מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

זכרונות גליקל

מאת: גליקל מהמלן , תרגום: אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (מיידיש)

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: יידיש

ספר ששי בס"ד

ובכן הנני מתחילה בס“ד את ספרי הששי שיש בו תערובת במקצת: החלק היותר גדול – יגון וצרה וקצת עונג, כטבע באנושות וסדר העולם. ואתחיל במה שסיימתי. השי”ת יזכני שלא אוסיף עוד לקבל צער מבני האהובים ושבעת זקנתי אזכה לראות בטובתם ובאשרם.

למעלה כתבתי איך נפרדתי לנצח מבני ר' זנוויל ע“ה. ה' ירחם. איש צעיר חשוב כזה צריך לבלות באדמה השחורה. לא עברו עדיין ב' שנים מאת שבאתי למיץ והנה נתקבלה הבשורה הרעה כי הוא עזב את העולם החולף ועבר אל העולם הנצחי. הצער ושברון הלב שסבלתי המקום ב”ה הוא היודע… לא הרבה אחרי מותו ילדה אסתר בת, תהלה לאל, בריאה ושלמה ויפה. השי“ת יזכנו לראות ממנה הרבה נחת… היא עכשיו לערך בת י”ג שנה1, ויש לקוות שתהיה אשה הגונה. היא נמצאת אצל הסבא שלה פ"ו ר' משה בומברג. כלתי אשת ר' זנוויל נישאה לבעל אחר. אבל גם הוא לא האריך ימים ומת. ובכן גם האשה הטובה הצעירה הזאת ימיה עוברים בצער וביגון. מה אפשר להגיד: “מי יאמר מה תעשה”?2 יותר טוב שלא לחשוב בזה, כי גדול מאד הוא שברון הלב.

ובכן הייתי כאן [במיץ] שנה אחת וחשבתי שאבלה את שנותי בנעימים… אם היה יכול בעלי ז“ל להחזיק מעמד שתי שנים, אז אפשר שהיה נחלץ מצרתו, כי לאחר שעברו שנתים מעת שבעלי-החובות לקחו את כל מה שהיה לו, עלה המסחר בצרפת עד שכל בני הקהלה נעשו לעשירים. והוא הלא היה חכם מחוכם וסוחר גדול וחשוב בעיני יהודים ושאינם יהודים. אבל המקום ב”ה לא רצה בזה, כי בעלי החובות שלו התנפלו עליו והכל הלך לאיבוד, לא נשאר כלום, אעפ“י שגם הם לא קבלו החצי ממה שממגיע להם, והם אמנם היו חבים עליו, על דבר דמי הכתובה שהיה חייב לי, ראיתי שאין לתבוע אחרי שאין לו כלום. כל המעות של בתי מרים שהיו בידו אמנם קבלתי ממנו על ידי שטרות שהיו לו מיהודים אחדים. ה' יודע כמה עלה הדבר הזה בקושי ובצער! גם לבני נתן היה חייב איזו אלפים וגם כן השתדלתי להשיגם ממנו, ולפיכך לא חשבתי על אדות הכתובה שלי, וקבלתי באהבה כל מה שהקרה ה' לפני, כנשר שמחזיק את גוזליו על אברתו באמרו: מוטב שיכנס החץ בי ולא בבני3. ומה גדולה היתה צרתי! בעלי ע”ה היה מוכרח להתחבא, וכשנודע הדבר לבעלי-החובות שלחו לביתו שלשה פקידי המשפט שרשמו מה שהיה בבית עד המסמר אשר בקיר, וחתמו הכל, מבלי השאר לי מזון סעודה אחת. אנכי עם המשרתת גרנו בבית ושם שלשה הפקידים שמו בו משכנם, והם היו האדונים; איש לא היה יכול לצאת ולבוא [בלי רשותם]. כשהייתי צריכה ללכת לאיזה מקום עשו אצלי חיפוש. אולי לקחתי מה-שהוא עמי. וכך ישבתי שלשה שבועות באותה הצרה הנוראה. לסוף התפשר בעלי עם בעלי-החובות ורשמו כל אשר לו ומסרו לידו שהוא יכריז למכירה פומבית. לא השאירו אפילו כף של בדיל שלא נרשמה, כדי שלא יוכל להעלים דבר. וגם הוא אמנם לא רצה להעלים כל שהוא, כי היה מודה לה' שהציל את נפשו. בעלי החובות, כשראו שהוא מסר להם את הכל, רחמו עליו, ואף על פי שלא קבלו גם את החצי מהחוב חיו עמו בשלום, ולא נגשו בו בחזקה. בידם היה לחבשו בבית האסורים, אבל הם ראו שיש להם עסק עם איש ישר שנתן להם כל מה שהיה לו ולא נשאר לו מאומה, ובעת שהשעה שחקה לו היה אהוב לכל והתיחסו אליו ביראת הכבוד, והיה פרנס ושתדלן בק“ק מיץ ל' שנים והיה מתנהג יפה ומצא חן בעיני יהודים ושאינם יהודים. אבל בעוה”ר בא עלינו האסון וירדנו כל כך עד שממש לא היה לחם בבית, כמו שהיתה כאן לפני איזו שנים יַקְרוּת גדולה; עוד היה קצת מעות אצלי לצרכי והוצאתי לעתים לצורך הבית, וכשהיה מוצא אחר כך מעות היה מחזיר לי. חתני הקצין פ“ו משה קרומבאך עשה עמו הרבה טובות, אעפ”י שהפסיד על ידו יותר מב' אלפים ר“ט, והשי”ת שלם לו כפעלו והוא העשיר היותר גדול בקהלה, והוא איש ישר ולב חדש נברא לו שעושה הרבה טובות עם קרובים, הן מצדו והן מצד בתי אסתר תי‘, וביתו פתוח לרוחה לעניים וכל האורחים החשובים הבאים מארבע פנות העולם מתאכסנים אצלו, והוא מקבל פניהם בכבוד, וכמו כן גם אשתו, בתי אסתר תי’. בקצור, לשניהם לבבות טובים, והרבה טובות יוצאות מתוך ביתם. השי"ת ישלם להם שכרם, היא עם בניה יאריכו ימים בעושר וכבוד עד מאה שנה.

