מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

זכרונות גליקל

מאת: גליקל מהמלן , תרגום: אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (מיידיש)

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: יידיש

זכרונות גליקל / ספר ראשון

ספר ראשון בס"ד

גליקל האמל

מפני שכל מה שאני כותבת עכשיו וכל מה שכבר כתבתי וכל מה שאני עתידה לכתוב הוא מלב מלא עצבות, אחרי מות בעלי היקר ע“ה שהיה רוענו הנאמן. בודאי בעוונותינו לקח אותו המקום ב”ה אליו, כי מפני הרעה נאסף הצדיק, 1ולא אאריך כאן לדבר בזה, כי הנני נכונה לכתוב (את זכרונותי) בשבעה ספרים קטנים, אם יגזור ה' בחיים, ולכן אני חושבת כי טוב הוא להתחיל מיום לידתי.

נולדתי בשנת ה’ת“ז (1646–47) בק”ק המבורג, שאז הביאה אותי אמי הכשרה והצדקנית לעולם בעזרת ה' הרחמן. אעפ“י שחכמינו כבר אמרו:” נוח לו לאדם שלא נברא משנברא". 2כי האדם צריך לסבול הרבה בעולם הזה, בכל זאת אני משבחת ליוצרי, שעשני כרצונו, ואני מבקשת מהאל הטוב לקבלני תחת צל קדשו 3 – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

…מי שהיה נכנס לביתו רעב ככלב היה יוצא שָבע. הוא נתן לבניו ולבנותיו חנוך במילי דשמיא ובמילי דעלמא.

כפי ששמעתי מפי הורי ומפי עוד אנשים, בטרם מלאו לי שלש שנים גורשו היהודים מהמבורג 4והיו אנוסים ללכת לאלטונה, שהיתה אז תחת ממשלת דנֶמַרק יר"ה, שממנה קבלו היהודים כתבי-קיומים (חסות) טובים 5. אלטונא היא בערך מהלך רבע שעה מהמבורג. ובה, באלטונא, ישבו יהודים כעשרים וחמש משפחות; שם היה לנו בית כנסת ובית החיים, 6וכך ישבנו איזה זמן באלטונא, ואחרי השתדלות רבה השגנו שנִתנו ליהודים תעודות דרך שיהיו רשאים ללכת להמבורג לעסקיהם. כל תעודה ניתנה לזמן של ארבעה שבועות, אותה צריך היה לקבל מאת ראש העצה (המועצה) שבהמבורג, ושלמו שכרה דוקאט אחד, וכשעבר הזמן היו צריכים להחליפה בחדשה. אבל מארבעה שבועות נעשו פעמים שמונה שבועות בשביל אלה שהיתה להם הכֵּרות עם ראש המועצה או עם השוטרים. הדבר הזה היה מוּסר אלוה ליהודים, כי כל עסקיהם היו בהמבורג, וכמה עניים ואביונים היו מעמידים את עצמם בסכנה להכנס העירה בלי תעודה, ואם נודע הדבר לשוטרים, הושיבו אותם במאסר. כל זה עלה ליהודים בממון רב ובהשתדלות רבה לקרוא לאסורים דרור. בכל יום בצאתם בבוקר מבית התפלה אחר תפלת שחרית היו הולכים (מאלטונא) להמבורג, ולפנות ערב, לפני נעילת השער, היו שבים לאלטונא. פעמים כשהיו העניים יוצאים מהעיר לא היו בטוחים בחיים מרשעת הגויים הריקים והפוחזים, וכל אשה באלטונא חשבה את עצמה למאושרה אם זכתה לראות את בעלה שב לביתו בשלום.

בזמן ההוא היו באלטונא, יחד עם המשפחות המגורשות מהמבורג, כארבעים משפחה. ביניהם לא נמצאו עשירים גדולים ביותר, אבל כל אחד מצא פרנסתו ביושר. העשירים הגדולים ביותר בזמן ההוא היו חיים פירשט ע“ה, שהונו עלה לעשרת אלפים ר”ט. 7אבי זצ“ל היה בעל שמונת אלפים ר”ט ועוד אחדים בעלי ששת אלפים ר“ט ואחדים בעלי אלפים ר”ט. אבל כולם היו חברים זה לזה באהבה ורעות, וחייהם היו הרבה יותר טובים מחייהם של היותר עשירים בזמן הזה. גם זה שרכושו היה רק חמש מאות ר"ט היה שמח בחלקו יותר מאשר בזמן הזה ועליהם נאמר: אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו. 8

זוכרת אני את אבי שהיה בטוח (כלומר רבים בטחו בו) ולולא היה מתקשר במסחרו עם צייפרליין, כי אז היה בודאי מצליח יותר, אבל גם עכשיו עלתה בידו לפרנס את בניו במדה יפה.

בהיותי כבת עשר נלחם מלך השוויידים עם מלך דנמרק יר“ה. 9אינני יכולה לכתוב הרבה חידושים, זה קרה בהיותי עוד תינוקת, בזמן שהייתי עוד לומדת ב”חדר“, ובימים ההם היינו שרויים באלטונא בדאגה גדולה; כי אז היה חורף עז שכמוהו לא היה זה חמשים שנה; קראו לו בשם “החורף השוויידי”. ומשום כך יכלו השוויידים לעבור אז בכל מקום, כי כל הארץ היתה מכוסה קרח. והנה פתאם בשבת נשמעה צעקה: השוויידים עולים! הדבר היה עוד בבוקר השכם, הכל שכבו עוד במטה. קפצנו כולנו ממטתנו וערומים מהרנו עם הילדים העירה (להמבורג); מקצתנו מצאו סתר אצל הפורטוגיזים ומקצת בבתי האזרחים (הנוצרים). ככה ישבנו שם זמן קצר (בלי רשיון) עד שסוף סוף הצליח אבי ז”ל בהשתדלותו להשיג (רשיון) והוא היה היהודי (האשכנזי) הראשון שחזר להתישב בהמבורג. אחר כך השיגו גם יהודים אחרים את האפשרות להתישב שם. וכך התישבו בהמבורג כמעט כל המשפחות היהודיות, מלבד אלה שישבו שם באלטונא קודם הגרוש, הם נשארו לשבת באלטונא. בימים ההם היו היהודים משלמים לממשלה מסים מועטים: כל אחד היה משלם בעדו ובעד משפחתו. אבל לא היה לנו בית כנסת בהמבורג וגם לא זכויות וישבנו רק בחסד הפקידות, בכל זאת היו היהודים מתאספים בחדרים ומתפללים בצבור עד כמה שהיתה אפשרות לכך. גם כאשר נודע מקצת מזה לפקידות העיר, העלימו מזה את עיניהם. אולם כאשר נודע הדבר לגלחים, לא רצו לסבול את הדבר הזה וגרשו אותנו מחדרי התפלה, כמו כבשות חרדות, והיינו מוכרחים ללכת לחדרי התפלה באלטונה. 10כך עבר זמן רב; אחר כך שוב חזרנו לחדרי התפלה שלנו. וכך היינו פעמים מוצאים מנוחה ופעמים מגורשים – עד היום הזה. ודואגת אני שמא כך יהיה לעולמים, כל זמן שאנחנו נשב בהמבורג ואזרחי המבורג יהיו המושלים בנו. המקום ב“ה ברחמיו וברוב חסדיו ירחם עלינו וישלח לנו את משיח צדקנו לעבוד המקום ב”ה וב“ש בתם לבבנו ושנוכל להתפלל לפניו בבית מקדשנו בירושלים עה”ק אמן.

כך ישבנו בהמבורג ואבי זצ“ל עשה עסקים באבנים טובות ובסחורות אחרות כדרך יהודי שמלקק משהו מהכל. המלחמה בין דנמרק ובין השוויידים הולכת ומתגברת ולמלך השוויידים היתה הצלחה רבה עד שלקח הכל מיד מלך דנמרק וגם שָם מצור על בירת דנמרק ועוד מעט נפלה גם הבירה בידו, לולא קמו לעזרת מלך דנמרק חברי המועצה הנאמנים וכל הנתינים שמסרו בעדו את הונם ואת דמם והמלך נשאר עומד בתקפו. ובודאי הכל בא מיד המקום ב”ה וב“ש שעזר לו, כי המלך היה חסיד וישר, תחת חסותו ישבנו אנחנו היהודים במנוחה. גם בשבתנו בהמבורג צריך היה כל אחד לשלם מס ששה ר”ט למלך דנמרק ולא יותר. אחר כך עזרו ההולנדים למלך דנמרק ובספינותיהם נגשו אל הלוחמים, ועל ידי זה בא השלום. אבל השלום בין דנמרק ושווידיה אינו שלום אמת, וגם כשהם מתרועעים ומתחתנים זה בזה הם מוסיפים בכל זמן לנקר איש את רעהו.

באותו זמן התחתנה אחותי הנדל’ה עם בנו של הרב הגדול רבי גימפל 11מִקְלֶיף ( Cleve ). היא קבלה נדוניא ח“י מאות ר”ט, ובזמן ההוא נחשב להון עצום ועד היום ההוא לא נתן איש בהמבורג לבתו כל כך הרבה נדוניא, ומשום כך נתפרסמה התחתנות זו בכל אשכנז, וכל העולם היה מלא התפלאות על הנדוניא הגדולה ועל השדוך החשוב. אבל אבי המנוח היה עוסק בממסחר והיה לו בטחון בשם יתברך שלא יעזבהו ויעזור לו להשיא גם את שאר בניו בכבוד. הוא היה מכניס אורחים בביתו ומתנהג ברחבה יותר מעשירינו בזמן הזה שיש להם שלשים אלף ר"ט ויותר, וכך התנהג עד יום מותו.

האספר לכם על דבר חתונתה של אחותי ע"ה ועל דבר האורחים החשובים שבאו עם המחותן רבי גימפל, ועד כמה היה איש קדוש? אין די מלים בפי לספר. אי אפשר כלל לדמות אותו אל האנשים החיים בזמן הזה וכל יושר עסקו עם הממשלה ששרת אותה באמונה. אי אפשר לי לתאר את כל תפארת החתונה, והעיקר כיצד שִמַח את העניים והאביונים, הלואי שזכותו תגן עלינו. אבי לא היה כל כך עשיר, אבל, כמו שאמרתי, הוא היה בעל בטחון גדול; לשום איש לא נשאר חייב והתפרנס ביושר ובצדקה. הוא היה מדוכא ביסורים וכבר בא בשנים. ולפיכך מיהר לשדך את בניו.

