I. פתיחה 🔗
לאחר שנולד ובלילה הראשון לחייו ישן בעריסתו, נקבצו ובאו אליו הרוחות הטובות והרעות למען תת לו את מתנותיה לדרכו הארוכה.
ראשונה נכנסו שלש פיאות טובות שלובות זרוע כאחיות. נהדר ושקט היה מחולן מסביב לעריסת הילד. ואחר נגשו אחת אחת והביאו את ברכותיהן ומתנותיהן. “החכמה תאיר לך”, אמרה הראשונה. “את תמונת האלהים תביט”, אמרה השניה. “אלהים יחנך ויאהבך”, לחשה השלישית. ותצאנה, – חול והקף כבראשונה את עריסת הילד. ותאמרנה אשה לרעותה, – ככה תעשינה תמיד הפיאות הטובות, אשר השה אותן אלהים חכמה: – “אנחנו הרבינו לו מתנות יקרות: מאושר יהיה כל ימי חייו”.
והנה עברה על פניהן הפיאה הרעה ותגש גם היא לעריסת הילד ותאמר: “הן העניקו לך לפי דרכן; הענק אעניק לך אף אני. אני הבאתי לך את הגדולה שבקללות, אשר חנני אלהים. לא מחלה ולא עוני, לא רעב ולא סכלות. את כלם ישא האדם ויסבול. אני הבאתי לך את אשר יעשה אותך אומלל בכל דרכיך ואשר את חברת האדם תגדור בפניך. נשמה אני נותנת לך”.
נצנץ בחדר בקרו של יום רענן והרוחות יעלמו. וכשהגיעה שעת הצהרים ושפכה את כל אורה על הילד הביטו אליו הוריו והנה תו לו במצחו. תו כעין דמדומי-צל.
II. העולם 🔗
פרפר בעל כנפים כחולות כחבצלות קבע לו דירה באחו אשר על חוף הנחל, מקום שם הגשר הגדול של מסלת-הברזל נטוי על פני המים. שם שחק ושעשע עם כלתו הכחולה כמוהו, יחדו רקדו בזהר-שמש ויחדו נחו על האסתריות אשר מסביב להם.
ואולם פתאום תקפו את הפרפר געגועים גדולים למרחק, אף נמלא בושה, כי מכל העולם לא ראה עד עתה בלתי אם את האחו אשר לפניו. ויכביד את לבו בקרבו ויאמר לכלתו: “מבקש אנכי לדעת, מה הן האסתריות אשר מעבר לנחל, אם כאסתריותינו הן, ואם יש בעולם ענינים ומעשים אחרים מאלו אשר באחו”. ובדברו ככה עזב את כלתו כחולת-הכנפים כשנפשה עגומה עליה ויעף לשם, אל מעבר לגשר הגדול, הנטוי על פני המים.
ואחרי עברו את הנחל הרחיק לעוף גם מן המקום הזה והלאה, כי אם בקש לתור ולראות את כל אשר בארץ. האסתריות דומות לאלו אשר השאיר בביתו, וירד וינוח על האחת ועל השניה למען יבטח, כי הטיב לראות. אף נתלה שעה רבה תפוש הרהורים בעלה הסמבוק ומצא, שהעולם אשר בעבר הנחל מזה יבדל מן העולם אשר בעבר הנחל ההוא רק באחת, כי העולם החדש אשר לנגד עיניו בודד ועצוב יותר. וינחם הפרפר ויפרוש את כנפיו ויעף אל המקום, אשר שם ביתו.
ובהיותו בדרך והנה דחוף ומבוהל סוער וסואן, חרד מאחוריו המסע המהיר לקראת גשר הברזל הגדול. וכשהוטל הפרפר אל תוך הסער, חתר בכנפיו הכחולות ונח על קרון המסע, וינשא עמו אל האחו, אשר שם כלתו.
המסע דאה כעל כנפי רוח, כאלו לא היתה ארץ מתחת לגלגליו. כפריץ-פרא נשא על-פני בית- שמור אשר חל וזע מגערתו, ועל פני עצים, אשר נעו והרכינו את ראשיהם מפניו. ואחר התנפל על הגשר, אשר רעם לעומתו, ובהיותו באמצע הגשר נטה הקטר מן המסלה, שבר את המעקה וקפץ אל תוך הנחל. וימשכו הקרונות אחריו וירדו גם הם, חרק והכה במים, ויהיו לערמת שברים, משחק לגלים, אשר רעשו ועברו עליה.
והפרפר פרש מעל הקרון, אשר עליו נח, ויעף אל האחו, אל כלתו, אשר שמחה עליו שמחה גדולה בראותה, כי מהר לשוב אליה. ויחבקו וינשקו איש את רעותו. רגע אחד שם החרישו שניהם, כי גברו עליהם רגשות לבם. ואחר שאלה הכלה: “הגידה נא, דודי, מה יעשה שם מעבר לנחל”?
ענה הפרפר ואמר: האסתריות אשר שם כשלנו הן וכך הוא גם רוחן, ואין כל חדש בעולם כלו.
“האומנם לא קרה לך דבר”? – שאלה כלת הפרפר.