לערך תע“ב (תע"ד?) נעשה בני (נכדי?) אליהו שי' חתן למז”ט. החתונה נועדה לשנת תע“ו, כי החתן והכלה היו שניהם עדיין רכים בשנים4. ה' יאריך ימיהם ושנותיהם. הכסף עם המתנות משני הצדדים עלה לערך ל' אלפים ר”ט. המקום ב"ה יתן להם מזל וברכה.

והנני לשוב לעניני בעלי ז“ל, שלא היה יכול לצאת מן המיצר, כי בניו בזמן ההוא עדיין לא היו במצב כזה, שיוכלו לעזור הרבה לאביהם, ואולם הם עשו כמה שהיה אפשר להם. בנו של בעלי ז”ל, שמו ר' שמואל, למדן גדול וחרוץ מאד בכל דבר וחכם מחוכם, היה זמן רב בפולין ולמד שם וקבל את התואר “מורנו”. וכששב מפולין אנכי לא הייתי עדיין בק“ק מיץ, ורק איזו שנים אחר כך באתי אל מיץ ומצאתי את ר' שמואל יושב בבית שלו. בעלי זצ”ל, וכמו כן החסיד פ“ו מוהר”ר אברהם קרומבאך, חותנו של ר“ש הנ”ל, עשו עמו טובות גדולות למען יוכל להמשיך למודו, ובמקצת עזרו אביו וחותנו בכל האוטוריטה שלהם שיתמנה בני חורגי מוהר“ר שמואל לאב”ד באֶלזאס, ונהג רבנותו יפה לפי חכמתו הרבה, וכל האנשים אהבוהו. אבל “אין הקומץ משביע את הארי”5, כי שכרו לא היה מספיק להוצאות ביתו. כי האב“ד מוהר”ר שמואל סג“ל וזוגתו הרבנית מרת גננדילי תי' היו שניהם מבני עשירים, שהתנהגו בפזרנות ועשו טובות לרבים וכך רצו להמשיך את מנהגם, אבל שכר הרבנות לא הספיק. אז התודע ר' שמואל אל ההרצוג מלותרינגן שישיבתו היתה בזמן ההוא בלוניוויל, כי אז התחילה המלחמה בין מלך צרפת יר”ה ובין הקיסר יר“ה עם בעלי בריתו, שאין צורך להזכיר בשמם, כי ידוע לכל מי היו אלה. בעת הזאת קבל האב”ד הר“ר שמואל זכות [יציקת] המטבע מן הדוכס יר”ה הנ“ל, והמשא ומתן הזה דרש הרבה כסף שלא היה בידו של הר”ש הנ“ל. וקודם שנכנס בעסק המטבע כחצי שנה פתח הר”ש חנות גדולה, שהיתה דורשת גם כן הון רב, כי ההרצוג וכל פקידי החצר היו קונים אצלו, כי מצא חן בעיני אלהים ואדם. אבל אחרי שלא היה בידו לנהל בעצמו את החנות קבל אליו את שני גיסיו הגרים במיץ, את ר' משה וילשְטַט, בעל הבית חשוב ובעלה של אחות ר“ש, והשני – יעקב קרומבאך שאחותו היא אשת הר”ש, ואחיו היה חתני פ“ו ר' משה קרומבאך. גם הוא היה אדם חשוב. אלה שלשת האנשים היו להם ג' בתים יפים ברחוב של היהודים והם עזבו את בתיהם ועברו ללוניל, ועשו שותפות עם ר”ש, והיה להם בחנות הרבה סחורות ועשו והצליחו. היו להם עוד מסחרים שהביאו להם רֶוַח. אחר כך קבל עליו הר“ש את יציקת המטבע; שאמנם מתחילה לא היה מזה ריוח הרבה, אבל אחרי שהמסחר היה מרובה סוף סוף הביא גם ריוח הגון. כשקבלו עליהם הקבלנות של המטבע כתב הר”ש לאביו זצ“ל על אדות זה, אך בעיני בעלי זצ”ל לא מצא העסק חן, כי הוא ע“ה היה חכם מחוכם והבין בטבע של משא ומתן זה, שסופו לא יהיה טוב, ובפרט שהדבר אינו טוב בעיני מלך צרפת יר”ה. כי מיץ קרובה אל לוניל – מרחק יום אחד, וכל המעות [שמבית היציקה אשר בלוניל] תהיינה מוצאות כאן. בעלי בתור בעל נסיון, זקן מומחה במסחר, שקל הכל בדעתו וכתב לבנו בפרוטרוט כמה הון דרוש בשביל העסק הזה ומה שאפשר שיֵצא מזה. אולם כל השלשה בה“ל היו צעירים לימים, נלהבים למשא ומתן, וסוף סוף נתקשרו עם הדוכס יר”ה לשלוח סך עצום של כסף ואת התשלומים לקבל במטבעות שונות מבלי להבדיל בין מטבע למטבע, וזמן מה היתה השעה משחקת להם, אבל כמו שאספר להלן, למקצת מהם באו נזקים. אולם את ר"ש הביא העסק לידי כליה לגמרי, כמו שאספר להלן.