הוא ע“ה נשא את אמי בהיותו אלמן. ט”ו שנים ויותר היתה לו אשה ולא היו לו בנים עמה. אחרי מות אשתו הראשונה לקח אבי את אמי לאשה והיא היתה יתומה ועזובה. אמי האהובה והחסודה שתחיה היתה מספרת לי לעתים קרובות, איך שהיא יחד עם אמה הצנועה, מָטֶה שמה, חיו בדוחק. אנכי עוד הכרתי את הסבתא, ולא היתה אשה צנועה לחכמה ממנה. הסב שלי ר' נתן מֶלריק ישב מלפנים בדֶטְמול והיה עשיר חרוץ וחשוב, אבל נגזרה עליו גזרת גירוש, ומוכרח היה לצאת משם עם אשתו ובניו ויצא לאלטונא. בזמן ההוא ישבו שם פחות מעשר משפחות, ואלה רק התחילו אז להתישב שם. אלטונא לא היתה אז תחת ממשלת דנמרק אלא נחשבה לנסיכות פיננברג, שהיתה שַיֶכת אל הנסיך פון שומבורג. אבל לאחר זה מת הנסיך בלי בנים, ואז נפלה ירושתו ליד ממשלת דנמרק. נתן שפאניר 12היה הראשון שהספיק להשיג רשיון ליהודים להתישב באלטונא. אבל רק יחידים התישבו שם. נתן שפאניר זה הושיב את חתנו ליב מהילדסהיים גם כן באלטונא. הוא אמנם לא היה עשיר אבל היה איש ישר, מצא לבניו שידוכים הגונים, כמו שהיה נהוג בזמן ההוא. אשתו אסתר היתה אשה חרוצה, חסידה וישרה והבינה היטב במסחר, והיא אמנם פרנסה את כל המשפחה ונסעה עם סחורות ליריד אשר בעיר קוליראומשלאג. לא הרבה סחורה היתה צריכה לקחת עמה, מפני שבזמן ההוא היו האנשים מסתפקים במועט. היא ידעה לדבר יפה ואלהים נתן את חן האשה הזאת בעיני כל רואיה; הנשים האצילות בהולשטיין היו פונות אליה ברצון. לבנותיו היו נותנים נדוניא משלש עד ארבע מאות ר“ט. ובכל זאת היו להם חתנים שנעשו אח”כ לעשירים מאד, כמו ר' אליהו באלין, שהיה בעל שלשים אלף ר"ט, וכן ר' משה גולדציהר ואחרים. בנו ר' משה היה כל ימיו איש עשיר מאד וחרוץ, שנו ר' ליפמן אמנם לא היה כל כך עשיר אבל התפרנס בכבוד ובעושר וכן שאר ילדיו. את זה אנכי כותבת להראות שההצלחה איננה בנדוניא הגדולה. כמו שראינו בזמנים ההם, שהאבות נתנו לבניהם רק מעט נדוניא והם נעשו אחר כך לעשירים גדולים.

ועכשיו נשוב לעניננו. אחרי הגרוש של הסב שלי ר' נתן מלריק ע“ה הוא עבר אל בית ליב הילדסהימר חתנו של ר' נתן שפאניר והביא עמו עושר רב. אסתר אשת ר' ליב היתה מספרת לי “חידושים” על העושר ההוא. הוא הביא ארגזים שלמים מלאים שרשרות זהב ושאר תכשיטים, וארנקים מלאים מרגליות, ועשיר כמוהו לא נמצא במרחק מאה פרסאות, אבל בעוה”ר כל זה לא האריך הרבה זמן. בא אז דֶבֶר, בר מינן, והסב שלי וקצת מבניו מתו במגפה. אצל הסבתא שלי היו עוד שתי בנות לא נשואות ונשארה עמהן בעירום ובחוסר כל. היא היתה מספרת לי כמה היתה אז סובלת מצוק ומחסור. לא היתה לה מטה, ומשכבה היה על עצים ואבנים. אף על פי שכבר השיאה אחת מבנותיה, אבל הבת לא יכלה לעזור לה כלום. היה לה גם בן נשוי, מרדכי, שהיה עשיר, אבל גם הוא עם אשתו ועם ילדו מתו באותו זמן 13במגפה. ובכן היתה שרויה הסבתא החביבה שלי עם בנותיה בדלות והיו נודדות מבית לבית עד יעבוד זעם. כאשר שככה קצת המגפה בקשה הזקנה לשוב לביתה ולנקות את חפציה, אבל היא מצאה רק שיור קטן: השכנים שישבו בביתה הספיקו להוציא גם את הקרשים מהרצפה… 14ושברו הכל. את כל אשר לה לקחו ורק מעט מאד השאירו בשבילה ובשביל יתומותיה, ומה יכלה אז לעשות? בידה נשארו רק משכונות אחדים, ובזה החיתה את עצמה ואת יתומותיה. שתי היתומות היו דודתי אוּלק (אולריקֶה) ואמי מורתי מרת בילֶה תחיה. לסוף הספיקה האשה הטובה הסבתא ע“ה לקמץ עד שהשיגה ידה לשדך את בתה אולק… אבי החתן היה ר' דוד הֶני ע”ה, שהיה גדול הדור, מפואר בשם התואר מורנו, כמדומה היה אב בית דין בפריסלנד, אחר כך בא לאלטונא ושם נתמנה לאב“ד. שם החתן היה אליהו כהן ע”ה. אביו נתן לו חמש מאות ר“ט נדוניא, אבל הוא עלה בקרוב לעשירות גדולה והיה איש מוצלח מאד. אולם בעוה”ר הוא מת טרם שעברו עליו ארבעים שנה. אילו היה הקב“ה נותן לו חיים היה האיש הולך וגדול כי ה' היה מצליח בידו. דומה, אם היה, במחילה, תופס אשפה בידו, ודאי שהיתה נהפכת לזהב, אבל ה”מערכה" שלו מהרה לעבור. ובזמן ההוא היתה מריבה גדולה על דבר הקמת פרנס. אבי היה כמה וכמה שנים פרנס, ואליהו כהן 15ע“ה היה עוד צעיר לימים שעשרו היה הולך ומתגבר בכל יום ויום, וגם היה חכם ובן טובים.אביו היה ר' דוד הֶני, וכמה וכמה פעמים אמר באזני אחרים: מדוע לא אהיה גם אני פרנס כמו גיסי ליב (אבי גליקל)? האם אינני חכם כמוהו? האם אינני עשיר כמוהו האם איני מבני טובים כמוהו? אבל המקום ברוך הוא שקובע לכל זמנו ומטרתו, מהר באותה עת לקחת אותו אליו. בעוד שהיה חי היתה מריבה בקהלה, כמו שנהוג בעולם. היו שעמדו מצד זה והיו שעמדו מצד אחר, וכך היה אז מצב הקהלה פרוע. ראשון מת הפרנס פייבלמן; אחרי כן מת חיים פירסט, שהיה היותר עשיר בקהלה וגם פרנס שלה. אחר כן חלה שמש בית הכנסת אברהם, במותו אמר: הזמינו אותי לעמוד לפני בית דין של מעלה בתור עד. לחיים פירסט היה בן, שלמה שמו, שהיה גבאי, וגם הוא מת אז; הוא היה אדם חשוב ולמדן גדול. ושאר חברי הקהלה שנשכחו ממני וכן גמר הקב”ה את המחלוקת על דבר הפרנסים.

ועתה אחזור לעניני על דבר הסבתא מטה ע“ה. אחרי שהשיאה את דודתי אולק לא נשאר לה מאומה מהונה. נשארה אצלה בת יתומה, היא אמי, שהיתה אז בת אחת עשרה שנה. עמה יחד הלכה אל בית בתה גלוק 16ע”ה שהיתה נשואה ליעקב ריאו ע“ה. יעקב זה אמנם לא היה עשיר ביותר, אבל היה אדם כשר והיה נותן לבנותיו נדוניא מארבע עד חמש מאות ר”ט. הוא שִדֵּך שדוכים הגונים, ולקח חתנים משובחים, ודבק בבני טובים. בימים שישבה הסבתא שלי אצלם – ולה היו עוד נכדים אחדים יתומים שהיו מבקרים אותה אולי יותר מדי, או מפני סבה אחרת, כמו שנהוג בין אבות ובין בנים – אז הלכה עם בתה היתומה אל דודתי אולק, והתפרנסו בעצמם. אמי ידעה היטב לרקום בזהב ובכסף והאלהים נטה לה חסד, והסוחרים בהמבורג היו נותנים לה לרקום בזהב וכסף, ויעקב ריא ע"ה היה בפעם הראשונה ערב לה. אחר-כך ראו הסוחרים שהיא ממלאה את המוטל עליה ביושר, היו נותנים לה גם בלי ערבות. אמי קבלה עוד איזה נערות שעזרו לה במלאכתה והיתה להם למורה, והגיעה למדרגה זו שפרנסה את עצמה ואת אמה וגם יכלה לקנות לה בגדים נאים, אבל יותר מזה לא יכלו להשיג. ולפעמים היתה אמא מסתפקת כל היום רק בפרוסת לחם, אולם היתה מקבלת באהבה ובטחה בה' אשר לא עזב אותה עד הנה. הבטחון שלה היה שמור בלבה תמיד עד עצם היום הזה. מי יתן והיתה גם לימדת בטחון כזו, אך האלהים איננו נותן לכל בני אדם במדה שוה.

ובכן אבי זצ“ל היה נשוי לאשה אחת ושמה רייצא. עם אשתו הראשונה ישב כחמש עשרה שנה ויותר. היא נהלה את ביתה יפה מאד. היא לא ילדה לאבי, אבל לה היתה בת יחידה מבעלה הראשון, צעירה נאה וחסידה שאין משְלה, ידעה היטב צרפתית, והדבר הזה הביא פעם תועלת גם לאבי. אצלו היה משכון מגוי אחד חשוב שהלוה עליו חמש מאות ר”ט, אחרי איזה זמן בא האדון עם עוד שני גוים חשובים ובקש לפדות את המשכון, אבי לא חשד כלום והוא עלה אל העליה ולקח את המשכון; בתו החורגת עמדה על הפסנתר ונגנה לבל ישתעממו האורחים. האדונים שוחחו ביניהם ואמרו: כאשר ישוב היהודי עם המשכון שלנו אנחנו נקחהו מבלי לשלם לו כלום ונלך מפה. הם שוחחו בצרפתית ולא עלה על לבם כי הנערה מבינה את דבריהם. כאשר שב אבי זצ“ל והמשכון בידו, התחילה לשיר בקול: בחיי, לא המשכון – “היום בכאן ומחר יברח” – לא יכלה המסכנה לבאר את דבריה בסגנון אחר. אז אמר אבי אל הלווה החשוב: אדני! איפה הוא הכסף? הלז ענה: תן לי המשכון! אבל אבי זצ”ל ענה: לא אתן את המשכון תחילה בטרם אקבל את הכסף. אז אמר אחד הבאים: אכן נודע הדבר, כנראה הבחורה יודעת צרפתית, ובדברי איום עזבו את הבית. ביום השני בא הלוה בעצמו ומסר לאבי את הכסף ואת הרבית ואמר: אתם ראיתם פרי טוב, הספקתם להפיק תועלת ממה שלמדת את בתך צרפתית, ובקבלו את המשכון הלך לדרכו.

אבי חנך את בתו החורגת כאילו היתה בת שלו, והוא גם שדך אותה. נמצא לה שדוך יפה. החתן היה בנו של קלמן אוריך, אבל מהלידה הראשונה מתה. זמן מה אחר זה באו שודדים וחפרו את קברה והפשיטו מעליה את תכריכיה, והנה באה לאחת בחלום וגִלתה את הדבר, חפרו את הקבר ונמצא שאמנם כן הוא ואז מהרו הנשים שמה, ותפרו לה תכריכים אחרים. בשעה שישבו ותפרו באה ריבה אחת אל תוך הבית בחפזון ואמרה: בשם אלהים, מהרנה לגמור את התפירה! וכי אינכן רואות כי המתה יושבת ביניכן? אבל הנשים לא ראו כלום. כאשר גמרו את התפירה הלבישו את המתה, ומאז שבה למנוחתה ולא נראתה עוד לשום איש.

