גליקל בת ר' ליב פינקֶרְלֶה1 התחילה בשנת תנ“א לרשום את זכרונותיה אחרי מות בעלה האהוב ר' חיים בר' יוסף מעיר הַמֶלֶן (ע"ש העיר הזאת נקרא שם משפחתה הַמֶל), כמו שאמרה בעצמה, להפיג ע”י הכתיבה את צערה ויגונה בימי אלמנותה. וביחד עם זה אין ספק, שהכשרון הספרותי – זה המלאך המכה בכל סופר בעל כשרון וקורא לו: כתוב! – הוא שעורר אותה להעלות על הכתב את זכרונותיה.
גלוית עינים היתה גליקל, מסתכלת בכל מה שעבר עליה ומתבוננת בַּכֹּל בהבנה יתרה, והכל נשמר בזכרונה.
וזכרונותיה היו עשירים מאד. היא לא היתה רק ספוגה יהדות מסביבתה הפטריארכלית, אלא היתה גם בת-תורה, יודעת את התנ"ך ואת האגדה התלמודית במקורם. ופקחית היתה להפליא. כל שבילי המסחר היו נהירין לה ומשא-ומתן לה תמיד עם אמשטרדם, לייפציג, ברלין, וינה, מיץ, פריז, וכו‘. וה’ ברך אותה גם בשנים-עשר בנים ובאה בקשרי שדוכים על המשפחות המיוחסות ביותר שבאשכנז וצרפת. בספר זכרונותיה עוברים רבנים, סוחרים, פרנסים, מלמדים, שרי מלוכה, גבירות, משרתים ומשרתות – והכל מתואר בידה בצבעים כנים ופשוטים. ועל כל מה שהיא כותבת טבוע חותם הענוה, לא מפני שאינה מכירה בערך עצמה, יודעת היא הפקחית הזאת, שמעטות בין הנשים – וגם בין הגברים – דוגמתה, אבל כיהודיה אמיתית מאמינה היא באלהים שלגדולתו אין חקר. ובמה יתגאה אדם להבל דמה גם אם הוא חכם כשלמה ועשיר כקרח? ובפרט שמעיניה הבהירות לא נעלמו הפגמים שישנם בנפשה, כי “אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא”. היא ידעה לא רק חשבונות פנקסי המסחר, אלא גם חשבון-הנפש.
הספר הזה נחלק לשבעה ספרים. ששת הספרים האחרונים הם תיאור חיי גליקל ותקופתה. והספר הראשון הוא כמו צַוָּאָה וסִכּוּם הרעיונות הדתיים והמוסריים שהגיעה אליהם מתוך נסיונות חייה ותמורות העתים וגם מתוך מה שקראה בספרות בתנ"ך ובאגדה.
המתרגם, אעפ"י שבשאר הדברים נזהר מאד שלא לשנות מהמטבע שטבעה גליקל בספרה, הרשה לעצמו לשים את הספר הראשון באחרונה ולהתחיל מהספר השני, כי אחרי שיעבור הקורא על הספרים הראשונים ויראה בעיניו את הקורות שקרו את גליקל ואחיה בתקופה ההיא, יהיה יותר מובן לו מה שכתוב בספר האחרון (שהוא הראשון אצלה) בתור תולדה מוכרחת מכל המאורעות שעברו עליה ולפניה. 2
גליקל כתבה את ספרה בעברי-טייטש, ולפעמים ה“עברי” תופס חלק גדול מה“טייטש”, כי היא מכניסה תמיד מלים עבריות לתוך ה“טייטש” שלה והרבה ציטטות מהתנ"ך והמדרשים. המתרגם הכניס את המלים העבריות לתוך התרגום כמו שהן והשתדל להתאים אליהן את הסגנון של הספר בכלל שיהיה בלי כל קשוטי מליצה.
מתוך הספר הזה אנו יכולים לעמוד על אפיה של גליקל, שהיא נחשבת לסמל האשה העבריה במובן היותר נעלה: מסורה לבעלה, שוקדת על חנוך בניה הגשמי והרוחני, מכבדת את אבותיה, נזהרת בכל מעשה עָוֶל, לבני ברית ולשאינם בני ברית, אוהבת תורה וחכמה ותמימה עם ה' אלהי ישראל, כאחת האמהות.
היא זכתה שכתב ידה נשמר אצל בניה ונכדיה עד שנתגלגל ובא אל הספריה הממלכתית שבמינכן (מלבד דף אחד באמצע ושני דפים בסוף שנתקלקלו), וכשבא הכת“י ליד הפרופסור הנלבב ד”ר דוד קופמן ז“ל נפל על המציאה והוציאו לאור כמו שהוא עם מבוא והערות (פרסבורג 1892). אחריו בא הד”ר פיילכנפלד ותרגם אותו בהשמטות רבות לגרמנית עם הערות חשובות (1922). אנכי תרגמתי מהספר המקורי שהוצא לאור הד“ר קופמן ז”ל והשתמשתי במקצת גם בהערות הד"ר פיילכנפלד.
גליקל לא נהגה לציין את המקורות של הציטטות שהביאה בספרה, ואני מלאתי את החסרון הזה על פי מה שציין הד“ר קופמן ז”ל ועוד הוספתי במקום שהחסיר הוא עד כמה שיכולתי.
תל אביב, כ“ד שבט תרפ”ט
ספר הזכרונות של גליקל נעתק מתוך כתב-היד שלה ע“י בנה ר' משה האמל שהיה אב”ד בבייארסדורף. על זה מעיד בנו של ר' משה, שנקרא בשם הסבא שלו, ר' חיים האמל, מת בשנת תקמ“ח (1788) בשנת השבעים ושבע לימי חייו. ואחריו ירשו את הכת”י בני הדור הרביעי לגליקל – ר' יוסף האמל וקרובו חיים האמל סג“ל שישבו בקניגסברג. עד שנתגלגל הכת”י אל הד“ר מרצבאכר וממנו – לספריה הממלכתית במינכן, ועוד אכסמפלר אחד (שחסרים בו הרבה דפים) נמצא אצל ד”ר ת. הֶכְט בפרנקפורט-דמיין.
(הערת ד"ר קופמן)