לאחר שעברה חצי שנה ששלשת השותפים עסקו במשא ומתן בסחורות שונות ושארי דברים עם שטרות, כמנהג בני ישראל, גר כאן אחד בשמו ר' משה רוטשילד, שהיה עשיר גדול וכמה שנים עשה מסחר עם לותרינגן והיה מפורסם אצל תקיפים וסוחרים. ומאחר ששמע שאלה [ג' השותפים] עושים מסחר טוב, התישב גם הוא שם עם בנו, שהיה חתנו של ר“ש סג”ל, ועל ידי היועצים של הדוכס השיג רשיון להתישב לא רחוק מלוניל. ונעשה גם כן תקיף אצל הדוכס והיועצים. בקצור, ר' משה זה נכנס בעסק אצל הדוכס והמציא כסף בשביל המטבעות וזמן-מה היו שבעים רצון מהעסק. ר' שמואל סג“ל עשה עם אביו בעלי זצ”ל בכל דבר הרבה טובות, ולא ידע מחסור. הם היו שולחים משם את המעות לכאן. לפעמים נעצרו איזה זמן ואחר כך קבלון בחזרה. ולעתים גם לא קבלו בחזרה. בתוך כך היה בעלי זצ“ל יושב בדאגה, כי ראה שיש בזה אחריות גדולה וסכנה, וכתב על זה לבנו ר”ש כמה פעמים, אבל לא שמו לב לדבריו, כי מה שכבר נעשה אין לשנות.

כאשר התגברה המלחמה בין מלך צרפת והקיסר באה פקודה מהמלך יר“ה שלא להכניס ושלא להוציא המטבעות הלותרינגיות. וביחד עם זה שלח פקודה להמיניסטר הגדול שלו, לאדון אַטאַנדי, שישלח אחרי פרנסי הקהלה ושיפרסמו את הפקודה לפני הקהל. שם נזכרו בשם חמשת היהודים שישבו לפנים במיץ ועכשיו הם יושבים בלותרינגן, אם הם רוצים להשאר בלותרינגן, אסור יהיה להם לדרוך על אדמת צרפת כי ענשים חמורים צפוים להם. וע”כ הברירה בידם או לשוב למיץ או להשאר בלותרינגן, וארכא ניתנה להם חדשים אחדים להתישב בדבר. כאשר שמעו חמשת השותפים האלה את הדבר הזה נבהלו מאד, כי לא ידעו בעצמם במה לבחור, אחרי שכאן במיץ היו להם בתים חשובים, גם לא רצו לותר על העירנות [זכות בני העיר] שלהם, ומלבד זאת הקבלנות של המטבע נרשמה בכל תוקף אצל הדוכס יר“ה והיו צפוים לקנס גדול. ובכן היה רע להם מאד, יחד עם זה צוה המלך יר”ה, אם בני ישראל הנ“ל ישארו בלותרינגן ירשם בפנקס הקהל יצ”ו שאין להם זכות עירונית עוד במיץ… והנה הזמן מתקרב ובא להודיע על החלטתם, אז בחר ר' ישי וילשטט ראשון לשוב הנה [למיץ], אחריו ר' יעקב קרומבאך, ואני אינני יודעת איך התפשרו עם הדוכס יר“ה. הסחורה שהיתה בחנותם חלקו ביניהם והביאו הכל הנה עם נשיהם וטפם, והתישבו כל אחד בביתו. אבל ר' שמואל ור' משה רוטשילד החליטו להשאר שם. ובזה הסבו צער גדול לבעלי זצ”ל שהיה מעונה מאד מהדבר הזה, ומאחר שגם בלעדי זאת היה האדם הזה חלש וסבל ממחלת פודַגרה, האסון שבא עליו עכשיו הפילהו לגמרי. ואעפ“י שבנו הר”ש לא מנע עזרתו ממנו ושלח לו לכל צרכיו וגם כתב לבא-כחו כי יתן לאביו כל מה שידרוש, אבל כל זה לא הועיל לו. הר“ש שלח רופא מומחה לרפאותו, והרופא שהה אצלו ימים אחדים ונתן לו קצת רפואות, אבל [הרופא] גלה מיד שהוא בן מות. וכך הוי: השי”ת לקח אותו אליו, ובוודאי שהוא בן העולם הבא, מאחר שהיה זמן ארוך – כמה שנים – פרנס, והקהלה היתה תמיד שבעת רצון ממנו, והוא ממש מסר נפשו עליה. ויש על זה הרבה מה לכתוב, אבל אין צורך בזה.