“לא, לא קרה לי דבר” – השיב הוא. – “למצער, לא קרה לי דבר, שיש לו ערך. ומה אפשר היה שיקרה לי? אין דבר בעולם, אשר ידמה וישוה לזיו-צבעיך ולרוח, היוצא מתוך משק כנפיך”.
וישובו שניהם למחולם בזהר-שמש. ותצחק הכלה ותאמר: “האמנם שוה היה להוציא לבטלה הרחק ממני יום אחד מחיינו, חיי פרפר, שכלם תכלת-חבצלת וזהר-שמש”?
III. שבעה ואחד 🔗
שבעה אנקורים מקיפים את שלחן גני, מנתרים וחוטפים את פרורי-הלחם, אשר אני זורק להם. שבעה אנקורים זריזים, פרוצים וחצופים כנודדי ארחות.
ושם גם פריג2, בריה רכה, שקטה, מנומסה, ולו עינים יפות אבל נבוכות מעט, גם הוא נושא עין אל אחד הפרורים, ואין הוא מצליח. כי מדי פעם בפעם מקדימו אחד מן הזרזירים וחוטף את הפרור מתחת לחטמו. פעם אחת הצליח ותפס, ואולם תיכף התנפלו עליו הללו כלם יחד, עד כי נבהל ומהר להשאיר את שללו להם.
והנה הוא נואש מעמלו, פורש את כנפיו ועולה על ענף התדהר, מביט השמימה ושר את שיר-זהבו בטהרה ובמנוחה. ויודע הוא, למי שומר קץ-הימין את כל כתרי העולם.
IV. על ברוזים ועל גבורים 🔗
הסתכלות ראשונה. עד לפני הצהרים נהנו האוזים והברוזים ושני הברבורים אשר ביאור מן המנוחה והשלום. שטו איש לקראת רעהו, עברו איש את רעהו, כשכשו בזנבותיהם, תקעו את ראשיהם בראי-היאור ובמנוחה שאננה עשו את כל אשר יעשו מאז ומעולם עופות-המים.
והנה פרץ ריב בין הברוז הגדול השחרחר ובין הברוז הלבן. השחרחר קופץ על הלבן ופוגע בו, הלה נס וזה חוזר ורודף אחריו, והיאור מתמלא מנוסה ורדיפה, קרקור וצוחה. הנלחמים תולשים נוצות זה לזה, נושכים זה לזה, טובלים, צוללים ומתנגשים יחדו מתחת למים, עד כי המים מתגעשים ורועשים. ואחר הם שבים ועולים על פני המים והברוז השחרחר פושט על הלבן ותוקע לו מקורו בצוארו עד כי יז דמו.
וכרגע תמה המלחמה. המנצח השחרחר שט ונגש בשלוה ונחת אל שונאו הפצוע, מקרקר למולו בחבה, שניהם פורשים את זנבותיהם ושטים יחד בשורה כחוק לרעים אהובים אשר לא יפרדו. מוסרה של הסתכלות ראשונה: משונות הן הליכותיהם של הברוזים.
הסתכלות שניה. שני הבורים פיט ואבימלך שמרו כל שעת אחרי-הצהרים על הדרך משמרת-מסח. איש לא נראה מן האנגלים. רק עם דמדומי-ערב רחש דבר לנגדם. אז מהרו שני הבורים וגחנו ונסתרו מאחורי אבן. נראה אופיצר אנגלי רוכב על סוס, – אופיצר מחילו של בולר. אפשר, שהיתה כונתו לרגל, ואפשר, שתעה מני אורח. עתה עמד דומם אל מול שמי-ערב ושמש מטרה יפה לכדור.
ויאמר פיט חרש לאבימלך: “אני אורה בו וכאנקור יפול שדוד”.
ענה אבימלך ואמר: “לא, לא אתה, כי-אם אני. אתה ירית אתמול במאיור השמן. הפעם הגיעה שעתי שלי”.
ולא יכלו פיט ואבימלך להשלים ביניהם. ויאמרו: “הבה ונפיל גורל, למי היריה”. ויוציא אבימלך את הביבליאה שלו משקו ויאמר: "יתקע איש איש מאתנו את אצבעו אל תוך תוך הספר, ויהי פסוקו: “שני שדיך כשני עפרים תאמי צביה, הרועים בשושנים”. ואחר תקע אבימלך את אצבעו ויפגע בפסוק: “ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן, כי אמרה ראה ה' בעניי, כי עתה יאהבני אישי”.
פסוקו של אבימלך היה הגדול. אבימלך זכה. הרים את הרובה ויכוננהו.
“ששים צעדים המה”, לחש פיט. “התכון למעלה, אז יבוא כדורך אל תוך מעיו”. חרקה היריה. דהר הסוס למעלה והאנגלי צנח כשק.
שני הבורים חכו עוד רגע אחד מאחורי האבן. אבל בראותם את האיש הפצוע מתפתל בדשא ורוקע ברגליו מיד קמו ומהרו אליו להחיש לו עזרה,
פתחו לו את אפודו, בדקו את מכתו ומצאו למגנת לבם, שאנושה היא; אז הוציאו מצלחתם חומר לתחבושת, הכניסו מוך לתוך חלל המכה, רחצו אותה במי-קרבול ופניהם כהים ומביעים דאגה גדולה. בזהירות רבה הרימו את האנגלי מעל הקרקע וישאוהו מזה הלוך וקבול, כי אנושה מכתו.
