מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

זכרונות קוטיק -- פרק 19

מאת: יחזקאל קוטיק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

זכרונות קוטיק – פרק 19

פרק תשעה-עשר

החסיד מאיזביצה - “מי השלוח” - הקושיה שלי - תשובת החסידים - ההיכרות עם בנו של המגיד - “המגיד” - מנסר העצים - ההתכנסויות שלנו - ראשית עבודתי הציבורית

אבא שכר איש אחד, שמו היה י' וו‘, כדי שיעזור לו בהנהלת ספרי החשבונות ובעוד דברים מסוג זה שאבא נאלץ לעשותם. י’ וו' זה היה חסיד איזביצה. 1נתנו לו דירה בבית המרזח של הכומר, מקום שבו התגוררה גם משפחתנו וששימש גם כמחסן היי"ש שלנו. וכך גרנו דלת ליד דלת. הוא היה ברנש חכם ונמרץ אבל גם עז פנים ופורק עול.

תמיד התעלל באמי בשל אבותיה הגאונים המתנגדים. כך למשל אמר על הסבא שלה, ר' חיים מוולוז’ין - “ר' חיים זיכרונו לסרחה…” 2בביתנו היתה תלויה תמונתו של הגאון מווילנה, והוא דקר את האף שבציור. 3אמא בכתה פעמים רבות בשל השייגעץ הזה, אבל אבא, כדרכו, רק חייך ואמר: “טיפשונת, למה את נפגעת. ככל שתיעלבי יותר, כך הוא גם יעשה את זה יותר, להכעיס.” ואגב, אין לשכוח - אבא היה לצדו, הרי היה חסיד!

אבא היה מאוד מרוצה ממנו. הוא יכול היה לצוות עליו הכול, והלה ביצע את הוראותיו על הצד הטוב ביותר. הוא אף פעם לא למד. תפילתו נמשכה עשר דקות. הוא שתה הרבה שנאַפּס ושיחק בקלפים. אבל כל זה כלל לא פגע בעסקים.

פעם אחת, בשבת אחר הצהריים, נכנסתי לחדרו. הוא ישן על הספה ולצדו היה מונח ספרו של הרבי מאיזביצה - “מי השלוח”. 4 לקחתי את הספר ועיינתי בו. עיני נפלה על פרשת “פינחס”, ושם נכתב, כי זִמְרִי בן סָלוּא נהג כדת וכדין בנוגע לכָּזְבִּי בת צוּר, 5שכן הוא ראה שהיא זיווגו מששת ימי בראשית. בהמשך נכתב, כי פינחס דקר את זמרי בלי שידע בדיוק את כל פרטי המעשה, ומשה רבנו הצדיק אותו משום שהיה דודו של פינחס. 6את זה כבר לא יכולתי לשאת. לקחתי את הספר, הבאתיו אל דודי הרב וביקשתי ממנו שיסביר לי את פשט הכתוב.

הרב קרא את הספר ותלש את שערותיו. הייתכן שמחבר הספר, שהוא רבי, יכתוב כך על משה רבנו?! ומה יגיד על כך סתם יהודי פשוט! “אתה רואה, ילדי,” - אמר בכעס - “עד כמה הרחיקו החסידים לכת. בשבת הבאה תראה זאת לאבא, כאשר ישב לשולחן עם החסידים. אדרבה, שהוא יגיד לך את הפשט.”

בשבת בצהריים התאספו אצל אבא כל החסידים. היה שם אורח, חסיד חכם ועשיר ששמו ר' שלמה-איצל. כולם ישבו סביב השולחן הגדול, שתו יין ודיברו חסידות. קמתי מהשולחן, נטלתי לידי את “מי השלוח” - הידיים שלי רעדו - הגשתי את הספר לאבי, הצבעתי על הפרשה ושאלתי: “אבא, התוכל להסביר לי את הפשט? אינני מבין.”