ובכן הוא הלך למנוחות ואותי עזב לאנחות. בעד הכתובה קבלתי רק מעט מעות, אפילו לא השליש ממה שהיה מגיע לי, אך מה לעשות? השלכתי את יהבי על המקום ב“ה. באותו הזמן ישבתי בבית ר' ישי ווילשטט, כי הבית הזה היה שייך לבעלי זצ”ל וחשבתי שאוכל להשאר בביתו כל ימי חיי, כמו שהבטיחני גם ר' ישי. אבל כאשר מת בעלי זצ“ל ור' ישי שב הנה עם אשתו ובניו וכלי ביתו, הייתי מוכרחת לעזוב תיכף את הבית ולא ידעתי אנה לפנות. גם אצל חתני פ”ו ר' משה קרומבאך לא יכולתי לשבת כי עוד טרם נבנה הבית, שעכשיו כבר נבנה בס“ד, והייתי בצרה גדולה, לסוף נתן לי בעל הבית, ר' יעקב מארבורג, חדר קטן שלא היה בו תנור, והתניתי עמו לבשל במטבח שלו וגם שמותר לי לשבת בחדר החורף שלו, אבל כשהייתי צריכה לבוא לחדרי, היה עלי לעלות כ”ב מעלות מה שהיה קשה מאד בשבילי ואיזה זמן הייתי ל“ע חולה. חתני ר' משה היה אצלי לבקר אותי בחליי – זה היה בערך בחדש טבת תע”ה – ואמר לי כי אבוא לשכון בביתו והוא יתן לי חדר למטה שלא אצטרך להעפיל ולעלות על המדרגות, אבל אנכי לא יכולתי להחליט, מפני שקשה היה בעיני להיות צפויה לחסדי בני מכמה טעמים. אולם לא יכולתי הרבה לעמוד בנסיון כי השנה היתה שנת יוקר גדול מאד, והייתי מוכרחת לקבל משרתת והכל היה צריך להספיק, ולפיכך קבלתי עלי על-כרחי מה שמאנתי קודם ועברתי אל חתני ר' משה קרומבאך. זה היה לערך באייר תע“ה. ואת זה אני כותבת בתמוז תע”ה. חתני ובתי שי' ותי' ובניהם יצ“ו היו שבעים רצון ממני. האספר איך התיחסו אלי חתני ובתי? אין די מלים בפי לספר. המקום ב”ה ישלם להם כפעלם. הם חולקים לי כל הכבוד שבעולם וכל המאכלים היותר טובים הם שמים לפני, יותר ממה שקויתי, ורק דואגת אני פן ינַכו לי ח“ו מזכויותי המועטות. אם אנכי לא באתי אל סעודת הצהרים – הם נוהגים לשבת אל השלחן בשעה שתים עשרה בדיוק – כי באותו הזמן הייתי בבית הכנסת, כי אמרו שם תהלים בשביל נשמת אמו החסודה יאכט ע”ה – המנהג הזה נקבע כבר ואפשר יתנהג ככה עד ביאת הגואל – וזה ארך שעה שלמה, ואז אחרי שובי מבית הכנסת הייתי מוצא את סעודתי ג' או ד' תבשילין, כל מיני מעדנים שאמנם אינם הגונים בשבילי. הייתי תמיד אומרת לבתי: השאירי נא בשבילי רק איזה דבר מועט, ובתי השיבה: איני מבשלת פחות או יותר בשבילך – וזה היה אמנם דבר אמת. הייתי בכמה קבלות שונות ולא ראיתי בשום מקום הנהגת בית שכזו: הכל בעין יפה ובכבוד לכל איש ואיש, גם לעניים האורחים ע“י “פלעטין” וגם לאורחים סתם. השי”ת ב“ה וב”ש יתן להם תמיד את האפשרות שיוכלו להתנהג כך עד מאה שנים בבריאות ושלום בעושר וכבוד.

