רקע
מרדכי בן הלל הכהן
בקוּר בפרדס

מאתמול נדברנו על סדר-היום. אנו יוצאים בבוקר ואת ארוחת-הצהרים נאכל בתוך הפרדס על הארץ תחת השמים, זכר לטיולי קיץ בארץ מולדתנו בגולה. מן הפרדס נלך ברגל אל המושבה הקרובה, שם נשתה תה, ואחר נשוב הפרדסה, ומשם בעגלה הביתה.

נסענו מעט נרגזים על המשגיח, אשר לא שמר את דברו לשלוח את הסוסים במוקדם. אולם כאשר התרחקנו מעט מן העיר וריח הפרדסים והשדות בא אל אפינו – חדלנו להתרגז; וכאשר עברנו את “מקוה ישראל”, ובמרחק נראו רוכסי הרי יהודה וכמו עשן קל ודק מכסה את ראשיהם – היה כבר לבנו טוב עלינו.

לפני שתים-עשרה באנו הפרדסה. עוד טרם הספיק השומר לפתוח את השער לקראת הסוסים, והילדים כבר קפצו מעל העגלה ויתפרצו דרך המבוא הקטן ויתפזרו לכל עברי הפרדס בין העצים הרכים. הקטן מצא חמור קשור אל הסוכה וימהר לעלות עליו; הגדול ממנו מהר אל הברכה להתרחץ בה ולשוט על פני מימיה; והבכור בן החמש-עשרה שם פניו אל בית-הבאר, במקום המכונה והמשאבה, להתחקות כ“מבין” על עבודת הבאר ומכשיריה. וגם אנחנו לא נשארנו בעגלה, ירדנו ללכת ברגל במסילת הפרדס, הנטועה ברושים לכל ארכה משני צדדיה. חן מיוחד, חסד אלוהים חופף על הפרדס. יש להם לעצים האלה מה לגלות באזניך. גשה-נא אליהם – ובלבך תבוא תקוה…

מצאנו את העבודה בפרדס בכל תקפה. עודרים במעדר סביב העצים שהורכבו אך אשתקד, מגלים את שרשיהם, והמשגיח כורת במזמרות את השרשים העליונים, הצפוים תמיד לכל פצע ותקלה מצד המעדר והמחרשה, ומניח את השרשים התחתונים כי יתעמקו באדמה ויכו גזע למטה. ויש עצים, שאך השרשים העליונים שלהם טובים ובריאים, ואולם שרשיהם העמוקים חולים; וכאשר יסירו במזמרה את השרשים העליונים – מי יודע אם השרשים התחתונים יכילו כוח לכלכל את העץ ולגדלהו. והמשגיח עוקר את העצים האלה כליל.

– שונא אני לטפל בעצים חולים – אומר המשגיח.

– אבל הלא שתי שנים כבר גדלו, וגם הן הרכבנו אותם – העירותי אני.

– ובכן? – ענה המשגיח – אני אומר לך כלל גדול: טוב לטעת עצים חדשים, מאשר להתעסק כל השנים ברפוי העצים החולים. האם תבינו או לא? אני אומר לך כלל גדול: השלך הלאה ולא יהיה לך עסק עם סחורה פסולה.

הפועלים הערבים מהרו לחפור במעדריהם את השוחות עד גלותם את שרשי העצים, ואז ניגש המשגיח במזמרתו. כתשעים אחוז מן ההרכבות עלו יפה. רבים מן העצים גדלו ויכסו עלים ירוקים וממלאים את החוטר, ויש אשר עברו בגדלם גם את ראשי הסמוכות. והן אך כחצי שנה לפנים היתה כל ככר הפרדס כמו שוממה, ואך ענפים רכים וקטנים נראו מעל-פני האדמה אחרי הִכָּרֵת הלימונים הפראים. לא שבעה עיני לראות ולתור בין שדרות העצים לאורך ולרוחב. בלי כונה ישבתי לנוח על-יד ברֵכה קטנה, המעבירה את מי הפרדס מתעלה לתעלה. הברכה היתה רֵקָה, ורק אגודת גמי היתה מונחת על קרקעיתה. בודאי שכח המשגיח את האגודה הזאת, או אחד הפועלים הערבים גנבה והטמינה עד עת צאתו מהפרדס. טוב היה לשבת פה ולחשוב מחשבות על העתיד הבא לקראתנו, לעומת העבר שבארצות הקולטורה…

קול הצפירה מן היקב שבתוך המושבה הקרובה הזכיר לי פתאום את קולטורת אירופה. הגיע זמן הצהרים. כרבע שעה עוד התהלכתי בין העצים, ואחרי-כן שמתי את פעמי אל המחסן הקטן אשר אצל הבאר. את הפועלים לא מצאתי כבר במקום העבודה, ואצל הבאר חכו לי בני-ביתי. עת לאכול. בצל אחד הבנינים שטחנו לנו מחצלת על-פני הארץ והבאנו את צקלון הצֵדָה. גם המשגיח הסב אתנו לאכול. שומר הפרדס הביא מים חיים בצפחת ערבית, והסעודה החלה. את הפועלים הערבים לא ראיתי איפה המה אוכלים, ואולם מרחוק, מאחורי-הזוית של בית-הבאר, תחת תאנת-חוה, ישבו שני פועלים עברים, אשר אך גמרו לאכול. הילד הגדול הרגיש בי, כי אנוכי מביט לצד שני הפועלים היהודים.

