מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

משירי החרף

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

מִשִּׁירֵי הַחֹרֶף / חיים נחמן ביאליק

הַצּוּר הוֹרִיד לָנוּ יוֹם חָזָק מִצֹּר,

יוֹם עָז, מוּצָק אֶחָד כְּפוֹר, קֶרַח וָקֹר.

רוּם עוֹלָם, כָּל-כַּדּוּר הָאָרֶץ מִתַּחַת,

הָאוֹר וְהָאַוֵּר כְּעֵין מִקְשָׁה אַחַת.

אֵין זֹאת כִּי נִתְרוֹפֵף הָעוֹלָם – וּנְתָנוֹ

הַיּוֹצֵר בַּלַּיְלָה הַזֶּה עַל-גַּב סְדָנוֹ,

וַיָּנֶף פַּטִּישׁוֹ, וּבְהַלְמוּת עֲנָק

אֵל קָרָא לַכֹּחַ וַיִּשֹּׁם: חֲזָק!

וְלֵיל תָּמִים בֵּין פַּטִּישׁ וּסְדָן אוֹתוֹ רִקַּע,

וּכְאִלּוּ כָל-כֹּחוֹ, כִּבְיָכוֹל, בּוֹ שִׁקַּע.

וַיֵּצֵא עִם-שֶׁמֶשׁ יוֹם עַזִּיז וּמְסֻמָּר

וְכֹחַ עוֹלָמִים בּוֹ חָסוּם וּמְשֻׁמָּר.

וְעוֹד תְּלוּיִם בָּאַוֵּר צַחְצוּחֵי הַזִּיו

מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ, מֵאֵד רוּחַ פִּיו.

וְאוֹר בֹּקֶר מִסְתַּנֵּן עֲלֵיהֶם בִּיקָרוֹ,

וְנִטַּל כָּל-חֻמּוֹ וְנִשְׁאַר זָהֳרוֹ.

וְאֵין סוֹף לַלַּבְנוּנִית וְלַזֹּהַר אֵין קֵץ,

מִתַּחְתִּית עַד-רוֹם וּמִבַּיִת עַד-עֵץ.

וְהַשֶּׁלֶג בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה מְנֻפֶּה,

כַּזְּכוּכִית הַלְּבָנָה עַל-כֻּלָּם מְצֻפֶּה.

וְהַגַּגּוֹת כְּכוֹבְעֵי הַשַּׁיִשׁ מַרְאִיתָם,

מַחֲצִיתָם מַבְהִיקִים וְעֵין תְּכֵלֶת מַחֲצִיתָם,

וּלְעֵינֵי כָל-חַי וְהַשֶּׁמֶשׁ מַזְהִירִים –

הָעוֹרְבִים לְבַדָּם עַל-גַּבָּם מַשְׁחִירִים,

מַחֲלִיקִים עַל-צִפּוּי הַזְּכוּכִית וְצֹרְחִים,

מְנַקְּרִים וְשׂרְטִים – וּפִתְאֹם הֵם פֹּרְחִים.

וַעֲשַׁן הָאֲרֻבּוֹת, כִּזְקַן עַתִּיק יוֹמִין,

מִסְתַּלְסֵל בֶּהָדָר וְנִשָּׂא לִמְרוֹמִים.

וְהַקֶּרַח הַלֹּהֵט בַּכֹּל מְפַעְפֵּעַ,

וּבְלֶב-כֹּל אוֹן אֵיתָן כַּמַּסְמֵר נוֹטֵעַ;

וּבָהִיר וּמוּצָק הָעוֹלָם! זֶה-כֹּחוֹ –

שֶׁכּוֹבֵשׁ אֶת-עַצְמוֹ וְהוּא חָזָק מִתּוֹכוֹ.

מֵרֹב אַמֵּץ כֹּחַ, מֵרֹב עֹצֶר אוֹנִים

מִתְבַּקְּעִים בַּיַּעַר חֲסִינֵי אַלּוֹנִים.

כְּמוֹ רֻתְּקוּ בַזִּקִּים כָּל-מְצוּקֵי הָאָרֶץ

בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע שֶׁחִשְּׁבוּ הִתְפָּרֶץ,

וְהֵם חוֹתְרִים וְחוֹרְגִים מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם –

עוֹד מְעַט וְהִתְפּוֹצֵץ הַכַּדּוּר מִפְּנֵיהֶם!


וּבְלִבּוֹ שֶׁל-אָדָם אוֹן שַׂגִּיא פּוֹרֵחַ,

וּכְיוֹם זֶה הוּא בָהִיר וְקַר וּבוֹטֵחַ.

וְעָצַם הַכֹּחַ וְשָׂגָה וְגָאָה

מֵרֶגַע לְרֶגַע, מִשָּׁעָה לְשָׁעָה.

וְצַר-לוֹ בֶּחָזֶה וּמְחַשֵּׁב הֲרֹס

אֶת-קִירוֹת הַלֵּב מֵהִתְאַפֵּק וָעֹז.