האכתוב כאן מה שקרה אז ואיך מתנהגת כאן הקהלה? אני יכולה רק להודיע כי בבואי הֵנה מצאתי כאן קהלה חשובה וחסודה ויש להם בית ועד, וכל הפרנסים הם אנשים זקנים שהיו תפארת הבית, ולא נמצא בבית הועד אחד שישים פאה נכרית על ראשו6 ולא נמצא איש שיפנה בתביעה על חברו בערכאות הגויים7. ואם אמנם היה לעתים קצת מחלוקת, כמו שהוא הסדר בעוה“ר בין בני ישראל, אבל כל זה היה בא לידי פשרה ע”י הקהל והדיינים. גם לא היו גאוותנים כמו עכשיו, ולא התרגלו למאכלים יקרים כמו עכשיו, והיו מחנכים את בניהם בלימוד [התורה], וכמה פעמים היו כאן רבנים מהיותר חשובים. בזמני היה כאן אב“ד ור”מ8 הגאון החסיד מוהר“ר גבריאל [עשקלעס] נר”י. האכתוב את גדולת חסידותו וצדקתו? זה יהיה יותר מדי. אבל מאחר שזה כבר מפורסם, אין בכחי לתאר את מעלותיו שבודאי כל מה שאכתוב לא יהיה החצי, ואולי גם לא החלק העשירי ממה שהוא באמת. בקצור, האב“ד הנ”ל עשה שידוך עם הקצין מוהר“ר שמשון מוינה. בנו של הגאון מוהר”ר גבריאל נשא את בתו של מוהר“ר שמשון. הנדן עם המתנות עלו ליותר מל' אלפים ר”ט. ובכן נסע האב“ד מוהר”ר גבריאל עם הרבנית ובנו מוהר“ר ליב ע”ה9, וחתן ב“ח מהור”ר בעריש לווין, ועשו שם את החתונה בכבוד גדול, שלא היתה כמוה אצל יהודים לפאר ויופי. אבל מה לי להאריך בזה אחרי שאי אפשר לכתוב הכל בשלמות. ובכן צריך להסתפק במועט, ובפרט שהכל כבר ידוע ומפורסם לכל. האב“ד והחסיד והמופלג בתורה מוהר”ר גבריאל נר“ו קבל מהקהל ש”ן10 לשהות שם [בוינה] שנה אחת, חשבו שבודאי טרם תעבור השנה יושב, אבל באמת משנה אחת נעשו כשלש שנים. והקהל ש“ן כתב לו בכל הכבוד שבעולם כי ישוב בשלום למקומו ולרבנותו, כי הקהלה מיץ נשארה כצאן בלא רועה. ואי אפשר לקהלה להתקיים בלי אב”ד. אעפ“י שכאן היו הרבה למדנים גדולים, חכמים ונבונים, ובפרט בתוכם הגאון הזקן מוהר”ר אהרן [ווארמס], שהוא למדן גדול והיה כמה שנים אב“ד במאנהיים והמדינה וגם ישב ברבנות באֶלזאס. והזקן מוהר”ר אהרן הנ“ל השתדך עם חתנו של מוהר”ר גבריאל הנ“ל11: בתו נישאה לבנו של ר' אהרן אב”ד באלזאס, ולכן היה ר' אהרן מצדד בזכותו של ר' גבריאל, והיה מבטיח כמה פעמים כי סופו של מוהר“ר גבריאל לשוב הנה. והגאון מוהר”ר אהרן הנ“ל חכם מחוכם במילי דשמיא ובמילי דעלמא. איזה זמן היה הקהל ש”ן שוקט, לאחר כך נודע לקהל כי מהור“ר נמנה לרב בניקלשבורג. הרבה יש מה לכתוב ע”ד המחלוקת שפרצה אז בקהלה. בנו של מוהר“ר גבריאל בא לכאן ובקש עוד לפתות את הקהלה שר' גבריאל עוד ישוב הלום ושיחכו לבואו. אבל אחרי ששמעו כי מוהר”ר גבריאל נתקבל לרבנות במקום אחר, בקשו פרנסי הקהלה בצרוף רוב הקהלה למנות אב“ד אחר, ועי”ז נתעוררה מחלוקת גדולה. כי אלה שצדדו בעד מוהר“ר גבריאל, כגון מוהר”ר אהרן הנ“ל וכל החבורה שעמו, השתדלו שלא יקבלו אב”ד אחר ושיחכו עד שיחזור החסיד מוהר“ר גבריאל. אבל אחרי שלא נתקיימו דבריהם התלקחה המחלוקת שלא כדאי לרשום אותה. לסוף התקשרו בקשר חזק בהתחייבות של קנס גדול, אחרי שמוהר”ר אינו חוזר – שיבחרו באב“ד אחר. וכך היה: הם שלחו בכל הכבוד הראוי ע”י שליח מיוחד כתב רבנות להגאון מ“ו אב”ד מוהר“ר אברהם [ברודי] ר”ג ור“מ12 דק”ק פראג והועידו זמן ועוד קצת סעיפי התנאים, והרב השיב כי הוא נכון לבוא. אם שמע מוהר“ר גבריאל את הדבר הזה או התעורר מעצמו ובא לכאן וחשב להחזיק ברבנות בכח הצד שהיה לו. אבל לא כדאי לכתוב מה שיצא מזה, היתה מחלוקת עצומה. ה' יכפר עוונותיהם. אנכי אשה שפלה איני כדאית להכניס ראשי בין הרים גדולים. השי”ת ימחול לכל אלה שלא עשו כהוגן. יש לכתוב ספר שלם במה מצא כל צד להתנצל. השי“ת ינחילנו טובה בזכות כל אלה תלמידי החכמים. אחרי שישב הגאון מוהר”ר גבריאל זמן רב בכאן ולא קבל כלום, כי הקהל לא היה יכול לסגת אחור, הוא יצא מכאן בכבוד גדול כי כל בני הקהלה לא היו שונאים לו, ובכלל היו אוהבים אותו, רק המניעה היתה שלא יכלו להסוג אחור אחר ששלחו כתב רבנות להגאב“ד מוהר”ר אברהם. ובכן אעצור בעטי והנני רק לכתוב איך שבא הרב הגדול מוהר“ר אברהם הנ”ל לכאן. אי אפשר לי לכתוב באיזה כבוד קבלו כאן את פניו. הדבר מפורסם בכל העולם ואין צורך לכתוב על זה. ממש בית חדש בנו בשבילו ובשביל הישיבה שלו ובנינו לו חדר [מיוחד] וכסא שאין לפי קוטן שכלי דוגמתו בכל מקום. וכל הקהלה שלנו היתה בידידות רבה עם הגאון, גם אלה שהתנגדו לו תחלה. כי יפי תארו, לימודו ומעשיו הטובים רבו מלספר והם ידועים לַכֹּל. ביחוד הגדיל לעשות בלימודו ולא בקש כלום אלא להתמיד יומם ולילה בלימודו ולהרביץ תורה בישראל. ילדים שלא ידעו כלום הוא קבל אותם ולימד אותם עד שהיו לבחורים לומדים. מה לי להאריך? הלא הוא מפורסם בתורתו, אבל בעוה“ר שמחתנו לא ארכה, כי הגאון אב”ד הנ“ל נתקבל לאב”ד דק“ק פרנקפורט דמיין, ואעפ”י שהקהלה ש“ן רצתה מאד להחזיק בו והסכימה לתת לו מה שירצה, אבל הוא לא הסכים. ומאז שיצא מכאן באו עלינו עתות רעות בגוף ובממון, כמו שאכתוב להלן, הרבה נשים חשובות מתו, שלא נשמע עליהם בחייהן שמץ פסול. היתה צרה גדולה, השי”ת ירחם עלינו ויסיר חרון אפו מעלינו ומכל ישראל. אמן.

