנה רפת כוח, לרעיון מאוחר.

כמעט לא האמין עוד אדם, כי תוכל הזקנה הזאת לחדש נעוריה כקדם, לשוב ולהיות למקור תנועה חדשה, ומה גם – תנועה מושׂכלת וטבעית. ובכל זאת, הנה באה ונהיתה. גלגל החיים הסב עמו את הרוח הכללי בעמנו דרך נקודות רבות ושונות, עד שהתחיל להתקרב שנית לאותו המצב הבריא והטבעי שהיה בו אז, לפני אלפי שנה; והרוח הקדמוני הזה, המתעורר לתחיה, החיה גם את הרעיון הקדמוני, הלבישוֹ את ‘צורתו האמיתית’ והתלבש בו ‘כנשמה בגוף’.

ואולם אנחנו, הרואים עתה ‘חבת־ציון’ בתמונתה המחודשת, מלאה חיים ותקות עלוּמים, אין אנו רשאים עם זה להקל ראש כנגד אותה הזקנה של הדורות שעברו; אין אנו רשאים לשכוח, כי לולא זאת העזובה והנשכחה, שטמנו אבותינו ‘בחדר צר ואפל בלבנו’, לחיות שם ‘חיי בטלה’ עד עתה, לא היה ‘הרוח’ במצבו החדש מוצא לו מיד בבואו ‘גויה מוּכנת להתלבש בה’, ומי יודע אם לא היה אז עובר על פנינו כשבא, מבלי להשאיר אחריו כל רושם קים לדורות.

תרנ"א

המלצות קוראים
תגיות