– אך שנים יהודים עובדים אצלנו, אבא? העיר הילד.

– גם שני כושים. לאחד קוראים אחמד ולשני – מחמד, אמר הילד הקטן.

– כל הימים עובדים בפרדסנו רק ערבים, – אמר הבינוני – גם בפרדסנו וגם בפרדס של הדוד. האמנם אוסרת הממשלה לקבל פועלים עברים?

המשגיח הבין ממבטי עינינו את אשר בליבנו. לא פעם התחבטנו עמדו בשאלת העבודה העברית בפרדסנו.

– מדוע לא? – אמר הפקיד בעשנו בנחת את הסיגריה – יש גם יהודים אצלנו. הנה – אבו-שער, כמו שקורין לו הערבים, וגם מנחם. מדוע לא? עובדים אצלנו תמיד יהודים, עובדים.

– אבל הן רק שנים – אמר הבן הגדול.

– כך – אמרתי אני – רק שנים יהודים. וכמה עובדים היום פועלים בפרדס? – שאלתי.

– שלושה-עשר – ענה המשגיח.

– הנה!

– שמע-נע, אדון, – אמר המשגיח, בהשליכו את מותר הסיגריה מידו – הנה הפרדס פרדסך; ואולם, אני אומר לך כלל גדול, האם תבינו או לא, כי צריך לעבד את הפרדס. האם תבינו או לא, כך טבעו של הפרדס: הוא אוהב עבודה, ועבודה כדבעי, עבודה ממש, האם תבינו או לא – שהמעדר יעלה וירד ככנור ביד המנגן. האם תבינו או לא, לי נצרך פועל, ולא שאינני יודע מהיכן הוא בא.

– מה שייך – אמרתי – “מהיכן הוא בא”.

– כך, שייך – אמר הפקיד – האם תבינו או לא.

– הן גם אנחנו אורחים באים מחדש – ניסה הבן הגדול להעיר.

– אמרתי: לי אחת היא. הפרדס שלכם. ואולם נערי בית-דגון, האם תבינו או לא, עבדו בפרדסים המה ואבותיהם, בעת אשר אלה, האם תבינו או לא, – ויראה על שני הפועלים העברים – בודאי היו שמה, אינני יודע מה, האם תבינו או לא?

אין אני אוהב להרבות שיחה עם הפקיד הזה, ופתגמו “האם תבינו או לא” יש אשר יעורר בי שחוק ויש אשר יהיה לי לזרא. הפעם קצפתי מעט.

– אבל אני חפץ, כי עברים יעבדו בפרדסי – אמרתי רתת.

– לפי דעתי – האדון יסלח לי: הפרדס – פרדסו, האם תבינו או לא. אי-אפשר לעבד פרדס בציונות. ציונות – ענין יפה מאוד; מדוע לא? ואולם האם תבינו או לא – אי-אפשר הדבר.

– מדוע ולמה אי-אפשר? אין אתה חפץ – אמרתי במעט מרץ.

– אני? האם זה כספי שלי? אבל…

– שמע-נא ואמור-נא דבר בטעם: מדוע אי-אפשר? ואני חפץ, ואני בטוח – וקולי היה כבר רם יותר מבתחילה – כי גם השומר וגם הגנן וגם כל יתר האנשים יוכלו להיות מן הפועלים העברים. הנה בפתח-תקוה…

פני הילדים נהרו. כולם שלחו מבטי זעם אל הפקיד. גם הקטן שכח ברגע ההוא את כל החסדים, שהפקיד עושה לו תמיד, בהרכיבו אותו על החמור.

– דבר בטעם? טוב – אמר הפקיד ויתרומם ממקום מושבו. הוא התחיל מ“בראשית”: – הפועלים היהודים סובלים מן הקדחת, הבאה מבצת עין-קורא, ובגלל זאת לא יעצור הפועל היהודי כוח לשבת בתוך סוכת הפרדס ישיבת קבע. – סיפר על דבר הגנבים מקרב הערבים, שאינם מעיזים לשלוח יד בגנבה במקום שישמור אחד מאחיהם, ערבי כמוהם ואולי גם גנב כמוהם, אחרי-כן הזכיר, שאי-אפשר להאיץ בפועל העברי בשעת עבודה, וכי צריך לנהוג בו כבוד, וכי “הללו” מקצרים את שעות העבודה וכמעשיהם עושים גם הפועלים הערבים, – וגמר בפסוקו התמידי – האם תבינו או לא?