כאשר נשא אבי את אמי לקח את הסבתא מָטֶה אליו והיתה סמוכה על שלחנו; וכל ימיה היתה בביתו והוא כבד אותה בכל הכבוד שבעולם כאילו היתה אם שלו. הכותנות שהסבתא שלי נתנה לאמי, השיבה לה אמי בידיעת בעלה. בקיצור, היא היתה בביתם כמו בביתה שלה. היא ישבה אצלם יותר מטו"ב (שבע עשרה) שנה וכל הכבוד חלקו לה. הטוב והמטיב ישלם שכרו לנו ולבנינו אחרינו!

בזמן הוא היו היהודים שבווילנא מוכרחים לברוח מפולין, 17ורבים מהם באו להמבורג והביאו עמהם מחלות מדבקות, ובימים ההם לא היה עוד “הקדש” ליהודים, ולא בתים אחרים, שאפשר היה להשכיב שם את החולים, ולכן היו כעשרה יהודים חולים שוכבים בחצר שלנו ואבי דאג להם. קצתם חזרו לבריאותם וקצתם הלכו לעולמם. גם אני ואחותי עלקל’ה שתחיה שכבנו חולות, הסבתא החסידה שלי היתה הולכת אל כל החולים ומשתדלת שלא יהיה להם מחסור. אף על פי שאבי ואמי לא רצו שהיא תטפל בחולים, לא חדלה מלכת אליהם שלש או ארבע פעמים בכל יום, לסוף חלתה גם היא ושכבה עשרה ימים ומתה בשיבה טובה והשאירה אחריה שם טוב. היא היתה בת שבעים וארבע, אבל היתה רעננה כבת ארבעים. אי אפשר לספר כל מה שהיא דברה בשכבה על ערש דוי ואת וידוייה. ואיך ששבחה את אבי ונתנה לו תודה על הכל. אבי ואמי היו נותנים לה בכל שבוע חצי ר“ט ופעם שני שוֹק (העללער) שתקנה לעצמה איזה דבר רצוי לה; וגם כשהיה אבי זצ”ל שב מאיזה יריד היה תמיד מביא לה איזו מתנה. היא אספה את הפרוטות שללו והיתה משאילה על משכונות קטנים; כשהגיעה קצה, אמרה לאבי ע“ה: בני! אנכי הולכת בדרך כל הארץ; ישבתי בביתכם כל כך הרבה שנים וכבוד אם חלקתם לי, לא רק שנתתם לי מהמאכלים ומהמשקאות היותר טובים והלבשתם אותי בגדי כבוד, עוד נתתם לי גם מזומן. מה עשיתי במעות הללו? קבצתי פרוטה לפרוטה ולא הוצאתי מהן כלום והשאלתי אותן על משכונות קטנים. עכשיו יש לי כמאתים ר”ט, ולמי הוא כל הכסף הזה? אם לא לחתני היקר? הלא הכל בא מידו. אבל אם חתני היקר רוצה לותר על זה ולמסור אותם לנכדַי העניים, יתומי בני המנוח מרדכי – יעשה כרצונו. יהודה ואנשיל וכל הבנים והחתנים בודאי יסכימו לכך. על זה ענה אבי זצ“ל: חמותי ואמי היקרה! היי נא שלֵוָה. ה' יתן כי תשבי אתנו עוד ימים רבים, ובעצמך תחלקי את הכסף למי שתרצי; אנכי מוחל על זה בכל לבי וכאשר תשובי לבריאותך אוסיף לך עוד מאה ר”ט כדי שתוכלי לקבל יותר רוחים ולעשות עמהם כחפץ לבך. כששמעה הסבתא את הדברים האלה נתמלאה שמחה רבה והתחילה לברך אותו ואת אמי שתחיה וכל הילדים שלה בכל הברכות שבעולם וספרה באזני כל בשבחם. ממחרת היום ההוא יצאה נשמתה, כאילו נרדמה, ונקברה בכבוד גדול כראוי לה. זכותה תעמוד לנו ולזרענו ולזרע זרענו. 18

והנה אשובה לספר ע“ד אבי זצ”ל שהשיא את אחותי הֶנדֶלֶה… וחשבתי לקצר בזה, כי מה לי להאריך? ורק כתבתי במקצת איך שאמי תחיה היתה יתומה ועזובה ובטחה בהשי“ת שעזר לה כל כך הרבה, כמו שנראה מהספור אשר אספר להלן. אם לאחדים מבניה השעה לא כל כך משחקת כמו לאחרים, אבל בכלל ב”ה טוב להם ויש להם לחם חוקם. ולפיכך מי שבוטח בכל לב בהמקום ב"ה, בודאי שלא יעזוב אותו. בטחו בה' והיה ה' מבטחו. יהי שמו מבורך לעולם ועד.

והרי כאן מעשיה יפה ונחמה לכל לבות נאנחים, שלא יתיאשו לעולם מעזרת המקום ב"ה, כמו שקרה לאותו חסיד שסבל יסורים ועניות ובכל זאת היה בוטח בה' ולא סר מדרכי ה', שעזר לו בחסר וברחמים, כמו שתקראו כאן להלן.