הַפָּנִים לְהָבִים, כָּל-שָׁרִיר מָתוּחַ,

וּכְמִדְרַךְ עֲנָקִים מִצְעָדוֹ בָטוּחַ.

וְשָׁאַף אֶת-נִשְׁמַת הַקֶּרַח מְלֹא לֹעוֹ

וּבָאָה כַּבַּרְזֶל בְּדָמוֹ וּזְרֹעוֹ.

וּלְאֶגְרֹף שֶׁל-בַּרְזֶל כַּף-יָדוֹ נִקְמֶצֶת

וְתַאֲוָה אַדִּירָה אֶל-תּוֹכָה פּוֹרֶצֶת:

לַהֲלֹם בָּאֶגְרֹף וּלְפוֹצֵץ בְּאַחַת

שָׁמַיִם מֵעָל וְהָאָרֶץ מִתַּחַת.

וְצַר-לוֹ מִכֹּחַ, וְלֹא יָכִיל לֵב אוֹתוֹ,

וְהִתְפָּרֵץ מִכְּבָלָיו עָרוֹתוֹ, עָרוֹתוֹ.

וְהִתְנַפֵּל אֶל-חֵיק עֶגְלַת-חֹרֶף: "הוֹ, רַכָּב,

כְּנֶשֶׁר אֶל-מֶרְחַב אֵין-סוֹף וּלְמֶרְחַקָּיו!

לִמְקוֹם שֶׁתִּתְאַדַּם הַלֶּחִי וִיסֹעַר

כַּמּוֹץ לִפְנֵי סוּפָה הָעֹז וְהַנֹּעַר!

וּבְאֶרֶץ לֹא-עֻבַּד בָּהּ, רְחָבָה וּבְהִירָה –

כָּאֵפֶר תְּפֻזַּר-נָא עָצְמָה כַבִּירָה!"

תרס"ב.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

מתוך החדר

מאת יהודה שטינברג (פרוזה)

וסוף-סוף הצליח ניצוץ אחד להבקיע לו דרך, להכנס מתחת לחטמו. בשעה שהיה יושב כפוף ושקוע בראשו ורובו בפירושי האגדה הפתוחה לפניו.

הסתכל הניצוץ בתוך עיניו; והוא הזדעזע, והרים את ראשו. אז ראה שה“פלג” שלו כבר מתירה לעצמה לפתוח את הדלת לכל רחבה, ועל קרקע חדר-המיבשל נראות בהרות-בהרות לבנות, תועות הנה והנה מנוגה השמש, כאותן הבהרות שהוא מחפש אחריהן בשביל תלמידיו, בשעה שהם מתקשים על הפסוק “ומראהו עמק מן העור.”

אז הסתכל בפני תלמידיו והבין, שהגיעה העת לזבדם בחודש של דרור וחופש.

ותלמידיו, צאן קדשים, עשרה במספר הרגישו בדבר זה מכבר. אלא שקסם הלמודים שבין פורים לפסח לקח את לבבם, ולא היתה קשה עליהם כל-כך הישיבה בחדר. סיפורי ההגדה ורמזי שירים, בין ש“שני העפרים” הם עפרים כפשוטם, ובין שהם משה ואהרן; בין שהשולמית היא מין נקבה בשמלת אשה, ובין שהיא כנסת-ישראל, הם נוחים ורצויים על הילדים. מרגישים הילדים הבדל גדול בין “גונב איש ומכרו מות יומת” ובין “עזה כמות אהבה.”

ומלבד זה יש כבר בילדים ממידת אבותיהם מכיוון שהם מרגישים, שהרבנית מביטה עליהם בהקפדה ושמחה היא שתיפטר מן הרוצחים הקטנים, מיד הם נעשים מתמידים גדולים, משכימים לבוא ומאחרים לצאת. קרוב הדבר, שאילו עמדו למשל הפבריקנאים וקבעו את יום העבודה בחמש שעות, אפשר שלא היו העובדים רוצים לצאת מן הפבריקה אפילו בלילה. ומן התורה אתה למד דבר זה. מכיוון שמגיעה שנת-החופש לעבד, הרי יש לך דין: “ואם אמר יאמר העבד… לא אצא חפשי.” ואז יכול אתה אפילו לרצוע את אזנו.

מוציא לו שמעון-משה את מטבקו מתוך כיסונו, פותחו במחצה, ממלא את נחיריו ריחה ואומר:

“נו, רצחנים הביתה אתם רוצים?”

“לא לא, רבי,” מעמיד זבולון הקטן פני-תמים, “רוצים אנו ללמוד.”

“רמאי אתה כאביך,” מבייש הרבי את פניו, “כלום אינך יודע, דובר שקרים לא יכון בעיני השם.”

“הביתה, הביתה אנו חפצים” קוראים כולם, כדי להיות זכאים בעיני השם, בעיני הרבי והרבנית ובעיני עצמם, בבת-אחת.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.