איני יכולה לעצור ברוחי מבלי להודיע מה שקרה בקהלתנו מיץ ביום ש“ק דחג השבועות בשנת תע”ה, בעת שהיינו בבית הכנסת אנשים ונשים והחזן והמשורר הגדול ר' יוקלא מק“ק רישא13 במדינת פולין התחיל להתפלל תפלת יוצר [שחרית] והיה מנגן בנעימת קול מן “האל בתעצומות” עד שהגיע לברכת “יוצר המאורות”, וקודם שהתחיל את הברכה הנ”ל נשמע באזני האנשים והנשים קול כאילו נהרס איזה דבר. הנשים חשבו שהכפה למעלה נופלת עליהן. ומתוך הפחד הגדול שנפל על האנשים והנשים, מהרו הנשים לרדת, וכל אחת חפצה להיות ראשונה להציל את נפשה “זה אומר בכה וזה אומר בכה”14, גברים ונשים, ושומעות הנשים המהומה הגדולה שבעזרת האנשים שיצאו דחופים ומבוהלים, וסברו הנשים שאויבים באו עלינו ח“ו, וכדי להציל כל אחת ואחת מהן את נפשה ונפש בעלה [נדחקו לצאת]. וכשהגיעו אל המדרגות נפלו אחת על רעותה ומעכו אחת את חברתה עד מות; ובמשך חצי שעה מתו שש נשים ויותר משלשים היו פצועות, מקצת מתו מפצעיהן ומקצת חלו ויותר מרביעית שנה טפלו בהן הרופאים, ואלמלא היו יורדות בסדר, לא היתה אחת ניזוקה. אשה זקנה עִוֶּרֶת היתה גם כן בבית הכנסת בשעה זו, היא לא יכלה לרוץ ונשארה במקומה עד שיעבור הזעם, ובשלום באה לביתה. הנשים שנפלו מעל המדרגות היו פרועות ראש ופרומות בגדים. כמה נשים, שנשארו בבית הכנסת למעלה ספרו לי כי גם הן רצו לצאת, אבל אי אפשר היה להן, שבו למקומן בבית הכנסת וחשבו: אם נגזר עלינו למות טוב שנמות במקום קדוש, מאשר להיות נמעכות על המדרגות, כי יותר מחמשים נשים שכבו על המדרגות מעורבות זו בזו, חיות ומתות – להבדיל בין החיים למתים – יחד. הגברים מהרו לבוא וכל אחד רצה להציל את שלו, אבל בקושי גדול הפרידו ביניהן. האנשים הביאו עזרה הרבה. גם מאזרחי העיר [שאינם יהודים] באו אל היהודים עם סולמות וקרדומות להוריד את הנשים שמעזרת הנשים שלמעלה. כי לא ידעו מה נעשה שם בבית הכנסת. האנשים שבתוך בית הכנסת שמעו גם כן את המפולת וגם כן חשבו שהכפה נופלת, ומשום כך קראו לנשים שתמהרנה לרדת, ומשום כך היו עוד נחפזות יותר ונפלו בעוה”ר אשה על חברתה ולא יכלו להחלץ ונשארו שוכבות על המדרגות. אפשר לשער כמה גדול היה הצער כשהוציאו שש מתות מתוך החיות ולפני שעה הלא היו גם הן בריאות ושלמות. המקום ב"ה ירחם עלינו להבא ויסיר חרון אפו ממנו ומכל ישראל.

גם הנשים שהיו בעזרת הנשים שלמטה היו שרויות בפחד גדול. אנכי ישבתי שם על מקומי והתפללתי ואשמע קול רעש מהנשים. שאלתי: מה זה? ענתה שכנתי: אשה מעוברת התעלפה. נבהלתי מאד, בידעי שבתי אסתר תי' היתה מעוברת, והיא ישבה שמונה מקומות רחוקה ממני, ובכן נדחקתי בתוך הצפיפות ונגשתי אליה, ושאלתי אותה: האם רוצה את לצאת? ענתה היא: שמעתי שהכפה נופלת. אחזתי אותה בידי ובזרועותי שמתי לנו דרך ובפתחה של עזרת נשים צריכים לרדת חמש או שש מדרגות. כשהגענו למדרגה האחרונה נפלתי ולא ידעתי כלום ולא זזתי ממקומי ולא קראתי לעזרה. שכבתי שם עד שהגברים התחילו לצאת מבית הכנסת ברצותם להציל את הנשים מהעזרה שלמעלה. עוד רגע אחד ממש והייתי מרמס לרגליהם. אבל הגברים הרגישו בי ועזרו לי לקום ויצאתי אל הרחוב. שם התחלתי לצעוק כי לא ידעתי אנה באה בתי אסתר. אמרו לי שהיא הלכה הביתה. שלחתי לשם לדעת אם היא בבית ואמרו לי אָיִן. ורצתי ממש כמשוגעה, והנה באה בתי מרים ושִׂמְחָה אותי בבשורה, כי בתי אסתר נמצאת בבית גיסה ר' ראובן [קרומבאך], שאינו רחוק מבית הכנסת. רצתי לבית ר' ראובן ומצאתי את בתי תי' יושבת בלי שמלה ובלי מכסה הראש. וכמה וכמה אנשים ונשים עומדים עליה ומשתדלים להשיב רוחה [כי נתעלפה]. מה לי להאריך? ב“ה שעזר לנו ולא בא שום נזק לא לה ולא לפרי בטנה. השי”ת יסיר ממנו גם להבא את חרון אפו, וישמרנו מסבות רעות כאלה.