מוסרה של הסתכלות שניה: משונות הן הליכותיהם של בני האדם.
V. נתיב החלב והילד 🔗
בחצות-לילה אני יוצא אל היציע, הנשא ארבע קומות מעל לגנים והחצרות, העוטים חשכת-זפת. היום נראה נתיב-החלב ואל יזלזל אדם במראה אשר כזה.
הכל עטוף חושך בארץ; כל החלונות כבויים; אין קול אדם נשמע. החצרות אשר מתחתי שוקעות ויורדות למעמקים כתהומות-חושך.
ואני עומד על היציע, מפשיל את ראשי למעלה, מביט אל האור הנוצץ ומפקיר את עצמי לצמרמורת, אשר נוצרתי כדי לחוש אותה בי.
כזרם-כסף מתנשא ועולה נתיב-הכוכבים; עולה עד לזינית, מתפתל חרש נפתולי-חידה, נעלם, שב ומתגלה ומשתפך ריקוד-אשד אל תוך האופק.
זרם מאורות עולם. איש איש מהם שמש הוא ומאיר למיליוני גורלות חשוכים. ומה רבו המאורות-השמשות. דומה כאלו יד מצחקת זרקה אותם חפנים-חפנים אל מול כתלים שחורים. כל גרגיר-קמח – שמש.
והכל עומד שם מלמעלה דומם כמות, מופנה, מוצק ומהבהב ומהבהב.
ובעוד אני עומד על עמדי ומסתכל חש אנכי פתאום, שהדומיה אשר בארץ מתחת לא דומיה שלמה היא. סמוך לי אי-מזה בא קשקוש-שעון. בלי הרף ובמתינות הוא סופר ומונה את הזמן ומודד את הרגע, אשר אנחנו מצרפים לנצח.
והנה שם בעומק, בחצר, ילד קטן בוכה. באחד ממעונות הבתים אשר בעמקי החצר. יונק-שדים והוא בוכה, מתיפח וקורא, עד שבחלון אחד נתלה אור כהה – אם קמה ומציתה אש למען תראה, מה יעשה בילדה.
אור-ארץ בעומק. ואני מרכין את גופי ומביט אל האור הכהה אשר שם מתחת, – אורה של אם-האדם. ואני שוכח, שמיליוני עולמות מהבהבים ממעל לי.
VI. השירה 🔗
היודע אתה את שירתה של הדממה הגדולה? רק לעתים רחוקות היא נשמעת, כי רק לעתים רחוקות באה הדממה הגדולה. בחורף יש אשר היא באה פעם אחת, כשהשלג מכסה את הרחובות ואתה מוטל בשעת בין-השמשות על הספה ומקשיב. אז אתה שומע אותה מצלצלת. חשאי הוא הצלצול והוא רועד כזמזומו של זבוב, אבל אין זה בלתי אם צליל-דמיך. אולי הוא צליל כנור שם בקומה אשר מתחת. אולי הוא מלמול קולות בחדרי נפשך. ואולי הוא סימן הנתן לך מאת דרי מעלה, מעל בן-לויתו של האברק3 הכהה.
VII. הסעודה בפלורנציה 🔗
מתחת לחלונותי בפלורנציה נזקפת אשפה גדולה. ככה יעשו בני פלורנציה לאשפתם – זרק והשלך אותה החוצה ככל אשר יהיה עם לבבם. אין מוחה ואין דואג לבריאות.
ואולם מעל לכל הגגות מאירה כפת-ההיכל, אשר בנה ברונלסכי. ואחרי אשר תשבע עיני מהביט אל הכפה אני מוריד את מבטי אל האשפה ומסתכל בכל אשר יעשה בה.
בבקר השכם מקדימים ובאים הכלבים, כשהם גחים ויוצאים מתוך כל התריסים והחורים. והם פושטים אל האשפה בבטחה, כאלו לא נבראה זו אלא בשבילם ולהם היא כלה. הם נוברים בה ומוציאים את מכמניה הטובים, עצמות, חלב-בהמה, רצועות עור-שפן – מאכלים יקרים, תאוה לעינים. ומרוב עושר ושובע רבים הם איש ברעהו וזועפים ונוהמים איש אל רעהו.
נפטרו הכלבים, כונו את השעה היפה הזאת ארבעה חתולים שקטים. והנה הם נגשים לאט-לאט לרגל את האשפה ולראות, מה נשאר בה עוד. מתחילה הם שוהים שהיה קלה סמוך לאשפה ומסתכלים זה בזה. ככה יעשו דיפלומטי-אירופה, ששאלה חדשה בלקנית קבצה אותם, וכלם יחד מחכים לראות מי יהיה הראשון, אשר יפתח את פיו. כעבור רגע עולים הם – החתולים – זהירים ושקטים על האשפה ומתחילים לבדוק בה, גם הם מבקשים את אשר יטעם לחכם ולועסים את אכלם במתינות והנאה. נקיים הם יותר מן הכלבים, שקדמו להם, וגם נימוסיהם יפים משל אלו. ויש אשר יגרמו עצם חמשה רגעים רצופים וחוזרים ופולטים אותה, יען לא נמצא בה דבר טוב.