אבא קרא וקצת נבוך. הוא היה איש ישר מאוד. הוא לא היה מסוגל לרמות מישהו, בוודאי לא את ילדיו שלו. החסידים היו סקרנים לדעת מה קורה כאן, ושלמה-איצל האורח, שהיה יהודי ערמומי, הבין ממראה פניו של אבא, שאין בפיו מילים ושאין הוא יודע מה להשיב לבנו. אבא נתן לו את הספר. הוא דפדף בו והתחיל להלום בידיו על השולחן.

“זה נכון! זה נכון!” - הוא צעק.

הוא נתן את הספר לחסידים האחרים, ומיד החלו אף הם לצעוק: “זה נכון.”

כששאלתי “מה נכון”, ענו לי, שכשאגדל אבין. אבל כאן היתה להם טעות גדולה. לא יכולתי להמתין עד שאגדל. מהלומות הידיים הללו והצעקות “זה נכון” על דבר שנראה לי מעוות לגמרי, גס ופרוע, רק הרחיקו אותי מן החסידות. כל תורה חסידית פצעה מאז את לבי, לאורך ולרוחב, ולא יכולתי להירגע. התחלתי להרהר ביני לבין עצמי בכל האמרות החסידיות שלהם - הכול יצא הפוך ומשונה, ואני נמשכתי אחורה, “השיבנו נאַזאַד”. 7

התחלתי להיכנס לביתו של המגיד, שם נמצאו כל המתנגדים המושבעים; בנו, משה-אהרן, היה עילוי גדול ומתנגד שרוף, שתמיד ניהל תעמולה למען המתנגדות. כאשר הייתי חסיד נלהב, שמרתי תמיד על מרחק מביתו של המגיד ומבניו, אף על פי שהם היו הלומדים הגדולים ביותר בעיר. לא יכולתי לשמוע כיצד הם מבטלים כעפרא דארעא את החסידים ואת הצדיקים ואת הבעש“ט. אבל עכשיו גיליתי למגיד ולבנו את הסוד, שאינני עוד חסיד ושהם צודקים ב”התנגדות" שלהם.

התחברתי עם משה-אהרן, שבדיוק אז חזר ממינסק, מקום שבו היה לראש ישיבה כבר בגיל עשרים. הוא נפל למשכב, ור' גרשון תנחום, רבה של מינסק, 8שהברון רוטשילד 9מאוד העריכו, נסע אתו לפרנקפורט והציגו בפני הברון שלמד עמו כמה שעות. משה-אהרן מצא חן בעיני הברון, והלה שלח אותו למרחצאות על חשבונו. 10אחר כך שלחו רוטשילד לקאמניץ וצייד אותו במים מיוחדים לשתייה. הרופאים אסרו על משה-אהרן ללמוד, כי שכלו חריף מדי ועלול להזיק לו. ציוו עליו לטייל ולשתות מים, וכעת חיפש מישהו שיוכל לטייל עמו. הוא בחר בי אף שהייתי צעיר ממנו בשש או שבע שנים. כנראה מצאתי חן בעיניו. הוא ראה שאני משתדל להבין ולמצוא את הדרך האמיתית, ואכן הוא שוחח עמי הרבה.

אותו קיץ נשארתי שוב אצל יצחק-אשר. הוא המשיך לקמט את מצחו על ה“תוספות”, להתנהג ב“אדיקותו”, ואבא כלל לא היה מוטרד. היה לי זמן לכל מה שרציתי, ולטיולים של שעתיים עם משה-אהרן - בוודאי ובוודאי. משה-אהרן הראה לי את כל המקומות בתלמוד, המנוגדים לשיטת החסידות. ביליתי גם הרבה זמן בפילוסופיה ובחקירה אצל יוסל, בנו של הגביר. הייתי בא לשעה אחת אל יצחק-אשר, הרבי שלי צר המצח, חוזר לפניו על עמוד הגמרא עם ה“תוספות” - ושלום על ישראל.

