מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תל חי

מאת: יוסף חיים ברנר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

באספת-האזכרה לשֶׁר, בבית-הפועלים, כשׁהורצה לפני הנאספים מצב העומדים שם על המשמר בלי עזרה, קם אז"ר 1 על רגליו והביע את פקפוקו, אם יש בכלל לעמוד שם. “יקרה נפש אחת מישראל, יקרה מהכל, שלושים אלף פוּנטים לא ישוו בה, ואסור לסכן נפשות!”

כך נשמע קול המדבר החביב, קול-הישיש הרוטט.

לו, לישיש, היה האומץ להביע פחד ופקפוק.

והחשבון היה, אמנם, ברור לכל – הוי, חשבון בלתי-קר כל עיקר, לא חשׁבון שׁל אינוֶנטאר ופוּנטים ותקציבים כלל וכלל.

החשבון היה ברור, שעשרות-הפועלים לא יוכלו להחזיק מעמד בפני אלפי הערבים שבסביבה, המזויינים בנשק אירופי למכביר; שגם מאות משלנו לא יועילו; שלהבטחות ראשי הערבים ה“מורדים”, כי אין חרבם נטויה על הנקודות הישוביות של ה“יהוּד”, אין כל ערך, באשר לעולם אין להאמין בדיבורו של הערבי – החשבון הגיד ברורות. ואולם הלב, הלב המסור, הוא האמין בנסים, האמין, כי ישתנו סדרי-בראשית לטובה עלינו, כי המסירות כל יכולה, כי האהבה לשעל-אדמתנו תעתיק הרים; וחפץ-האמונה העלה גם חשבונות משלו, חשבונות-חלומות: אין כאן עמידה בפני צבא מסודר… יש כאן רק הגנה מפני שודדים… ומפני אלה נוכל להגן, אם נהיה שׁם רבים… לוּ היינו שׁם רבים, לא היה נופל שֶׁר…

כן, שֶׁר – זה מחייב אותנו לדבר-מה…

ומלבד זאת, אם למהר ולעזוב כל מקום שסכנה בו, הרי שעלינו לעזוב הכל, להיסוג מכל הנקודות – ולאן?

“ובכלל – ענו והודיעו לבסוף – אם תבוא עזרה מן הדרום לצפון או לא תבוא, הנמצאים שם יעמדו על המשמר עד הרגע האחרון. ואין מה לדבר על עזיבה”.


והם עמדו. עמדו בפני אויב חזק מהם פי עשרה, פי עשרים. וביום המר והנמהר הֵגֵנו על מקומם במשׁךְ כל הזמן כשׁלושׁה מניינים פועלים יהודים מפני מאות בחוץ, מעבר לשער, ומפני ה“אופיצרים”, ראשי האויב, שחדרו פנימה מזויינים בפצצות – חדרו בערמה, בהיראותם כשליטי המקום ובדברם שלום בפיהם – שלום ורתת –

אפס ההכרה הזאת, ההכרה, כי עוד לא פסה גבורת-נואשים מישראל, ההכרה שהקנתה לנו תל-חי מחדש, עלתה לנו באבדות, שאינן לפי כוחותינו בגבולות “דן ובאר-שבע” –

יוסף טרומפלדור, הנאהב והנעים, העז והנבחר, סמל הגבורה הטהורה, על במותיו חלל. לפני בני-עוולה נשפך דמו. ואתו עוד חמש נפשות: בנימין מוּנטר, שרה צ’יזיק, דבורה דרַכלר, שַׁרף, אשׁר בחייהם ובמותם לא נפרדו.

מיטב-דמינו. לפני בני-עוולה נשפך מיטב-דמינו.

אשר יגורנו ואשר לא יגורנו – בא עלינו. מכה אנושה הוכינו.


ונשאלת השאלה: הזכאים אנו, הנשארים, לקרבנות כאלה? אנו, אשר טומאת החיים והריקניות והאפסות מסביבינו ובתוכנו – הרשאים אנו לשאת עין ולהביט אל הטהורים והאמיצים האלה, אשר השליכו את נפשם הם מנגד, אשר הלכו בעצמם ונדקרו? אנו הרואים מרחוק, מעל עמודי העתונים, את מאות הצעירים החלוצים, אחי-יוסף, מתפרצים לעלות, ממזרח וממערב, והם מוּשבים אחור, מחוֹסר כסף, מחוֹסר רשיון, ואנו יושבים שקטים על שמרינו ואיננו נוקפים אצבע להקל עליהם את האפשרות לבוא; אנו, אשר מחלונות-בתינו ראינו את אנשי הגדודים הל“ח והל”ט שבים למקומם, אינם משתחררים בארץ, והחשינו, כאילו אין זה עניננו כלל – היש לנו רשות להעלות את “תל-חי” על דל-שפתנו?


ומה הלאה? קשת אנשי-החזית בלי “עורף”, בני מחנה החלוץ בלי מאסף, קשת זו הן חתה, חתה במשך ימים מועטים – כמובן מאליו, ואם היה שם נס – הרי הוא זה, כי לא נשמדו שם כולם, כי נשארו מהם לפליטה. ועכשיו – מה הלאה? הן הרעה פתוחה מכל עבר. וכשתגיע אלינו מחר, מחרתים, בצורה זו או אחרת, – הנדע, למצער, כולנו, כי אין מנוס? התהי בנו הכרה זו, הכרת-ההכרח, להימצא על הגובה הדרוש? כשתבוא שעת-הנסיון הקשה – הקשה אולי מאשר לפני חמש שנים, באשר אז היה לנו עסק עם ממשלה אויבת ועכשיו עם שכנים אויבים – היעמוד כל אחד ואחד מאתנו – ושם יוסף טרומפלדור וחבריו על שפתיו – במקום אשר יעד לו גורלו?