היֹה היה מלפנים איש חסיד, שהיו לו שני ילדים ואשה חסודה. היה לו קצת ממון, שממנו הוציא להוצאותיו, אבל לא ידע לעשות מסחר וקנין, ורק תמיד עסק בתורה. החסיד בקש תמיד למצוא איזה מקור פרנסה לפרנס את אשתו ובניו בלי שיצטרך למתנת בשר ודם, אבל המזל לא האיר לו פנים, והוא נעשה חיב לאחרים, ולא היה במה לשלם, ולא נמצא מי שירצה להיות ערב בעדו, ובעלי החובות הגישו משפטים לפני הערכאות. והשופט דן אותו – אחרי שאין לו במה לשלם ואים מי שיערוב בעדו – לחבשו בבית-האסורים. וכך עשו. האשה בכתה בכיה גדולה, כי לא היה לה במה לפרנס את עצמה ואת שני ילדיה, ובפרט אחרי שבעלה האהוב חבוש בבית האסורים, שהיא צריכה לדאוג גם בשבילו. ובעוד היא בוכיה ומיללת נגש אליה איש זקן ושאל אותה למה היא בוכה? וכשראתה שהזקן הזה הוא בעל רחמנות, ספרה לו את כל עָניה. אמר הזקן: חדלי מבכי, ה' יוסיף לך בזכות התורה שבעלך עוסק בה ולא ישכחך, שאין הקב“ה עוזב תלמיד חכם, ואם לא עזר לו בנערותו יעזור לו בזקנותו. ואמנם יודע אני שעוד צפוים לך ולבעלך ולילדיך יסורים, אבל הקב”ה יהפוך לכם הכל לטובה, אם רק תקבלו היסורים באהבה, ועוד הוסיף הזקן לנחמה ונתן לה עצה: היי לכובסת ותפרנסי בזה את עצמך, את בעלך ואת ילדיך, אם רק לא תתביישי לבקש עבודה. האשה קבלה ברצון את דברי הנחמה ונתנה תודה להזקן, והוא הלך ולא נראה עוד. והיא הלכה לביתה והכינה קצת אוכל לבעלה לארוחת הערב, ונחמה אותו שלא יתיאש מן הפורענות ויוסיף לשקוד על התורה, והיא תעבוד ימם ולילה ובלבד שתוכל לפרנס את המשפחה. אז הרים החסיד קולו בבכי מר ועמו בכתה גם האשה,עד שהאלהים בשמים היה צריך לרחם עליהם. והאשה החכמה והחסודה נתעוררה ראשונה ואמרה: בעלי היקר! הבכי והיללה לא יתנו לילדים לחם, אלכה נא ואראה מה שיזמין לי הקב“ה להרויח משהו לפרנס את משפחתנו, והחסיד אמר לה: לכי נא, רעיתי הטובה, וה' יהיה בעזרתנו. והיא הלכה הביתה ותשכב על ילדיה. ובבוקר השכם קמה בעוד שילדיה היו ישנים ותחזור בעיר על הבתים לבקש שיתנו לה לכבס. ובני העיר רחמו עליה ונצנו לה עבודה, והיא היתה לכובסת. והעיר היתה על חוף הים, והאשה הלכה בכל יום אל החוף עם שני ילדיה וכבסה שם את הלבנים ופרשה אותם על העשב לנגבם. ופעם בעת שכבסה עברה בים ספינה והספן קרב אל החוף ועצר בעד הספינה וראה את האשה והנה היא יפת תואר והתפלא מאד על יפיה. והאשה אמרה: אדוני! למה אתה עומד ומשתאה אלי? ענה הספן ואמר: אשה חביבה! נכמרו רחמי עליך. אמרי לי: כמה משלמים לך בעד כביסת כתונת אחת. והיא ענתה: בעד כתונת גבר שתי פרוטות, כי עלי לכבסה יפה. אמר הספן: נכון אני לשלם לך ארבע פרוטות ובלבד שתהיה הכביסה יפה. ותאמר האשה: יהי כדבריך. והיא קבלה ממנו כתונת וכבסה אותה כבוס נקי מאד ופרשה על הדשא להתנגב. והספן היה עומד בספינה והסתכל איך שהיא כובסת ופרשה את הכתונת. והוא לא יכול לגשת בספינתו אל החוף ועצר אותה כאמה הרחק מן החוף, והשליך לה את ארבע הפרוטות צרורות בניר ואמר לה כי תשיב לו את הכתונת. היא קבלה את שכרה והביאה לו את הכתונת אל תוך הספינה, והנהג תפס אותה בידה ומשך אותה לתוך הספינה, והספינה זזה ותשט לה הלאה. האשה צעקה מתוך הספינה, והילדים צעקו מעל החוף, ולא נמצא מי שיעזור להם. הספינה נתרחקה, וקול האשה לא הגיע עוד לאזן הילדים. אז מהרו ובאו אל אביהם ובבכיה רבה ספרו לו מה שקרה לאמם. האיש הרים את קולו ובכה בכי רב ועצום וצעק אל ה‘: אלי, אלי, למה עזבתני בצרה גדולה? וכך בכה עד שנפלה עליו תרדמה, והנה הוא רואה בחלומו שהוא נמצא במדבר גדול, מלא חיות רעות, העומדות עליו לטרפו ולאכול את בשרו, ויחרד לבו ולא ידע אנה לפנות. והנה בא רועה עם עדר צאן. כאשר ראו החיות הרעות את הצאן עזבו אותו והתנפלו על הבהמות. אז ברח החסיד והגיע למבצר אחד גדול ויפה, העומד על שפת נהר ובו אניות רבות, וכשנכנס אל תוך המבצר הריעו אנשים לקראתו והושיבוהו על כסא מלוכה ותגדל שמחתו בספנים. ויהי בהקיצו משנתו זכר את חלומו ואמר לנפשו: החלום הזה מבשר לי כי ימי עניי יחלפו מהר וה’ יעזור לי וישוב לשמחני ע”י ספנים כשם שעינה אותי על ידם. באותו הזמן מת המלך, ויורש העצר שחרר את המדינה מכל מס לשלש שנים כדי שיקנה לעצמו שם טוב בעמו. וגם צוה לקרוא לאסירים דרור ובתוכם נשתחרר גם החסיד עם שני בניו, והוא התהלך בשוק הנה והנה ולא ידע להשתכר פרוטה לקנות לחם לבניו. וישא את עיניו והנה הוא רואה לפניו ספינה שנכונה לנסוע להודו המזרחית, והוא אמר לשני בניו: בואו ונגש לספינה, ספנים גזלו את אמכם, אולי נמצא שם את אמכם, וה' יהיה בעזרתנו. והוא נגש אל הספינה ובקש כי יתנו לו ולשני ילדיו לנסוע בספינה, עני הוא ואין לו במה לקנות פת לחם. וספר כל הקורות אותו לפני רב החובל. ורב החובל רחם עליו ויקבל אותו ואת בניו אל תוך הספינה. וגם נתן להם לאכול ולשתות כנפשם שבעם. ויהי בבואם אל תוך הים הוציא אלהים רוח סערה, והספינה וכל אנשי הספינה נטבעו רק החסיד ושני בניו ורב החובל שפרנס אותם נצולו, כי תפסו בקרש אחד מקרשי הספינה, והגלים פלטו אותם אל מדינה אחרת והחסיד בא לאיזה מדבר גדול במקום שגרים אנשים פראים. ובת המלכה של הפראים ראתה את החסיד, והיא רועה צאן ובקר במדבר והיתה ערומה כולה מכוסה שער וחגורה בעלי תאנה לכסות, והיא התקרבה אליו והראתה לו חבה ובקשה כי יקח אותה לו לאשה, ומפחד ומורא הראה גם החסיד לה אותות חבה, כאילו גם הוא רוצה לקחתה. והפראים ראו ויריעו ובחורים וזקנים יצאו מחורי משכנותיהם בהרים וירוצו אליו לשתות דמו ולאכול את בשרו ומלכם אף הוא היה בתוכם. אז נבהל החסיד מאד ולא קמה בו רוח. וכאשר ראתה זאת הבת-מלכה רמזה לו כי לא יפחד, ומאביה המלך בקשה כי יחונן את החסיד וישאירו בחיים, כי היא רוצה להיות לו לאשה. והמלך עשה את בקשתה והחסיד היה אנוס לשכב עמה בלילה והוא היה לה לבעל והיא היתה לו לאשה, אף על פי שלעתים קרובות נזכר באשתו הצנועה שהיא גם כן עלובה כמוהו, אבל אי אפשר היה לשנות כלום, ובכל זאת לא נתיאש ובטח בה' כי ירחם עליו ויביאנו אל אשתו ובניו. ברוב הימים נתעברה האשה הפראית מהחסיד וילדה לו בן פראי, והחסיד היה רועה את הצאן. וכן עברו שנתים והיה אנוס לאכול עמהם בשר פרדות פראיות וחיות והיה שוכן במערות ההרים עם אשתו הפראית, והוא ואשתו כוסו כולם שער, וגם הוא היה דומה לפרא. פעם עמד החסיד על גבעה קטנה במדבר לא רחוק מהים והוא נתן חשבון לנפשו היכן הוא נמצא ועם מי הוא מבלה ימותיו, וסוף סוף כאשר יכלה כחו יקחוהו ויאכלו את בשרו ואת עצמותיו ישברו ולא יבוא לקבר ישראל. וכי לא טוב יותר לרוץ עכשיו מהגבעה אל הים ולהטבע בו כאשר טבעו בניו? – והוא לא ידע כי פלט הים את בניו. – יבוא אליהם ויחד ישמחו בעולם הבא. בבכי תמרורים התודה החסיד לפני הקב“ה על כל חטאותיו והרים את רגליו ורץ אל הים להטבע. והנה קול קורא אליו בשמו ואמר: הוי, בן אדם מיואש! למה אתה מבקש להתיאש ולהשחית את נשמתך? לך ושוב אל הגבעה אשר ממנה ירדת, חפור שם ותמצא שם ארגז ובו כסף ואבנים טובות, עושר גדול מאד מאד, ומשוך את הארגז אל חוף הים ותעמוד שם קצת. אז תבוא ספינה מלאה אנשים כמותך הנוסעים לאנטיוכא ותקרא להם כי יקבלוך, ותציל אותך ואת הארגז, ובאחריתך תהיה למלך ותראה ימים טובים, ותפטר מכל יסוריך. כאשר שמע החסיד את הדברים האלה, שב אל הגבעה והתחיל לחפור שם כאשר אמר לו הקול הקורא, ומצא את הארגז עם זהב ואבנים טובות ומשך את הארגז עד חוף הים. וישא עיניו וירא והנה ספינה באה עם אנשים, וישא החסיד קולו ויקרא, כי יגשו אל החוף ויקחו אותו אליהם, כי גם הוא בן אדם כמוהם. והם הקשיבו לקולו כי הוא מדבר בלשון בני אדם, ונגשו אל החוף והוא ספר להם כל הקורות אותו, והם הכניסוהו מהר אל הספינה עם הארגז שלו. וכאשר הוא היה כבר בספינה שמעה אשתו הפראית את קולו והכירה כי קול בעלה הוא, לקחה את ילדה הפרא על זרועותיה ומהרה אליו, ותרא כי הוא בספינה ותקרא אליו כי יקח גם אותה עמו. אבל הוא לעג לה ואמר: מה לי ולחיות הפראיות? יש לי כבר אשה יותר טובה ממך – ועוד הוסיף לדבר לה כהנה וכהנה. כשמוע האשה את הדברים האלה, כי הוא לא יוסיף לבוא אליה, חרה אפה ותפסה את הילד ברגליו ושסעה אותו לשנים, את החצי השליכה אל תוך הספינה ואת החצי השני אכלה בחמתה ותרץ משם. והחסיד נסע עם האנשים והגיע עד אי אחד ושם יצא, פתח את הארגז והנהו מלא זהב ואבנים טובות שאין שעור לערכן. ויתן לספן את שכרו בשמחה, ויתן לסבל לשאת את הארגז אל בית מלון, וישכב בלילה על משכב התבן וחשב בלבו: אם אוכל לקנות מהמלך את האי, אז אבנה כאן ארמון ועיר. ואז תהיה פרנסתי בטוחה ולא אצטרך לפחד פן יגנבו הגנבים את כספי. ויהי בבוקר וילך אל המלך ויקן ממנו את האי, שהיה ארכו כמה מילים ויבן שם ארמון ועיר ולבסוף נבנתה מדינה שלֵמה. ואנשי העיר הכירו בחכמתו וימנוהו לראש. אז חשב על דבר אשתו ובניו שאבדו ממנו בענין רע, ותבוא מחשבה בלבו: אחרי שאשתו נחטפה על ידי ספנים ואחרי שכל הספינות עוברות על יד הארמון שלי אשר בניתי, לפיכך אצוה להכריז שכל ספינה העוברת כאן צריכה לקבל רשיון ממני ואם לאו – תוחרם הספינה וכל הרכוש אשר בה, ויעשו כן; וכל הספנים היו באים ומתיצבים לפניו והיו מסבים על שולחנו. עברו ימים רבים ומאשתו ובניו לא באה שום ידיעה. ופעם ביום חג הפסח בשֶבֶת החסיד על יד השולחן לאכול סעודת הצהרים ולבו טוב עליו, נכנס העבד ואמר כי ספינת עשירים באה, ובעל הספינה מבקש כי לא יעכבוהו הרבה זמן. אמר בחסיד: היום חג לנו ואי אפשר לי לעשות בדיקת הספינה, ובכן עליו להמתין עד אחר החג, ובינתים יבוא הנה ויסעד עמנו. וישלח החסיד איש אחד אחר רב החובל והוא בא, והחסיד קבל את פניו ובקש ממנו לשבת עמו. רב החובל בקש מאד שיתן לו לנסוע תיכף, אבל החסיד לא מלא בקשתו, והוא נאלץ לשבת עמו ולאכול, והחסיד שאל אותו מאין הוא בא ואם יש לו אשה ובנים, ורב החובל ענה כי יש לו שתי נשים, אחת בביתו והיא ילדה לו שלשה בנים והיא מנהלת הבית, והשניה היא אשה עדינה ואיננה מוכשרת לעבודת הבית, היא אשה חכמה ואותה אני מוליך עמי אל כל מקום שאני נוסע, והיא מפקחת על הספינה ומקבלת את הכסף מהנוסעים שכר הנסיעה ורושמת הכל בפנקס, ואנכי לא שכבתי עמה כל הימים. שאל החסיד: ולמה, ידידי, נמנעת מלשכב אצלה? ויען רב החובל: האשה הזאת היתה אשת איש חכם גדול, והיא קבלה ממנו איזו חידה ואמרה: מי שיוכל לפתור לי את החידה לב חכם לו כמו לבעלי ולו אתן רשות להיות עמי, ולאיש אשר לא יוכל לפתור את החידה מוטב לי למות ולא להיות עמו, או אשלח יד בנפשי, כי לא נאה שבן אכרים ירכב על סוס המלך. וישאל החסיד את רב החובל: הגידה נא לי את דבר החידה? ויען רב החובל: זאת היא החידה: צפור עפה משמים ארץ בלי כנפים ותשב על שיח קטן יפה ונחמד. היא הניעה את העץ הנה והנה; עין לא ראתה צפור זו. היא נתנה חיים לשיח שיוציא פרחים יפים. הוא משך אליו את כל הכחות שהיה אפשר לו להשיג. פתאם דלל העץ וייבש כאלו רעל בא פתע אל קרבו. הצפור עפה ממנו לאויר, ומשם התחילה לשיר ולנהום ותקרא: הוי שיחי המסכן! מי נטל ממך את כחך, שהיה לך מלפנים, וכי אי אפשר לך להשיגו שוב? כחך מידי בא לך, ועכשיו נתייבשת ומאין יבוא עזרך? זוהי, מלכי, החידה, שאין אני יודע פתרונה. החסיד שמע את החידה ונזדעזע: הלא זוהי החידה שמסר מלפנים לאשתו. וכאשר ראה רב החובל את החסיד מזדעזע, שאל אותו: על מה, אדוני, כל כך נבהלת? ויאמר החסיד: זוהי היא חידה מחוכמה מאד ואני רוצה לשמוע אותה מפי האשה בעצמה, אולי שכחת דבר-מה, או אולי הוספת דבר-מה, וכאשר אשמע את הדברים מפיה, אז אתבונן בדבר, אולי אמצא אנכי את הפתרון. וישלח החסיד את אחד מעבדיו אחריה, והעבד רץ מהר ויאמר לאשה: הִכוני להתיצב לפני המלך שלנו. עמו תאכלי ותשתי יחד עם בעלך. ויחרד לב האשה כי לא ידעה למה תובל שמה וחשבה אולי תצא מן הפחת ותפול בפח. אבל מה היה לה לעשות? עליה ללכת אל כל אשר יוליכוה, והיא לבשה בגדי חמודות והתקשטה כמו שנאה להתיצב לפני מלך. וכשנכנסה צוה החסיד להכניסה והגישו לה כסא לשבת על יד השולחן אצל רב החובל. והחסיד התבונן בה והיה מסופק אם זוהי אשתו, והיא לא הכירה אותו כלל, כי מאד נשתנו פניו אחרי שעברו שנים רבות מעת שנפרדו זה מזו. והחסיד ישב דומם והאורחים אכלו ושתו והיו שמחים. אבל החסיד לא היה יכול לשמוח וישב כאיש תפוס ברוב שרעפיו. אז אמר רב החובל אל החסיד: למה אדוני עצוב ותפוס במחשבות נוגות? אולי רע בעיניך הדבר שאנו מרבים לאכול ולשתות, הננו להפסיק, נתן לך תודה ונלך לדרכנו. ענה החסיד ואמר: חלילה! אתם אורחים חביבים שלי, ואנכי רק מעמיק לחשוב על דבר החידה ואני מבקש לשמוע מפי האשה עצמה. ורב החובל בקש את האשה כי תספר לפני המלך את החידה. והיא ספרה את החידה, כמו שנאמר קודם. והחסיד שאל: ממי למדת את החידה הזאת? ותען האשה ותאמר: היה לי בעל חסיד ורב יהודי גדול, והיה מספר לי בכל פעם ספורים מזמנים עתיקים וחידות, וחידה זו אין איש יודע את פתרונה. אמר החסיד: ומה יהיה אם ימָצא איש שיפתור את החידה, האם תודי על האמת? ותען האשה: אדוני, אין איש בעולם אשר יוכל לפתור את החידה לאמתה זולת בעלי הראשון. ויען החסיד: אנכי הוא הפותר שיוכל לפתור אותה: הצפור שעפה משמים היא נשמת האדם, והיא יושבת על שיח קטן, זהו הגוף שלו הדומה לשיח ההולך וגדל ומעלה ענפים, אלה הם ימי הנעורים הדומים לגן פורח. והצפור מנענעת את השיח ומטה אותו כחפצה. זוהי הנשמה שמושלת בגוף ואבריו נשמעים לפקודתה. ואין רואה את הצפור, כי הנשמה חבויה בתוך הגוף; והשיח מושך אליו כחות מן החוץ, עד שמתיבש, זהו האדם שאינו מסתפק במה שיש לו ומבקש תמיד למשוך אליו כל מה שעיניו רואות ועל ידי זה הוא לפעמים מאבד גם מה שיש לו. כי מה שהוא קונה בעָוֶל מאבד גם מה שקנה בצדק. ומהרה ימות האדם ויעזוב את הכל לאחרים. אז מתרוממת הצפור לעוף באויר – זוהי הנשמה והיא סופדת על הגוף ואומרת: יען כי בימי חייך לא היית שמח בחלקך ולא שקטת ולא נַחְתָּ, והנה אתה מת והכל עזבת לאחרים ולא לי ולא לך יש תועלת מכל עמלנו; וכי לא יותר טוב היה אילו היית עושה בעשרך טובות, כי אז היינו באים עכשיו בשמחה (לעולם הבא). זהו פתרון החידה לאמתה. ואם אַת תודי שזוהי האמת אז אשוב ולקחתי אותך אלי. האשה הרימה את עיניה, הסתכלה בדובר והכירה כי הוא בעלה. והיא קפצה ממקומה ונפלה על צוארו ובכתה עמו בכיה גדולה. וישמחו מאד ויעשו משתה גדול, ורב החובל מאימה ופחד נפל על ברכיו לפני החסיד ובקש שלא ימית אותו, והחסיד אמר: אחרי שלא אנסת את אשתי לדבר עבירה הנני משאירך בחיים, ואולם אחרי שלקחת מה שאינו שלך הנני לוקח את כל הרכוש שיש בספינה אלי, ורב החובל יצא נקי מנכסיו והלך לו לדרכו, והאשה נשארה על בעלה ברוב שמחה ועושר, ויספרו זה לזו את כל הקורות אותם, אבל התאבלו על בניהם, כי חשבו שהם נטבעו. והנה פעם היה ליל חם מאד והחסיד לא היה יכול לישון, וספינות רבות עברו אז בחוף, והמשרתים דברו זה עם זה לבלות את ליל הנדודים, ושני בני החסיד היו גם כן ביניהם ולא ידעו כי אביהם ואמם נמצאים כאן. ויאמרו הבחורים האלה אל חבריהם: הנה נמציא לנו איזה דבר לבלות בו את הלילה. כולם הסכימו לדבריהם. והם אמרו: אנו נחוד חידה, ומי שימצא את פתרונה יקבל עשרה זהובים, ואם לא ימצא את הפתרון יתנו המה עשרה זהובים. אמרו האנשים: אחרי ששני הבחורים הללו הם יותר נבונים ממנו על כן יואילו הם לָחוּד בראשונה. והבחורים פתחו ואמרו: ראינו אשה יפה ונחמדה, אבל אינה רואה כלום בעיניה. היא מראה את בשרה העדין, נתפשת ביד. הצעירה הזאת תקום מחר בבוקר השכם, וכל היום אין איש רואה אותה ורק בלילה היא מופיעה מקושטה בכל מיני תכשיטים, שאין בעולם כמוהם; בעינים סגורות רואים אותה ומעינים פקוחות היא נעלמת. זו היא החידה ועכשיו הגידו את הפתרון. כולם תמהו על החידה הזאת ואמרו: קשה מאד, אי-אפשר לפתרה. ביניהם היה סוחר זקן ובקש לפתור את החידה בכח. אבל הבחורים לא קבלו את פתרונו, כי אמרו שאין זה פתרון אמתי. ויתקוטטו ביניהם עד אור הבוקר ולא ידעו מי צריך לשלם למי את עשרת הזהובים. אז אמר רב החובל: שמעוני, אַחַי, לכו נא אל הארמון אל המושל והוא ידין עם מי הצדק; ושני הצדדים הסכימו וילכו אל המושל. וישאל המושל אותם: על מה השכמתם כל כך לבוא אלי? והם ספרו לו את כל הענין, את החידה ואת הפתרון של הסוחר הזקן. כאשר שמע המושל את החידה חרד חרדה גדולה, ויתבונן אל שני הבחורים ויכירם כי בניו הם, אף כי גדלו הרבה מעת שאבדו לו. המושל פנה אליהם ושאל: מאין אתם יודעים כי החידה הזאת לא נפתרה על ידי הסוחר פתרון אמת? ויענו הבחורים: אבינו היה איש חכם מאד והוא המציא את החידה ואת פתרונה. ובכן רק אנחנו או אבינו יודעים את הפתרון האמתי. אמר להם המושל: ואם אני אפתור לכם, האם בזה אהיה לכם לאב? ענו הבחורים ואמרו: אם ימָצא איש שיֵדע לפתור את החידה לאמתה סימן הוא שזהו אבינו, כי ידענו שהוא לא מסר את החידה לשום אדם ורק לנו לבניו, ואנו גם כן לא מסרנו לשום איש עד היום. אז אמר המושל: הקשיבו נא אלי, אולי אוכל אני להגיד לכם את הפתרון האמתי. לדעתי האשה היפה היא – הנעורים של הבחורים. כל היום הם חושבים על נשים יפות, ולכן בלילה הם רואים בחלומם והנה לפניהם אשה יפה, אבל היא אינה רואה כלום, מפני שהיא מופיעה רק בליל אופל, בחלום, והעינים לא תועילינה כלל. כי כאשר רק תפקחנה יגוז החלום ויעבר, ובבוקר השכם היא מתעלמת, כי אז זמן היקיצה, ובהקיץ אין איש רואה חלום. וכך היא נשארת כל היום חבויה, ורק בלילה היא מופיעה שוב מקושטה בקשוטים שלא נבראו ולא נמצאו בעולם, כי גם הקשוטים רק מעשי החלום המה. זהו הפתרון, ואם אתם מוצאים כי נכון הוא והייתם לי לבנים! הבחורים השתוממו מאד בשמעם את הפתרון, והביטו איש אל אחיו, ויכירו כי אמנם זהו אביהם, ויתנו קולם בבכי מרוב שמחה ולא יכלו לדבר מרוב התרגשות, ואביהם ואמם קפצו מכסאותיהם ויחבקו וינשקו את הצעירים ויבכו יחד בקול גדול שנשמע למרחוק. ונודע אז כי אלה הצעירים בני המושל המה. אחרי שעה מרובה התעודדו הצעירים והתחילו לדבר עם הוריהם וספרו זה לזה מה שעבר עליהם, וכולם שמחו יחד שמחה גדולה. והמושל עשה משתה גדול לכל אנשיו וישמחו יחד שמחה גדולה, והוא היה נסיך ובניו נסיכים, וצוה את בניו שילכו בדרך ה' והוא יעזור להם בכל עת. אם הקב”ה מנסה את האדם ביסורים, אז כל קרוביו עומדים מרחוק ואינם עוזרים לו, רק מיעצים כי יתרחקו הימנו, והאומלל נשאר בודד. וגם אחד מאלף אינו אומר: אחי אתה. אבל כאשר יאיר ה' פניו לאדם, אז יסָכר פי אויביו וגם כשהאויבים רבים הם. והספנים ראו ושמעו את כל אלה, ורבים מהם נתגיירו והיו שם לקהלה גדולה.