בדיוק באותו זמן החל ר' שמחה-לייזר, אביו של יוסל, לקבל את “המגיד”, 11ואנו קראנו בו בקביעות. כך התחלנו קצת לדעת מה קורה בעולם היהודי. ב“המגיד” כתבו אז על כל מיני תכניות לקניית קולוניות בארץ ישראל, 12ומישהו אפילו חשב שאפשר לרכוש קולוניה שלמה בפלשתינה תמורת שש מאות רובל. הדבר הפתיע אותי מאוד, ואני ויוסל אספנו בקאמניץ כשישים בעלי בתים, שהיו מוכנים למכור את בתיהם ולנסוע לארץ ישראל. ביניהם גם היו יהודים, שיכלו לקבץ סכום של שלושת אלפים רובל. אני זוכר שיוסל ואני “ארגנו” חוג למען פלשתינה. שיתפנו בו פועלים, אנשים צעירים, וביניהם היה גם יהודי למדן, שהתפרנס מניסור בולי עץ. 13

מנסר העצים היה טיפוס מעניין במיוחד: ראשית, הוא התעניין ב“פילוסופיה” וב“חקירה” שלנו; ושנית, העובדה שיהודי מבוגר כמותו ביקש להתיידד עמנו קסמה לנו מאוד. זכורני כי פעמים הרבה מצאנו תשובה לבעיה שמנסר העצים העלה, והיות ששאלותיו הטרידו אותנו מאוד, רצנו בשמחה וחיפשנו אותו. תמיד מצאנו אותו ניצב על בול עץ, מושך את המסור הלוך ושוב בתוך העץ, ומרוצים סיפרנו לו שהיום מצאנו תשובה לשאלה זו וזו, ושם - בספר - מדובר על כך באריכות. הסברנו לו זאת בצורה ברורה ומפורשת. הוא היה יורד מבול העץ ומקשיב ברוב קשב. לפעמים הבאנו לו את הספר עצמו, משום שהוא אהב לראות את הדברים כתובים שחור על גבי לבן. עמדנו תחת בול העץ, והוא החזיק את המסור בידו…

אותו מנסר עצים (שלצערי הרב שכחתי את שמו) התלהב מאוד מרעיון יישוב ארץ ישראל. הוא היה תועמלן מצוין. היה לו פה - אש וגופרית! ותודות לו הצלחנו אז להקים רעש בכל העיר. כמעט כולם היו מוכנים למכור את מטלטליהם ולנסוע לארץ ישראל. כשאזרנו יותר אומץ שלחנו מברק למערכת “המגיד” שבלִיק, 14ושאלנו אם העבודה שם, בארץ ישראל, כבר החלה. גם צירפנו רשימה של כל האנשים, שמוכנים לשלוח כסף אם יינתנו להם ערבויות רציניות.

וכך עבדנו כמה חודשים. מקום המפגש שלנו היה בביתו של יוסל, שהיה תמיד מלא וגדוש בצעירים ומבוגרים. דיברנו בחום ובהתלהבות, וכשמנסר העצים דיבר, כולם געו בבכי ואמרו בקול אחד: “בנערינו ובזקנינו נלך. 15סוף סוף זכינו ונוכל לרכוש את ארץ ישראל.”

אך מן “המגיד” לא קיבלנו כל תשובה. העיתון השתתק לפתע וכל עבודתנו עברה טלטלה פתאומית. הלכתי אל דודי, ר' אפרים, כדי שיכין לנו מכתב אל “המגיד” ובו ידווח במדויק כמה כסף יש לנו, כמה אנשים מוכנים לנסוע וכדומה. אבל המערכת שוב לא ענתה. עתה כבר התחלתי לפקפק בכל הסיפור. בכל זאת החלטנו לשלוח מישהו שייסע על חשבוננו למערכת. מישהו מתאים יותר ממנסר העצים לא מצאנו. חישבנו כמה כסף דרוש לו לנסיעה, ולכמה כסף זקוקים אישתו וילדיו בזמן שיעדר מן הבית, וכל אחד משישים החברים תרם לשם כך עד עשרה גולדן. הסכום כבר הגיע לרובל ותשעים, ובעצם רצינו לאסוף רק עוד קצת כסף, אבל לצערנו הגדול, לפתע פתאום הודיע “המגיד” שכל העניין נדחה לפי שעה. מנסר העצים נאלץ לחזור אל בולי העץ, ובזמנו החופשי היה בא אלי ואל יוסל, מתפלסף ומתעניין במה שקורה בעולם.