עם שעת-הצהרים כלו גם החתולים את מעשיהם וגם הם נפטרים והולכים להם. אז יבוא בן-מיני, אח לי, איש זקן ויחפש ויבקש את סעודתו במה שהפקירו לו הכלבים והחתולים, וגם הוא מוצא שלל רב. מי כמוך, אלי, יודע, שהכלבים והחתולים מפונקים הם ויש שמרוב פנוק הם פולטים מפיהם את אשר יטעם לחכו של אדם הגון.
ודומה, שסעודתו של בן-מיני יפה היא לו. כשאני מסתכל בזקן רואה אנכי כי מראהו רענן וקומתו זקופה. יליד-פלורנציה הוא, בן-ארצו של דנטה. והוא יושב בצלה של כפת היכל זו, מתחת לכפת השמים האלה. שהאלהים הטוב לא עשה אותם עמוקים ורחבים וכחולים כל-כך בלתי אם לפלורנטינים בלבד.
VIII. הכדאי היה הדבר? 🔗
שאלה נשאלת: הכדאים הם החיים, אשר אנו חיים? שמא נוח לו לאדם שלא נברא משנברא? שמא היה יפה לו לא ויצא מן החושך אשר שם בעומק מתחת?
ומצד אחד מוסיפים לשאלה עיון זה: צרופם של החיים מה הוא? רמאות, עבודה, נסיעה באוטומובילים, קציצות-עגל חרוכות, חפזון. לחץ ובהילות, כאב-שנים, שירי-סיגריות, עוני, מריבה ותעוב ותעוב ותעוב.
ומצד אחר מעמידים את השאלה על עיון אחר: הנה ירד יום יאנואר בהיר על בקעתנו. עננות צחורות רדופות-קדים טסות אט וזרים אדמדמים להם מסביב. השמים כלפי האופק חורים הם. כלפי הזינית תכלתם מתעמקת, וכשאתה מביט ישר למה שלמעלה ממך, הרי אתה מציץ אל תוך התהום הבהירה, הכבירה של הקוסמוס. ועל פני תהום זו סובבת עדת-יונים, רגע אחד היא כלה זהב ומשנהו – כלה צל, הכל לפי מה שהיא מכוונת את כנפיה, אל מול השמש, מקור האור, או לא.
והנה משיבים על השאלה ההיא ככה: אם גם אין בחיים בלתי אם רגע-יונים זה בלבד, מתוך לילות האין והאפס שועה נפשי אליהם; שועה נפשי אליהם.
IX. שתי הנשמות 🔗
כשראו הנודדים את הדפנה הראשונה בנקרת-הסלעים נגש איש איש מהם אליה והתיז ענף מעליה. לא נשאר בלתי אם העלם הצעיר עומד במקומו כממתין. רק לאחר שחבריו הצוהלים זרזו אותו נגש גם הוא והתיז ענף קטן מעץ-הקודש. ואולם ידו רתתה והבושה שפכה את אשה על פניו. אז הביטו אליו חבריו ואמרו איש לרעהו: “אין זאת, כי אם משורר הוא האיש”. ויגדל כבודו בעינם וירחקו ממנו.
ואולם העלם לא שר עוד מאז שירים יפים ויהי לאדם פעוט ודל, וככה עברו עליו חייו. דומה כי נתנה לו רק הנשמה האחת של המשורר, אבל לא הנשמה השניה, החשובה למשורר כראשונה.
כי, כידוע, שתים הן הנשמות, המחיות את המשורר: נשמת דפנה, החולמת ואורגת חלומות-פרחים, ונשמת מוכר-בגדים המוציאה לשוק את החלומות ההם כהוציא מוכר הבגדים לשוק את מעילי הנשים, שיש לו למכירה. את הצלילים, שמוציאה בדידותו מתוך נבלו, הוא צריך לעטוף ניר-עטיפה ולמכרם כראוי לתועלתו ולהנאתו.
יפה ואציל הוא אדם-הבושה מתחת לדפנה. אבל הוא לבדו אינו מספיק. צריך להודיע לעולם במודעה של עתונים. כי מתוך חרדת-הקודש ובושת-הקודש אדמו פניך מתחת לדפנה.
ואם לא כך אתה עושה הכל הבל.
X. עצה לסופר 🔗
אל תכתוב בלתי אם מלים יקרות וצנועות. בקש לך במכמני הלשון מלים, שעדיין לא נאמרו בשום עתון וספר-אולשטין4 מלים, שיש בהן הריח האבוד של הבדידות. מלים, שזרות הן וכארחידות הן דבוקות בגזעיהם של יערות-עד.
מלים עתיקות שתם צלילן, מלים מתוך לשכות הסופרים המאובקות, מקום שם גנוזות כרוניקות מפורטות של עירות, כרוכות עור ומביטות מעל הכתלים אל תמונות יועצי הקריות, שכבר מתו.