מה ילמד האדם שצריך להיות תמיד סבלן ומקבל הכל באהבה ולנחם את המסכנים בדברים אם אי אפשר לו לתת להם מכספו. ואז ייטיב לו אלהים וישמרהו ממכל צרה ויפדהו מהגלות השחורה והארוכה הזאת ויביאהו אל הארץ הקדושה, ואז ישמחו כל עצובי רוח… אני מקוה כי השי“ת סוף סוף ירחם עלינו ויעשה את בקשתנו. ואם אנו נהיה טובים וישרים כראוי לנו אז ימלא השי”ת חפצנו; אבל כל זמן שעוונותינו רבו למעלה ראש… אנו צריכים לקוות לקץ שיבוא בזמנו. את הספור הזה [ראיתי] כתוב בספר שכתב אדם חשוב מפראג בשמו…

עכשיו אני שבה לעניננו: אם לכתוב על דבר אבי זצ“ל לא יספיקו מאה גליונות. הוא ע”ה חשב תמיד לשדך את בניו במשפחות ישרות ובשביל זה עשה יותר מכפי יכלתו, ואמנם השתדך עם המשפחות היותר חשובות. דומני שבספרי הראשון 19כבר הזכרתי קצת כי אבי זצ“ל היה פרנס ימים רבים בקהלתו וגם הצליח בעסקיו, והקהלה היתה במעמד הטוב בכל דבר, וממש ישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו. הקהל לא היה חייב אפילו לא פרוטה אחת. אף על פי שהיו בקהלה, כמו שאני זוכרת מנעורי, מחלוקות גדולות, כמו שנהוג בעוה”ר בכל קהלה שהרשעים מתקוממים. וכך גם בזמן שהיה אבי זצ“ל פרנס עם חבריו, היו כמה רשעים גדולים מתנפלים עליהם, חפצו לעשות לקהל רעות רבות; וכנראה שנים מהם השיגו מהמלכות יר”ה שהם יהיו הפרנסים. אבל אחרי שהם כבר מתו ועמדו לפני בית דין של מעלה, איני רוצה להזכיר שמותם. בקהלתנו מפורסם מי הם היו. אבל ה' הפר עצת רשעים, ואלהים נצב בעדת אל, ובכן “האלופים הפרנסים והמנהיגים השקיטו את הרוחות” ונסעו אל המלך יר“ה לקופינהגן, וספרו לו הכל, והמלך היה מלך חסיד גדול ואוהב יושר והכל ת”ל שב לתקונו והמקום ב“ה השפיל את הרשעים. וגם לא עלה זה בהרבה מעות, כי חסו על הקהל ועל היחידים ושמרום כבבת עין; ונזהרו שלא להכניס את הקהל בחובות. אם היה חסר לקהלה איזו מאות ר”ט, אז היה הפרנס נותן משלו, ואחר כך היה מקבל מעט-מעט מהקהלה, שלא יהיה עליהם למשא.