אחר כך עלו לעזרת הנשים ובדקו אם נמצא שם איזה סדק בכפה, אבל לא מצאו כלום ואיננו יודעים מאין באה הצרה הזאת ואין לתלות את כל האסון אלא בעבירות שלנו.

אוי15 לנו שכך עלתה בימינו, לשמע אוזן דאבה נפשנו, שיקוים בנו הפסוק “והבאתי מורך בלבבם ורדף אותם קול עלה נדף ונסו מנסת חרב ונפלו ואין רודף וכשלו איש באחיו כמפני חרב ורודף אין.”16 ועל זאת דווה לבנו וחשכה עינינו על חלול שבת ויום טוב ועל בטול התפילה, כמאמר הנביא “מי בקש זאת מידכם.”17 ביום הקודש הזה, מתן תורתנו הקדושה, ובחר בנו מכל עם ולשון, ואלו זכינו היינו שמחים בשמחת מתן תורה מקראי קדש ה‘, ועכשיו היינו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו18, וכאילו נחרב המקדש בימינו, ועל הריגת עניות ואביונות פלגי מים ירדו עינינו, ולרוב הנשים מההרוגות הנ“ל היו ילדות בעוה”ר, גם אחת היתה מהן מעוברת. הן [הלכו] למנוחה, ואנחנו לצער יגון ואנחה. ולמחרתו אסרו חג הנ“ל הולכים החברים קברנים לבית עלמין בהשכמה ונקברו שש ההרוגות הנ”ל סמוכות זאת לזאת ודא לדא בשורה, ועתה מוטל על כל אחד ואחד לפשפש במעשיו איש כדרכם וכפרי מעלליהם19, להגיד כי ישר ה’, אל אמונה ואין עול, והוא רחום יכפר עון ולא ישחית ולא יעיר כל חמתו וחרון אפו, ויאמר למלאך המשחית הרף ידך וגו' ובעל הרחמים ימלא בקשותינו וישמור צאתנו ובואנו לחיים ושלום מעתה ועד עולם. ולא יהיה עוד פרץ וצוחה ברחובותינו ובכל אחינו בית ישראל ובכל מקומות מושבותיהם. אמן.

ע“ד המקרה ספרו הרבה, אבל מי יכול לספר הכל ומי יכול להאמין בכל מה שספרו. אולם את זה הנני מספרת בשם אשה אחת ושמה אסתר. בעלה ר' יעקב הוא בעל הבית ומלמד כאן. היא ישבה עם בנה בן חמש בעזרת נשים על המדרגה העליונה בעת שהתחיל האסון ההוא. והיא ראתה שש נשים בצעיפים קצרים גבוהות קומה מאד, והן הלכו ודחו את האשה אסתר מדרגות אחדות למטה. האשה הנ”ל צעקה: האם אתן רוצות להמית אותי ואת בני? לקחו הן את הילד והושיבו אותו בפנה והלכו להן. האשה ובנה נצלו וברגע הזה התחילה המהומה. חתני פ“ו מוהר”ר משה קרומבאך רצה גם כן ללכת ואמר אל הנשים: מדוע אינן יורדות, אבל הן צעקו שאינן יכולות לרדת פן תשברנה המדרגות תחתיהן, אעפ“י שבמדרגות לא נראה שום חסרון, ורק האימה והפחד השפיע על דמיונן בעוה”ר. האשה אסתר עם ילדה נצולו, ביגיעה רבה הוציאו אותה, אמנם האשה היתה יותר מתה מאשר חיה, כי הפילה וקבלה מכות רבות ויותר משלשה חדשים היו מטפלים בה הרופאים. עם האשה הזאת דברתי בעצמי ואמרה כי באמת כך היה המעשה, וגם בעלה ואביה ואמה העידו על זה. גם הלכו אליה אנשים חשובים למדנים והיא אמרה לפניהם בשבועה כמו שספרה, והיא ובעלה ואביה ואמה הם אנשים ישרים שמעולם לא שמעו בקהלתנו שידברו שקרים או איזה דבר רע. עוד יש לסמוך למעשה זה: אחד מב“ב החשובים ושמו הקצין יעקב קרומבאך, שביתו הוא סמוך לבית הכנסת, שמעה אשתו בלילה מהומה גדולה בבית הכנסת כאילו באו שמה גנבים וכאלו המנורות נפלו שם. היא העירה את בעלה ואמרה לו: כנראה שגנבים באו לבית הכנסת. שלחו אחר השמש ופתחו את בית הכנסת “ואין קול ואין עונה” ולא מצאו שום סימן שיזוז מה שהוא ממקומו, ובעוה”ר לא ידעו בשל מי הרעה הזאת. מהומה גדולה היתה בעוה“ר, הנשים חשבו שעזרת האנשים נופלת והגברים חשבו שעזרה הנשים נופלת, ולכן צעקו זה לזה שיצאו מבית הכנסת. בקצור, אי אפשר להביע או לכתוב איך בעוה”ר היתה המכה הזאת. רוב האנשים והנשים שמעו דפיקה גדולה כמו רעם או כמו יריה מכלי תותח, וכמה היו שלא שמעו כלום, כמו שגם אנכי לא שמעתי כלום, וכן בלינו יום טוב בצער וביגון. החזן ר' יוקלי הלך הביתה ואל “העמוד” עמד חזן אחר להתפלל, אבל כמעט שלא נגן כלל. נשים צדקניות עשו חברה, שבכל יום בבוקר בשעה התשיעית יבואו עשרה למדנים לבתי הכנסת ויאמרו תהלים וגם ללמוד כשעה כדי שיוכלו היתומים לאמר קדיש. השם יתברך יקבל את נשמותיהן ברצון טוב ומיתתן המשונה תהיה כפרה על כל עוונותיהן ונשמותיהן תהיינה צרורות בצרור החיים בגן עדן ותמחלנה לכל אלה שפגעו בכבודן ותבקשנה מה' שימחול הכל.