חסם תחסם בידך את מליך ועשית אותן גמישות ושורקות כלהבי-עשת, המלחכים את הלב ונתקעים אל תוכו.
XI. האחים לאפולו 🔗
על אמברוזיוס ההרצוג מגיש ירד יום מעונן. הוא ישב יחידי בחדר-האוכל אשר בארמונו, נשען אל השלחן הגדול, הביט נכחו וכל העולם כאלו נעשה מיותר עליו.
עבדיו ושומר-ספו עמדו מתלחשים בפתח ואמרו בלבם: “אין זאת, כי אם חרוז הוא מבקש ואין הוא מוצא, – זהו הכל”.
כי משורר היה אמברוזיוס ההרצוג מגיש וחרז המנונות למלך-השמש, ללודביג אשר בוורסליה, וחבר מחזות-רועים שנערכו בפאריז.
הגיעה שעת-סעודה, מן המטבח בקעו ועלו רשרוש וריח של צלי-תרנגולת אשר על האש וצליל חרישי של כלי כסף. ואולם ההרצוג לא קם ולא זע. אז נכנס הטבח ז’ק, השתחוה אל מול פני אדוניו ואמר:
“רב חסד! תרנגולת יש לנו היום, מן התרנגלות ההן, אשר הונקו ביין-ברגונדיה. היא סובבת על השפוד ומראה-זהב לה כצבעי הציר טיציאן ושמנה היא ככהן גדול בשרטרז”.
ואולם פני ההרצוג חשכו עוד משהיו. הוא הניע את תלתלי-קפלוטו ואמר לז’ק הטבח:
“לך ואכל לך את תרנגלתך, אשר מראה-זהב לה; אנכי אין לבי אליה”.
ותגבר בלב האנשים הדאגה לאדונם, ושומר הסף החליט לעשות את כל אשר תשיג ידו למען הסיר את הרוח הרעה מעליו, עמד והוציא מתוך הארון את קבוצת אבני הפתוחים היקרות וישם אותן על השלחן, אף הוסיף עליהן את מחרוזת-המרגליות הארוכה, היא אוצרה של משפחת ההרצוג מדור-דור, כי ידע האיש, שזו דרך רוחו הנעלה של ההרצוג למצוא נחומים וכח בברק אבנים יקרות.
ההרצוג שלה את ידו מתוך נפש פזורה לאבני-הברקת, אשר תמונת קסרים חקוקה בהן, וגם לאבני האדם, שפני עבדקנים, מנעימי מלל קדומים חרותים בהן. אף שעשע רגע אחד על מחרוזת-המרגליות ויתן לה להחליק חרש מבינות לאצבעותיו. כל מרגלית ומרגלית דמתה לערפל של שעת צהרי-סתיו, לבנה כלבנת-חלב ומתוך הלובן נוצצים וכבים דמדומי אדם מזרחי. אבל גם עצת שומר-הסף נבערה, כי כעבור רגע השליך ההרצוג את אבני-החן מידו וישקע במחשבותיו החשכות כבראשונה.
אז נסה שומר-הסף להחיות את רוח אדונו בשירה, שנשמעה מתוך עמקי-האולם. אבל גם זו לא הועילה. וימלך שומר-הסף ופתח את פיו על הצלחתו של ההרצוג בשיר, וישבח את ההמנונות שלו ויהלל את מחזות-הרועים אשר חבר. אבל גם דברי-התהלה לא יכלו להסיר את העננה מעל כבד-הרוח. הוא רגז עוד יותר ואמר:
“הניחו לי, ידידים, ועל תטרחו בשבילי, יום-חשכה לי היום הזה ואותו אשא ואסבול. אין אני יודע, מה היה לי. אין זו לא אהבה ולא מחלה. אבל החיים נראים לי תפלים ומאוסים. דומה, שאינם כדאים מלכתחלה. מי יתן ומתי. ככה שחור ואיום העולם בעיני וככה שחורים ואיומים נראים לי מעשי בני-אדם”.
וכשמוע שומר-הארמון את הדברים האלה נגש אל הטבח ואמר חרש:
“עתה תראה, ז’ק, אנכי אעלה מיד את תרנגלתך על השלחן, אשר יעדת לה”.
ויגש אל ההרצוג, השתחוה ארצה ויאמר:
"השמעת, רב חסד, את אשר קרה לגרף לטור?
ההרצוג חרד והביט אל הדובר בו.
“לגרף לטור?” – שאל. – למשורר, לידידי החביב? מה קרה לו?
“פאריס לותה את המחזה שלו בשחוק חלילים” – השיב השומר.
ההרצוג הביט נכחו נבהל ומשתומם, ובעיניו התחילה אש לקדוח.
“כך, כך, – אמר. – פאריס לותה בשחוק-חלילים. ככה אתה אומר! אמנה, כך נאה לו. אין זו מלאכה קלה כלל. לא כל הרוצה ליטול את השם בא ונוטל”.
ובת-צחוק ירדה לו על שפתיו, שפשף את ידיו, הפשיל בגאוה את תלתלי-קפלוטו לערפו וזקף את קומתו לכל כח-החיים, אשר נתעורר בו. הפנה את פניו ואמר:
“ובכן, ז’ק טבחי, מה משפטה של התרנגולת ההיא, שמראה זהב כתום כאלות של טיציאן ואשר שמנה היא ככהנים גדולים בשרטרז?”