תל-חי נשרפה. אבל לב-ישראל חי. אחינו ואחיותינו שם, בין אלה שהומתו, ובין אלה שנשארו בחיים והגיעו עדינו, הראו לנו, כי חי הלב הזה, כי מזוקק הוא באש – הראו גם היכן הלב הזה. ואנחנו? אנחנו המפוזרים, החלשים – היאמר מעתה כל חלש בנו: גיבור אני! – ויהיה לגיבור?

תל-חי. לב-ישראל חי. אבל יתר אבריו? היחיו גם הם? הנכונים אנו כולנו לחיות עִם דופק הלב הזה עד הנשׁימה האחרונה? הבָאנו כולנו בחדרי-לבנו בימי הזעם האלה, אשׁר לא מהר יעבורו, השמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית-הרוממה של הגיבור כרוּת-הזרוע:

– “טוב למות בעד ארצנו” –?

טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל-חי למראשותיו.

[“האדמה”, אדר תר"ף; החתימה: ב.]


  1. [הסופר א.ז.רבינוביץ]  ↩

יוסף חיים ברנר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף חיים ברנר
רקע
יוסף חיים ברנר

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף חיים ברנר

  1. החטא ועונשו (פרוזה)
  2. איגרות י"ח ברנר (מכתבים)
  3. שכול וכשלון (פרוזה)
  4. בחורף (פרוזה)
  5. פת לחם (פרוזה)

לכל יצירות יוסף חיים ברנר בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף חיים ברנר

יצירה בהפתעה
רקע

מושך בעול

מאת ישעיהו ברשדסקי (פרוזה)


בבית-מסחרו שׁל רוזנגרטן נסגרו כבר דלתות-החלונות, נסגרה בבריח-ברזל גם הדלת האחרונה מעבר החצר, רק הדלת לעבר הרחוב היתה פתוחה עוד למחצה. בקרבת הדלת הזאת, נשׁען על חבילת-סחורה חבושׁה התנמנם מעומד הצעיר בעוזרי-המסחר, נער כבן חמשׁ-עשרה שׁנה, אשר החזיק בידיו צרור מפתחות ומנעולים גסים. הוא חכה לשׁנים, אשׁר נשארו עוד בבית המסחר, עד כלותם את מלאכתם.

אלה השׁנים היו: בעל בית-המסחר, שמחה רוזנגרטן ורואה-החשׁבון ברוך שׁיפלינסקי.

מרחוק נשׁמעו זה אחר זה עשרה קולות של אחד השׁעונים בעיר. ושׁיפלינסקי כלה את מלאכתו, סגר את ספר-החשׁבונות הגדול המונח לפניו ויסדר את הספרים העבים האחרים, המפוזרים על פני השׁלחן הרחב ועל עמוד-הכתיבה הסמוך. הוא אמר כבר לקום מעל מושׁבו, אך נהם באותו רגע, כאלו זכר פתאם דבר-מה, וישׁאר על מקומו צופה לעבר בעל בית-המסחר, אשׁר היה עסוק עוד במלאכתו, למנות ולחשׁוב צרורות כסף שׁונים.

בפני רואה-החשבון הסתמנה לאות רבה, עיניו היו נעצמות לרגעים מעצמן ובכל חזותו נכרה תשׁוקה עצומה להקדים לכתו מזה כדי למצוא מנוחה; אך הוא התגבר על נטיותיו הטבעיות ויוסף להשׁגיח דומם ובלי תנועה אל האדון, אשׁר לא פסק רגע מעבודתו. הוא מנה וחזר ומנה את הכסף, רשׁם וחזר ורשׁם את הסכומים המתקבלים, אחר ערך וחזר וערך מספרים שׁונים זה אל זה.

סוף סוף כלה גם רוזנגרטן את מלאכתו ויעביר בפעם האחרונה על טור המספרים, הרשׁום בקונטרס הכיס, המונח פתוח לפניו. באותו רגע נגשׁ שׁיפלינסקי אליו.

האדון קדם את פני רואה-החשׁבון בבת-צחוק שׁל רצון וידידות של חגיגה, אך אלה לא עודדו, כנראה, את שׁיפלינסקי, אשר פתח בקול שׁפל שׁל מבוכה נכרת:

– אמנם מתבושׁשׁ אני כבר להשתמשׁ כל כך בנדיבותו, אדוני רוזנגרטן, אך ההכרח מאלצני לפנות עוד הפעם…

בת-הצחוק על שפתי האדון רחבה עוד קצת יותר ובקולו נשׁמעה חגיגה כפולה, בהפסיקו את המדבר:

– למה היא ההתנצלות היתרה הזו?!… לא זאת השנה הראשונה, שׁאנו מכירים זה את זה – להתבושׁש אין פה בכל אופן כל סבה… כמה נצרך לו?

– חמשׁה-עשר רובל – השמיע שׁיפלינסקי בלחשׁ, ובלי-הכרה, רק בתנועה מכונתית העביר את כף ידו על מצחו: כף-היד רוטבה קצת מרסיסי-הזעה הדקים, אשׁר כסו את המצח…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.