בשעה שאני חושבת על הימים ההם ומשוה אל הזמן של עכשיו, רואה אנכי כי אז חיו חיי אושר, אף על פי שבזמן ההוא לא היה להם אפילו החצי ממה שיש לבני הזמן הזה. ה' יוסיף להם כהנה וכהנה, בימיהם ובימינו תבוא ישועת יהודה וישראל.

עוד טרם הגעתי לשנת שתים עשרה, ואבי כבר שדך אותי, וכשנתים הייתי מאורשה. חתונתי היתה בהאמל. 20 הורי וקרובי במספר שני מנינים נסעו שמה לחתונתי. בזמן ההוא עוד לא היתה [בדרך ההיא] עגלת דואר; והיינו צריכים לשכור עגלות של כפריים עד הנובר. תיכף כשהגענו להנובר, כתבנו להאמל בשביל שישלחו עגלות, אמי תי' חשבה שבהאמל אפשר להשיג מרכבות כמו בהמבורג. לכל הפחות, חשבה אמי שישלח המחותן מרכבה אחת להביא את הכלה והוריה. אבל ביום השלישי באו שלש או ארבע עגלות של אכרים אסורות לסוסים פגרים, שכדאי היה להעמיס אותם על העגלות. אף על פי שאמי היתה קצת ברוגז, אבל לא יכלה לשנות כלום. כך ישבנו בשם אלהי ישראל בעגלות האכרים והגענו להאמל. בערב נעשתה סעודה כהלכה. חמי זצ“ל וחמותי היו אנשי חיל ומעטים היו דומים לחמי ר' יוסף האמיל. וחמי זצ”ל הרים כוס יין ואמר “לחיים” לאמא. אמי עוד שמרה בלבה “רוגז קטן” על שלא שלחו מרכבה אחריה. חמי זצ“ל הרגיש בדבר, ובהיותו בכלל איש חביב ויודע לבדח את הבריות אמר לאמא: “אני מבקש את המחותנת היקרה לחדול מ’ברוגז'”. האמל איננה המבורג. אצלנו אין מרכבות, אנחנו אנשים פשוטים של עירה קטנה. הנני לספר לכם מה שאירע לי בעת שאנכי הייתי חתן ונסעתי לחתונתי. אבי ר' שמואל שטוטגַרְט היה פרנס המדינה של הֶסֶן, והכלה היתה פריידה שלי בת נתן שפאניר. נדוניה קבלתי אלפים ר”ט, ואבי זצ“ל הבטיח גם הוא לתת ט”ו מאות ר“ט. זו היתה בימים ההם נדוניה גדולה. כשהגיע זמן החתונה שלח אבי שליח, המכונה בשם “פיש” (דג). הוא שם על שכמו את הנדוניה לשאתה אל שטאטהאגן, עיר מושב חותני נתן שפאניר ע”ה. אנכי והשליח נשאנו שנינו רגלינו והלכנו לשטאטהאגן. בימים ההם היה בשטאטהאגן ר' ליב הילדסהיים רכוב עם מיודעיו – הוא היה מהילדסהים בן למשפחה אצילית – ובראותו את שנינו, אותי ואת השליח שלי, את ה“דג” הולכים ברגל, מהר לשוב העירה ובשר לכלה, לפריידה שלי, כי החתן שלה בא רכוב על דג… ואחרי שהנכם רואים שעכשיו אנכי יכול לרכב גם על סוס טוב, על כן אנכי מבקש מטובכם להיות יותר סבלנים". כך נהפך הרוגז לצחוק והחתונה נגמרה בשמחה ובששון.

אחרי חתונתי שבו הורי הביתה ואנכי הילדה כבת ארבע עשרה נשארתי בארץ זרה ובין אנשים זרים, אבל הדבר הזה לא היה קשה לי, כי היתה לי נחת רוח רבה מיחסו של חמי זצ“ל ומחמותי ע”ה, שהיו אנשים חשובים וישרים, יחס יפה מאד, יותר ממה שהייתי ראויה לכך. אי אפשר לי לתאר את החסידות והצדקות של חמי וחמותי ז“ל ועד כמה היה חמי ע”ה איש חיל, ממש כמלאך אלהים; ידוע לכל בני אדם במה נחשבה האמל נגד המבורג. ואנכי הייתי ילדה צעירה מפונקת מילדותי מהורי ומקרובי, ועתה באתי מהעיר ההומיה המבורג לשבת בעירה קטנה, שוממה ולא נאה, שבה ישבו אז רק שני בעלי-בתים יהודים. אבל כל זה לא היה שוה לי נגד נחת-הרוח שקבלתי מחמי זצ“ל, כאשר למחרת בלילה בשלש אחר חצות קם וישב בחדרו סמוך לחדר משכבי ופתח בנגון הגמרא, אז שכחתי את כל המבורג ושאונה. מה קדוש היה האיש! זכותו תעמוד לנו והוא יתפלל בעדנו לפני הקב”ה שיצילנו מכל צרה ושלא נבוא לידי חרפה ובזיון ועבירות.ם היה לראות את בניו החשובים והישרים.

בנו הבכור משה היה בחור חשוב, ובהיותו חתן נסע לחתונתו עם אדם חשוב רבי משה ועם משרתו, בנקרא בשם יעקב “הפצוע”, והוליך עמו את נדוניתו. כשהיו קרובים לבְרֶמֶרפוֹרד התנפלו עליהם גזלנים וגזלו את כל אשר להם ופצעו את שלשתם פצעי מות. הביאום העירה וקראו לרופאים וליודעי סגולות. הם אמרו שהחתן והרב ר' משה ישארו בחיים והמשרת יעקב בחזקת סכנה. אבל בעוד יומַים מתו החתן ור' משה, והמשרת יעקב נשאר חי, לפיכך נקרא בשם “יעקב הפצוע”. הצער והאבל של ההורים היה גדול מאד. ואף על פי שבמקומות רבים עמלו למצוא עקבות השודדים, כל העמל היה לריק. ה' ינקום את דמם השפוך.

את הבן השני של חמי (אברהם הַמֶלֶן) הכרתי. היה מלא תורה כרמון. חמי שלח אותו בבחרותו ללמוד בישיבה בפולין. שם קנה לו שם גדול בתורה ובפוזן התחתן עם איש נכבד אחד ר' חיים בועז. אחרי חתונתו הוסיף לשקוד על התורה בהתמדה והצליח מאד בלמודו והיה נכבד מאד בפוזן. אבל בזמן שהקהלה שם באה במצוקה גדולה לרגלי מלחמת חמיל 21(ת"ח) הוא בא יחד עם אשתו ועם בת אחת אל בית חמי בעירום ובחסר כל.

הבת הזו נולדה ממש בנס. כבר עברו שבע עשרה שנה מעת חתונתו, ואשתו היתה עקרה. אז היתה חותנתו חולה למות וקראה לבתה אשת גיסי אברהם שתבוא אליה. והיא אמרה לה: בתי החביבה, הנני ביד אלהים ועוד מעט אמות; אם יש לי איזו זכות לפניו, זאת אבקש ממנו שיתן לך בנים. אחר כך מתה האשה החשובה והחסודה הזו, ובתה גיסתי סולקה, אשת ר' אברהם, נתעברה וילדה בת בשנה ההיא וקראה אותה בשם אמה – שרה. כעבור עוד ז' שנים ילדה בן שנקרא שמואל. הרבה דברים יש מה לספר על דבר גיסי זה. חמי שלח אותו להנובר ושם היה מצבו טוב אבל אנשים רמו אותו והעבירוהו להאמל, בהבטיחם לו “הרים וגבעות” בעסקי שותפות ולא שמרו את הבטחתם וסופו וסוף בניו היה לכליון בעו“ה. ה' יסלח לאנשים ההם. גיסי מוהר”ר אברהם ע"ה היה למדן גדול, חכם מחוכם. הוא היה מדבר מעט, אבל כשהיה מדבר היה ההבל היוצא מפיו רק דברי חכמה, וכדאי היה להטות אוזן ולהקשיב לדבריו. ואולי עוד אזכיר על אודותיו.

עוד בת היתה לחמי ושמה יֶנטה. חמי זצ“ל שדך אותה בנעוריה עם בנו של זוסמן גאנז במינדן שעל נהר וֶסֶר. בזמן ההוא יצא לר' זוסמן שֵם שיש לו כמאה אלף ר”ט. חמי שתה עמו יחד יין ועל הכוס גמרו את השדוך. למחרת, כאשר נתפקח גאנז מיינו נתחרט על השדוך, אבל חותני היה איש תקיף ואי אפשר היה למחותן לחזור מדבריו. וכך היה: החתן והכלה שניהם עוד ילדים, וזוסמן גאנז שלח את בנו לישיבה בפולין. בעוד זמן קצר מת זוסמן ולא נמצא ידיד אשר ישגיח על נכסיו, וכל הונו הלך לאִבוד. אלמנתו נשאה לאחר ר' פייבוש שמו. אחרי איזו שנים שב החתן מפולין, אבל במקום הרבה אלפים, כמו שחשב חמי, נשארו לו רק מאות אחדות. אז בקש חמי להפר את השדוך הזה, אבל חמותי לא רצתה להעליב את החתן היתום. ובכן נכנסו הצעירים לחופה וישבו שנים אחדות במינדן. אז היה מעשה ופייבוש עם אשתו שדכו את בנם. כאשר חגגו את ערב החתונה שנקרא בשם “שפינהאלץ”, 22היו כמה חפצים יקירים על השולחן להראות את רב עשרם. שלמה גאנז ראה את ההון הרב ואפשר שהכיר בין החפצים דברים רבים שהיו שייכים לאביו ר' זוסמן גאנז. והוא מכל עשרו של אביו קבל רק מעט. אז הלך אל הלשכה והוציא משם ארגז עם שטרות כתבי יד: הוא חשב כי יש לו רשות על זה. אבל למה אתעכב על הדבר הזה? עשרים גליונות של ניר לא יספיקו אם אבוא לכתוב כל מה שאירע. ביום המחרת הרגיש פייבוש כי אבד הארגז, ומיד חשד בבן חורגו. הם באו בריב וגם חמי נמשך אל תוך המריבה הזאת. המשפט עלה לגיסי ולחמי לכל אחד יותר מאלפים ר“ט. את דברי הריב הביאו לפני השררות, וירדו ממש איש לחייו של רעהו והושיבו פעם את זה ופעם את זה במאסר, עד שנדלדלו שני הצדדים. לבסוף באו אנשים והשתדלו להביא את המשפט לפני הרבנים והדיינים שבפרנקפורט על נהר מיין ולשים קץ לדבר. הרבנים באו ודנו בזה הרבה זמן, אבל כלום לא יצא מזה, רק שהוציאו הרבה מעות. אחד מחברי הרבנות קנה בכסף שקבל בעד המשפט חדר יפה ללמוד בו וצוה לצייר שם אַוָז (“גאנז” בעברית “אוז”) ועל ידו עומדים שלשה או ארבעה רבנים וכל אחד מורט ממנו נוצות… אחר כך העביר חמי את חתנו שלמה גאנז ואת בתו ינטה ממינכן להנובר השיג עוד זכות אזרח גם לילד שלהם. הנובר היתה כבר לעיר חשובה. שלמה גאנז היה שמח מאד לדבר הזה וגם הצליח ועשה עושר. אבל השמחה לא ארכה: מהרה מת האברך הזה בדמי ימיו. קצת שנים ישבה אשתו אלמנה ולא רצתה להנשא, כי היתה אשת חיל. אבל הקצין ליפמן 23זכה לכך שהסכימה להנשא לו. בזמן שנשא את גיסתי ינטה אמנם לא היה ליפמן עשיר כמו עכשיו, אבל האל הגדול הוא המרים ומשפיל, והכל בידו. וחמי זצ”ל הצליח בכמה מאות ובטרחה רבה להשיג רשיונות לבניו לשבת בהנובר וחשב כי בזה יבטיח זרעו וזרע זרעו לעולם, אבל בשביל מי הוציא האיש הטוב הזה את כל עמלו ויגיעו? רק בשביל זרים, כמו שנאמר: ועזבו לאחרים חילם. 24אך מה אוסיף לכתוב על אדות זה? הכל תלוי ברצון האלהים, ודי בזה.