XII. חג-עולמים 🔗
לעולם השקט, אשר שם מבחוץ, אין יום-חול. כל יום ויום גדול הוא, אמתי הוא, רב-ששון ומלא-תעלומה. כל יום ויום פותח בארגמן ומסים בארגמן.
ורק אנחנו הננו העושים את סוד מתן-האור ליום שלישי וליום רביעי. ואנחנו הננו הטחים טיח תפל במכתבים, לאמר: “יאבה נא כבודו לטרוח בחסדו ולבוא אלי ביום הרביעי למען נכלה את מעשינו בדבר שטר-השכירות”.
XIII. הסוניטה 🔗
כליתי לקרוא את הסוניטה האיטלקית עד סופה. מתוך צמרמורת עצמתי את עיני ואתמך בכסאי מאחורי. החזרתי את הספר לפרופיסור ואמרתי:
“זהו הצנוע והקדוש בכל מה שקראתי מימי. הרי זו כשירת מלאך צעיר לפני כסא כבודו של אלהים; כשירת מלאך-עלם, שנתנה לו רשות לנגוע בנימי-הזהב של הנבל הגדול. מתוך יראה, אבל מלא-בטחון. מי הוא משורר-האהבה, אשר שר שיר זה לטהורה בנשים?”
הפרופיסור השיב לי:
“את השיר הזה כתב משורר-החצר בגונזגה, כשנתנו אותו בבית-האסורים של עון-נשק. הוא כתב אותו לפלגש חולת-הזמה של נסיכו ובשכרו קוה לשחרור. ואולם תקותו לשחרור לא באה. לאות תודה שלחו לו רק צלי קר לבית-האסורים. וגם על זה שמח לבו”.
XIV. הרבקות 🔗
באיטליה התיכונה בנויה עיר-הרים, – את שמה הנעלה אני קורא רק לי לבדי, – ובה עברו עלי לפני עשרים שנה ימי- דמדומים אחדים. העיר צרה ורחובותיה חשכים ובה הרבה בתי-מרזח קטנים, שתקרתם מעוטרה כרכשאות וגבינות סוסים עגולות. ולפני השער יש לה באר, ואל הבאר ההיא תבאנה הנערות ערב ערב לשאוב מים, כאשר עשתה רבקה בעיר-נחור.
ובערב בערב ישבתי פה ואראה את המחזה בבוא הנערות דרך השער וכדיהן על ראשיהן. הן מלאו אותם מן המים החיים, לא הרבו שיחה והרימו אותם בתנופת יד חזקה ושבו אל השער, וקומתן זקופה ואצילה.
והכדים עשויים ברונזה ודמותם טהורה ועתיקה כדמות ההדריות אשר ליונים. ומה יפה הכד, המלא נוזל בהיר, על ראשה הכהה של בת-לטיום.
ואחרי עזבי את העיר אנוס הייתי להגות בכדים האלה ובנערות האלה שנים רבות רצופות. בשעה שתעוב החולין כבר בא עד נפשי ושבר את לבי בקרבי, בשעה שהחיים נראו לי אפורים וריקים, אז הרהרתי בבאר אשר בלטיום ואמרתי אל לבי: הן עדיין ישנה לזו בעולם ולא כלתה אפוא הרעה אליו עוד.
עתה נסעתי שוב לשם, ואעלה דרך רומי הגדולה לעיר-ההרים ואשב בערב ליד בארי ואחכה לנערות, כי תבאנה. ואמנם באו. אבל על ראשיהן לא נשאו עוד את כדי הברונזה הכהה, כי
אם תיבות-קונסרבים עשויות פחים, שמחירן פחות הרבה ממחיר הכדים ולשמוש טובות הן יותר מן הכדים. בתיבות האלה שולחת פבריקה גדולה אשר בליבורנו שזיפים מטוגנים, וכשהן מתרוקנות מוכרים אותן בפרוטה לכל ערי-ההרים ההן, שבאר הומה להן ואשר אליה יוצאות הנערות בערב בערב להעלות מים חיים מתוכה. ובראותי את אשר לפני הבינותי, כי אמנם יש בעולם גם קדמה וגם בחירת הטוב והמועיל. ובכל-זאת מבקש אנכי לדעת סוף-סוף, איה יהיה מקום קברי. קברי, אדוני; אני מתגעגע על קברי.
XV. הערמון 🔗
טילתי בגן לארכה של גדר-הברזל הגבוהה החוצה בינו ובין הרחוב. היה בוקר-סתו בודד.
הערמונים בשלו, ולפני, על מסלת-החצץ, חיה מוטל אחד מן הפירות השחרחרים המבהיקים האלה, החביבים על הילדים. ילדה קטנה עמדה בחוץ, מעבר הגדר מזה, הדביקה את פניה למטילי-הברזל ובגעגועים גדולים הביטה אל הפרי. לבה חשק בו, אבל לא יכלה להכנס, כי מהלך אלף צעדים ימינה ושמאלה לא נראה לה פתח בגדר.