– אבל…

– הפרדס – פרדסך, אבל אני אומר לך כלל גדול: צריך לשמור את הפרדס.

זאת לי הפעם הראשונה לדבר עם המשגיח בשאלה הזאת. אני האדון ולי הפרדס, ובכל זאת אדם אין-עזר אנוכי בדבר זה. אני דורש ומבקש, והוא – בשלו: “טוב”, “מדוע לא”, “האם תבינו או לא” – והכל נשאר כמו שהיה, המשגיח לא נרעש ולא נפגע מדברי, “אף שָפם לא ינוע”, כמו שאומר הרוסי; ואני אובד עצות.

אך הפעם נרגזתי לשמע דברי המשגיח. גם בושתי מעט בפני ילדי. הסיבותי את פני מן המשגיח וקמתי ממושבי בחרי-אף. נסיתי להתהלך על-פני הפרדס, אבל העצים המלאים עלים והשדרות היפות לא לקחו עוד את לבבי. רגע קצתי בכל הפרדס, מפני מעשי המשגיח ודבריו. האם הפרדס הזה, אשר עליו ישגיח יהודי ורעיונות כאלו לו – האם פרדס כזה ינחמני ויתן בלבי הכרה, כי גם לי חלק ונחלה בגאולת הארץ? חלף הלך לו הענג של נצחוני, וראיתי את הפרדס כראות איזה עסק, איזה מסחר רגיל, בית-חרושת פשוט למעשה תפוחי-זהב, ובית-חרושת כזה, שאי-אפשר להעסיק בעבודתו פועלים יהודים. התהלכתי בלי כל מטרה, ורגלי הביאו אותי עד המקום, שרבצו שמה בשעת-מנוחה זו שני הפועלים העברים.

– שלום! – ברכתי אותם.

– שלום!

על-פי הרגל שמתי עין על הספר שהיה בידי הפועל, אשר לפי דברי המשגיח קוראים לו אבו-שער, בגלל תלתלי שערותיו. הספר היה משניות סדר זרעים בתרגומו הרוסי של פיריפורקוביץ.

הפועלים בקשוני לשבת על תבת נפט, שעמדה על-ידם ושמשה שולחן לסעודתם. ישבתי אצלם ושאלתים לערי מושבם בגולה. נדברנו על מעשיהם פה, על השאלות הכלליות שבישובנו, ומענין לענין עברנו גם לאותה השאלה הארורה, אשר אך זה רגעים אחדים העציבה את רוחי.

ניגש אלינו המשגיח. זהירות של פקיד לחשה באזניו, שלא לתת לאדון להרבות שיחה עם פועלים שלא בפניו; מי יודע אילו דברים שלא לצורך וללא תועלת ימליטו הללו מפיהם… ואולם הפועלים, כפי הנראה, לא חפצו גם לשים לב שגם המשגיח נמצא בינינו. הם המשיכו את השיחה והשמיעו את דעתם, כי אמנם, אמת הדבר שהבעלים משתמטים מקחת יהודים לעבודתם. אז זכר המשגיח כי אך זה נצח אותי בהוכחותיו עד שנסתתמו טענותי, לכן יצא גם הפעם למנות אותן הסבות, אשר בגללן אי-אפשר למסור את העבודה בידי יהודים.

– ולא אנוכי לבדי – גמר המשגיח – האם תבינו או לא, לא אנוכי לבדי, אך שאלו את כל בני ראשון-לציון.

משני הפועלים דבר אך הצעיר הכחוש, אשר המשגיח קרא לו מנחם. השני, אבו-שער, רק השיב לי על שאלותי, ואולם החריש ולא השתתף בחלק הוכוח של השיחה. הספר לפניו היה פתוח כבראשונה.

בלי גרוע עין מן הספר אמר אבו-שער, בתשובה על דברי המשגיח האחרונים, אך לא הסב פניו אליו ודיבר כלעצמו.

– כן, “בני ראשון-לציון”. אמת הדבר. משגה עשה הנדיב בהושיבו על אדמת ראשון את היהודים, ולא נתן את האדמה לערבים מבית-דגון. הן אלה האחרונים אינם קודחים, אינם מפחדים מפני הגנבים ואינם מעוררים שאלת שעות העבודה. חסר להם רק תנאי אחד – אינם יהודים… משגה עשה הנדיב – אמר הצעיר והמשיך את קריאתו בספר. המשגיח לא השיב הפעם דבר.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47906 יצירות מאת 2671 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!