אני זוכר כיצד נהגה חבורת הנערים שלנו לצאת בקיץ אל השדות, שם בילינו בשיחות מעמיקות. לעתים נדמה לי, שלו ניחנתי בזיכרון טוב והייתי זוכר את כל שיחותינו אלה, יכולתי, אולי, לכתוב עכשיו ספר מעניין מאוד על חלומותיהם של ילדים יהודים של פעם…

אבי היה מרוצה מיצחק-אשר שלו. הוא לא ידע מאומה על המתרחש בלימודי וכיצד אני מבלה את זמני, מה אני עושה ומה אני חושב. לא היה לו מושג שאני עתה כבן בית אצל המגיד, מקום שבו נמצאים מתנגדיה הגדולים והרציניים ביותר של החסידות. הוא היה מרוצה מפעילותי למען ארץ ישראל, ויותר מזה לא ידע אודותי דבר. לפעמים שאל את יצחק-אשר: “נו, מה אתה אומר על חצקל שלי?” ואז היה הרבי עונה: “הוא ילד טוב, יש לו ראש מצוין.” התשובה הזאת סיפקה את אבא, שממילא היה עסוק כל השבוע עם החכירה ועם החסידים.


  1. אצל קוטיק נדפס בעקביות: “נישביצער חסיד”, ונראה שעשה שימוש בצורת דיבור עממית, שקיצרה את “אַן איזביצער‘ ל’נישביצער‘. חסידות איזביצה היתה עדה רדיקלית שנוסדה בידי ר’ מרדכי יוסף ליינר (1854–1800), מתלמידיו החשובים של ר‘ מנחם מנדל מקוצק. ר’ מרדכי פרש מרבו סביב שנת 1840 והקים את חצרו בעיירה איזביצה ((Izbica שבפולין הקונגרסאית, כחמישים ושניים ק”מ מדרום–מזרח ללובלין. על חסידות זו, ראו: י“י טרונק, פולין – זכרונות ותמונות, מרחביה 1962, עמ‘ 66–56; ר’ מאהלר, החסידות וההשכלה בגאליציה ובפולין הקונגרסאית במחצית הראשונה של המאה התשע–עשרה, מרחביה 1961, עמ‘ 352–343; J. Weiss, Studies in Eastern European Jewish Mysticism, Oxford 1985, pp. 209–248; M.M. Faierstein, All is in the Hands of Heaven – The Teachings of Rabbi Mordecai Joseph Leiner of Izbica, New Jersey 1990; ר’ אליאור, ”תמורות במחשבה הדתית בחסידות פולין – בין ‘יראה’ ו‘אהבה’ ל‘עומק’ ו‘גוון’", תרביץ, סב (תשנ"ג) עמ' 432–402.  ↩

  2. במקום “זיכרונו לברכה”. השוו: פרץ סמולנסקין, התועה בדרכי החיים, ג, ווארשא 1910, עמ' 86 (דברי גנאי שמטיחים חסידי חב“ד בגר”א ובהם “זיכרונו לסרחה”).  ↩

  3. הגר“א נתפס כדמות העיקרית האחראית למאבקם המאורגן של המתנגדים בחסידים. על הפונקציות האסתטיות והחברתיות של דיוקנאות רבנים, ראו: י' כהן, ”‘והיו עיניך רואות את מוריך’ – הרב כאיקונין", ציון, נח (תשנ"ג), עמ' 452–407.  ↩

  4. ספר “מי השלוח” נערך על ידי נכדיו של ר‘ מרדכי יוסף מאיזביצה וראה אור בשני חלקים. קוטיק יכול היה לראות רק את החלק הראשון, שנדפס בווינה בשנת תר"ך (החלק השני נדפס לראשונה בלובלין תרפ"ב). ספר זה עורר פולמוס ומחלוקת גם במחנה החסידי, והיו שאף שרפוהו, ראו: תמורות במחשבה הדתית (לעיל, הערה 1), עמ’ 432–431.  ↩