הבן השלישי של חמי היה מוהר“ר שמואל. גם הוא למד בישיבה בפולין ונשא אשה מיוחסת גדולה בת רב גדול ושמו מוהר”ר שלום אב“ד מלמברג. גם הוא התישב תחלה בפולין, אך מפני המלחמות ברח משם ולא הביא עמו כלום, וכך היה צריך חמי לפרנס זמן רב אותו ואת אשתו ואת בניו ואח”כ נתמנה לאב"ד בהילדסהיים. 25אי אפשר לתאר עד כמה שהיה חסיד ואיש קדוש. הוא ידע ממש את רגע מיתתו. הדבר הזה ידוע לכל הילדסהיים.

הבן הרביעי היה מוהר“ר איציק ז”ל. אותו לא הכרתי. הוא ישב בפרנקפורט (על נהר מיין). על דבר צדקתו וחכמתו יודעים לספר כל אלה שהכירו אותו. לא קם כמוהו. היה מקיים מה שכתוב “והגית בו ימם ולילה”. 26ובטרם שהגיע לזקנה, בהיותו לא יותר מבן חמשים שנה, מת בעושר וכבדו.

החמישית היתה בתו אסתר ע“ה. אי אפשר לכתוב עד כמה היתה אשה חשובה וצנועה. הרבה צרות עברו עליה ולא התרעמה, וסבלה את גורלה דומם, עד שיצאה נשמתה הטהורה. יש הרבה מה לכתוב על דבר האשה הצנועה, ע”ד מעשיה הטובים וסבלנותה, אבל “יפה שתיקתי מדבורי”. די שכל העולם יודעים עד כמה היתה אשה חשובה.

הבן הששי שלו היה ליב בוֹן, אדם חשוב, ואף על פי שלא היה למדן גדול אבל היה יודע ספר הגון. הוא היה איש חיל. זמן רב פרנס במדינת קלן וישיבתו היתה בבון, והוא מת בהיותו עוד צעיר בעושר ובכבוד.

השביעית היתה בתו חנה שהיתה דומה לחנה הנביאה. היא היתה אשת חיל, אבל מתה בהיותה צעירה ולא השאירה עשירות אחריה.

השמיני היה אביכם האהוב והנאמן זצ"ל. על אדותיו לא ארבה לדבר הפעם. את זה תמצאו להלן כל דבר במקומו. בני היקרים, אנכי כותבת את הדברים האלה, פן יבואו היום או מחר בניכם או נכדיכם ולא ידעו את טיב משפחתם. כתבתי לכך בקצרה את הדברים האלה.

אחרי חתונתי ישבתי עם בעלי זצ“ל שנה אחת בהאמל; עסקנו היה שם דל, כי האמל לא היתה עיר מסחר. והיינו עוסקים בכפרים ובמשכנות. אבל בעלי זצ”ל לא רצה להסתפק במסחר הזה וכל מחשבותיו היו מהשעה הראשונה של חתונתי לעקור את מושבו להמבורג. וכך היה כמו שנאמר: בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו 27וה' אמנם הוליכנו בדרך טובה לולא נלקחה עטרת ראשנו מעלינו, אבל ה' נתן וה' לקח. מה שאי אפשר לשנות מוכרחים לסבול.

כאשר עברה השנה מיום חתונתנו לא רצה בעלי זצ“ל להשאר עוד בהאמל, ואף על פי שחמי וחמותי זצ”ל שניהם חפצו מאד שנשאר בהאמל וגם הציעו לפנינו להשאר בביתם אבל בעלי לא רצה; ובכן ברצון הטוב של חמי וחמותי עברנו להמבורג.

אנחנו שנינו היינו עוד צעירים, ילדים חסרי נסיון, וידענו רק מעט או לא כלום מעניני משא ומתן הנהוגים בהמבורג. אבל האלוה הגדול והרחמן, אשר הוליך את בעלי זצ"ל מבית אביו וממולדתו, עמד תמיד לימינו, ברוך ה' על כל הטובות שעשה עמנו.

תיכף לבואנו להמבורג התחייב אבי לתת לנו מזונות שנתים וישבנו בביתו. בעלי זצ“ל היה זר בעיר הזאת. אבל מהרה הכיר מה שנעשה מסביב. באותו זמן היה המשא ומתן באבנים טובות לא כל כך רב כמו עכשיו. ואזרחים וחתנים של ערלים בהתחתנם קנו מעט אבנים טובות, ולפעמים לא קנו כלל. לפי המוֹדה שהיתה אז, היו מתקשטים רק בשרשרות זהב ואם רצו לתת מתנה נתנו מתנות זהב. ואף על פי שבתכשיטים האלה לא היה רֶוח גדול כמו באבנים טובות, התחיל בעלי לסחור בתכשיטי זהב והיה רץ מבית לבית לקנות זהב. את אלה היה מוסר לצורפי זהב או היה מוכר לסוחרים והיה מרויח יפה. אף על פי שבעלי היה עובד קשה לרוץ תמיד בעיר הנה והנה, בכל זאת היה קובע עתים לתורה. ובכל יום שני וחמשי היה יושב בתענית, וכך נמשך הדבר עד שהיה צריך ללכת בדרכים לנסיעות גדולות ועִנה כוחו, ובהיותו עוד צעיר היה חולני ושאל הרבה ברופאים, ויחד עם זה לא היה חס על עצמו ועבד בשקידה לפרנס את אשתו ואת בניו בכבוד. והיה אב אהוב ונכבד שמעטים כמותו, ואהב מאד את אשתו ואת בניו, שהרבה יש לכתוב על זה. אין דומה לו במזג הטוב. כל ימיו לא בקש להיות פרנס על הצבור, והתרחק מזה לגמרי, ולהיפך היה מתלוצץ בראותו אנשים הרודפים אחרי דברים כאלה. סוף דבר – הוא היה יהודי חסיד יחיד במינו, כמו שהיו אביו ואחיו. אני יודעת רק מעט מהרבנים שהיו מתפללים בכוונה כמותו. אם היה מתפלל בביתו והיה נכנס מי שהוא להגיד לו כי יש לקנות בזול סחורה במקום פלוני, לא נועזתי לא אני ולא בני ביתי לגשת אליו ולהגיד לו אז הדבר הזה. אמנם לפעמים היה נפגע על ידי זה והפסיד איזה מאות ר”ט, אבל הוא לא שם לבו לזה ועבר את אלהיו באמונה ואליו התפלל בחשק, וה' השיב את הפסדו כפל כפלים, כמו שנאמר: בטחו בה‘… והיה ה’ מבטחו. עניו וסבלן כמו בעלי ע"ה לא נמצא עוד. מה שאירע לו לסבול מידי ידידיו ואנשים זרים נשא במנוחה. אם אנכי בדרך החולשה האנושית שלי דברתי על אדות זה באי-סבלנות היה הוא צוחק לדברי ואומר: דרך כסל היא, אני בוטח בה' ואיני שם לבי למה שהבריות מרננים. זכותו תעמוד לנו בעולם הזה ובעולם הבא.

בבואי להמבורג נתן לי ה' הריון, ובאותו הזמן הרתה גם אמי שתחיה. האל הטוב חנני ונתן לי בזמנה בת. אני הייתי עוד צעירה מאד. ואף על פי שצער הלידה היה קשה בשבילי, אבל שמחתי שנתן לי ילדה יפה ובריאה. אמי, לפי חשבונה, גם היא היתה צריכה ללדת בזמן ההוא, ואולם היא שמחה מאד שאני ילדתי ראשונה והיתה יכולה להשגיח עלי. כעבור שמונת ימים ילדה גם אמי בת, ולפיכך לא היתה בינינו קנאה 28ויחד שכבנו בחדר אחד. לא היתה לנו מנוחה מרוב המבקרים שהיו באים לראות את הפלא, כי אֵם ובת שוכבות בחדר אחד בתור יולדות.

להגדיל קצת בזה את ספרי, אני רוצה כאן לספר מאורע אחד מצחיק שקרה אותנו. החדר ששכבנו בו היה קטן, והימים ימי החורף. משפחת אבי היתה גדולה והיה צר לנו בחדר, אבל האבות והבנים יחד מקבלים הכל באהבה.

אנכי קמתי ממטת הלידה שמונה ימים קודם אמי, ובשביל לפנות קצת את המקום חזרתי אל חדר משכבי, אבל אחרי שהייתי צעירה מאד לא חפצה אמי כי אקח בלילה את ילדתי עמי לחדרי. ולפיכך עזבתי את ילדתי בחדרה ועל ידה היתה שוכבת המשרתת. אמי הבטיחה לי כי לא אדאג לילדתי; כשהיא תתחיל לבכות אז תביא המשרתת את הילדה אלי להניקה, ואחר כך תקח המשרתת את הילדה ממני ותחזיר אותה אל חדר אמי ותניח אותה שם בערשה. אנכי הייתי שמחה לדבר הזה וכך שכבתי כמה לילות והמשרתת היתה מביאה לי בחצות הלילה את הילדה להניק. פעם הקיצותי בלילה בשלש אחר חצות ואמרתי לבעלי זצ"ל: מה זה שהמשרתת לא הביאה לי עדין את התינוקת? בעלי ענה: התינוקת בודאי עוד ישנה. אבל דעתי לא נחה בזה ורצתי אל החדר של אמא לראות את ילדתי. עברתי על יד ערשה והנה היא ריקה. נבהלתי מאד, אבל לא הרימותי קול צעקה שלא תקיץ אמא ותבהל. התחלתי לנענע את המשרתת, ולאט לאט העירותי אותה, אבל המשרתת היתה אחוזת שנה והייתי מוכרחה להרים את קולי כדי שתתפקח משנתה. שאלתי אותה: איפה בתי? אבל המשרתת מלמלה משנתה ובעצמה לא ידעה מה שהיא מדברת. אז התעוררה אמי ואמרה למשרתת: איפה התינוקת של גליקל? אבל היא היתה כל כך אחוזת שנה שלא יכלה להשיב דבר. אמרתי לאמא: אמא, אולי התינוקת אצלך במטה? והיא משיבה: לא, אצלי התינוקת שלי, ומחזיקה בחזקה את התינוקת כאילו חפצים לגזול אותה ממנה. והנה בא בלבי רעיון לראות מה נמצא בערש שלה, ומצאתי שהתינוקת שלה שכבה בערשה וישנה לה במנוחה. אז אמרתי: אמא, תני לי את ילדתי, הנה הבת שלך שוכבת בערשה, אבל היא לא רצתה להאמין עד שהדלקתי נר ומסרתי לה את בתה כדי שתוכל לבחון בעיניה היטב, ובכן נתתי לאמא את התנוקת שלה ולקחתי את שלי. כל בני הבית התעוררו וכלם נבהלו בתחילה, אך הפחד נתחלף כרגע בצחוק ואמרו: עוד מעט והיינו צריכים לעמוד למשפט לפני המלך שלמה…

כך ישבנו שנה בבית אבי. אנחנו היינו צריכים להיות סמוכים על שלחנו שנתים, אבל אחרי שהבית היה צר מאד לא רצה בעלי זצ“ל לשבת שם עוד וגם לא רצה לקבל מאבי כסף בעד שנה מזונות. ובכן שכרנו לנו חדר יפה ושלמנו חמשים ר”ט בעד שנה ויחד עם המשרת והמשרתת עברנו במז“ט אל משכננו, ואילו לא הביא אלהים את המכה עלינו ולא לקח את עטרת ראשי מעלי לא היה בעולם זוג מאושר ממנו. אבל צריכים לקבל הכל באהבה ולבקש מהקב”ה שירחם עלינו ויזכור חסדו גם בשעה שהוא מעניש אותנו, כי גדול חסדו מאד. וכך ישבנו כאנשים צעירים במשכננו. אני השתדלנו לקמץ מעט, בכל זאת היה לנו הכל בעתו ונהלנו את ביתנו יפה. המשרת הראשון שלנו היה אברהם קנטר מהילדסהיים; הוא השגיח על הילדים. אחרי איזו שנים הלך מאתנו ועסק בעצמו בפרקמטיא, אחר כך לקח אלמנה לאשה. כאשר מתה האלמנה לקח נערה צעירה מאמשטרדם, וישב בהמבורג. אנחנו הלוינו לו כסף ושלחנו אותו לקופנהגן לעשות מסחר. היום אומרים שיש לו עשרת אלפים ר"ט ויותר.