לא הייתי צריכה לכתוב כל זה בספרי, אך מפני שזהו דבר יוצא מהכלל, והלוואי שלא יקרה שוב פעם, כדי שכל אחד איש או אשה, בחור או בתולה, ישימו אל לבם לבקש מה', שלא יביא עוד אסונות כאלה על היהודים וירחם עלינו ויגאלנו מהגלות הארוכה אמן ואמן.

וכל זאת באתנו רק מפני חטאינו. בחג שמחת תורה שנת תע“ה כשהוציאו את כל ספרי התורה כנהוג, גם לאחר שעמדו שבעה ספרי תורה על השלחן התחילה מחלוקת עם הכאות בין הנשים, ואחת מרעותה תלשו את צעיפיהן ונשארו עומדות גלויות ראש בעזרת נשים, ומשום זה התחילה הקטטה גם בעזרת הגברים והיו מכים זה את זה; הגם שהגאון הגדול מוהר”ר אברהם קרא בקול רם ובחרם שיחדלו מריב ושלא יוסיפו לחלל את החג, אבל כל זה לא הועיל. והרבה והקצינים הפרנסים מהרו לעזוב את בית הכנסת ופסקו על כל אחד את ענשו.

בניסן תע"ט עמדה אשה אחת [על הנהר] מוזיל ונקתה כלים. זה היה בלילה בערך בשעה 10, פתאום היה אור כמו ביום. אז ראתה האשה בשמים והנה הם פתוחים כמו…20 ומשם קפצו ניצוצות ואחר כך נסגרו השמים שוב, כאילו פרש אחד עליהם וילון, ונעשה חשך גמור.

השי"ת יתן שיהיה הכל לטובה. אמן.


סליק ספר ששי.


  1. כנראה הספר הזה נכתב בשנת 1715. (הע‘ פ’).  ↩

  2. איוב ט', י"ב.  ↩

  3. דברים י“ב, י”ח; רש"י שם.  ↩

  4. נכדה זה של גליקל נולד איזה שבועות אחרי שבאה לגור במיץ. ובעת שנעשה לחתן היה בן י"ב. בעת שגליקל כתבה זאת עדיין לא היתה החתונה.  ↩

  5. ברכות ג'.  ↩

  6. המנהג הזה של פאה נכרית על ראש גברים התחיל מלודביג הי"ד ונתפשט גם אצל היהודים העשירים במיץ.  ↩

  7. רמז למשפט יעקב קרומבאך שוואב נגד הקהלה והרבנות שבמיץ. (הע' ק.).  ↩

  8. וריש מתיבתא.  ↩

  9. עי‘ דמביצר כלילת יופי ח“ב דף ס”ט א’.  ↩

  10. ש"ן = שיחיה נצה.  ↩

  11. כאן נפלה שגיאה במקור ותקנתי ע"פ התרגום הגרמני.  ↩

  12. ריש גמרא ורעיא מהימנא. ואולי ריש גלותא וריש מתיבתא.  ↩

  13. Rzeszow בגליציה.  ↩

  14. מלכים א', כ"ג, כ,.  ↩

  15. מכאן עד סוף פסקא זו כתבה גליקל בעצמה בעברית.  ↩

  16. ויקרא כ“ו, ל”ו, ל"ז.  ↩

  17. ישעיה א', י"ב.  ↩

  18. תהלים ע"ט, ד'.  ↩

  19. ירמיה ל“ב, י”ט.  ↩

  20. כאן נשמטה מלה אחת שנמחקה בכתב היד ולא יכולתי להשלימה, כי הכתב יד מטושטש מזוקן וקרוע. היום ד' י“ג כסלו תק”ס לפ“ק. – הקטן ח(יים?) בן כה”ר יוסף האמל סג“ל זצ”ל, רופא בק“ק פ”פ דמיין.  ↩

גליקל מהמלן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של גליקל מהמלן (מחברת)
רקע
גליקל מהמלן

יצירותיה הנקראות ביותר של גליקל מהמלן

  1. זכרונות גליקל (זכרונות ויומנים)
  2. זכרונות גליקל (זכרונות ויומנים)
  3. זכרונות גליקל (זכרונות ויומנים)
  4. זכרונות גליקל (זכרונות ויומנים)

לכל יצירות גליקל מהמלן בסוגה זכרונות ויומנים

לכל יצירות גליקל מהמלן

עוד מיצירותיו של אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (מתרגם)
יצירה בהפתעה
רקע

הרעיון לבך

מאת שמואל הנגיד (שירה)

הֲרַעְיוֹן לִבְּךָ עָבַר

עֲלֵי-גוּפָךְ וְהִכְחִישָׁךְ

חֲיֵה וּזְמַן לְךָ יַרְאֶה

אֲשֶׁר לֹא תַחְשֹב נַפְשָׁךְ. …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.