  5. בספר במדבר, פרק כה, מסופר כי כאשר החלו בני ישראל לזנות עם בנות מואב יצא זמרי בן סלוא, מנשיאי שבט שמעון, ונאף עם אישה מדיינית, ששמה היה כזבי בת צור. פינחס בן אלעזר, שקינא לה', דקר את שניהם ברומח ובכך עצר את המגיפה וזכה בברית כהונת עולם. פינחס הפך לסמל של קנאות דתית, ואילו זמרי – סמל לזנות ולניאוף, ומכאן המאמר בסוטה, כב ע“ב: ”מעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס."  ↩

  6. פינחס היה נכדו של אהרן, אחי משה. הדברים הללו נדפסו בספר מי השלוח, א, ווין תר“ך, נד ע”א: “ולא יעלה ח”ו על הדעת לומר שזמרי היה נואף… כי מן הנואף לא עשה הקב“ה פרשה בתורה, אך יש סוד בדבר זה… כי זמרי היה באמת שומר עצמו מכל התאוות הרעות, ועתה עלתה בדעתו שהיא בת זוגו… ולכך יצא פינחס זכאי לפי שהיה קרוב למרבע”ה [=למשה רבינו עליו השלום]… ונעלם ממנו [=מפינחס] עומק יסוד הדבר שהיה בזמרי, כי היא היתה בת זוגו מששת ימי בראשית“; ראו: Studies in Eastern European Jewish Mysticism (לעיל, הערה 1), עמ' 230–229; א”י העשל, קאָצק – אין געראַנגל פאַר אמתדיקייט, ירושלים תשל"ג, עמ‘ 632–629; תמורות במחשבה הדתית (לעיל, הערה 1), עמ’ 424.  ↩

  7. “נאַזאַד”– ברוסית: לאחור; “השיבנו נאַזאַד” – צירוף מבודח נפוץ, מעין “השיבנו ונשובה”.  ↩

  8. הכוונה לר‘ גרשון תנחום בן אליהו בנימין, ראש ישיבה ומורה צדק במינסק (1881–1812), ראו: ב“צ אייזענשטאדט, רבני מינסק וחכמיה, ווילנא תרנ”ט, עמ’ 55–54; א‘ ליטווין, "ר’ גרשון תנחום און ראָטשילד", יודישע נשמות, ג, ניו–יורק 1917.  ↩

  9. הכוונה לברון אנשל מאיר רוטשילד (1855–1773) מפרנקפורט, שהיה שומר מצוות ומקורב לחוגי האורתודוקסיה הגרמנית.  ↩

  10. עשירי אירופה, ובכללם רבנים וצדיקים, נהגו לבלות באתרי נופש נודעים שבהם נבעו מעיינות חמים בעלי סגולות רפואיות שונות.  ↩

  11. “המגיד”– ראשון השבועונים העבריים המודרנים. ראה אור בשנים 1903–1856 והופץ בעיקר בפולין ובאימפריה הרוסית. עורכיו הראשונים היו אליעזר זילברמן ודוד גורדון. גישתו של “המגיד” לשאלות הדת לא היתה קיצונית ועל כן זכה לתפוצה גם בקרב חוגים מתונים באורתודוקסיה המזרח–אירופית. פרטים על העיתון, ראו: מ‘ גלבוע, לקסיקון העיתונות העברית במאה השמונה–עשרה והתשע–עשרה, ירושלים תשנ"ב, עמ’ 135–117.  ↩

  12. מראשיתו הטיף “המגיד” ליישוב הארץ מתוך גישה לאומית מובהקת, ופרסם בהבלטה ידיעות על המתרחש בארץ ועל פעילותן של אגודות לרכישת אדמות. קוטיק מתכוון ל“חברת יישוב ארץ ישראל”, שנוסדה בשנת 1860 בפרנקפורט שעל נהר האודר, ואשר על תכניותיה נסב דיון עירני מעל דפי “המגיד”. חברה זו התפרקה בשנת 1864 ועמה נגוז גם רעיון הקולוניות (מושבות) שעליו מספר קוטיק. ראו: ג‘ קרסל, “החברה הראשונה לישוב ארץ ישראל”, ציון, ז (תש"ב), עמ’ 205–197; י‘ שלמון, דת וציונות – עימותים ראשונים, ירושלים תש"ן, עמ’ 96–44.  ↩