ותתחנן אלי ותאמר:
“אדון יקר, הבה לי הערמון, אשר על המסלה”.
וארים את הפרי ואביא אותו לילדה ואושיט אותה לה מבינות למטילי-הגדר.
ככה עמדנו שנינו זה לקראת זו, הגדר מבדילה בינינו ואנחנו מביטים איש בפני רעותו מתוך חבה וצחוק.
ומחשבה עלתה בלב הילדה, כי אסיר-הגן אני, כי על-כן אין פתח ואין שער לגדר. ותפן בערמומיות וזהירות כה וכה ותרא, כי אין איש, ותקרב אלי ותירק מלא-פיה בפני ותנס.
נקיתי את פני, הבטתי אחרי הילדה ואמרתי אל לבי:
“שור, שור, קטנה זו חריפה היא ואף רוח אינציאטיבה נוססת בה. היא תרחיק ללכת בחיים. אולי – עתידה היא להיות אמנה גדולה או סופרת מהוללה, תפארת לאמנות-מולדתה”.
ואשוב לטיולי תפוש הרהורים, ואחשוב את חשבון-נפשי, כמה דלים וריקים מעשי שלי בעולם הזה.
XVI. ערב ובקר 🔗
במרפסת הגדולה, הפונה אל הגן, ישבנו בליל-קיץ ושתינו את יינו האדום של דיוניסוס.
השלחנות היו רחוקים זה מזה, שיחות שכנינו לא נכנסו לתוך שיחותינו אנו, ובלי כל מפריע יכולנו להתוכח על הכוס ולפתור את חידת עולמנו הגדול ואת חידות ידיעותנו הקטנה.
כלתה שלהבתו של ערב-קיץ. נגה זרחה עמד שעה ארוכה במזרח, ואחר פשט על פני שמי-צפון, וכעבור לילה קצר השתפך אל תוך דמדומי-בוקר קרירים. ואנחנו עוד טרם אמרנו את הכל. ומסביב למנורות-האלקטרון צרצרו המון צפרות ותהיינה לעננה כהה. הם נגפו בזכוכית הבהירה, קפצו אלו על אלו, חורכו, המו, צרצרו, ובשעת עדנת-ליל זו מתו המונים-המונים.
לכל צפורת וצפורת היה לב מפרכס בגופה, לכל אחת ואחת – מח זרוע אלפי קמטים, לכל אחת ואחת – אלפי קשרי עצבים ואברים, ובכלן שלט רוח. רוח אין קץ. עתה ירדו נבלותיהן כשלג רך על פני הדשא; על פני הדשא, אשר שם תבולנה ותרקבנה ומתוכו תבקענה באביב הבא לאור באור אלפי כוכבים-פרחים.
הערב טפס אל מול שמי-צפון והאיר אור-בוקר. ומי היא הדמות הגדולה, הקשה, היושבת על הדום העננה המאדימה אשר במזרח ועינים עצומות לה? מי הוא המספר שם על שיבתם הנצחית של החיים, אשר לא-טהורים הם, ועל המות, היורד רק על הטובים.
באויר-הבוקר הקריר נתקה השיחה מבלי מצאה את אשר בקשה. ואנחנו נושאים את כוסנו האחרונה ומקריבים אותה לו, אשר את שמו לא יהיו מאתנו לשאת על שפתיו.
XVII. המבקר המפרסם 🔗
ברסטורן של בלמן באחת-עשרה שעה בלילה. זאת אומרת: בקשה שבשעות-היום. עשרה אנשים מחזיקים בשלחן אחד והכל הומים ורועשים, והשמשים, דחופים ומבוהלים, מביאים וחוזרים ומביאים מנות חדשות.
גוסטב, ראש-השמשים, מעמיד על שלחן-ההכנה טבלה גדולה ועליה שש-עשרה פנכות מלאות. “יקחה אפל”, אומר הוא. והזיעה זורמת לו מעל מצחו ויורדת טפות-טפות לתוך מנת כליות-איל, שעוד מעט ותאכלנה הגברת של יועץ-המשפטים ביאר בהנאה רבה ובסבר-פנים של מומחית.
נכנס המבקר הגדול לספרות התיאטרונית ארנסט מנקה ונגש לשלחנו הקבוע, שעד עתה נשאר פנוי כחוק לו. הוא פושט את מעילו ואומר לשמש:
“לפי שעה איני מזמין מאומה; שליחי מחכה במזנון; אכתוב תחלה שורות אחדות ואמסור לו”.
המבקר מנקה בא מן התיאטרון, שם ראה מחזה חדש של מטרלינג, והנה הוא אומר לכתוב על המחזה החדש רשימה קצרה לעתונו. הוא תופס לו מקום ליד שלחנו הקבוע וכותב את הדברים האלה:
“אתמול בתיאטרון הגרמני פלאס ומליסנדה, מה יאמר? מה יאמר, ידידים וחברים? אחרי תענוג עליון כזה אל יאמר דבר. יצא אדם אלם וחרד, יתעה באפרי-פרחים ויספוג אל תוכו את רוחם הדק של הצבעונים. ובכל לבב יודה לאלהים, כי הגדיל לעשות עמנו ונתן לנו את החסד והתפארת האלה וגם את הקסם המבהיק הזה. מחר אוסיף עוד דברים אחדים. עתה לעו דברי בפי. יד חזקה מטלטלת אותי לתוך שחור-הלילה, אל תחת כפת-הרקיע, הזרועה כוכבי-עד, אל תחת כפת דביר-האלהים. עתה אני יודע רק אחת: התיפח, התיפח, התיפח”.