כאשר מלאו לבתי צפורה שתי שנים, ילדתי את בני נתן. מה מאד שמח בעלי זצ“ל על זה! עשו סעודת ברית מילה שאי אפשר לתאר אותה. אחרי שלא נשאר לי בעוה”ר עכשיו איזו ישועה ונחמה רק לראות נחת מבני. אני מבקשת מהאל חסד ורחמים, ובזה אני רוצה לגמור את ספרי הראשון ולבקש מהקוראים שיסלחו לי על השטות שלי ולדונני לכף זכות, כי, כמו שאמרתי, נגשתי לכתוב את ספרי להקל את צערי ואת דאגותי. ישתבח הקדוש ברוך הוא שנתן לי כל לסבול את הכל, ברוך הנותן ליעף כח; עכשיו אתחיל בעזרת אל עליון לכתוב את הספר השני.

לספר הבא


  1. ישעי‘ נ"ז א’.  ↩

  2. עירובין י"ג.  ↩

  3. כאן חסר במקור דף אחד. כנראה, שם ספרה ע"ד אביה ר' ליב פינקֶרלֶד.  ↩

  4. בששה עשר לאוגוסט 1648. Schudt, Jüdische Merkwürdingkeiten I, 373  ↩

  5. גירוש היהודים חל אז על היהודים שבאו מגרמניה העליונה, ואולם היהודים הפורטוגזים, שנתישבו בהמבורג עוד משנת 1612, להם היתה הזכות לשבת שם, ורק אותם היהודים שנכנסו שמה אח"כ בחשאי מגרמניה, וכפי הנראה במספר הגון, היו לצנינים בעיני הממשלה (עי‘ מאנאטסשריפט דעס יודענטומס 1899 ע’ 277 ולהלן).  ↩

  6. בית עלמין זה, שנוסד בשנת 1621 באלטונא, נסגר בשנת 1872 מטעם הממשלה (הערת פ.)  ↩

  7. רייכסטהאלער.  ↩

  8. [8] קה"ר א'.  ↩

  9. המלחמה היתה בשנת 1857.  ↩

  10. גליקל עוד ראתה בעיניה רדיפות יותר גדולות על היהודים. בשנת 1697 אסרו על כל יהודי המבורג להחזיק בתי כנסיות והתירו רק לבוא להתפלל במקומות אחרים בצבור. בשנת 1698 עוד היה משפט גדול בצרוף ענויים על דבר עבודת האלהים של היהודים בבית כנסת בלי רשיון ועוד עוונות כאלה, וכל זה נעשה ביחוד על ידי דמגוגיה של תלמידי הכמרים, כמו שכתוב בתעודות של הארכיון של המבורג. (הערת פ.)  ↩

  11. הרב הזה היה אבי המשפחה גומפרץ. מת בשנת 1664. הוא היה חשוב בעיני הממשלה. עי‘ קופמן פרידנטל די פאמיליע גומפרץ ע’ 6.  ↩

  12. נתן משה שפאניר בשטטהגן נחשב כפרנס העדה באלטונא ומת בשנת 1647 (מצבה נומר 854) באלטונא. כאן יש קצת טעות. הראשון שהשיג רשיון להתישב באלטונא היה ר‘ שמואל ב"ר יהודה, שמת בש’ 1621 כמו שנרשם על מצבתו נומר 846 (הע' פ.)  ↩

  13. מרדכי וחנה קבורים בבית עלמין באלטונא 20–1019 בשנת 1638.  ↩

  14. כנראה היא הטמינה את חפציה תחת הרצפה.  ↩

  15. אליהו כהן היהאמנם פרנס זמן קצר, כמו שמעידה המצבה שעל קברו באלטונא 618 (הע' פ.)  ↩

  16. בכ"י אחר יותר נכון: אוּלק. (הע‘ ק’).  ↩

  17. זה היה בימי התקוממות הקוזקיםנגד הפולנים ונהרגו כמה רבבות מישראל והשאר ברחו לגרמניה. עי‘ קופמן די לעצטע פערטרייברג דער יודען אויס וויען 62 הע’ 5.  ↩

  18. על המצבה שלה באלטונא 1089 רשום: פה נקברה האשה החשובה מטה בת ר‘ יעקב, אשת הפרנס המנוח ר’ נתן מללריך. מתה י“ד תמוז ה'תט”ז. (הע' פ.).  ↩

  19. כאן הוא האחרון.  ↩

  20. עירה בגרמניה Hameln  ↩

  21. בוגדן חמלניצקי  ↩

  22. בליטא “חתן מאל”. מלה זו משתדלים לבאר באופנים שונים, וצ"ע.  ↩

  23. ליפמן פרנס. הוא היה סרסר להרצוג מברונשווייג–ליניבורג. והיה מליץ בעד היהודים. עי‘ וינר מאנאטסשריפט פיר וויסענ’ דעס יודענטום 1864. חתנו היה הרב מפראג ר' דוד אפפענהיים, שהיה בעל הספריה הגדולה אפפענהיים.  ↩

  24. תהלים מ“ט, י”ד.  ↩

  25. רבי שמואל המלן היה ימים רבים רב וארח שעזב את הרבנות היה לפרנס עד יום מותו שנת 1687 ושקד על טובת הקהלה בהילדסהיים. עי‘ ספר זכרון של קופמן ע’ 325–346.  ↩

  26. יהושע א‘, ח’.  ↩

  27. מכות י': כנראה גליקל חשבה ע“ד המאמר ”רגלוהי דבר נש אינון ערבין ליה, לאתר דמתבעי תמן מובילין יתיה". וזהו מתאים לגורלו של בעלה שמת בהמבורג, אבל נתחלף לה המאמר ההוא במאמר אחר שאינו שייך לכאן. המתרגם.  ↩

  28. אלו היתה לאחת בן ולשניה בת אז אולי היה במה לקנא אשה ברעותה. ועכשיו ש\כששתיהן ילדו בנות לא היה מקום לקנאה.  ↩

גליקל מהמלן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של גליקל מהמלן (מחברת)
רקע
גליקל מהמלן

יצירותיה הנקראות ביותר של גליקל מהמלן

  1. זכרונות גליקל (זכרונות ויומנים)
  2. זכרונות גליקל (זכרונות ויומנים)
  3. זכרונות גליקל (זכרונות ויומנים)
  4. זכרונות גליקל (זכרונות ויומנים)

לכל יצירות גליקל מהמלן בסוגה זכרונות ויומנים

לכל יצירות גליקל מהמלן

עוד מיצירותיו של אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (מתרגם)
יצירה בהפתעה
רקע

הַמשקפים של-הגמד

מאת מקס נורדאו / דוד פרישמן (פרוזה)

נער היה בארץ ושמו מִיכַל, והוא טוב וִישַׁר לב. והנער היה יחיד לאמו האלמנה, אשר נשארה היא ושתי נערותיה הקטנות עִמָּהּ אחרי מות עליה אישה בלא עִתּוֹ. והאלמנה טִפְּחה את שלשת עולליה בעמל ובדאגה גדולה, ותכלכלם ותלבישם ותשמור עליהם ותשלחם לבית-הספר, ותהי אומנת אותם עד כי גָדַלו. ומיכל עוזר אחריה באמונה ככל אשר יכול מאז היותו בן עשר שנים. בראשית לִקֵּט מעל פני רחוב-השדה זֶבֶל וזבובי-חַפּוּשיות, ואנשי העדה אשר בכפר נתנו לו במחירם כפעם בפעם אגורות אחדות. אחרי כן היה לשומר על הצאן ולעוזר אחרי העובדים בהגיע זְמִיר פרי העצים, וגם במעדר עָדַר בבוא עת לחפור את פרי האדמה. ובהיותו בן שש עשרה שנים, אז בא לפני רַב-אִכָּרִים מאִכּרי הכפר וישָּׂכר לו לעבד, ומאז והלאה חִיָּה גם את נפשו וגם לאמו ולאחיותיו היה למשען רב. אז השיגה ידם מקץ שנים אחדות לתת את שתי הנערות לאנשים, את האחת לְחָרַשׁ-העצים אשר בכפר, והשנית הגדילה, כי לקח אותה לו מורה בית-הספר לאשה, כי בכל עָנְיָן הרב היו הנערות ידועות שֵׁם ונחשבות מאד בכל הכפר עקב תמָתן ויָפְיָן ושׂכְלן הטוב.

ואחרי אשר יצאה האחות הצעירה והיתה לאיש גם היא, בא מיכל לפני אמו באחד מִשַּׁבְּתוֹת השנה בהיות המועד ויאמר: “אמי, בן עשרים שנה ואחת אנכי היום ואני גדול וחזק וחרוץ בכל מלאכה אשר בשדה. התפארי עלי אם תמצאי כמוני עשר כברות-ארץ מסביב עבד יודע למשוך חרוץ באדמה ולהציב ישר ערֵמַת חציר, מלבד אשר ידעתי גם לקצור ולחבוט ולשמור על הבהמה”.

“את כל זאת ידעתי, בני”, ענתה האלמנה והיא משתוממת מעט לדברים האלה, “אבל למה זה אתה מסַפּר באזני היום את כל אלה?”

“יען כי חרצתי בלבי לעזוב את המקום הזה ולהתהלך מעט בארץ, למען אֵדָעֶנָה. נכון אנכי לצאת לדרך”.

“שְכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אמונה!” העידה בו אמו.

“הן מה תקותי פה כי אחַכה עוד?” ענה אותה מיכל. “ואולם בהיותי בַנֵכָר ולמדתי עוד שבע פעמים ככה וְחָשַׂכְתִּי לי גם כסף מעט, ואם יהיה אלהים עמי והייתי ברבות הימים לאכּר גם אני היושב על נחלתו ושליט בחצֵרו”.

“אכן יפה הדבר הזה”, ענתה אמו חרש. “ואולם לא קל הוא להשיגו”.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.