  13. על מנסרי העצים, השוו: ח‘ צ’מרינסקי, עיירתי מוטילי, תל–אביב תשי"א, עמ' 28–27.  ↩

  14. ליק (– (Lyck עיירה במזרח פרוסיה, סמוך לגבול הרוסי, שבה נערך ונדפס עיתון “המגיד”.  ↩

  15. על פי הפסוק: “מי ומי ההולכים? ויאמר משה: בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותנו, בצאננו ובבקרנו נלך” (שמות י, 9–8). מהדהד כאן שירו הנודע של יל“ג, שנכתב בשנת 1881, ”בנערינו ובזקנינו נלך" (כתבי יהודה ליב גורדון – שירה, תל–אביב תש"י, עמ' ל–לא).  ↩

יחזקאל קוטיק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יחזקאל קוטיק
יצירה בהפתעה
רקע

מרד הגטו

מאת אברהם לוינסון (מאמרים ומסות)

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

היה מי שאָמר, שעם ישׂראל הוּא העם הנבחר של השׂנאָה האנוֹשית בעוֹלם. כל ההיסטוֹריה הישראלית היא בעצם ההיסטוֹריה של הפּראוּת והשׂנאָה האנוֹשית לגילוּייהן השונות. תקוּפות המנוּחה והרווחה בחיי היהדוּת היוּ כל כך קצרות ומועטות, כל כך מקריות וארעיות, שהן בטלות ומבוּטלות בתוך ים איבה וּמַשׂטמה, אשר סערוּ סביבנוּ במשך אלפיים שנים. שׂנאַָה בלתי פּוֹסקת זו גררה אחריה באופן טבעי תגוּבה קיבוּצית של כל העם היהוּדי – תגוּבה של התגוֹננוּת. בה במידה שההיסטוֹריה הישראלית היתה היסטוֹריה של השׂנאָה האנוֹשית, היתה גם היסטוריה של התגוֹננוּת לאוּמית. מוּבן שהתגוֹננוּת זו הסתגלה תמיד לגילוּיי השׂנאָה, לבשה ופשטה צוּרות בהתאם למסיבוֹת הזמן, לאוֹפי התקוּפה. בעצם לא היה הגיטו אלא אמצעי קיבוּצי של התגוֹננוּת בכוח ההמוֹניוּת והאחריוּת ההדדית נגד לחץ פיסי, כלכלי ורוּחני, ולא רק בארצות מפוּגרות, כמו גיטאות וַרשה, בּוּקרשט או סלוֹניקי, אלא גם בארצות תרבּוּתיות, כמו גיטאות לונדון וניוּ-יורק בזמננוּ. הגיטו הגן לא רק בחומותיו ובריכוז ההמונים בתוכו, אלא בכל משטר-חייהם של היהודים. הרבה מתכונות-ישראל שנתגבשו בימי-הביניים בגולה, כמו אי-השתרשותם בקרקע, היאחזותם בענפי-כלכלה מסויימים, התבצרותם בחומות הרוח, קלות-ההסתגלות, הפוליגלוטיות היהודית וכו' – כל אלה היה בהם משום התגוננות.

ביסוֹדה היתה ההתגוֹננוּת היהוּדית התנגדוּת מיוּחדת במינה, שאינה מצוּיה במידה כזו אצל שום עם ולשון. תנאי-החיים המיוּחדים של היהוּדים, שהיוּ תמיד מיעוּט חסר-מחסה בקרב רוב בעל-כוח, שללוּ ממנוּ כל אפשרוּת להתגוֹנן בכוח פיסי, בכוח-הנשק, ומשום כך ביקש מקלט בהתגוֹננוֹת מוּסרית או רוּחנית. התגוֹננוּת זו של עם אוֹפּטימי וצמא-חיים כעם היהוּדי היתה אקטיבית מאד ושלא בצדק רגילים לציינה כגילוּי של פּסיביוּת לאוּמית.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.