המבקר המפורסם שם את הרשימה במעטפה ושולחה לשליחו. ואחר הוא רומז לשמש ואומר לו:
“ובכן, עתה צוה, אישי הראש, ויביאו לי מנה אחת כרבולת מעושנה וחמיץ-כרוב”.
XVIII. הר-השלג 🔗
כשהשלג מרשרש ויורד בדצמבר מן השמים, – פתותי שלג רך, שאינו נמס, אלא הוא נשאר מוטל במקומו, – כשהשלג יורד בדצמבר מן השמים אוספים אותו בחצרי לערמה אחת כראוי לו. ונערם הר גדול, הר-בדולח, הזוקף את קומתו בחצר, בתוך וכל אדם שמח עליו. וההר עומד באמצע בדרך, אשר אני עובר יום-יום ארבע פעמים. כי גר אנכי כראוי לאדם שקט ותפוס-הרהורים, בבית אשר בחצר הפנימית בקומה הרביעית.
ומדי עברי את חצר-החורף בלכתי לביתי נוטה דרכי כקשת מסביב להר הלבן. ואף גם בהיות הלילה ואין עיני רואה את ההר יודעות רגלי לעשות את הקשת הקטנה מקום שם יש לעשותה מימי לא אירע לי להכשל ולהטיח בהר.
והנה קרב יום מרץ והחורף בא לקצו, ואתו יחד פוחת והולך גם ההר. ואם כבר קראה הכילכלה השחורה שש פעמים בגן תם ונעלם – יהי שם ה' מבורך! – ההר האפור, המזוהם, הר-השלג הישן. ואולם הפלא הוא זה: דרכי מוסיפה לנטות כקשת כבראשונה, כאלו עומד ההר במקומו. תמה אני עלי וכועס, שככה גדולה היא סכלותו של האדם וככה צמוד הוא להרגלו. אבל ללא-הועיל. בעברי את החצר מרגיש אני, כי שוב נואלתי ודרכי נטתה כקשת, כאלו חורף על הארץ כל השנה ואין עוד אביב בעולם.
ובפרוח הסמבוק, בגבור חום הקיץ, בהאדים הדובדבניות מעל האילן.. אחת היא לי. דרכי נוטה כקשת מסביב לשלג, שאין איש יודע עוד איהו ובלבי הקר הוא נשאר עומד במקומו כל השנה. והדבר נמשך והולך עד שלאט-לאט מחשיך ובא חורף חדש והשוער יוצא שוב לחצר לבוש נעלי-ידיו העבות ומזוין רחת-השלג הגדולה. אז נערם הר-בדולח מתוך שלג-דצמבר חי, ובנטות דרכי כקשת מסביב לו יפה אני עושה. אותה שעה אני שמח, כי יצאה כנגה צדקתו של אדם תמים וישר. על אפם ועל חמתם של הכיכלה השחורה, הסמבוק הפורח והדובדבניות המאדימות, שכלם יחד אין אין הם יודעים את העולם ואת משפטו.
XIX. דפיקת-הלב 🔗
האמינו בה ידידים, אבל שימו יד לפה ואל תשמיעוה ברבים. האמינו בה ברגעי-שקט ואל תתנו לה לצאת ולהיות חכמה לשוק: כל מה שעיניכם רואות אינו בלתי אם דפיקת לבו של ילד ישן. כל העולם כלו – בדמו השקט, בדמו המתרונן של ילד.
הנבט והמות; נפילת הפרחה מעל הדובדבן; פסיעת עולי-רגלים; כבית כוכבים; זקיפת שרביטו של המנצח; הלמות פטישים ונמנום עולמות עוברים… הכל… הכל…
הדפיקה הישרה והשקטה של לב ילד, שיום-מפעלו המזהיר עתיד לבוא; לנצח-נצחים, לנצח-נצחים.
XX. עננת-צהרים 🔗
ובכתבי, בשבתי בגן, את כל הדברים האלה, עמדה ממעל לי עננה קלה, עמדה ברום אין-סוף, בבדידות שמים רחוקים, כחולים, ואשקיף עליה. היא עמדה שוקטה. לא נעה לא לפנים ולא לאחור.
ובכל-זאת היה היתה תנועה קלה בתוכה פנימה, היו בה גויעה ופרידה, ובשלהן נעשתה זכה ושקופה מרגע לרגע. ולסוף נגוזה ונעלמה מעיני. ספג אותה אל תוכו האין-קץ של העולם, העומק הבהיר של התהום האדירה.
הוי, מי יתן ויכלו פסוקי, שאני חורז לאט-לאט, להיות טהורים ושקטים כמאורע-שמים זה, מוכרחים מתוכם כבדלח-חוקתו! –